איזה היתר היה לאברהם אבינו להפיל עצמו לתוך כבשן האש הרי בן ?נח אסור למסור עצמו

?נח אסור למסור עצמו אנו עומדים מול דמותו של אברהם אבינו, עמוד החסד והאמונה, העומד בבקעת דורא מול כבשן האש הבוער. השאלה המנקרת בלב אינה רק הלכתית, היא נוגעת בעומק הגדרת העצמי

איזה היתר היה לאברהם אבינו להפיל עצמו לתוך כבשן האש הרי בן

?נח אסור למסור עצמו

אנו עומדים מול דמותו של אברהם אבינו, עמוד החסד והאמונה, העומד בבקעת דורא מול כבשן האש הבוער. השאלה המנקרת בלב אינה רק הלכתית, היא נוגעת בעומק הגדרת העצמי של האדם המאמין: כיצד רשאי אדם, שעדיין לא קיבל תורה, להשליך עצמו למיתה ודאית? האם מסירות נפש היא מעלה שניתנה רק למי שצווה עליה, או שמא יש בנפש היהודית, עוד לפני מתן תורה, אינסטינקט אלוקי המורה לה להעדיף את האמת על פני החיים עצמם? הסוגיה הזו מטלטלת, שכן היא מעמידה את אברהם אבינו בדילמה של חיים מול מוות, והמפרשים מבקשים לפצח את הסוד הטמון בהכרעתו, המלמד אותנו על הגבולות של "לא תרצח" ו"לא תעמוד על דם

.רעך", ועל האופן שבו הנשמה היהודית פועלת מחוץ לגדרות הרגילים של ההלכה אנו עומדים כעת לפני הפסוקים המעצבים את דמותו של אברהם אבינו, אלו המניחים את דרך של מסירות ללא גבול. הפסוק בפרשת לך לך, "אני ה' אשר הוצאתיך- היסוד לדרכו בעולם ,מאור כשדים", מהדהד כקריאה נצחית, כעדות למעמד שבו הכל החל. המפרשים, בעומק מבטם רואים באור כשדים לא רק ציון גיאוגרפי, אלא את כור המצרף שבו נצרפה נשמתו של אברהם

.באש הניסיון, כאשר בחר להעדיף את דביקותו בבורא על פני החיים עצמם היא האש שחזר אברהם ונצל הימנה, ועל כן- פירש: הוא אור כשדים)(בראשית יא, כח רש"י קרא לה הקב"ה אור כשדים, שעל שמה נקראת העיר. ביאור: רש"י מלמדנו כי המקום שבו אירע ,הניסיון הפך להיות שם המקום כולו. האש אינה רק אלמנט פיזי של מלחמה בין אברהם לנמרוד אלא היא הפכה להיות הזהות של הסביבה שבה חי אברהם. מתוך דבריו אנו למדים שזהו לא היה ,אירוע צדדי, אלא העימות המכונן של תחילת הדרך, שבו אברהם הראה לעולם שאין עוד מלבדו

.גם במחיר של השלכה לתוך הלהבות

ביאר: כי אברהם היה צדיק גמור, והקדוש ברוך הוא רצה לזכותו ולנשאהו)(בראשית יב, א הרמב"ן מעל כל הבריות, ולכן העמידו בניסיונות קשים שבהם יתגלה כוחו האמוני לעיני כל, עד שיוכלו

לראות בו את אבי האומה הבוחרת בחיים של נצח. ביאור: הרמב"ן מעמיק להסביר שכל מהלך ההוצאה מאור כשדים הוא חלק מתהליך הבחירה של אברהם. הניסיון באש לא היה רק מבחן ,כוח, אלא מנוף של גדלות שנועד להכשיר את אברהם להיות זה שנושא את דגל האמונה בעולם

.תוך שהוא מוכיח כי מסירות הנפש היא הכלי העיקרי לקידוש שמו יתברך

חידש: כי נמרוד ביקש להכריח את אברהם לעבוד עבודה זרה, ואברהם)(בראשית יא, כח הספורנו סירב בכל תוקף, ולכן השליך אותו לכבשן האש. הביאור הוא שאברהם ראה בעבודה זרה שקר מוחלט, וההתנגדות שלו לא הייתה רק דעה אישית אלא הצהרה אמונית שאין שום סמכות בעולם ,שיכולה לכפות על האדם לבגוד בבוראו. כאן אנו רואים שהבחירה באש לא הייתה התאבדות אלא בחירה בחיים האמיתיים, חיים שבהם הקדושה היא הערך העליון שאין להמיר אותו בשום

