מדוע הכניס אברהם את שרה לסכנה והביא אותה למצרים הרי ידע ?שהמצרים יקחו אותה

?שהמצרים יקחו אותה ממש על קו התפר שבין קדושת ארץ ישראל לבין מצרים, ארץ העמים, ארץ שכולה תאוות ופריצות, מתרחש רגע של הכרעה גורלית. אברהם אבינו, עמוד העולם, ושרה אמנו, אשה שכל

מדוע הכניס אברהם את שרה לסכנה והביא אותה למצרים הרי ידע

?שהמצרים יקחו אותה

ממש על קו התפר שבין קדושת ארץ ישראל לבין מצרים, ארץ העמים, ארץ שכולה תאוות ופריצות, מתרחש רגע של הכרעה גורלית. אברהם אבינו, עמוד העולם, ושרה אמנו, אשה שכל כולה טוהר, עומדים בדרכם. הרוח נושבת, החולות נודדים, והשמש המצרית מתחילה להקרין את ,עוצמתה. בלב המדבר, עוד לפני הכניסה לשער העיר, אברהם אבינו עוצר. הוא מתבונן בשרה אשת חיל, אשה שיופייה מאיר כספיר, ומבין שמשהו השתנה. זה לא רק הרעב שדחף אותם לצאת מהארץ, זו לא רק השתדלות טבעית לשרוד. משהו באוויר השתנה. משהו בתוככי המצרים ,מחלחל אל המודעות שלו. והנה, באותו רגע, מתפתחת הדרמה הגדולה ביותר. הוא מסתכל עליה והמחשבה המצמררת מחלחלת: האם המקום הזה, שאמור להיות מקלט מרעב, עומד להפוך .למלכודת מוות עבורו ומלכודת של פריצות עבורה? זוהי אינה רק שאלה הלכתית של פיקוח נפש זו שאלה קיומית על בחירתו של גדול האומה. מדוע הוא, איש האמונה, שלמד לבטוח בה', מביא

את היקרה לו מכל למקום שבו יופייה עלול להיות לה לרועץ? מה עבר בנפשו באותם רגעים של טרום כניסה, כאשר הידיעה כבר בערה בו כאש? האם זה היה כשל בשיקול הדעת, או שמא מסתתר כאן עומק נסתר שחורג מכל מה שאנו תופסים בדרך הטבע? השאלה הזו מלווה אותנו לאורך הדורות, דורשת מאיתנו לצלול אל מניעיו של אבי האומה, אל פשר הירידה, ואל ההבנה

.העמוקה של מה שקרה שם, בין חולות מצרים לבין ההשגחה הפרטית כדי לגשת אל יסוד הדברים ולעמוד על עומק טענותיו של אברהם אבינו בבואו אל השער, עלינו להישיר מבט אל הפסוקים המגדירים את הרגע שבו הסכנה הפכה למוחשית, ומתוכם להקשיב למפרשי התורה המביטים על המהלך הזה מזוויות שונות. "ויהי כאשר הקריב לבא מצרימה ויאמר אל שרי אשתו הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את והיה כי יראו אותך המצרים ואמרו אשתו

.)(בראשית יב, יא "זאת והרגו אותי ואותך יחיו : והוה כד קריב למעל למצרים, ואמר לשרי אתתיה, הא כען ידעית)(בראשית יב, יא תרגום אונקלוס ארי אתתא שפירת חזוא את. התרגום מעמיד אותנו אל מול המציאות הברורה, כשהוא מצביע על הידיעה המזוקקת של אברהם לגבי יופיה של שרה, ידיעה שהופכת להיות המוקד של כל המהלך

.המצרי הזה, ומלמדת אותנו שאברהם לא פעל מתוך עיוורון אלא מתוך הכרה עמוקה במציאות עד עכשיו לא היית מכירה מתוך טורח הדרך, עכשיו- ביאר: הנה נא ידעתי)(בראשית יב, יא רש"י אני מכיר. רש"י חושף כאן תובנה דקה; הטורח של הדרך הוא זה שטישטש במידת מה את יופיה הניכר של שרה, וכאשר הגיעו אל מפתן מצרים, הוסרו המחיצות והיופי התגלה במלוא עוזו, מה

.שהפך את הסכנה למוחשית ומיידית עבור אברהם כי המצרים עם רע, ואינם יראי- כתב: הנה נא ידעתי)(בראשית יב, יא רבי אברהם אבן עזרא יקחו אותך בכוח, ויהרגו אותי. הוא מבאר כי ידיעתו של- אלוהים, ואם יראו כי אשה יפת מראה את אברהם אינה רק ידיעה פיזית, אלא הבנה עמוקה באופיים המוסרי של המצרים, הבנה שהובילה אותו למסקנה הקשה שהבאתה של שרה למצרים היא כניסה אל תוך סכנה שאין ממנה מוצא

.בדרכי הטבע

ביאר: והנה אברהם ידע כי המצרים עם גזלן ורע, ולכן חשש שמא יהרגו)(בראשית יב, יא הרמב"ן , הרמב"ן רואה בירידה זו מהלך שבו אברהם לקח סיכון)(שם אותו בעבור יופיה. כפי שהובא משמעותי, והידיעה שלו על אופיים של המצרים הייתה צריכה להוות עבורו תמרור אזהרה לבל יביא את שרה אל תוך סביבה שכזו, והדאגה הזו מלמדת על כובד האחריות שהונח על כתפיו

