האם אדון שהפיל את שן עבדו ולקחו לרופא שיניים והשתיל לו שן חדשה האם העבד יוצא לחירות?

חדשה האם העבד יוצא לחירות? לפנינו סוגיה מרתקת המפגישה את דיני העבדות הקדומים עם קדמת הרפואה המודרנית. עומדים אנו משתוממים אל מול עוצמתה של הדרמה האנושית וההלכתית המתחוללת בתוככי

האם אדון שהפיל את שן עבדו ולקחו לרופא שיניים והשתיל לו שן חדשה האם העבד יוצא לחירות? לפנינו סוגיה מרתקת המפגישה את דיני העבדות הקדומים עם קדמת הרפואה המודרנית. עומדים אנו משתוממים אל מול עוצמתה של הדרמה האנושית וההלכתית המתחוללת בתוככי ביתו של אדם ,מקום בו הכוח והשררה פוגשים את כבוד הבריאה וצלם האלוהים שבאדם. התורה קבעה כי פגיעה בראשי איברים ,שהשן היא אחת מהן ,מפקיעה את בעלות האדון וקונה לעבד את חירותו .הנה האדון ,בלהט של רגע או ביד קשה ,מכה את עבדו ומפיל את שינו ,וברגע אחד נדמה כי חוט של חירות נשזר בגורלו של העבד המושפל.

116 םיטפשמ תשרפ

אך כאן פורצת אל תוך כותלי בית המדרש קדמת הרפואה המודרנית ,עם סממניה ורופאיה, ומבקשת לאחות את השברים ולהשיב את השן למקומה בנבכי החניכיים .השאלה זועקת מן הלב :האם מעשה ידי אדם ,בכישרון של השתלה ורפואה ,בכוחו למחוק את רישומו של מעשה האלימות ולהשיב את גלגל השעבוד לאחור? האם ה"השחתה" שהתורה מדברת עליה היא מציאות טכנית של חסרון אבר ,שכאשר הוא מתמלא על ידי כתר או השתלה הריהו בטל ומבוטל ,או שמא ברגע שנפלה השן מחמת המכה ,כבר נחתם גזר דינו של השעבוד והעבד קנה את עצמו בייסוריו? הסוגיה הזו מטלטלת אותנו בין גדרי הפיזיקה של הגוף לבין המטאפיזיקה של החירות ,ומעמידה למבחן את שאלת היסוד :מהו הרגע המכונן שבו האדם הופך מבן חורין לעבד ,ומעבד לבן חורין .ומפני חוסר הזמן לא יצא לנו עדיין דבר מוחלט ולכן ,נציע את הדברים עד היכן שהזמן אפשר לנו .ונשמח לשמוע מה דעת תלמידי החכמים שליט"א. מתוך הסערה המחשבתית האופפת את שאלת היציאה לחירות אל מול יכולות השיקום הרפואי ,אנו פונים אל מקור המקורות ,אל לשון הקודש בפרשתנו ,שם חקקה התורה את גבולות השררה ואת זכותו של המדוכא לשחרור. "וכי יכה איש את עין עבדו או את עין אמתו ושחתה לחפשי ישלחנו תחת עינו .ואם שן עבדו או שן אמתו יפיל לחפשי ישלחנו תחת שנו" (שמות כא ,כו-כז). הכתוב מעמיד את חירות העבד כתגובה ישירה למעשה של "הכאה" המוביל ל"השחתה" או ל"נפילה" .התורה כורכת את העין והשן יחדיו ,ללמדנו כי פגיעה בראשי איברים שאינם חוזרים היא המפתח לדרור. רש"י (שמות כא ,כו) פירש" :ושחתה – סמאה מראות" .הוא ביאר כי עיקר העניין הוא אובדן התפקוד של האבר .על השן כתב רש"י" :יפיל – כמשמעו" ,ומכאן נלמד כי עצם הניתוק של השן ממקומה הוא המגדיר את המציאות ההלכתית של "יפיל". רבי אברהם אבן עזרא (שמות כא ,כו) כתב" :ושחתה – שהוציא האור ממנה" ,וביאר כי התורה הקפידה על הנזק התמידי הנגרם לאדם .הוא חידש כי "תחת עינו" פירושו שחירותו היא התמורה על חסרון האבר. הרמב"ן (שמות כא ,כו) ביאר :כי הטעם שחייבה תורה לשלחו לחופשי הוא מפני שהאדון הפסיד לו אבר שאינו חוזר .הוא פירש כי השן הוקשה לעין ,וכשם שעין אינה חוזרת כך השן המדוברת היא שן קבועה ,שאם הפילה – הפסיד העבד את גופו לנצח. הספורנו (שמות כא ,כו) פירש" :ושחתה – שהפסיד צורתה ופעולתה" ,וביאר כי היציאה לחירות היא עונש לאדון על שביזה את צלם האלוהים שבעבדו על ידי השחתת גופו. תרגום אונקלוס (שמות כא ,כז) תרגם" :ואם שן עבדו ...יפיל – ואם שן עבדיה ...יתח" ,וביאר כי מדובר בנפילה גמורה של השן מן הלסת.