.הון שבעולם

נראה לבאר מתוך דברי המפרשים הללו, כי התמונה העולה היא ברורה: האור כשדים היה הניסיון הראשון, המבחן שבו הוכרע גורלו הרוחני של אברהם ושל זרעו אחריו. אם אברהם היה נכנע, האמונה הייתה נשארת בחדרי חדרים. משבחר באש, הוא הפך את המסירות לערך שחי בתוך האומה. המפרשים מגלים לנו שגם בטרם ניתנה תורה, הנשמה היהודית בנשמתו של אברהם ידעה כי ישנם ערכים שהם למעלה מהחיים עצמם, וזוהי הנקודה שאנו מנסים לפצח בדרכנו

.בסוגיה זו

אנו פותחים את אוצרות חז"ל, מבקשים למצוא את הדופק הפועם של הסוגיה בתוך דברי האמוראים, אשר סללו לנו את הדרך להבין את מהותה של מסירות הנפש. השאלה המנקרת היא כיצד אברהם, אבי האומה, הכריע במציאות שבה החוק היבש עומד כחומה בצורה אל מול התביעה הפנימית של אהבת השם. הגמרא, בדרכה המיוחדת, פורסת בפנינו את היסודות להבנת המושג של איסור חבלה עצמית אל מול ערך קידוש השם, ומלמדת אותנו כי גם במקומות שבהם השכל

.הישר מבקש להציב גבול, הנשמה הפועמת באהבת ה' יודעת לפרוץ אותו ולהגיע למחוזות נשגבים

ביארה: בן נח אינו מצווה על כל התורה כולה, אך ישנם)(דף עד ע"ב הגמרא במסכת סנהדרין .איסורים חמורים שעליהם הוא חייב למסור את נפשו, כגון עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים ביאור: מתוך דברי חז"ל אנו למדים את גדר החובה של בן נח. השאלה המרכזית המתעוררת כאן היא האם אברהם פעל מתוך חיוב הלכתי, או שמא מסירותו הייתה בחירה נעלה, החורגת מגדרי הדין המקובלים לבני נח, ומבטאת דבקות מוחלטת בבורא עולם, עד כדי כך שכל איסור אחר

.מתבטל בפני האמת הגדולה הזו

לימדה: נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין)(דף י ע"ב הגמרא במסכת סוטה פני חברו ברבים. ביאור: גמרא זו מעניקה לנו פרספקטיבה חדשה על המעשה של אברהם. אם חז"ל קבעו כעיקרון יסוד כי עדיף למסור את הנפש מאשר לבצע פעולה שיש בה ביזוי של כבוד הבריות, הרי שעל אחת כמה וכמה במקרה של אברהם, שבו המאבק לא היה רק על כבוד, אלא על עצם האמונה והכרת מציאות הבורא מול עובדי עבודה זרה, הרי שמסירות הנפש היא הפעולה

.המתבקשת והראויה ביותר, והיא המגדירה את גובה קומתו של המאמין

חידשה: אסור ליהנות ממעשה ניסים. ביאור: ניתן לבאר מתוך)(דף כד ע"א הגמרא במסכת תענית ,דברי חז"ל הללו, כי הכרעתו של אברהם הייתה שזורה בהבנה שחייו אינם שייכים לו במובן הפרטי אלא הם פיקדון שנועד לקדש את שם שמיים. כשהוא בוחר להיכנס לכבשן, הוא לא מבצע פעולת התאבדות חלילה, אלא הוא מציב את חייו על מזבח האמת, וזוהי הדרך שבה הוא מוכיח כי הבורא יתברך הוא הריבון היחיד על נפשו, ומכאן שהשאלה ההלכתית על איסור חבלה עצמית מפנה את

.מקומה למצוות קידוש השם הנעלה

נראה לבאר מתוך דברי חז"ל הללו, כי התמונה העולה היא ברורה: המסורת התלמודית אינה רואה במסירותו של אברהם פעולה שנמצאת מחוץ לגדרי התורה, אלא פעולה שיש לה שורשים עמוקים בתודעה היהודית של קידוש השם. חז"ל מלמדים אותנו כי כאשר האדם מגיע לדרגה של ,ביטול העצמי אל מול האמת האלוקית, הרי שהגדרות של איסור חבלה ושימור החיים משתנות

