האם יש חיוב ומצווה להשאיל חפצים לחברו כמו שיש מצווה להלוות כסף?

להלוות כסף? ניצבים אנו מול מצוות החסד המרכזית בפרשתנו" ,אם כסף תלוה את עמי" ,וכבר למדנו כי לשון "אם" כאן אינה רשות אלא חובה גמורה ומצוות עשה מן התורה .אולם כאן עולה וצפה

האם יש חיוב ומצווה להשאיל חפצים לחברו כמו שיש מצווה להלוות כסף? ניצבים אנו מול מצוות החסד המרכזית בפרשתנו" ,אם כסף תלוה את עמי" ,וכבר למדנו כי לשון "אם" כאן אינה רשות אלא חובה גמורה ומצוות עשה מן התורה .אולם כאן עולה וצפה חקירה יסודית המרעידה את אמות הסיפים של עולם גמילות החסדים :האם חובת התורה

187 גם לנשמה מגיע אוכל

הצטמצמה אך ורק למטבעות של כסף ,או שמא כל חפץ וכלי הנמצא תחת ידינו משועבד לאותה חובה מוחלטת? הלב נוטה לומר כי חסד הוא חסד ,ומה לי כסף ומה לי כלי ,אך כשאנו מעמיקים בלשון המקרא ובתורת השומרים ,אנו מגלים סתירות לכאורה המעמידות בספק את חובת ההשאלה .מדוע שואל חפץ מתחייב באונסים אם המשאיל מקיים מצווה? והאם התורה מחייבת אדם להשאיל את כליו גם במקום שבו הם עלולים להישחק ולהתקלקל? זוהי שאלת המפתח המבחינה בין הלוואת ממון ,שחוזר בעינו ללא פגע ,לבין השאלת חפץ ,שבה המשאיל כביכול נותן מחייו ומנכסיו לזולת .בפרק זה נצא לברר האם חובת ה"אם כסף תלוה" היא פרטית ומצומצמת ,או שהיא שער רחב לכל עולם השאלת החפצים הממלא את חיינו. מתוך בירור השאלה העקרונית על היקפה של מצוות החסד ,אנו פונים אל פסוקי המקרא בפרשתנו כדי לבחון האם לשון התורה המצמצמת את הדין למטבעות הכסף ,באה למעט את השאלת הכלים או שמא לשמש להם כבנין אב. "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנשה לא תשימון עליו נשך" (שמות כב ,כד)

רש"י (שמות כב ,כד) כתב "אם כסף תלוה -חובה הוא .ותדע שחובה הוא ,שהרי כתיב 'העבט תעביטנו' .וכל מקום שנאמר 'אם' במצוות ,דרשו בו רבותינו שהוא לשון כאשר ,חוץ משלושה מקומות" מבאר רש"י כי לשון ה"אם" כאן היא ודאית ומוחלטת .אולם בדבריו הוא מדגיש את המילה "כסף" ,וההשוואה לפסוק בפרשת ראה ("העבט תעביטנו") מלמדת כי עיקר החיוב שהתורה התמקדה בו הוא חסרון הממון של העני ,ולאו דווקא חסרון הכלים שלו. בעל הפנים יפות (שמות כב ,כד) פירש "כתב שדווקא כסף מצוה להלוות ,שאין למלווה שום הפסד בדבר ,שהרי המטבע אינו מתקלקל מחמת מלאכה וחוזר אליו בערכו המלא .מה שאין כן השאלת חפצים שמתקלקלים ונפסדים מחמת מלאכה ,אין חיוב להשאילם מן התורה ,כי לא הזהירה התורה אלא במקום שאין בו פסידה למשאיל" מבאר בעל הפנים יפות הבחנה יסודית בין הלוואה להשאלה .בעוד שהלוואת כסף היא חסד "נטו" שבו הקרן חוזרת למלווה כמות שהיא ,השאלת חפץ כרוכה בבלאי טבעי ובחשש קלקול .התורה לא חייבה את האדם להפסיד את רכושו ממש ,ולכן בחרה בלשון "כסף" כדי למעט חפצים המתקלקלים בתשמישם. הספורנו (שמות כב ,כד) ביאר "אם כסף תלוה -אם תרצה להעמיד את העני על רגליו בממון המאפשר לו לסחור ולהתפרנס .ובזה נכלל גם הכלים הצריכים לו למלאכתו ,אם הם הכרחיים למחייתו כפירוש 'העבט תעביטנו' -די מחסורו אשר יחסר לו" מבאר הספורנו כי למרות שהכתוב נקט בלשון "כסף" ,הרי שהכוונה היא לכל צורך קיומי של העני .אם כלי המלאכה הוא הדרך שבה יוכל העני להיחלץ מעוניו ,הרי שגם השאלת הכלי נכנסת תחת גדרי המצווה, שכן המטרה היא העמדת הנזקק על רגליו. רבי אברהם אבן עזרא (שמות כב ,כד) כתב "כסף -המזומן שבכלים .והזכירו הכתוב כי הוא הצורך הגדול ביותר לעני לקנות בו לחם .ושאר הכלים והבגדים ,אף שהם בכלל גמילות חסדים ,מכל מקום אין חיובם מפורש כאן בלשון 'חובה' כמו בכסף ,כי הכסף הוא חיי נפש