117

גם לנשמה מגיע אוכל

כלי יקר (שמות כא ,כו) כתב :כי השן והעין הם איברים שהאדם מתנאה בהם ,והשחתתם היא פגיעה ביופיו של האדם .הוא ביאר כי ברגע שנפגם היופי בראשי איברים ,פקעה בעלותו של האדון ,שכן אין אדם רשאי להשחית את יציר כפיו של הבורא. אור החיים הקדוש (שמות כא ,כו) חידש :כי הכתוב אמר "לחפשי ישלחנו תחת עינו" בלשון ציווי מיידי ,וביאר כי ברגע ההשחתה עצמו חלה חובת השילוח ,ללא תלות באפשרות של תיקון עתידי. מתוך יסודות המקרא המעמידים את פגיעת האדון כעילת השחרור ,אנו פונים אל ים התלמוד ,לברר את גדרי ה"נפילה" וה"חזרה" בראי חכמינו זיכרונם לברכה ,השוקלים בפלס ובמאזניים כל רגע של חסרון וכל אפשרות של תיקון. בגמרא במסכת קידושין (דף כד ע"א) פירש" :שן – מה עין שאינה חוזרת ,אף שן שאינה חוזרת" .חז"ל ביארו כי דווקא שן קבועה ,שאין דרכה לצמוח שוב מכוח הטבע ,היא המזכה את העבד בחרות ,לאפוקי שן חלב שעתידה להתחלף מאליה .מכאן דייקו המפרשים כי התורה תלתה את החירות בחיסרון שהטבע אינו יכול לרפא ,ויש לדון האם השתלה אנושית נחשבת כחזרה לטבעו של עולם. בגמרא במסכת סנהדרין (דף עז ע"ב) ביאר רבא" :זרק בו חץ וסמנין בידו ,ובא אחר ופיזרן – פטור" .הגמרא ביארה כי אם בשעת המעשה היו סממנים שיכלו לרפא את המכה ,אין המזיק נחשב כהורג .מכאן עלה הצד בנידון דידן ,שאם יש בידינו סממנים רפואיים להשתלת השן בחזרה מיד ,אולי אין כאן גדר "השחתה" המפקיעה את בעלות האדון. בגמרא במסכת בבא קמא (דף עד ע"ב) פירש :כי העבד אינו יוצא לחירות אלא בפסק דין או בגט שחרור .חז"ל ביארו שם את סדרי הדין ,ומכאן נולד הספק מה הדין כאשר עד שהגיעו לבית הדין כבר תוקנה השן והוחזרה למקומה ,האם הדיינים פוסקים על פי המצב בשעת המכה או על פי המציאות העומדת לפניהם. בתלמוד ירושלמי (מסכת קידושין פרק א הלכה ב) ביאר" :הפיל את שנו – משיפילנה" ,ופירש כי רגע הנפילה הוא הרגע הקובע .הירושלמי הדגיש כי חובת השחרור חלה עם ניתוק האבר מן הגוף ,ובכך נראה לכאורה כי אין תיקון מאוחר יכול למחוק את החלות שכבר התרחשה. רש"י (בבא קמא שם) ביאר :כי "ראשי איברים" הם איברים גלויים שאינם חוזרים ,ופירש כי עיקר ההקפדה היא על הביזיון שבחוסר השלמות של הגוף .תוספות (שם) כתבו :כי אפילו אם האדון רוצה לשלם דמי השן ולעכב את העבד ,אינו יכול ,משום שהתורה הפקירה את גוף העבד מיד האדון בשעת ההשחתה. מתוך בירור סוגיות הגמרא המשרטטות את גבולות ה"חזרה" הטבעית מול זו המלאכותית, אנו באים אל היכלם של רבותינו הראשונים והאחרונים ,מעמודי ההוראה והמחשבה ,אשר דנו במהות החיסרון ובגדר החלות המשפטית של החירות.