.שכן החיים עצמם מקבלים את משמעותם רק מתוך היכולת להקריב אותם על מזבח הקודש

הראשונים, עמודי התווך של תורתנו, צוללים אל נבכי הנפש של אברהם אבינו, ומבקשים לתרגם את המעשה המופלא הזה לשפה הלכתית ורעיונית מובנת. הם המתווים עבורנו את ההבנה שאין כאן התנהלות שרירותית, אלא עמידה על יסודות האמונה והכרת הבורא, שגם אברהם אבינו, כבן

.נח, ידע שהם ערכים ששווים את החיים עצמם

כתבו: כי מהות מסירות הנפש של בן נח אינה עומדת בסתירה)(מסכת סנהדרין דף עה ע"א תוספות לאיסור חבלה עצמית, שכן בעת שהאדם מוסר נפשו על קדושת השם, אין זה נחשב לחבלה אלא להקרבה עילאית שהיא מעל כל גדרי הדין. הביאור הוא שבעיני התוספות, מסירות הנפש משנה לא עוד אדם המזיק לעצמו, אלא אדם המעניק את חייו כקרבן להכרה- את הגדרת המעשה ,באחדות השם. ההקרבה הופכת למעשה של דביקות, ובמקום שבו הדביקות בבורא היא התכלית

.אין מקום לדין של חבלה

ביאר: כי אברהם אבינו, בראותו את עבודה זרה המופצת על ידי נמרוד, לא)(בדרשותיו הרמב"ן יכול היה לעמוד מן הצד, שכן כל הווייתו הייתה מוקדשת לגילוי שכינה בעולם. מסירות הנפש שלו לא נבעה מתוך ייאוש או מתוך זלזול בחיים, אלא מתוך הכרה עמוקה שקיום החיים ללא .הכרת הבורא אינו חיים כלל, ועל כן ההליכה לאש הייתה הליכה אל הדיוק של החיים האמיתיים אברהם מורה לנו כאן שחיים שיש בהם פשרה על האמת הם חיים ריקים, ולכן הבחירה באש

.הייתה בחירה בחיים במובנם העמוק ביותר

חידש: כי בכל מקום שבו האדם נדרש לבחור בין כפירה)(מסכת עבודה זרה דף כז ע"ב הריטב"א לבין קידוש השם, הרי שקידוש השם הופך להיות חובת השעה, גם לבן נח. הריטב"א מרחיב את גדרי המצווה ומלמדנו כי גודל הרגע הוא שקובע את ההלכה, וברגעים שבהם נתבע האדם להכריע על עצם מציאות הבורא, הרי שכל גדרי האיסור של חבלה עצמית נדחים מפני גודל המעמד של קידוש שמו הגדול. המעשה של אברהם הופך להיות האבטיפוס לכל יהודי ולכל בן נח המבקש

.ללכת בדרכי ה' באמת

מתוך דבריהם עולה תמונה בהירה של העמקה: הראשונים אינם רואים באברהם פורע חוק או

עובר על איסורים, אלא רואים בו מי שהקדים את גילוי האמת בעולם, ומתוך כך ידע שחייו שלו הם כלי לקידוש השם. הדיון ההלכתי מתרחב ונעשה רוחני, כאשר המושג חבלה עצמית מתפוגג

.אל מול המושג המקודש של מסירת הנפש על האמת

גדולי האחרונים, אשר דבריהם מאירים את הדרך כפיד מנורה, נדרשו לסוגיה נוקבת זו. הם פורסים בפנינו יריעה של פלפול ובירור הלכתי, שבה מתנגשים עקרונות של הצלת נפשות וקדושת

.השם, ומבקשים ליישב את הנהגתו של אברהם אבינו מול גדרי ההלכה הנוקשים

כתב: כי עיקר ספקו של המהרי"ט נובע מן)(דרך האתרים דרוש ב בשם המהרי"ט הפרשת דרכים השאלה האם מותר לאדם שאינו מצווה על המצווה למסור נפשו עליה. הוא מביא את הדיון האם איסור חבלה עצמית חל גם בכהאי גוונא, ומסיק כי זו שאלה עצומה שאין לה הכרעה פשוטה, שכן אברהם אבינו, בדרכו המיוחדת, פרץ גדרים. ביאור: הפרשת דרכים מעמיד אותנו מול המורכבות ההלכתית: האם מותר לאדם לקחת על עצמו עול שאינו חייב בו במחיר חייו? זו שאלה שנוגעת בנשמתו של האדם המאמין, וההכרעה בה היא בבחינת ירידה לעומק דעת תורה, שבה אנו מבינים כי אברהם לא פעל כשאר בני נח, אלא כמי שנשא בקרבו נשמה שביקשה להתחבר אל המקור