.ברגעים אלו

ידעתי בבירור, כי כל המצרים הם נשים המורגלות- פירש: הנה נא ידעתי)(בראשית יב, יא הרד"ק בפריצות, וכשירו אותך יתאוו לך. הוא מוסיף נדבך על ידיעתו של אברהם; הוא לא רק ידע שהיא יפה, אלא ידע את התוצאה הוודאית של היופי הזה בתוך חברה שאין לה מעצורים מוסריים, מה

.שהופך את דבריו של אברהם לאמירה של אדם שרואה את הנולד בצורה ברורה

חידש: אמר אברהם לשרה כי יופיה הוא גורם ישיר לסכנה, והוא העדיף)(בראשית יב, יא הרלב"ג לומר אחותי היא כדי למנוע את המיתה. הוא מתמקד בשיקול הדעת של אברהם, ומראה כיצד

אברהם חישב את צעדיו כדי למזער נזקים במציאות שבה הוא חש שכל פתרון הוא כואב, והצלת

.הנפש עומדת בראש מעייניו

ידעתי בבירור, שהרי עד עכשיו היית מלוכלכת- ביאר: הנה נא ידעתי)(בראשית יב, יא החזקוני מעפר הדרך, ועכשיו נתנקה בך הכל ויופיך ניכר. הוא מעמיק את דברי רש"י, ומצייר את המעבר לתוך מצרים כרגע של התחדשות והתבהרות, מה שהופך את שרה למוקד משיכה שאי אפשר

.להתעלם ממנו

. ביאר: שהיופי של שרה היה כזה שיגרום למלך לקחת אותה לעצמו)(בראשית יב, יא הספורנו הוא מדגיש כי הדאגה של אברהם לא הייתה רק מהמצרים הפשוטים, אלא מהסמכות השלטונית במצרים שידה על העליונה, ואין שום יכולת להתנגד לה, מה שהפך את כל הסיטואציה למסוכנת

.פי כמה

כי המצרים המה בתכלית הכיעור, ועל כן יופיה של שרה- כתב: ידעתי)(בראשית יב, יא הכלי יקר יבלוט שם הרבה יותר מאשר בכל מקום אחר. הוא מעניק זוית יחודית; לא מדובר רק ביופיה של שרה, אלא בניגוד החריף שבין יופיה לבין הכיעור הסביבתי של מצרים, דבר שגרם לכך שעיניהם

.של המצרים היו כרוכות אחריה באופן בלתי נמנע

,אל מול דברי המפרשים שפתחו בפנינו את הדרך, אנו פונים כעת אל חכמינו זיכרונם לברכה השואבים את המעיינות מתוך עומק התורה שבעל פה, ומגלים לנו את מה שאירע שם, בשער

.הכניסה למצרים, במקום שבו אברהם ושרה נפגשו עם המציאות המורכבת

ביארה את גודל העניין, באומרה: תנו רבנן ארבע נשים)'(דף ט"ז עמוד א הגמרא במסכת בבא בתרא ,יפיפיות היו בעולם שרה ואביגיל ורחב ואסתר. ומתוך כך התגלתה העדינות שבהנהגת אברהם .שביקש להצניע אותה מפני עיני הבריות, כפי שאמר: הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את הדברים הללו מלמדים אותנו שלא היה זה רק חשש מפני גזל או אונס טכני, אלא רצון עמוק של ,אברהם לשמור על צניעותה המופלגת של אשתו, שכן יופיה של שרה לא היה יופי חיצוני גרידא אלא ביטוי של קדושה עילאית שאין כל עין רשאית להביט בו בפשטות, ומכאן אנו מבינים את

.שורש הדאגה שהתעוררה בליבו של אבי האומה

מחדש המדרש תיאור מרגש על אופן הנהגת אברהם)'(פרשה מ' סימן ה במדרש בראשית רבה ,בבואו אל השער, ומבאר כך: נתן אותה בתיבה וסגר עליה. כיון שהגיע למכס, אמרו לו: תן מכס אמר להם: אני נותן מכס. אמרו לו: אתה נושא תבואה, אמר להם: אני נותן מכס על התבואה. אמרו לו: אתה נושא יין, אמר להם: אני נותן מכס על היין. אמרו לו: אתה נושא שמן, אמר להם: אני נותן מכס על השמן. אמרו לו: אתה נושא משי, אמר להם: אני נותן מכס על המשי, אמרו לו: אתה נושא זהב, אמר להם: אני נותן מכס על המרגליות, אמרו לו: אתה נושא בשמים, אמר להם: אני נותן :מכס על הבשמים. אמרו לו: אתה נושא אדרנים, אמר להם: אני נותן מכס על האדרנים. אמרו לו .בהכרח שאתה נושא כסות יקרה או מרגליות, פתח את התיבה ונשתקפו מראיה את כל מצרים התיאור הזה פורש בפנינו את עומק האחריות והמסירות של אברהם; הוא היה מוכן לשלם כל הון שבעולם, להעמיס על עצמו מסי מכס כבדים ולשלם על כל סחורה אפשרית, ובלבד שלא יצטרך