118

םיטפשמ תשרפ

הרמב"ם בהלכות עבדים (פרק ה הלכה ד) כתב" :וכי יכה איש את עין עבדו וגו' -הרי זה מצות עשה שישלח האדון את עבדו חפשי אם הפיל שנו או סמא עינו ,וכיון שהפיל שנו או סמא עינו יצא לחירות ואינו צריך גט שחרור" .הרמב"ם ביאר כי עצם מעשה ההפלה הוא הגורם המכונן את יציאת העבד לחירות ,וחידש כי חלות החופש היא מיידית מכוח גזירת הכתוב, ומכאן נלמד כי אין רפואה מאוחרת יכולה לבטל קניין חירות שכבר חל. הרא"ש במסכת בבא קמא (פרק ג סימן ה) פירש :כי דין שן ועין הוא קנס שקנסה תורה את האדון על שחבל בעבדו חבלה שאין לה תמורה בטבע .הוא ביאר כי התורה תלתה את הדבר ב"הפלה" ,ואף אם ירצה האדון לרפאותו לאחר מכן ,אין בכוחו להשיב את המצב לקדמותו מבחינה משפטית ,שכן ברגע הניתוק נעשה העבד אדון לעצמו. הרמב"ן בחידושיו למסכת קידושין (דף כד ע"ב) כתב :כי עיקר הטעם בראשי איברים שאינם חוזרים הוא שהעבד נעשה "בעל מום" .הוא ביאר כי המום בראשי איברים הוא פגם מהותי בגוף העבד המפקיע את השעבוד ,וחידש כי גם אם יבוא רופא ויאחה את האבר ,מכל מקום השם "בעל מום" כבר נקרא עליו בשעת המכה ,ועבור אותה שעה של חיסרון אבר הוא קונה את חירותו. המאירי בבית הבחירה (מסכת קידושין כד ע"א) פירש :כי "שן שאינה חוזרת" באה למעט רק דבר שהוא כדרך גידולו של עולם ,כגון שן חלב או שיער .הוא ביאר כי כל דבר שאינו חוזר מאליו אלא רק על ידי תחבולה ורפואה ,נחשב כאינו חוזר לעניין חירות העבד ,שכן סוף סוף בשעת המכה הפסידו האדון אבר קבוע. רבנו ירוחם (נתיב טז חלק ג) כתב :כי אם הכהו בשינו והייתה מתנדנדת ,ואחר כך נפלה מחמת אותה הכאה ,יוצא לחירות .הוא ביאר כי המדידה היא לפי כוח המכה המקורית ,ומכאן שאם המכה הייתה כזו שמפילה שן ,הרי שגם אם האדון מיהר ותיקן אותה לפני שנפלה לגמרי ,יש לדון האם נחשב ש"הפיל" מאחר שהכוח המבטל את החיבור כבר פעל את פעולתו. הגאון רבי אליעזר יהודה ולדנברג בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יד סימן עח אות ב) ביאר :באריכות את דברי רש"י והמפרשים בעניין איחוי איברים .הוא פירש כי יש להבחין בין אבר שעדיין מחובר במקצת ויכול לחזור ולחיות מכוח עצמו ,לבין אבר שנבדל לגמרי .הוא כתב כי ברגע שהשן יצאה ממקומה לחלוטין ,היא נחשבת כ"אבר מן החי" שפירש מהגוף ,וגם אם יצליחו להשתילה מחדש ,אין זה "החזרה לכמות שהיה" מבחינה מהותית אלא יצירת חיבור חדש ומלאכותי .לפיכך ,הוא חידש כי אין ביכולתה של השתלה רפואית לבטל את חלות החירות שכבר חלה ברגע הניתוק. הגאון רבי יצחק זילברשטיין בספרו חשוקי חמד (יומא דף סד ע"א) ביאר :את צדדי הספק והביא את דעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל .הוא כתב כי מאחר שחז"ל הקישו שן לעין ,הרי שרק חזרה טבעית (כמו שן חלב) מפקיעה את הדין .הוא חידש כי השתלת שן היא כמעשה נס או תחבולה אנושית שאינה משנה את העובדה שהאבר הקבוע של העבד הושחת ונפל ,ופירש כי גם אם השן תתפקד כראוי ,הרי שהעבד כבר קנה את עצמו ברגע שנפלה השן המקורית.