188

םיטפשמ תשרפ

ממש" מבאר האבן עזרא כי קיימת היררכיה בחסד .הלוואת הכסף היא החובה הראשונה במעלה בשל נחיצותה המיידית ,בעוד שאר הכלים נשארים במעגלים של חסד כללי שאינם בהכרח חובה משפטית מפורשת מן התורה. בעל הכלי יקר (שמות כב ,כד) חידש "כי כסף הוא דבר שאין אדם עושה בו מלאכה אלא רק מוציאו ומשלמו ,ולכן אין בו חשש של פחת .אבל כלים שהאדם עושה בהם מלאכה ,אין התורה כופה את המשאיל לתתם בחנם ,משום שהם נשחקים אצל השואל" מבאר הכלי יקר כי לשון התורה "כסף" באה להוציא את החפצים שדרכם להישחק .התורה חסה על ממונם של ישראל ולא רצתה לחייב אדם להשאיל כלי יקר ערך שערכו יירד מחמת השימוש בו אצל אחרים. מתוך בירור דברי מפרשי המקרא המפרידים בין הממון החוזר בעינו לבין החפץ המתבלה, אנו צוללים אל עומק סוגיות התלמוד .כאן אנו פוגשים את דברי חז"ל המנתחים את המפגש שבין חובת השמירה לבין קיום המצווה ,ומגלים כיצד מעשה החסד משפיע על גדרי הדין של השואל והמשאיל. בגמרא במסכת בבא קמא (דף נז עמוד א) ובמסכת נדרים (דף לג עמוד ב) כתב "אמר רב יוסף: המשאיל לחברו ,הרי הוא כפרוטה דרב יוסף .דאמר רב יוסף :שומר אבידה ,כשומר שכר דמי .מאי טעמא? בההיא הנאה דלא בעי למיתב ריפתא לעניא ,הוי ליה שומר שכר" מבארת הגמרא יסוד כביר בדיני שומרים .כאשר אדם עוסק במצווה ,הוא פטור באותה שעה מלתת פרוטה לעני שיבוא לפתחו ("עוסק במצווה פטור מן המצווה") .הנאה זו ,של חיסכון הפרוטה ,נחשבת למשאיל כ"שכר" ,והיא זו שיוצרת את הדיון האם השאלת חפץ היא מצווה גמורה .חז"ל מלמדים אותנו שכאשר המשאיל עושה מצווה ,הוא נהנה הנאה ממונית מסוימת ,וממילא אין כל ההנאה של השואל לבדו. בגמרא במסכת בבא מציעה (דף פב עמוד ב) כתב "במלווה על המשכון -שומר שכר .מאי טעמא? אמר רבה :משום מצווה דקעביד .אמר ליה אביי :אי משום מצווה ,הוה ליה שומר שכר? אלא בההיא הנאה דתפס ליה למשכוניה" מבארת הגמרא כי בהלוואת כסף כנגד משכון, המלווה נחשב שומר שכר .הדיון התלמודי כאן מדגיש את הקשר שבין המצווה לבין האחריות הממונית .אם התורה חייבה "אם כסף תלוה" ,הרי שהמצווה היא הגורם לשינוי מעמדו של המלווה לשומר שכר .כאן עולה השאלה :אם גם בחפצים יש מצווה ,מדוע לא מצינו שכל משאיל ייחשב שומר שכר מכוח המצווה בלבד? בתלמוד ירושלמי מסכת ברכות (פרק ב הלכה ג) כתב "כל שעה שהיה אדם עוסק במצווה, היה פטור מן המצווה .ורבי חזקיה אמר :אפילו היה עוסק בחפצי שמיים הקלים ,פטור מן החמורים .הרי שהשאלת כלי לצורך חברו היא חפץ שמיים" מבאר הירושלמי כי כל עשיית טובה לזולת נכללת בגדר "חפצי שמיים" .מכאן ניתן ללמוד שיש צד של מצווה בכל השאלה, אלא שחז"ל הבחינו בין עצם המעשה של גמילות חסדים לבין החיוב המוחלט שגזרה התורה ב"אם כסף תלוה" ,וחילוק זה הוא העומד בבסיס הדיון של רבותינו הראשונים. בפירוש רש"י על הגמרא במסכת בבא מציעה (דף ע עמוד א) כתב "חייביה רחמנא להלוות