לחשוף את שרה לעיני המצרים. מכאן אנו למדים שחששותיו של אברהם לא היו רק הרהורים בלב, אלא תכנון מעשי וזהיר של הגנה, דבר המלמד אותנו כיצד אברהם חיפש כל דרך אפשרית

.להימנע מן הסכנה מבלי לוותר על הצניעות והקדושה

התמונה העולה מדברי חז"ל היא של אדם שמתנהל בזהירות עצומה, מתוך הכרה מלאה בכך שהוא נכנס לסביבה שאין בה יראת שמיים, והוא עושה כמיטב יכולתו כדי להגן על האוצר היקר ביותר שהופקד בידו. המציאות הזו מחדדת לנו את ההבנה שלא מדובר היה בהחלטה פזיזה, אלא

.במאבק מתמיד על הקדושה בתוך עולם שכל כולו הפקרות

אנו פונים אל עמודי התווך, אל הראשונים, אלו שמבטם חודר אל תוך נשמת האבות, ומתוך דבריהם אנו נחשפים לא רק להכרעה ההלכתית אלא למאבק הפנימי של אברהם אבינו, המבקש

.לאזן בין האמונה הגדולה לבין החיים במציאות מורכבת של חושך ורעב

' כתב, כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה, שכן היה עליו לבטוח בה)(בראשית י"ב הרמב"ן שיציל אותו ואת אשתו, והירידה למצרים נבעה מחוסר ביטחון גמור בשעה של רעב, והדבר נחשב לו לעוון שגרר את כל ההיסטוריה של עם ישראל לגלות מצרים. ביאור: הרמב"ן מעמיד את בריחה מרעב- אברהם במבחן של אמונה טהורה, שבו אפילו השתדלות שנראית הגיונית לחלוטין ,' נבחנת תחת זכוכית מגדלת של מדרגת הצדיק שכל מעשיו אמורים להיות דבקות מוחלטת בה- וכל סטייה מביטחון גמור נחשבת כמשא כבד, שהרי יש באלוקים כוח להציל גם בתוך המצוקה

.הקשה ביותר

האברבנאל ביאר, כי לא ייתכן שאברהם ידע את המציאות האיומה במצרים מראש, שכן אילו היה יודע, וודאי שהיה בוחר בסכנת הרעב ולא בכניסה לסיטואציה שבה אשתו בסכנת פגיעה. הוא מדגיש כי אברהם בחר את הבחירה הטבעית של אדם המנסה לשרוד, ולא מתוך מודעות למחיר הנורא, ומסביר כי כאשר אדם נמצא במצב של ספק, הוא מחויב להשתדל להציל את חייו, שכן הם תנאי הכרחי להמשך השלמות. ביאור: האברבנאל מציע נקודת מבט אנושית ומפוקחת, המבינה שאברהם פעל בתוך מגבלות הידיעה האנושית, וגם ענק כמותו כפוף לחוקי המציאות הבלתי נודעת, מה שמשחרר אותו מהאשמה על חטא ומעמיד את פעולתו כהשתדלות לגיטימית של מי

.ודאות-שמקדש את החיים ומנסה לפלס דרך בתוך ג'ונגל של אי

כעת אנו מעמיקים את מבטנו וצוללים אל דברי האחרונים, אשר מאירים את המהלך המורכב ,הזה באור יקרות, ומסירים את הלוט מעל השאלה הנוקבת מדוע בחר אברהם לפעול כפי שפעל

.כשהם מציבים את מעשיו תחת זכוכית מגדלת של אמונה ושל תכנית אלוקית רחבת היקף

ביאר כי אברהם אבינו לא הונע רק מפחד טבעי, אלא מתוך הכרה)(בראשית יב, יא המלבי"ם ,עמוקה בכך שיופיה של שרה אינו יופי אנושי רגיל, אלא יופי המקרין קדושה עליונה, ושהמצרים בהיותם עם שקוע בחומריות ובתאוות, יראו ביופי זה משהו שימשוך אותם ללא שליטה. הוא מבאר שאברהם ידע בבירור שהכניסה למצרים ללא אסטרטגיה מוגדרת תהווה מלכודת, ולכן לא נותרה לו ברירה אלא לנסות ולנווט את המציאות באופן שיציל את חייהם, והוא רואה בכך

לא כשל באמונה, אלא כפעולה של השתדלות הכרחית בתוך עולם שבו כוחות הרשע פועלים

.בעוצמה גדולה

ניתח את הדיון על חטאו של אברהם וחידש)(בראשית יב, יא הנצי"ב מוולוז'ין בספרו העמק דבר כי יש להבין את הירידה למצרים כחלק משרשרת אירועים שנועדה להוציא אל הפועל את הגלות שהייתה מוכרחה לבוא על זרעו של אברהם. לפי הבנתו, אברהם פעל מתוך דחף פנימי שלא היה יכול לעמוד בפניו, שכן ההשגחה העליונה כיוונה אותו לשם כדי להניח את היסודות לגלות הראשונה, והוא מבאר שגם אם הדבר נראה כאילו הוא הכניס את שרה לסכנה, הרי שזה היה מהלך שנועד להטמיע בזרעו את הכוח לעמוד בניסיונות הקשים ביותר בגלות, ובכך הוא מוריד