119

גם לנשמה מגיע אוכל

הגאון רבי שמואל הלוי ואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ה סימן רח) פירש :כי בגדרי נזיקין וקנסות אנו הולכים אחר שעת החבלה .הוא ביאר כי התורה לא אמרה "כל זמן שהעבד חסר שן ישלחנו" ,אלא "ואם שן עבדו ...יפיל" ,וכתב כי ברגע הנפילה הושלם המעשה המזכה בחירות .הוא חידש כי אף אם האדון הוציא ממון רב על השתלה יקרה ,אין זה גורע מזכותו של העבד ,שכן "דין שמיים" וגזירת הכתוב חלו עליו מיד. הראשל"צ מרן הגאון רבי עובדיה יוסף זצוק"ל בספרו הליכות עולם (חלק ח) ביאר :בעניינים דומים של תיקון מומים ,כי כל מום שאינו עובר מאליו נחשב כמום קבוע .הוא פירש כי העובדה שהעבד זקוק לרופא ולפעולה כירורגית כדי להשיב את שינו ,היא ההוכחה הניצחת לכך שמדובר בהשחתה גמורה ,וכתב כי אין האדון יכול לכפות על העבד להישאר בשיעבודו בטענה ש"הנה הכל בא על מקומו בשלום". הגאון רבי משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (יורה דעה חלק א סימן קצט) כתב :בעניין השתלות איברים ,וביאר כי אבר שנתלש וחזר אינו נחשב כאבר המקורי לעניין הרבה דינים. הוא חידש כי היחס בין האדם לאיבריו מבוסס על חיבור טבעי ראשוני ,ופירש כי כל חיבור מאוחר ,מתוחכם ככל שיהיה ,אינו מוחק את ה"השחתה" שקדמה לו. מרן הגאון רבי יוסף שלום אלישיב חידש דיוק נפלא המכריע את הספק מיסודו .הוא ביאר כי עצם הלימוד שחידשה הגמרא בקידושין להוציא שן חלב מדין יציאה לחירות ,מוכיח כי כל שן אחרת ,אף אם היא ניתנת לתיקון ,נכללת בחיוב השחרור .הוא פירש כי התורה הקישה שן לעין ללמדנו שרק חזרה טבעית ,שבה האבר חוזר וצומח מאליו כדרך גידולו של עולם, נחשבת כביטול ההפלה .אולם ,שן קבועה שנפלה ,גם אם ניתן להחזירה על ידי השתלה רפואית מורכבת ,אין זה אלא תיקון מלאכותי שאינו גורע מהעובדה שהאבר המקורי הושחת. מכאן הסיק כי העבד קנה את חירותו ברגע הנפילה ,ואין בכוחו של שום רופא לבטל קניין זה. הגאון רבי יצחק זילברשטיין בספרו חשוקי חמד (יומא דף סד ע"א) הביא את דברי מרן הגרי"ש אלישיב ודן בהם בהרחבה .הוא פירש כי אין לומר שאם לרגע אחד יצאה השן ממקומה כבר נחשב חסרון אבר מבלי להתחשב ביכולת הריפוי ,שכן מצינו בסנהדרין ש"סמנין בידו" פוטרים ממיתה .אך הוא ביאר כי בנידון דידן המצב שונה בתכלית ,שכן השן כבר "נפלה" וניתקה מחיותה ,והשתלתה מחדש היא כבריאה חדשה ואינה המשך של המציאות הקודמת. עוד הוסיף לדון במקרה שהעבד תבע את אדונו רק לאחר ההשתלה ,והסיק כי מאחר שהחבלה בראשי איברים התרחשה ,זכותו לחירות שרירה וקיימת. הגאון רבי אליעזר יהודה ולדנברג בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יד סימן עח) העמיק בביאור דברי המפרש בנזיר .הוא דחה את הניסיון ללמוד משם היתר ,וביאר בטוב טעם כי דברי רש"י על "החזרה לכמות שהיה" נאמרו רק כל עוד האבר מחובר ומדולדל ,אך ברגע שנפרד לגמרי – הוא נחשב אבר מן החי .הוא פירש כי לאבר כזה אין חזרה למעמד של "חלק מהגוף" לעניין טהרה ,והוא הדין לעניין עבד ,שאין ההשתלה מוחקת את שם ה"השחתה" שכבר חלה בו. וכאשר דנתי בנושא עם כבוד ידידי הגאון רבי יוחנן לוריא העלה שאלה המחדדת את