189

גם לנשמה מגיע אוכל

-והואיל ואסרה תורה ליטול שכר על הלוואת מעות משום ריבית ,הוצרכה התורה לחייב את המלווה לעשות כן בחנם .אבל בשאר מטלטלין ,הרי הוא יכול להשכירן וליטול שכרן" מבאר רש"י חילוק מופלא בין כסף לכלים .בכסף אין לאדם דרך חוקית להרוויח מנתינתו לאחרים (משום איסור ריבית) ,ולכן התורה חייבה אותו לתת בחנם .לעומת זאת ,בחפצים ,כיוון שהאדם רשאי להשכירם וליהנות מהם ,אין התורה כופה אותו לוותר על רווחיו ולהשאילם בחנם כחובה גמורה. מתוך דברי חז"ל המבחינים בין החיסכון של "פרוטה דרב יוסף" לבין היכולת להשכיר חפצים ,אנו באים אל היכלם של הראשונים והאחרונים .כאן אנו מוצאים את הדיוק ההלכתי המבחין בין סוגי החפצים השונים ,בירור המלמד אותנו היכן חלה חובת החסד במלוא עוזה והיכן היא נסוגה מפני חשש הפסד הממון. רבינו נסים ,הר"ן (על הרי"ף ,מסכת שבועות דף יט) פירש "השואל ספר מחברו ללמוד בו ,פטור מן האונסים .משום דכיון דמצווה קעביד המשאיל ,הוי ליה המשאיל שומר שכר על הספר, והוי ליה השואל כשואל שאינו חייב באונסים לפי שאין כל ההנאה שלו ,שהרי גם המשאיל נהנה במצווה שעשה" מבאר הר"ן יסוד מהפכני בדיני שואל .מאחר שהשאלת ספרים ללימוד תורה היא מצווה גמורה ,המשאיל נחשב כנהנה מקיום המצווה .כיוון שיש למשאיל הנאה רוחנית (ואף ממונית של פרוטה דרב יוסף) ,שוב אין כאן "כל ההנאה של שואל" ,וממילא פוקע החיוב המוחלט באונסים .מכאן דייקו המפרשים שדווקא בספרים ,שהם כלי למצווה ,נאמר הדין הזה. הסמ"ע (חו"מ סימן עב סעיף קטן ה) כתב "כתב הר"ן דהשואל ספר מחברו פטור מן האונסים משום דהמשאיל עושה מצווה .משמע דבשאר חפצים אין בו אזהרה כמו בהלוואה ,והטעם משום שהכלי מתקלקל בתשמישו ,ולא הזהירה התורה אלא בהלוואת כסף שאין בו פסידה למלווה שיכול לגבותו בעינו" מבאר הסמ"ע בשם הר"ן כי קיימת הבחנה ברורה בין מצוות הלוואת כסף לבין השאלת חפצים .בעוד שכסף הוא חובה גמורה ("אזהרה") ,השאלת כלים אינה נכללת באותו החיוב המפורש של התורה ,בשל העובדה שהכלי נשחק אצל השואל .התורה חסה על ממונו של המשאיל ולא חייבתו להפסיד את ערך כליו. רבינו אשר ,הרא"ש (בפירושו למסכת בבא מציעה פרק ו) ביאר "יש חילוק בין הלוואה שהיא חובה גמורה ואין המלווה רשאי לסרב לעני ,לבין שאלה שבכלים .דבכלים יכול לומר 'צריך אני להם' או 'חושש אני שמא יתקלקלו' .אלא שבוודאי ממדת חסידות וגמילות חסדים הכללית ראוי להשאיל ,אך אין זה בכלל החיוב של 'אם כסף תלוה'" מבאר הרא"ש כי החיוב המשפטי של התורה מצומצם לממון שאינו כלה .השאלת כלים ,אף שהיא מעשה חסד נעלה ,אינה עומדת באותה דרגת חיוב של "אם כסף תלוה" ,המורה על מצוות עשה דאורייתא המוטלת על האדם בכל עת שיש בידו למלא חסרונו של העני בכסף. המרדכי (מסכת בבא מציעה סימן תנו) חידש "מצוות השאלת ספרים גדולה היא ,ועליה נאמר 'וצדקתו עומדת לעד' -זה המשאיל ספרים לאחרים .אבל בשאר כלים ,אם חושש לקלקול או שצריך להם ,אין עליו חיוב כלל ,שאין אדם מחויב להפסיד שלו כדי לעשות חסד עם חברו