.את משקל החטא ומעלה אותו למדרגה של שליחות היסטורית

פירש כי הניסיון של אברהם אבינו בירידה למצרים היה ניסיון לברר)(פרשת לך לך השפת אמת את האמונה בתוך מקום של הסתר פנים, והוא מלמד כי אברהם הבין ששרה, המייצגת את הנשמה והפנימיות של האומה, חייבת לעבור דרך החושך כדי להוציא משם ניצוצות קדושה. הוא מחדש שהסכנה ששרה עמדה בה הייתה התנאי המוקדם לכך שהיא תצא משם בעושר ובכבוד, ושהירידה למצרים לא הייתה רק בריחה מרעב, אלא ירידה לצורך עליה, שבה אברהם למד כיצד לשמור על

.קדושת הבית גם כאשר הוא נמצא בסביבה הכי רחוקה וזרה שיכולה להיות

ביאר כי אברהם הרגיש שאין לו רשות לבחור)(פרשת לך לך האדמו"ר מאיזביצא במי השילוח במוות מתוך ייאוש, שכן חייו של הצדיק אינם שייכים לו בלבד, אלא הם שייכים להמשכיות של האומה כולה. הוא מחדש שפעולתו של אברהם הייתה מעשה של התמסרות למען העתיד, שבו הוא הקריב את השלווה האישית ואת הביטחון שלו ושל שרה, כדי להבטיח את קיום הזרע, והוא מלמד אותנו שפעמים רבות הצדיק מוצא את עצמו במצבים בלתי אפשריים שבהם עליו לבחור

.בדרך המורכבת ביותר, מתוך הבנה שהחיים הם פיקדון שצריך לשמור עליו בכל מחיר

כאשר אנו צוללים אל עומק דברי רבותינו המאירים, גדולי החסידות והמחשבה, אנו מגלים כי המבט על ירידת אברהם ושרה למצרים משתנה לחלוטין. לא עוד מדובר בסיפור של בריחה מפחד או בחישובים קרים של סכנה מול תועלת, אלא בתהליך קוסמי שבו אבי האומה נדרש להביא את ,אור האמונה אל תוך המקומות החשוכים ביותר, כדי לברר שם את ניצוצות הקדושה החבויים

.שכן רק שם, בלב המורכבות, יכולה לצמוח העלייה הגדולה ביותר

ביאר: כי הירידה למצרים)(דגל מחנה אפרים, פרשת לך לך הרה"ק רבי משה חיים אפרים מסדילקוב לא הייתה אלא הכנה לעלייה, שכן כל מה שאירע לאבות הוא סימן לבנים, ובכל אדם ובכל זמן ישנה ירידה למצרים שהיא בחינת של הסתר פנים וקושי, אך מי שמבין שהירידה היא צורך עליה הרי שהוא יכול להפוך את החושך לאור. בביאורו הוא מלמד אותנו כי אברהם אבינו לא היה אדם פרטי בנסיעתו זו, אלא הוא עיצב את הדרך עבור כל נפש יהודית שתרגיש אי פעם אבודה או שרויה במקום של ריחוק, ומתוך כך אנו מבינים ששרה לא הייתה רק אישה שלצידו, אלא חלק מהמהות

.הנשמתית של האומה שחייבת לעבור את הזיכוך הזה כדי להגיע לשלמותה

חידש: כי אברהם ראה ברוח)(תפארת שלמה, פרשת לך לך הרה"ק רבי שלמה הכהן מראדומסק

קודשו כי נשמות קדושות וניצוצות של קדושה אבדו במצרים, והיה עליו להביא את שרה לשם כדי להעלותן מתוך המקום הנמוך ביותר, והוא ידע שיופיה של שרה הוא כלי קדוש שיכול למשוך את האור האלוקי גם אל תוך הטומאה הגדולה של מצרים. הוא מסביר כי הצדיק הגדול אינו מחפש רק את הביטחון האישי שלו, אלא הוא רואה את אחריותו כלפי העולם כולו, והידיעה כי שרה נכנסת לסכנה הייתה מחיר כבד מנשוא, אך מול עיניו עמדה המטרה העליונה של תיקון העולם

.והעלאת הניצוצות שאין להם מי שיושיע אותם מלבדי הצדיקים

ביאר: כי אברהם חש ששרה היא המקום)'(מי השילוח, חלק א הרה"ק רבי מרדכי יוסף מאיזביצא שבו האמונה שלו מתגשמת, ולכן לא יכול היה להפריד ביניהם, שכן היא הייתה שותפה מלאה להשגתו האלוקית, ובמקום שבו הוא נמצא, גם היא צריכה להיות נוכחת כחלק בלתי נפרד מהשלמות שלו. בדבריו אנו מוצאים עומק עצום שבו אברהם אינו רואה את שרה כגורם חיצוני שעלול להזיק, אלא כביטוי החי של האמונה שלו, וכאשר אדם בוטח באמת בהשם יתברך, הוא מרגיש שהקדושה נוכחת איתו בכל מצב ובכל מקום, גם במצרים, וזהו סוד הביטחון שלא מותיר