120

םיטפשמ תשרפ

גבולות הסוגיה :מה הדין כשהאדון הפיל לעבד שן תותבת או כתר? על כך ביאר הגאון רבי יצחק זילברשטיין כי במקרה זה אין העבד יוצא לחירות כלל .הוא פירש כי "ראשי איברים" האמורים בתורה הם חלקי הגוף הטבעיים שנוצר בהם האדם ,ואילו שן תותבת היא חפץ חיצוני .הוא חידש כי כהן שיש לו שן תותבת עדיין נחשב בעל מום לעניין עבודה במקדש, שכן חסרון אבר בבשר האדם אינו מתמלא על ידי מלאכת אומן ,ומכאן שהפלתה אינה נחשבת כהשחתת גופו של העבד. ואם כן יש לדון .אדון שהפיל שן קבועה של עבדו ,ומיד הריצו למרפאה משוכללת והשתיל לו שן חדשה וקבועה (שתל) בטכנולוגיה המתקדמת ביותר ,עד שחזר העבד לאיתנו ואין ניכר כלל שנפלה שינו – האם יוצא לחירות? מצד אחד ,חז"ל הקישו שן לעין שאינה חוזרת ,והרי כאן השן חזרה לתפקוד מלא .מאידך ,שמא גזירת הכתוב 'לחופשי ישלחנו' חלה ברגע הניתוק ואין כוח הרופא מבטל קנייני חירות .ומפני חוסר הזמן לא יצא לנו עדיין דבר ,ונשמח לשמוע מה דעתם של כבוד תלמידי החכמים שליט"א בביאור גדרי 'השחתה' מול 'תיקון' בנידון זה". מתוך בירור דברי רבותינו גדולי הדורות ,המעמידים את חירות העבד על רגע הניתוק של האבר מגופו ,אנו באים לתרגם את עומקי הסוגיה לשפת המעשה ולנפקא מינות העולות ממנה במציאות חיינו .הנפקא מינא הראשונה והמרכזית היא הגדרת רגע השחרור .למדנו כי למרות שבית הדין הוא זה שפוסק את השחרור ,זכותו של העבד לחירות מתגבשת ברגע הכאת השן .המשמעות המעשית היא שאם האדון העביד את העבד בפרך לאחר הפלת השן וקודם ההשתלה ,הרי שעבד זה עבד "לעצמו" ,ויש מקום לדון האם האדון חייב לשלם לו שכר פועל על זמן זה ,שכן מבחינה משפטית-רוחנית הוא כבר היה בן חורין. נפקא מינא שנייה עולה בשאלת ההוצאות הרפואיות .אם נאמר שהעבד יוצא לחירות ,הרי שהאדון שחבל בו חייב בריפוי ככל חובל בחברו .השאלה היא האם האדון יכול לומר לעבד: "השתלתי לך שן חדשה שעולה הון תועפות ,וזהו התשלום על חבלתך" .מתוך דברי הפוסקים עולה כי מאחר שהעבד קנה את חירותו ,האדון אינו יכול לקזז את עלות ההשתלה מחובת השחרור ,והוא חייב גם בשילוחו וגם בריפויו המלא כדין חובל בבן חורין. עוד נפקא מינא למעשה קיימת בדיני כהונה .כפי שדנו גדולי הדור ,אם הכהן איבד שן והשתיל אחרת תחתיה ,הנפקא מינא היא האם הוא רשאי לעבוד בבית המקדש .ההכרעה ששן מושתלת אינה נחשבת כאבר המקורי לעניין עבד ,מלמדת כי גם לעניין מום בכהן ,השן המושתלת נחשבת כ"יתור" או כעצם זר ,והכהן נותר במומו לעניין עבודה ,אף שמבחינה אסתטית ופונקציונלית פיו שלם. כמו כן ,עולה נפקא מינא בדיני טומאה וטהרה ,כפי שדן הציץ אליעזר .אם השן שנפלה הוחזרה למקומה ,האם היא נחשבת כחלק מהגוף לעניין שאינה מטמאה כ"אבר מן החי"? מתוך הסוגיה עולה כי ברגע הניתוק חל עליה שם טומאה ,והחזרתה למקום אינה מבטלת שם זה ,מה שמחייב זהירות יתרה בנגיעה באבר כזה אם הוא שייך למת או לנפלים. מתוך בירור הנפקא מינות המעשיות המפרידות בין עולם הרפואה לעולם ההלכה ,אנו