190

םיטפשמ תשרפ

במקום שיש בו חסרון כיס" מבאר המרדכי כי המצפן ההלכתי הוא "חסרון כיס" .היכן שיש מצווה שאינה גורמת הפסד (כמו ספר שאינו מתקלקל מהקריאה בו ,או כסף שחוזר בערכו) ,שם החיוב חזק .אך בשאר מטלטלין ,חשש הפחת גובר על חובת ההשאלה והופך אותה לרשות בלבד. רבי רפאל יוסף חזן בספרו שו"ת חקרי לב (יורה דעה חלק ג סימן קכח) פירש "שאין שאלה בכלל מצוות 'אם כסף תלוה' .והטעם הוא שיש בה חשש פחת והפסד למשאיל ,מה שאין כן בהלוואת מעות שהמטבע חוזר בעינו ובערכו .ולכן לא מצינו שחייבה תורה את האדם להשאיל כליו בעל כורחו ,שאין אדם מחויב לעשות חסד במקום שהוא מפסיד את גוף רכושו" מבאר בעל ה"חקרי לב" כי ההבדל המהותי נעוץ בביטחון הממוני של המלווה .התורה ,המבקשת לכונן עולם של חסד ,אינה דורשת מהאדם הקרבה של קרן רכושו ,אלא רק השהייה של השימוש בו .כיוון שבחפצים יש "פחת" (ירידת ערך מחמת שימוש) ,פקע חיוב ה"אם כסף תלוה". הגאון רבי מאיר דן פלוצקי בספרו שו"ת אמרי יושר (חלק א סימן מד) חידש "טעם חדש מדוע אין מצווה בהשאלת חפצים :משום שדווקא בהלוואת כסף אסרה תורה לקבל שכר מטעם ריבית ,ואף בדרך שכירות אסור .על כן חייביה רחמנא להלוות לכל אדם בחנם ,כדי שלא יימנע החסד מן העולם .אבל בחפצים ,כיוון דהדרו בעינייהו ורשאי האדם להשכירן כדת וכדין ,אין עליו שום חיוב להשאילן בחנם" מבאר בעל ה"אמרי יושר" יסוד נפלא :חובת ההלוואה היא "פיצוי" רוחני על איסור ריבית .מאחר ובכסף אין לאדם דרך להרוויח ,חייבה אותו התורה לתת בחנם .אך בחפצים ,שיש בהם מסלול של שכירות המותרת על פי דין ,לא כפתה התורה על האדם לוותר על פרנסתו ולתת את כליו בחנם. עוד הוסיף בשו"ת אמרי יושר (שם) וביאר "והנה בהלוואת מעות מצינו שאין חיוב להלוות אלא כשהמלווה בטוח במעותיו ,כגון שנותן לו משכון .אבל בשאלה ,אין למשאיל דרך למשכן את השואל ,שהרי אם ימשכננו על השאלה ייפטר השואל בלאו הכי מדין 'שאלה בבעלים' (שהרי המשאיל עסוק במלאכת המשכון עבור השואל) .ומכיוון שאין למשאיל דרך להבטיח את רכושו מבלי להפסיד את אחריות השואל ,לא חייבתו תורה בכך" מבאר ה"אמרי יושר" קושי משפטי הטבוע בדין השאלה .התורה אינה מחייבת אדם להיכנס למצב שבו הוא מאבד את הביטחונות על רכושו .כיוון שהשאלת חפץ ונטילת משכון עליו יוצרים סיבוך הלכתי המפחית מאחריות השואל ,אין זו חובה גמורה מן התורה. רבי מאיר שמחה מדווינסק בספרו אור שמח (הלכות נדרים פרק ו הלכה טז) ביאר "ראיה דאין מצווה להשאיל חפצים מהא דכתב הר"ן שהשואל ספר פטור מאונסים מאחר שהמשאיל עושה מצווה .אם נאמר דכל שאלה הויא מצות עשה ,מדוע יתחייב השואל באונסים בכל חפץ אחר? הרי בכל השאלה יהיה למשאיל הנאת 'פרוטה דרב יוסף' .אלא על כרחך שרק בהלוואת כסף ובספרים מצינו מצווה ,אבל בשאר חפצים לא מצאנו שיהא מצווה גמורה" מבאר בעל ה"אור שמח" דיוק עצום מדיני השומרים .אילו כל השאלה הייתה מצווה ,דין "שואל" החייב באונסים היה מתבטל מן העולם ,שהרי תמיד למשאיל הייתה הנאה מהמצווה .מכאן מוכח ששאלה אינה חובה ,ורק בספרים החמירו מחמת מעלת תלמוד תורה. מתוך דברי האחרונים שדקדקו בחילוק המשפטי שבין כסף לחפצים ,אנו עולים אל משנתו