.מקום לחשש מן הסכנה הטבעית

התמונה המצטיירת מדברי הצדיקים הללו היא שאברהם אבינו לא נקלע לסיטואציה, אלא הוא יצר אותה מתוך ידיעה פנימית שהגלות הזו היא חלק בלתי נפרד מלידת האומה, ומתוך כך הוא קיבל על עצמו את כל הסיכונים כדי להבטיח את העתיד. זוהי מסירות נפש שחורגת מכל הבנה אנושית רגילה, ומלמדת אותנו כי כאשר האדם מחובר לשליחותו, כל מקום הופך להיות מקום

.שבו ניתן לגלות את כבוד השם, גם בתוך ארץ העמים

,כאשר אנו פונים לתרגם את המהלכים הגדולים של אבותינו אל תוך המציאות היומיומית שלנו אנו נדרשים לשאול את עצמנו היכן פוגש אותנו הניסיון של אברהם ושרה. החיים מציבים אותנו פעמים רבות בצמתים שבהם עלינו לבחור בין יציאה לאזורים של סיכון רוחני או גשמי לבין

.הישארות בבטחה, וההכרעה הזו דורשת מאיתנו מצפן פנימי מדויק

ביאר: כי ההבדל בין השתדלות מותרת)(חלק א', עמוד קל"ד הגאון רבי אליהו דסלר במכתב מאליהו לבין סמיכה על הנס או סיכון מיותר, נעוץ במידת הביטחון של האדם. כאשר האדם יודע שכל מאמציו הם רק כלי להעברת השפע וההצלה מהקב"ה, הרי שהוא יכול לפעול במציאות מורכבת מבלי לאבד את הקשר הפנימי, אך ברגע שהאדם תולה את הצלחתו בתוכניותיו האישיות, הוא נכנס לסכנה רוחנית ממשית. ביאור: הנפקא מינה למעשה היא שכל צעד שאנו עושים בחיינו, כל ,נסיעה, כל עסק, כל שינוי מקום, חייב להיעשות מתוך תודעה שהקב"ה הוא המנהל את המערכה ושהפעולות שלנו הן רק ביטוי לרצון שלנו להיות במקום שבו אנו יכולים לממש את השליחות

.שלנו בצורה המלאה ביותר

ביאר: כי מידת הביטחון היא האמונה הברורה)(פרק כ"א רבי משה חיים לוצאטו במסילת ישרים .בלב האדם שאין שום מונע ומעכב למי שבוטח בה', וכל מה שעובר על האדם הוא לטובתו הנצחית ,ביאור: הלכה למעשה, כאשר אדם מוצא את עצמו בסיטואציה שבה עליו לקבל החלטה גורלית כמו אברהם אבינו, עליו לבחון האם ההחלטה שלו נובעת מתוך יראה מפני בשר ודם או מתוך

שיקול דעת שנועד לקדש שם שמים. היכולת להבחין בין הצרכים האמיתיים לבין דמיונות שווא היא הכלי החשוב ביותר שיכול להציל אותנו מנפילות מיותרות, ולהבטיח שגם כשאנו נכנסים

.למקומות מורכבים, אנו נשארים מוגנים תחת כנפי השכינה

השיעור המעשי לחיים הוא שהכניסה לגלות, או לכל מקום של התמודדות, אינה צריכה להיות פרי של בריחה, אלא פרי של הכרה בשליחות. כשם שאברהם ושרה ירדו למצרים כדי להוציא משם ניצוצות, כך גם אנחנו, בכל פעם שאנו נאלצים להתמודד עם סביבה שאינה תומכת בנו ברוחניות, עלינו להסתכל על הסיטואציה כעל הזדמנות לעבודת השם. הנפקא מינה היא שאין ,לברוח מהתמודדויות, אך בה בעת אסור לחפש סכנות. אנו נדרשים לנהוג בחוכמה ובזהירות לתכנן את צעדינו, אך מעל הכל – לשמור על הלב נקי וקשור למקור הקדושה, מתוך הבנה

.שהחיים הם מסע שנועד להעלות את הכל אל השם יתברך

כאשר אנו מביטים אל השתלשלות האירועים בדרכו של אברהם אל מצרים, אנו מבינים כי אין מדובר בסיפור היסטורי גרידא של משפחה הנודדת בחיפוש אחר מזון, אלא בראשיתו של מבנה נצחי. אברהם אבינו, בהיותו שורש האומה כולה, נושא על כתפיו את משא העתיד, והפעולות שלו אינן אישיות בלבד, אלא הן הטבעת חותם בנפש העם לדורות. השאלה המנקרת בלב, מדוע איש האמונה והצדק בחר בדרך שסיכנה את שרה, מקבלת משנה תוקף כאשר אנו מבינים ששרה אינה רק אשת איש, אלא היא בחינת כנסת ישראל, היא הלב הפנימי של הקדושה, והירידה למצרים היא תהליך של טיהור ובירור שנועד להכשיר את הקרקע ללידת האומה. הדיון העמוק הזה נוגע בשאלת היחס שבין האמונה הפנימית לבין המציאות החיצונית המורכבת, שכן כדי להוציא אל הפועל את הגאולה העתידית, היה צורך לעבור דרך החושך, להטמיע את כוחות החיים בתוך