.ללא מחיצות

, ביאר: כי אכן האיסור של חבלה עצמית עומד בעינו)(מצוה רצ"ו ס"ק כ"ט הגאון בעל המנחת חינוך ועל כן אסור לאדם למסור נפשו על מצווה שאינו מחויב בה, שכן זהו איסור גמור. ביאור: המנחת חינוך מחמיר וקובע כי אין לאדם רשות להפקיע את חייו, גם לא למען אידיאל נעלה, אם אין הוא מוגדר כחייב במצווה זו. זו גישה שמציבה גבול ברור וחד, ומחייבת אותנו לחשוב על אברהם אבינו לא רק כמי שקיים מצוות, אלא כמי שהיה לו דין מיוחד של מקדש השם, דין שבו האמת

.האלוקית גוברת על כל חשבון אישי

חידש: כי לבן נח מותר למסור עצמו על קידוש השם במקומות)(או"ח סימן ל"ח החמדת שלמה שבהם הדבר נוגע לאמונה בבורא, ואין זה נחשב לחבלה, אלא כפעולה של דבקות. ביאור: כאן אנו .פוגשים גישה מקלה יותר, שרואה בקידוש השם ערך שגובר על דיני הנזיקין והחבלה העצמית החמדת שלמה מלמד אותנו שקידוש השם אינו מצווה אחת מתוך שש מאות ושלש עשרה, אלא יסוד שכל עניינו הוא החיים עצמם בטהרתם, ומי שזוכה לחיות את הערך הזה, הרי הוא משוחרר

.מהגדרים המגבילים את מי שחי חיים של חול

הוסיף: כי מותר לבן נח למסור עצמו)(פרשת וזאת הברכה ד"ה ויבכו רבנו הגאון בעל המשך חכמה למיתה אפילו על מצווה שאינו מחויב בה, אם הוא עושה זאת כדי להפגין אמונתו. ביאור: המשך חכמה מרחיב את גדרי המותר לבן נח, ומראה כי גם אצלם, הכוח המניע של האמונה יכול לגבור על גדרי האיסור של נזק עצמי. זו תובנה שמשנה את הכללים ומראה לנו שאברהם פעל מתוך כוח אמונה שפרץ כל גבול הלכתי פורמלי, כוח שהיה בו כדי להוכיח לדורות כי האמונה היא

.מעל הטבע

ביאר: כי התירוץ האמיתי למסירותו של אברהם אינו נמצא במישור)(פרשת נח האגרה דכלה ההלכתי הפשוט, אלא במישור של עבירה לשמה, שבה הנפש כל כך דבקה בה', שהיא מוכנה

לעשות מעשה שנראה כחריגה מהלכה כדי להגיע לדרגה גבוהה יותר של קדושה. ביאור: זוהי תובנה עמוקה, שמלמדת אותנו שלא תמיד אנו יכולים למדוד את מעשי האבות בכלים הלכתיים רגילים. לפעמים יש אמת פנימית כה חזקה שהיא מבטלת את הכללים המקובלים, לא כי הם ,בטלים, אלא כי האמת הגבוהה יותר מחייבת אותנו לפעול אחרת, וזוהי דרכו של יעקב אבינו

.מידת האמת, שדרכה נגאל אברהם אבינו

ניתן להוסיף ולהעמיק מעצמנו: הדיון הזה אינו רק על העבר, הוא דיון על הדרך שבה אנו תופסים את הקשר שלנו עם ה'. האם אנו חיים את התורה כספר חוקים, או כספר של חיים? אברהם אבינו, עוד לפני מתן תורה, חי את החיים האלו, הוא הרגיש את נוכחות הבורא כדבר ממשי יותר מהגוף שלו. כשבן אדם מרגיש שה' הוא הכל, אז השאלה אם מותר לו להקריב את גופו הופכת ,להיות שאלה משנית למהות של הקשר. אברהם לימד אותנו שגם אם יש מורכבות הלכתית האהבה והדבקות הן הכוח המניע, ושהן אלו שבסופו של דבר מכריעות את הכף. זו גדלותו של אבינו אברהם, שהראה לנו שגם כשהכל נראה אבוד, האמונה היא האור המנחה, והיא זו שמובילה אותנו בבטחה אל היעד הנכסף, ומלמדת אותנו כי הקרבה על קידוש השם היא לא אובדן, אלא