191

גם לנשמה מגיע אוכל

של מרן החפץ חיים ,אשר במתק לשונו ובעומק חסידותו פרץ את גבולות הדין היבש והעמיד את עולם החסד על יסודות רחבים וכוללים יותר. רבי ישראל מאיר הכהן מראדין בספרו אהבת חסד (פרק א הלכה ב) חידש "מצווה להשאיל לאדם כליו ושאר חפציו ,כי הכול ממידת החסד הוא שהקדוש ברוך הוא חפץ בו ,כדכתיב 'כי חפץ חסד הוא' .ובחסד כלול כל עניין שהאדם יכול להיטיב בזה לחברו .ואף שעיקר הכתוב מדבר בהלוואת כסף ,מכל מקום כל הכלים והחפצים נכללים במצוות גמילות חסדים הכללית ,שהיא מצוות עשה מן התורה של 'ואהבת לרעך כמוך'" מבאר החפץ חיים כי אף אם נצמצם את מצוות "אם כסף תלוה" למטבעות בלבד ,הרי שמצוות גמילות החסדים הכללית אינה מבחינה בין כסף לחפץ .לשיטתו ,הרצון האלוקי להיטיב לבריות מחייב את האדם להשתמש בכל משאביו – כסף ,כלים וגוף – כדי למלא את חסרונו של חברו ,ואין לחלק בין סוגי ההטבה כלל. ובביאורו נתיב החסד (סעיף קטן ז) כתב "ואין להקשות אם יש מצווה להשאיל כלי לכל אדם ,יהיה כל שואל כלי פטור מאונס ,שהרי המשאיל נהנה מפרוטה דרב יוסף ...יש לומר שלאו מצווה גמורה היא כמו במשאיל ספר לחברו .דבספרים המצווה היא גלויה ומפורסמת וקבועה ,ולכן חשיב הנאה למשאיל .אבל בשאר חפצים ,אף שיש בהם מצווה ,מכל מקום אין זו הנאה וודאית שפוטרת את השואל מאונסים" מבאר החפץ חיים את החילוק המופלא בין "עצם המצווה" לבין "הנאה המשנה דין תורה" .לדעתו ,גם אם השאלת כלי היא מצווה ,היא אינה נחשבת "הנאה ממונית" למשאיל בדרגה כזו שתפקיע את דין השואל .בכך הוא מיישב את דברי האור שמח והר"ן ,ומותיר את חובת החסד בהשאלת כלים על כנה ,מבלי לזעזע את יסודות דיני השומרים. החזון איש (חו"מ ,ליקוטים סימן ז) ביאר "כי מצוות הלוואה ושאלה הן ענפים של שורש אחד – החובה להחיות את הזולת ממה שהשפיע עליך הבורא .אלא שהתורה כתבה 'כסף' מפני שהוא המצוי והנצרך ביותר ,אך ברור שכל כלי שיש בו תועלת לחברו ולא נגרם למשאיל נזק גדול ,נכלל בחובת החסד .והנהגת העולם היא שמשאילים זה לזה ,ועל דעת כן זכה האדם בנכסיו שיהיה בהם תועלת לרבים" מבאר החזון איש כי הבעלות על הנכסים ביהדות היא בעלות מותנית .האדם מקבל רכוש על מנת שיהיה "כלי מחזיק ברכה" גם לאחרים .לשיטתו, השאלת חפצים אינה רק חסידות ,אלא היא חלק מהסדר החברתי-תורני שהופך את היחיד לחלק מהכלל. רבי פנחס שיינברג בספרו משמרת חיים (פרק כב) כתב "יש לחלק בין חובה גמורה של 'אם כסף תלוה' לבין מצוות גמילות חסדים .בהלוואת כסף יש כפייה של בית דין במקרים מסוימים ,משום שהתורה גזרה עליה חובה .אבל בשאלה ,הכל תלוי במידת חסדו של האדם ובשיקול דעתו .ובני דורנו צריכים להיזהר מאוד בהשאלת חפצים ,שהיא היסוד לאחוות ישראל ,ואין לדקדק יותר מדי בחשש פחת בלאי כשמדובר בצורך מצווה של חברו" מבאר הרב כי אף אם מבחינה משפטית צרה אין כפייה על השאלת כלים ,הרי שמבחינה תורנית