.המקום הטמא ביותר, ולהוציא משם ניצוצות שרק במקומות הללו נמצאים

, ביאר: כי אברהם אבינו, בהיותו שורש האומה)(על התורה, פרשת לך לך המהר"ל מפראג בגור אריה היה מוכרח להטביע את דפוס הגלות והגאולה בנפשו ובפעולותיו, והירידה למצרים לא הייתה רק בריחה מרעב אלא מהלך אלוקי מכוון מראש. בדברים אלו הוא מאיר את העובדה שהקדוש ברוך הוא הוליך את אברהם במקומות הללו כדי ללמד את כל צאצאיו כיצד מתמודדים עם גלות, כיצד שומרים על יופי פנימי בתוך מצרים המטמאת, וכיצד בסוף התהליך יוצאים משם ביד רמה, לא ,כנמלטים אלא ככובשים של המציאות. ההסבר כאן מרחיב את המבט מהאדם הבודד אל הכלל

.ומלמד שכל צעד שאברהם עשה נטען במשמעות שמעצבת את ההיסטוריה שלנו עד היום הזה

חידש: כי ירידת אברהם למצרים היא סוד)(פרשת לך לך רבי צדוק הכהן מלובלין בפרי צדיק הלידה של עם ישראל מתוך הקושי, שכן כל מה שאירע לאבות הוא סימן לבנים, ושרה שירדה למצרים ומשם יצאה בטהרה גמורה, היא המקור לכוחו של כל יהודי לעמוד בניסיונות ולשמור על הקדושה שלו גם כשהוא נקלע לסביבה זרה ורחוקה. הוא מבאר כי מה שנראה בעיני האדם כסכנה, הוא למעשה בית הגידול של האמונה, שכן אברהם הבין ששרה מסוגלת לעמוד בניסיון זה לא בזכות כוחה הטבעי בלבד, אלא בזכות הקדושה הפנימית שלה, והידיעה הזו היא שהעניקה

.לו את השלווה לפעול למרות החשש

ביאר: כי כוחה של האומה הישראלית טמון ביכולתה)(אורות ישראל, פרק ז הראי"ה קוק באורות

להעלות את כל הניצוצות מכל פינות העולם, ופעולתו של אברהם הייתה יצירת הצינור שדרכו תוכל הקדושה לרדת אל המקומות הנמוכים ביותר ולחזור משם כשהיא מרוממת. הוא מסביר שאין זה חטא אלא העמקת השליחות, שכן אילו לא היה אברהם מכניס את שרה לתוך הסיטואציה הזו, לא הייתה האומה זוכה להכיר את כוחה לעמוד מול מצרים ולנצח אותה, ופעולתו הייתה

.הכרחית כדי להפוך את המפגש עם הרע למנוף של עלייה רוחנית

התובנה העולה מדברים אלו היא שפעולתו של אברהם אבינו הייתה מונעת מראייה נבואית רחבה שראתה את כל תולדות ישראל. הוא לא פעל מתוך הפקרות חלילה, אלא מתוך הכרה ,עמוקה שלתכלית הגדולה של בירור האומה, יש צורך לצלול אל תוך המציאות, להילחם בה

.ולצאת ממנה מנצחים, כשהקדושה נותרת טהורה כשהייתה ואף מתעצמת מתוך ההתמודדות

ההתבוננות הפנימית מגלה כי מצרים איננה רק נקודה גיאוגרפית על המפה, אלא היא מהות נפשית המלווה את האדם בכל תחנות חייו. כל אחד מאיתנו פוגש בנפשו את המצריים שלו, את .המקומות שבהם הוא מרגיש צמצום, פחד, וחוסר אונים אל מול מציאות שנדמית כחזקה ממנו כאשר אנו קוראים על ירידת אברהם ושרה, איננו קוראים רק על אירוע היסטורי, אלא על המאבק הנצחי של הנשמה שצריכה לרדת אל תוך המציאות החומרית, אל תוך המקום שבו האור האלוהי נסתר, כדי לממש את ייעודה. הנפש שואלת את עצמה: כיצד ניתן לשמור על טוהר פנימי כאשר רגלינו דורכות על קרקע של חומרנות? כיצד ניתן להישאר בבטחה כאשר סביבתנו אינה משקפת את האמת שאנו נושאים בתוכנו? התשובה טמונה בהבנה שכל ירידה היא בעצם תנועה המכינה את הנפש לעלייה גדולה יותר, תהליך של זיקוק שבו הקושי אינו בא להפיל אותנו, אלא להוציא