.גילוי של חיים עליונים שאין להם סוף

גדולי הדורות האחרונים, אשר נשאו את משא ההלכה על כתפיהם והאירו את עיני ישראל בעמקות ובהבנה, נדרשו אף הם ליישב את הנהגת אברהם אבינו. בדבריהם הם מראים כיצד המעשים הנשגבים של האבות הקדושים אינם רק סיפורי עבר, אלא יסודות מוצקים המורים לנו את הדרך לנהוג גם במורכבויות של ימינו, ומתוך דבריהם אנו למדים כיצד ניתן להסביר את

.ההליכה לכבשן האש בדרך המניחה את הדעת

ביאר: כי הכבשן לא היה)(מאמרים לחנוכה מאמר ב הגאון רבי יצחק הוטנר בספרו פחד יצחק ,עבור אברהם מקום של כיליון, אלא מקום של התגשמות. אברהם אבינו לא קפץ אל תוך האש אלא הוא עצמו הפך להיות האש. כאשר אדם מגיע למדרגה שבה הרצון שלו מתמזג לחלוטין עם סוף. ביאור: רבנו הגאון-רצון הבורא, אין כאן מוות אלא יציאה ממיצרים של הגוף אל מרחבי האין מלמד אותנו שאין מדובר כאן בשאלה הלכתית של חבלה עצמית, שכן אברהם לא החשיב את גופו כישות נפרדת שראוי לשמרה מול כבוד שמיים, אלא ככלי של קדושה, וכשהכלי צריך להישרף

.כדי להאיר, הוא אינו נחשב לחבול אלא למואר

ביאר: כי איסור חבלה עצמית נאמר על)(דברים חלק א סימן כ מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר .אדם הפוגע בעצמו מתוך קלות ראש או מתוך מצוקה גופנית, אך לא על מי שמקדש שם שמיים הוא מחדש כי גם בן נח, כאשר הוא מגיע לדרגה של הכרה באמת האלוקית, הרי הוא נעשה שותף בהפצת האמונה בעולם, וממילא כל פעולה שלו למען קידוש השם אינה נופלת תחת הגדר של איסור חבלה, אלא תחת הגדר של עבודה לבורא עולם. ביאור: מו"ר הגר"א וייס מסיר את הקושי בכך שהוא מבחין בין מוטיבציה הרסנית למוטיבציה של קדושה. ברגע שהמעשה נעשה מתוך כוונה טהורה לגלות את מלכותו יתברך, הגדר ההלכתי של חבלה מתבטל, שכן המטרה אינה

.השחתת הגוף אלא העלאת הנשמה

ביאר: כי אברהם)(יורה דעה חלק ה סימן לז הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר אבינו נהג לפנים משורת הדין, או כפי שמבואר בדברי הראשונים, כי הייתה כאן שעת חירום שבה נדרש אברהם להוכיח את אמיתות אמונתו בפני כל אנשי דורו. הוא מציין כי במקומות שבהם גודל השעה מחייב מסירות נפש כדי למנוע חילול השם, אין אנו דנים את האדם בחומרה על פי דיני חבלה רגילים, אלא מעריכים את גדלות רוחו שבחרה למות על קידוש השם מאשר לחיות בחילולו. ביאור: מרן רבנו עובדיה יוסף מדגיש כי אברהם פעל מתוך תפיסה של שליחות ציבורית

.ורוחנית, שבה הדין הפרטי של האדם על עצמו מתבטל בפני האחריות שלו כלפי האמת בעולם

ניתן להוסיף ולהרחיב מתוך הדברים הללו: המבט של גדולי הדורות האחרונים מסיט את הדיון מן המישור של מותר ואסור אל המישור של מהות האדם. אברהם אבינו ידע שמציאותו בעולם ,היא כלי לפרסום שם שמיים. כאשר הוא עומד מול נמרוד, הוא מבין שהחיים שלו אינם שייכים לו ,אלא הם שייכים לה' ששלח אותו להאיר את העולם. לכן, כשהוא בוחר באש, הוא לא בוחר במוות ,אלא בחיים שאינם תלויים בבשר ודם. זוהי דרגה שבה האדם מפסיק להיות הבעלים של עצמו ונהיה עבד ה' במובן המוחלט. כשמגיעים לדרגה כזו, שאלות של איסור חבלה אינן קיימות, כי אין ,כאן אדם חובל בעצמו, אלא אדם המקריב את כולו לבוראו. זוהי תובנה שמאירה את כל חיינו ומלמדת אותנו שגם אם אנו לא נדרשים למסור את נפשנו בפועל, אנו נדרשים בכל רגע למסור את