192

םיטפשמ תשרפ

ומוסרית זוהי חובה המוטלת על כל מי שחפץ להידמות לבוראו .המצפן המנחה הוא "הטבה לחברו" ,ודקדוקי הפחת אינם צריכים למנוע את המעשה הנאצל של עזרה הדדית. מתוך בירור שיטות הפוסקים בין החובה המשפטית של הלוואת כסף לבין חובת החסד הרחבה של השאלת כלים ,אנו יורדים אל עולם המעשה .כאן מתברר כיצד הדיון המופשט על "פחת" ו"מצווה" מעצב את הנהגתנו היומיומית במציאות המודרנית של השאלת רכוש. נפקא מינא ראשונה היא השאלת חפצים בעלי בלאי גבוה או יקרי ערך ,כגון רכב או מכשירי חשמל עדינים .כיוון שלמדנו מדברי הפנים יפות והחקרי לב שהתורה לא חייבה במקום שיש בו "חסרון כיס" ופחת ,הרי שהלכה למעשה אין חובה גמורה על האדם להשאיל את רכבו לכל דורש .בשונה מהלוואת כסף שבה המטבע חוזר בעינו ,ברכב יש ירידת ערך וסיכון ממשי. לכן ,בעוד שהלוואת כסף לעני היא חובה שניתן לכוף עליה ,השאלת חפצים כאלו נשארת בגדר מידת חסידות וגמילות חסדים התלויה ברצונו הטוב ובביטחונו של המשאיל בשואל. נפקא מינא שנייה נוגעת להשאלת ספרים .מאחר שראינו בראשונים (הר"ן והמרדכי) כי השאלת ספרים ללימוד היא מצווה גלויה וקבועה שאין בה בדרך כלל פחת משמעותי ,הרי שחובת ההשאלה בהם קרובה יותר לחובת הלוואת כסף .לפיכך ,על האדם להיות קל יותר בהשאלת ספרי קודש מאשר בהשאלת כלי עבודה גשמיים ,שכן בספרים המצווה היא "חפצי שמיים" מובהקים המזכים את המשאיל בהגנה וזכויות רוחניות. השלכה שלישית עוסקת בדין השואל במקרה של אונס .כפי שביאר האור שמח ,אם נגדיר את כל השאלת הכלים כמצווה גמורה של "אם כסף תלוה" ,יתבטל חיוב האונסים של השואל (מדין פרוטה דרב יוסף) .למעשה ,אנו פוסקים כדעת החפץ חיים בנתיב החסד ,שגם אם יש מצווה בהשאלה ,היא אינה נחשבת הנאה וודאית למשאיל שתפטור את השואל .לכן ,השואל כלי מחברו נשאר בחייבו המלא באונסים ,דבר המגן על רכושו של המשאיל ומאפשר את המשך קיום מוסד ההשאלה בחברה מבלי שהמשאיל יחשוש להפסיד את ממונו לחלוטין. נפקא מינא רביעית היא הזכות לגבות תשלום על השאלת חפצים .כיוון שביאר האמרי יושר שהלוואה היא חובה מחמת איסור ריבית ,הרי שבחפצים שאין בהם איסור שכירות, מותר לאדם לכתחילה להשכיר את כליו ולא להשאילם בחנם .עם זאת ,מצד מידת החסד עליה עמד החפץ חיים ,אם השואל זקוק לכך מאוד והדבר אינו גורם הפסד למשאיל ,ראוי לנהוג לפנים משורת הדין ולהשאיל ללא תשלום ,ובכך לקיים את רצון הבורא "כי חפץ חסד הוא". מתוך ירידה אל נבכי הנפקא מינא והמעשה ,אנו מעפילים אל קומת המחשבה ,כדי להבין את המהפך המחשבתי שחוללה התורה ביחסנו אל הרכוש והחומר. בעולם של חומר ,אדם נוטה לראות בחפציו את "עצמיותו" המורחבת .הבית ,המכונית וכלי העבודה נתפסים כקניינים פרטיים שנועדו לשרת את צרכיו האישיים בלבד .אולם ,כאשר התורה מצווה על השאלת כלים – בין אם כחובה גמורה ובין אם כמידת חסד – היא מבקשת לגאול את החפץ משיממונו הגשמי .הרעיון הטמון בכך הוא שכל כלי הנמצא בבית היהודי