121

גם לנשמה מגיע אוכל

מתעלים אל בירור עומק הרעיון הטמון בסוגיה זו ,המבקש להגדיר מהי אותה "שלמות" שהתורה דורשת מן האדם ומדוע אין מלאכת האומן יכולה למלא את חסרונה. ביסוד הסוגיה מונחת התפיסה כי גוף האדם אינו אוסף מקרי של איברים ותפקודים ,אלא יצירה אלוקית הרמונית שבה כל אבר מחובר לנשמה בחיבור טבעי ומהותי .כאשר האדון מכה את עבדו ומפיל את שינו ,הוא אינו רק גורם לנזק טכני הניתן לתיקון בחדר הניתוח; הוא קורע את המארג הטבעי שבין האדם לגופו .השן שנפלה מסמלת את ניתוק הבעלות, שכן הבעלות של האדון על העבד מבוססת על השליטה בגופו ,וברגע שהגוף "נשחת" ,פוקע כוחה של הבעלות הזו. עומק הרעיון הוא שהתורה מגדירה "חירות" לא רק כחופש תנועה ,אלא כתיקון של עוול מוסרי .אם היינו אומרים שהשתלה רפואית מבטלת את חובת השחרור ,היינו הופכים את גוף האדם למוצר טכנולוגי הניתן לשיפוץ .התורה מלמדת אותנו ש"השחתה" היא מציאות רוחנית-נפשית :ברגע שנעשה מעשה האלימות והאבר פירש ,נוצרה מציאות חדשה של חירות .היכולת להדביק את השן בחזרה אינה מרפאת את פגיעת השררה בכבודו של העבד. כאן מתגלה ההבדל התהומי בין "שיקום" לבין "השבה" .הרופא יכול לשקם את יכולת הלעיסה ואת המראה האסתטי ,אך הוא אינו יכול להשיב את ה"תמימות" של הגוף כפי שיצא מידי הבורא .החירות הניתנת לעבד תחת שינו היא ההכרה בכך שאין שום תחליף מלאכותי ליצירה המקורית ,ושכל פגיעה בראשי איברים היא פגיעה בלתי הפיכה בברית שבין האדם לבוראו ,ברית המגינה עליו מפני עריצות. מתוך בירור עומק הרעיון המבחין בין מעשה הרופא ליצירת הבורא ,אנו פונים אל המישור המחשבתי ,המבקש לחבר את סוגיית השן והחירות אל נפש האדם ואל הנהגת האמונה בחיי היום-יום. המרחב המחשבתי מגלה לנו כי הציפייה מהאדם היא לראות מעבר למעטפת החיצונית. כאשר אנו דנים בעבד שאיבד את שינו ,אנו דנים למעשה בשאלה של "תיקון הלב" .האדון שביקש להשיב את השן למקומה על ידי רופא ,ביקש אולי למחוק את רישומו של החטא ואת תוצאותיו המכאיבות .אך המחשבה התורנית מלמדת אותנו כי ישנן פעולות בעולם שיוצרות מציאות חדשה שאינה ניתנת למחיקה .האמונה בהשגחה פרטית מלמדת כי רגע נפילת השן היה רגע של פקידת השם ,שבו נגזר על העבד לצאת לדרור ,וכל השתלה מלאכותית אינה אלא "ניסיון" להסתיר את רצון הבורא שהתגלה במעשה החבלה. במישור הנפש ,הסוגיה מלמדת אותנו על ערך ה"תמימות" והשלמות הפנימית .אדם יכול לנסות ולתקן את הרושם החיצוני של מעשיו ,הוא יכול "להשתיל" חיוך חדש במקום שבו פגע ,אך הנפש זוכרת את הניתוק .חירותו של העבד היא ביטוי לצורך של הנפש בהכרה בנזק שנעשה לה .המחשבה המנחה כאן היא שאין "פלסטר" רוחני שיכול לכסות על פגיעה בכבוד האדם; רק החירות הגמורה ,ההכרה בזכותו של האדם להיות אדון לעצמו ,היא התיקון האמיתי.