.הרצונות שלנו, את הכבוד שלנו, ואת הנוחות שלנו, כדי להפוך את חיינו לקידוש השם מתמשך

כאשר אנו יוצאים מבית המדרש אל החיים המעשיים, הסוגיה של מסירות הנפש עומדת כנר לרגלינו. אין אנו נדרשים בכל יום לקפוץ לכבשן האש, אך אנו נדרשים בכל יום לבחור את סדר העדיפויות שלנו: מה חשוב יותר, הנוחות האישית והשמירה על הקיים, או הנאמנות לאמת ולערכים שהתורה מציבה. ההבנה כי אברהם אבינו פרץ גדרים מתוך דבקות עילאית מלמדת

.אותנו כי גם אנו, בדרכנו, נדרשים להעדיף את הקודש על פני החול

כתב: כל ישראל מצווין על קידוש השם, והוא שימסור אדם עצמו)(סימן קסג הקיצור שולחן ערוך למיתה על קידוש השם בשלוש עבירות חמורות, וכל מי שמסר נפשו על קידוש השם הרי הוא בכלל קדושי עליון. ביאור: הלכה זו מעמידה אותנו על הגבול המדויק שבין חיוב למותר, ומלמדת כי במצבים שבהם הדין מחייב, אין כאן שאלה של חבלה עצמית כלל, אלא של קיום מצוות התורה

.במדרגתה הגבוהה ביותר, שבה האדם מגלה שחייו אינם אלא כלי לשירות הבורא

ביאר: כי אדם המוסר נפשו על קידוש השם במקום שאינו)(יורה דעה סימן קנז ערוך השלחן מחויב, הרי זה עושה מעשה קדוש, ואין לדונו כחובל בעצמו, שהרי כוונתו לטובה ולמצווה הוא מתכוון. ביאור: מדבריו אנו למדים שגם במקומות שבהם הדין היבש אינו מחייב, הכוונה הפנימית של האדם והרצון העז להידבק בקדושה משנים את הגדרת הפעולה מאיסור למצווה נעלה, שכן

.העיקר הוא הלב הבוער באהבת השם

ביאר: דבזמננו אין לנו את הדין של מסירות)(במדבר סימן פה מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר נפש כפי שהיה לאבותינו בדרגתם, אך העיקרון של העדפת ערכי התורה על פני הנוחות והחיים :האישיים הוא המנחה אותנו בכל עת, וזהו המסר שעלינו לקחת מהנהגת אברהם אבינו. ביאור

הגר"א וייס מדייק כי המסירות אינה נמדדת רק במוות, אלא בחיים שלמים של העדפת הקדושה

.על פני הרצונות האישיים, וזוהי הנפקא מינה המעשית לכל אחד מאיתנו בחיי היום יום

נראה לבאר מתוך הדברים הללו: הנפקא מינה למעשה היא התובנה שאין אדם שואל את עצמו האם מותר לי להקריב, אלא האם מה שאני מקריב הוא ראוי לערכים שלי. מי שחי את חייו בתודעה שכל רגע הוא קידוש השם, אינו חושש מאיסור חבלה, כי הוא יודע שחייו מוקדשים לדבר גדול יותר. אברהם אבינו לימד אותנו שזו הדרך היחידה לחיות באמת, והיא זו שנותנת לנו

.את הכוח לעמוד בכל ניסיון, קטן כגדול, ולהישאר נאמנים לאמת שלנו

כאשר אנו ניגשים להבין את מהותו של אברהם אבינו, אנו מגלים כי הוא לא חי חיים של אדם פרטי, אלא חיים של שליחות המקיפה את כלל האנושות. השאלה איזה היתר היה לו למסור את נפשו, נוגעת בשורש החיים: האם החיים הם ערך שעומד בפני עצמו, או שמא החיים הם רק כלי להשגת מטרה נעלה יותר? כאשר אדם מגיע להכרה שהבורא הוא האמת היחידה, הרי שכל מציאות גשמית, כולל הגוף עצמו, הופכת להיות משנית. אברהם אבינו לא קפץ לכבשן האש כדי לאבד את עצמו, אלא כדי למצוא את האמת שלו בתוך הלהבות. הוא הבין שקיום ללא הכרת הבורא הוא אובדן הנפש האמיתי, ולכן המסירה שלו לא הייתה פעולה של חבלה, אלא פעולה של