.מאיתנו כוחות שלא היינו פוגשים אותם לולא האתגר

חידש: כי כל ירידה שבא)(פרשת לך לך הרה"ק רבי אלימלך מליז'נסק בספרו נועם אלימלך לעולם, ובפרט ירידת הצדיק למקום שפל כגון מצרים, אינה אלא כדי לברר את הניצוצות הקדושים הנמצאים שם ואין להם מי שיעלה אותם אלא אותו הצדיק, וכל ירידה כזו היא לצורך עליה גדולה .לאין שיעור. בדבריו אלו הוא מלמד אותנו כי האדם המאמין אינו צריך לפחד מהירידות שלו ,להיפך, כאשר האדם מזהה שהוא נמצא במצב של ירידה, עליו להבין שזוהי שליחות משמיים והוא נשלח לאותו מקום כדי להאיר שם את האור שלו, כדי לגלות נקודות של אמת שקבורות תחת שכבות של שגרה או ייאוש. אברהם אבינו ידע ששרה, המייצגת את הנשמה הטהורה, לא ,תתלכלך מהירידה למצרים, אלא אדרבה, עצם נוכחותה שם תהפוך את המקום למקום של אור וזהו המסר לכל אדם: אל תפחד מהמקומות הנמוכים בחייך, כי שם בדיוק מצפים לך ניצוצות

.שאתה הוא זה שצריך להעלותם

ביאר: כי החרדה של אברהם)(פרשת לך לך הרה"ק רבי שלום נח ברזובסקי בספרו נתיבות שלום ,לשרה הייתה חרדה של הנשמה שמא תתקלקל על ידי החוץ, וזהו החשש שכל אדם צריך להרגיש שמא הכניסה לתוך המציאות והעיסוק בפרנסה ובחיי יום יום יכסו על האור הפנימי, אך הלימוד הוא שהאמונה האמיתית צריכה להיות כל כך חזקה עד שהיא הופכת להיות חומת מגן ששום כוח חיצוני לא יכול לחדור דרכה. הוא מבאר כי הביטחון בה' אינו תחושה רגשית בלבד, אלא הוא ידיעה מוחלטת שהקב"ה מנהיג את העולם, ואם אדם נמצא במקום מסוים בגלל השתדלותו לעבוד את

ה', הרי שהקב"ה הוא זה ששומר על כל נכסיו ועל כל קדושתו, ואף אחד לא יוכל לגעת בנשמתו

.’אם הוא שומר על חיבורו לה

החיבור לאמונה מתבטא כאן ביכולת לשמור על זהות עצמית גם כאשר הסביבה לוחצת לכיוון ההפוך. הנפש של האדם היא כלי קיבול לאורו של השם, וכאשר אדם נמצא בתוך תהליך של בירור, עליו לדעת שהקושי הוא חלק מהשכלול שלו. אברהם אבינו מלמד אותנו שגם ברגעים הכי מאוימים, האדם חייב להישאר נאמן לאמת שלו. הוא לא ניסה להסתיר את שרה, אלא הוא נתן לה את ההגנה של האמונה, את הידיעה שהיא מוגנת מתוקף היותה חלק מהתוכנית האלוהית. כך ,'גם בנפש האדם: כל ניסיון, כל משבר, כל מצרים אישי, הוא הזדמנות להעמיק את הקשר עם ה ,להבין שהשמירה עלינו אינה תלויה רק ביכולותינו הטבעיות, אלא בכך שאנו שייכים לו יתברך

.והוא ערב לכל אשר לנו

המצפן הפנימי של האדם, זה שמכוון את הלב ואת צעדיו בתוך סבך החיים, אינו מכשיר טכני המורה על כיוון גיאוגרפי, אלא הוא מערכת עדינה של אמונה ודבקות, המדריכה את האדם לדעת מתי עליו לפעול בתוך העולם ומתי עליו להישמר מן ההשפעות החיצוניות. בניית המצפן הזה מתחילה בהכרה שהחיים אינם מקריים, ושהאדם הוא שליח שנשלח אל עולמו כדי לבצע תפקיד

.מסוים, ובמקום שבו מונחת השליחות – שם נמצאת ההגנה

ביאר: כי עיקרו של הביטחון בה' הוא)(שער הביטחון רבנו בחיי אבן פקודה בחובות הלבבות הידיעה שהאדם אינו אדון לעצמו, אלא הוא מנוהל על ידי בורא עולם, וכל ההשתדלויות שאנו עושים – בין אם בדרך לפרנסה ובין אם בדרכינו בעולם – אינן אלא כלים חיצוניים שבהם אנו משתמשים כדי להחזיק את הגוף, אך הלב צריך להיות תלוי אך ורק בהשגחה העליונה. בביאורו הוא מלמד אותנו כי המצפן הפנימי נבנה כאשר האדם מפסיק לפחד מן העולם. אם אברהם אבינו הרגיש שהוא חייב להשתמש בחוכמה ובזהירות בכניסתו למצרים, זה לא היה מתוך פחד מהמצרים אלא מתוך הכרה שישנם כלים טבעיים שצריך להפעיל בעולם הזה, אך הוא ידע היטב שמי ששומר עליו ועל שרה אינו הדיפלומטיה או התחכום, אלא הקדוש ברוך הוא בעצמו. האדם הבנוי כראוי יודע להבחין בין השתדלות שנועדה לבנות את העולם לבין השתדלות שנועדה