122

םיטפשמ תשרפ

בהנהגה האישית ,אדם לומד מסוגיה זו זהירות מופלגת בכבוד הזולת .אם נפילת שן – דבר שנראה בעינינו כניתן לתיקון פשוט במרפאה – גוררת אחריה תוצאות הרות גורל של שינוי מעמד אישי משיעבוד לחירות ,הרי שכל פגיעה קטנה בחבר ,ולו בדיבור או במבט ,יכולה ליצור "השחתה" רוחנית שאין לה תקנה בדרכים קונבנציונליות .האמונה היא שהקב"ה חופף על המדוכאים ומחפש את הנרדף ,וברגע של שבירת הכלים הוא מעניק לנשמה את כנפי החופש שלה. מתוך בירור המחשבה והאמונה ,אנו באים אל כור ההיתוך של המוסר ,המבקש לצקת מצפן פנימי של אחריות ורגישות בלב האדם .סוגיית העבד והשן המושתלת אינה רק דיון בדיני קניינים ,אלא שיעור עמוק במוסר התורה המעמיד את האדם מול תוצאות מעשיו ,גם כאשר הטכנולוגיה מנסה להסתירן. המצפן המוסרי הנבנה כאן מורה לנו כי האחריות על פגיעה בזולת היא מוחלטת ובלתי ניתנת לביטול על ידי אמצעים חיצוניים .המוסר התורני דוחה את התפיסה ש"הכל ניתן לתיקון בכסף או ברפואה" .אם אדם פגע בחברו ,הרי שנוצר סדק מוסרי במציאות; גם אם הרופא הצליח לאחות את השן ,הוא לא הצליח למחוק את העובדה שהאדון הרים יד על מי שתחת חסותו .המוסר תובע מאיתנו להבין כי ישנם דברים שברגע שהם "נשחתים" ,הם דורשים שינוי מהותי במציאות – במקרה זה ,מעבר משיעבוד לחירות – ולא רק תיקון קוסמטי. יתרה מכך ,אנו למדים על החובה המוסרית של "ונשמרתם" .אדם המבין שכל חבלה קטנה בראשי איברים היא בעלת משמעות של אל-חזור ,ינהג בעדינות וביראת כבוד כלפי כל נברא .המצפן הפנימי אינו מאפשר לנו להסתמך על הקידמה כתירוץ לרשלנות .העובדה ששן תותבת אינה מוציאה לחירות מלמדת אותנו מוסר נוסף :השלמות הנדרשת היא שלמות של אמת ,של הגוף כפי שנברא .המוסר כאן זועק כנגד הפיכת האדם למכונה שניתן להחליף בה חלקים; הוא דורש מאיתנו להכיר בקדושת הגוף המקורי ובאחריותנו המלאה עליו. זוהי קריאה מוסרית לרגישות עילאית :לא להסתכל על ה"תוצאה הסופית" המכוסה בכתר של זהב ,אלא על הלב ועל הרגע שבו נגרם הכאב .המוסר התורני מעדיף את חירותו של העבד על פני נוחותו של האדון ,ומלמדנו כי אין שום הישג טכנולוגי שיכול לעמוד מול הערך המוסרי של חופש האדם ושלמות צלם האלוקים שבו. מתוך מסע העיון במעמקי הסוגיה ,המשלבת את חוקי הנצח של התורה עם פלאי הרפואה המודרנית ,אנו אוספים אל חיקנו תובנות יקרות המלוות את האדם בנתיבות חייו ,ומזכירות לו את גודל האחריות המונחת על כתפיו. מכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :הראשונה היא "אחריות שאין לה תמורה" – למדנו כי ישנם רגעים בחיים שהם רגעי אל-חזור .אדם הפוגע בזולתו אינו יכול להסתמך על כך שהפגיעה תתוקן בעתיד; הרישום המוסרי והמשפטי חל ברגע המעשה .התובנה השנייה היא "הערכת היצירה המקורית" – המאמץ הרפואי להחזיר שן למקומה ,שאינו מבטל את החירות,