193

גם לנשמה מגיע אוכל

אינו רק מכשיר פונקציונלי ,אלא הוא פוטנציאל לקידוש השם .כאשר אדם פותח את ביתו ומשאיל כלי לחברו ,הוא הופך את רכושו הפרטי ל"כלי שרת" במקדש החיים .בזה מתבאר עומק הקשר שבין הבעלות על החומר לאחריות הרוחנית :הבעלות ניתנה לאדם בתנאי שידע להוציא ממנה את השפע אל מחוץ לכותלי ביתו. יתרה מכך ,השאלת חפצים בונה גשר של אמון בתוך הקהילה .בעוד שבהלוואת כסף מדובר במילוי חסרון קיומי ,בהשאלת כלים מדובר בשותפות של עשייה .המשאיל נותן לחברו את היכולת לבנות ,לתקן או ליצור בעזרת כליו שלו .שותפות זו מחלישה את חומות האנוכיות ומחזקת את התודעה שכולנו "שואלים" בעולם הזה .אם נבין שחיינו וגופנו הם השאלה מאת הבורא ,יהיה לנו קל הרבה יותר להשאיל את כלינו לאחרים .זוהי ההרחבה הרעיונית של מצוות החסד – להפוך את המרחב הפיזי של האדם למרחב של נתינה ,שבו כל חפץ דומם מקבל נשמה של חמלה ועזרה הדדית. מתוך ההרחבה על מהות הבעלות ,אנו מעפילים אל פסגת המחשבה התורנית ,החוקרת את המפגש שבין המעשה הטכני של מסירת החפץ לבין המעמד הרוחני של האדם באותה שעה .כאן אנו מגלים כי השאלת חפץ אינה רק "טובה" לחבר ,אלא היא פעולה המשנה את מאזן הזכויות והחובות של האדם מול קונו. עומק המושג של פרוטה דרב יוסף מלמדנו כי בשעה שאדם עסוק בהשאלת כליו ,הוא נכנס תחת כנפי השכינה כ"עוסק במצווה" .המחשבה היהודית רואה ברגע הזה רגע של התעלות, שבו האדם פטור מן המצוות האחרות משום שהוא כבר דבוק ברצונו של מקום .הסוד הטמון בכך הוא שהתורה רוצה להפוך את האדם לישות של חסד; ברגע שפתחת את דלתך להשאיל כלי ,שוב אינך אדם פרטי הדואג לעצמו ,אלא הפכת לשליח מצווה .הפטור הממוני מהפרוטה לעני אינו רק "רווח" צדדי ,אלא הוא עדות שמימית לכך שהפעולה הפשוטה של השאלת פטיש או ספר נחשבת לעבודת קודש השקולה כנגד צדקה ממשית. זאת ועוד ,השילוב שבין הדין למחשבה בסוגיית המשאיל מלמד על הנהגת ההשגחה. כאשר אדם משאיל מרכושו למרות החשש מפחת ובלאי ,הוא מוכיח כי אמונתו בבורא חזקה מתחושת הבעלות שלו .ה"פרוטה דרב יוסף" בנפש המלווה היא הידיעה כי "ממך הכל ומידך נתנו לך" .האדם מבין כי אם יפסיד מעט מערך הכלי בגלל המצווה ,השכר הרוחני והפטור המצטרף אליו הם הוכחה שהקב"ה אינו נשאר חייב למטיבים עם בריותיו .זוהי רמת מודעות שבה הרכוש הגשמי הופך למטבע עובר לסוחר בעולם הרוח ,ושם נמדד עושרו האמיתי של האדם – לא במה שיש לו באוצרותיו ,אלא במה שהשכיל להשאיל לאחרים. מתוך בירור המעמד הרוחני של המשאיל כעוסק במצווה ,אנו באים אל שכלול הקומה המוסרית ,המבקשת לעצב את פניו של האדם כמי שעינו טובה בשל אחרים ,תוך רגישות דקה לנימי נפשו של הזקוק לעזרה. התורה והפוסקים שרטטו עבורנו דמות של אדם שאינו מסתפק רק בשורת הדין ,אלא חי מתוך מצפן של חמלה .המבחן המוסרי הגדול אינו נמצא במקום שבו החובה היא כפויה