.לברוח מהאחריות הרוחנית, והוא תמיד בוחר בדרך שבה הקדושה נשמרת

חידש: כי יסוד הישרות בלב האדם הוא העיון התמידי)(פרק כ"א הרמח"ל במסילת ישרים במעשיו, כדי לבדוק האם הם מכוונים לשם שמים או שהם נובעים ממניעים זרים של כבוד או אינטרסים אישיים. בהעמקה בדרך שבה אברהם ניהל את כניסתו למצרים, אנו מוצאים כי הוא לא פעל מתוך רצון לשמור על חייו בלבד, אלא מתוך דאגה לשלמות המשימה שהופקדה בידו. האדם שבונה לעצמו מצפן פנימי, צריך לשאול את עצמו בכל צומת דרכים: האם הפעולה שאני עושה כעת מקדמת את הייעוד שלי בעולם, או שהיא מרחיקה אותי ממנו? המצפן הזה הוא שמאפשר

.לאדם לצעוד גם במקומות שנראים כסכנה רוחנית, מבלי להינזק, כי המטרה שלו ברורה ומוצקה

הבנייה של המצפן הפנימי דורשת מאיתנו לעיתים להעז ולשנות את זווית הראייה שלנו. אנו רגילים להסתכל על המציאות דרך העיניים של הטבע, שמלמד אותנו שמי שחזק שורד, ומי

שחלש נבלע, אך המצפן היהודי מלמד אותנו אחרת: השורד הוא מי שהאמת איתו, והחזק הוא מי שמוסר את נפשו על קדושת השם. כאשר אדם מפתח את המצפן הזה, הוא מבין שהסכנות הגדולות ביותר אינן נמצאות בחוץ, אלא בתוכו – בהססנות, בפיצול האישיות, ובחוסר הנכונות

.להקריב את הנוחות האישית למען האידיאל

אברהם אבינו לא היה מוותר על שרה, וגם לא היה מוותר על השליחות שלו, אלא הוא חיבר ביניהם בתוך המציאות המורכבת של מצרים. זהו הלקח הגדול לכל אחד מאיתנו: המצפן הפנימי אינו מבקש מאיתנו להתנתק מהעולם, אלא הוא מדריך אותנו כיצד להיות בתוך העולם מבלי להיות מושפעים מהסחף שלו. הוא מורה לנו תמיד על הכיוון הנכון, על האמת הפשוטה, על הקשר הישיר לבורא, ומתוך כך אנו הופכים להיות אנשים שאינם נרתעים מכל רוח מצויה, כי אנחנו ,יודעים בדיוק לאן אנחנו הולכים ומהו היעד שאליו אנו שואפים להגיע, והיעד הזה הוא הבית

.המקום שבו הנשמה חשה שלמה ובטוחה

מכאן אנו לוקחים עמנו תובנות יקרות לחיים, כאלו המלוות את האדם בכל צעד ושעל בתוך המציאות המשתנה. הלקח הגדול מהליכת אברהם ושרה למצרים הוא שהאדם אינו נדרש לברוח מן המציאות המאתגרת, אלא ללמוד כיצד לנהל אותה מתוך חיבור עמוק לאמת שלו. החיים אינם גן עדן סטטי, אלא שדה עבודה, וכאשר אנו פוגשים מקומות של קושי או סביבה שנדמית רחוקה .מרוחניות, עלינו לדעת שזוהי הזירה שבה אנו נדרשים לפעול, להאיר ולהעלות את הניצוצות התובנה המעשית היא שאין לנו רשות להפקיר את הקדושה שלנו, אך גם אין לנו רשות להימנע מן השליחות, והמפתח הוא לשמור על הנפש – היא שרה – נקייה וטהורה, בעודנו צועדים בביטחון

.שהשם יתברך הוא השומר עלינו בכל דרכנו

:עיקר העניין:עיקר העניין

הירידה למצרים של אברהם ושרה אינה סיפור על סכנה שנקלעו אליה, אלא פרק מכונן בזהותה של האומה כולה, המלמד כי כל קושי הוא שלב הכרחי בבניית הקומה הרוחנית. המבט המעמיק מלמד אותנו שהגלות אינה מעצור, אלא מקפצה שנועדה להעמיק את האמונה ולהוציא אל הפועל כוחות שלא היו מתגלים בשום דרך אחרת. אברהם אבינו לא הוליך את שרה אל הלא נודע מתוך פחד, אלא מתוך שליחות עליונה להראות לנו שגם בתוך מצרים, המקום שבו האור מוסתר, ניתן להישאר נאמנים, אפשר לצאת בטהרה, ואפשר להפוך אתגר למנוף של עלייה נצחית. כשאדם מבין שכל מצרים בחייו היא חלק מתכנית גדולה של השם, הוא מפסיק לחפש את הדרך הקלה, ומתחיל לצעוד בדרך הנכונה, שבה השליחות

.והביטחון משמשים בערבוביה ומאפשרים לו לשמור על זהותו בכל מצב

השמירה על קדושת הנפש בתוך המציאות המורכבת אינה מחייבת בריחה, אלא דורשת חיבור עמוק להשם יתברך שמגן על האדם בכל דרכיו. בכל ירידה טמונה ,הזדמנות פלאית להעלות ניצוצות של קדושה, ומי שזוכר ששליחותו מובילה אותו

.מגלה שהחושך הוא רק הקדמה להארה גדולה