123

גם לנשמה מגיע אוכל

מלמדנו כי אין תחליף לשלמות הטבעית שנתן בנו הבורא ,ועלינו לשמור עליה מכל משמר. התובנה השלישית היא "חירות הנפש מעל הכל" – התורה מעדיפה את חופש האדם על פני קניינו של האדון ,ומלמדת אותנו שגם כתר של זהב אינו יכול לכסות על אובדן של חירות.

עיקר העניין: בסיכומה של סוגיה ,עומדת הכרעה ברורה המאירה את כבוד האדם באשר הוא. אף שבכוחו של רופא השיניים לאחות שברים ולהשתיל שיניים ,אין בכוחו לאחות את קרע השעבוד שנפרם ברגע ההכאה .ההלכה נקבעת כדעת גדולי הדורות, ובראשם מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל והציץ אליעזר ,כי העבד יוצא לחירות ברגע שנפלה שינו ,ואין ההשתלה המאוחרת מבטלת את זכותו לדרור .שן שאינה חוזרת מאליה בדרך הטבע ,נחשבת כחיסרון אבר המפקיע את הבעלות ,שכן התורה הקפידה על מעשה ה"השחתה" וה"נפילה" שהם נחלת העבר ,ולא על השיקום שהוא נחלת העתיד .אולם בשן תותבת או כתר ,שאינם חלק מן הגוף המקורי ,אין האדון קונס את עבדו ואין הכהן נרפא ממומו. מכה אחת ,שן שצנחה אל עפר ,וברגע זה נחתם בסתר המכתב והספר .האדון ממהר ,אל הרופא הוא פוסע ,לבטל את הגזירה הוא בכוח מנסה .השתלה ואיחוי, וכתר נוצץ וחדש ,אך את רוח החופש איש לא הכחיש ולא חלש .כי התורה לא דנה בכתרים ובחומר ,אלא בנפש עבד ,בשיברון ובאומר .ברגע שניתק האבר מן הגוף החי ,אמר לו הקדוש ברוך הוא :צא ,היה חופשי וחי .אין מרפא למכה שפגעה בחירות ,גם אם השן שוב לבנה – העבד קנה לו שורות .כי צלם אלוקים אינו חלקים של מכונה ,הוא שלמות של אמת ,הוא נפש רעננה.