194

םיטפשמ תשרפ

וברורה כמו בהלוואת כסף ,אלא דווקא במרחב האפור של השאלת הכלים – המקום שבו האדם יכול להסתתר מאחורי תירוצים של "צריך אני לו" או "חושש אני לקלקולו" .המוסר היהודי תובע מאיתנו עין טובה; לראות בשמחת חברנו המשתמש בכלינו כאילו הייתה זו שמחתנו שלנו .המשאיל המוסרי מבין שסירוב שאינו מוצדק ,גם אם הוא חוקי למהדרין, פוצע את מרקם האחוה הקהילתי ונועל דלת בפני חסד. יתרה מכך ,עדינות הנפש הנדרשת מהמשאיל היא לשמור על כבודו של השואל .לעיתים, השואל מרגיש מושפל בעצם בקשתו ,תלוי בטוב ליבו של האחר .כאן נדרש המשאיל להקרין מאור פנים ,להראות לשואל כי הוא שמח בזכות שנפלה בחלקו לעזור ,ולא לתת לו להרגיש כנטל .הרגישות המוסרית היא להבין כי הכלים שאגרנו בחיינו לא נועדו רק לשרת את נוחותנו ,אלא לשמש כצינורות של חיבור .אדם שמרגיל עצמו להשאיל בעין יפה ,הופך את אישיותו לכזו שאינה חרדה לרכושה אלא בוטחת בבוראה ,ובכך הוא זוכה לעשות את החסד בצורה השלמה ביותר – חסד שאין בו התנשאות ,אלא רק אהבת בריות צרופה. מתוך בירור שבילי ההלכה ומרחבי המוסר ,אנו חותמים את מסענו בתובנות המאירות את כלי המעשה שלנו באור של קדושה .למדנו כי למרות ההבדל המשפטי הדק שבין הלוואת כסף להשאלת חפץ ,הלב היהודי אינו עוצר בשורת הדין .התובנה המעשית לחיינו היא שכל חפץ בביתנו – מהמברגה ועד הרכב – הוא הזדמנות לקיום מצוות "ואהבת לרעך כמוך" .עלינו להרגיל את עצמנו להביט ברכושנו לא כקניין פרטי סגור ,אלא כפיקדון שנועד להיטיב. כאשר אנו משאילים כלי בעין יפה ובמאור פנים ,אנו הופכים את הבית הפרטי למשכן של חסד ,ומגלים כי השמחה שבנתינה גדולה מהחשש שבבלאי החומר.

עיקר העניין: בסיומו של הבירור המעמיק ,מתגלה לנו סודה של מצוות ההשאלה :היכולת של האדם למשול בחומריות ולראות מעבר לפחת ולבלאי הגשמי את נשמתו של הזולת .עיקר העניין הוא שהתורה ,בצמצמה את החיוב המוחלט לכסף ,העניקה לנו את המרחב הנעלה של ה"לפנים משורת הדין" .בחפצים ובכלים ,אנו מוזמנים להיות שותפים לבורא מתוך בחירה חופשית ואהבה צרופה .המשאיל המוסרי מבין כי כל כלי שיוצא מביתו לעזרת חברו ,חוזר אליו כשהוא מלא בזכויות של "עוסק במצווה" ומוגן בברכת ה"פרוטה דרב יוסף" .בנקודה שבה החפץ הדומם הופך למעשה של חסד ,שם מתבטלת האנוכיות ונבנה גשר של אמונה ואחוה ,המלמד כי העושר האמיתי אינו נמדד במה שאנו שומרים לעצמנו ,אלא במה שאנו זוכים להשפיע לאחרים בלב טוב ובנפש חפצה.

195

גם לנשמה מגיע אוכל