.יצירה, של בניית זהות שאינה כפופה לחוקי הטבע

ביאר: כי האדם המאמין באמת שכל כוחו וקיומו מגיעים)(חובות הלבבות, שער הביטחון רבנו בחיי מהבורא יתברך, אינו רואה בעצמו בעלים על חייו, ולכן כאשר הוא נדרש להקריבם עבור כבוד .שמיים, אין הוא חש שהוא מאבד את שלו, אלא שהוא מחזיר פיקדון לבעליו בשמחה גמורה הביאור הוא שהביטחון השלם מנתק את האדם מהאחיזה המוגזמת בחיים החומריים, ומאפשר לו לראות את המוות לא כסוף, אלא כמעבר למדרגה שבה הרצון הפרטי מתבטל אל מול הרצון

.האלוקי, וזהו הבסיס למסירות הנפש של אברהם

חידש: כי האש של נמרוד הייתה ניסיון חיצוני, אך האש האמיתית)(פרשת לך לך שפת אמת היא אש האהבה להשם שבוערת בלב הנשמה, וכשאברהם בחר באש, הוא למעשה גילה שהאש החיצונית אינה יכולה לשלוט על האש הפנימית שבוערת בקרבו. ההרחבה היא כי כאשר אדם מגיע למדרגה שבה הוא כולו אש של אמונה, אין האש הגשמית יכולה להזיק לו, שכן הוא אינו

.חומר נפרד, אלא חלק מהקדושה שאין האש שולטת בה

ביאר: כי הנתינה הגמורה של האדם, עד כדי ויתור על)(מכתב מאליהו רבי אליהו אליעזר דסלר החיים, היא הביטוי העליון של החירות, כי היא משחררת את האדם מכל דאגה ומכל רצון עצמי שאינו תואם את רצון השם. הביאור הוא שרק מי שמסוגל לוותר על הכל, מסוגל באמת להיות חופשי, ואברהם אבינו, בצעד המופלא שלו, הוכיח לעולם כי העבד של הקדוש ברוך הוא הוא בן

.חורין אמיתי שאינו פוחד משום כוח בעולם

."ניתן להרחיב ולהעמיק מעצמנו בנקודה זו: נדמה כי הסוד של אברהם טמון בהגדרת ה"אני ,רוב בני האדם בונים את ה"אני" שלהם סביב הגוף, הרכוש והמעמד. כשאברהם עומד מול נמרוד הוא מתבקש להכריע: האם ה"אני" שלך הוא הגוף שעלול להישרף, או שה"אני" שלך הוא הנשמה

שקשורה לבורא עולם? אברהם אבינו בחר בנשמה. הוא הבין שהגוף הוא רק מלבוש, ואם המלבוש הזה צריך להישרף כדי להכריז על מציאות ה', הרי שזהו תפקידו הנעלה ביותר. הוא לא ראה את .עצמו כחובל בעצמו, כי הוא לא ראה את עצמו כנפרד. הוא הרגיש שהוא זרוע של הבורא בעולם כשאדם חי בתודעה שכזו, אין שאלה של "מותר או אסור להזיק לעצמי", כי הוא מבין שהוא בכלל לא שייך לעצמו. הוא שייך לה' יתברך. כשאדם מוסר את נפשו במצב כזה, הוא לא מאבד דבר, הוא

.רק מסיר את המסך החומרי שחוצץ בינו לבין האמת האינסופית

זוהי דרך חיים שלמה, שדורשת מאיתנו יום יום את הוויתור על האגו שלנו. אנחנו לא צריכים להיכנס לכבשן אש פיזי, אבל אנחנו נדרשים להיכנס לכבשן של העבודה הפנימית. בכל פעם שאנחנו מוותרים על הכבוד שלנו כדי לעשות נחת רוח למישהו אחר, בכל פעם שאנחנו מוחלים על עלבוננו, בכל פעם שאנחנו בוחרים באמת גם כשהיא לא נוחה – אנחנו עוברים את הניסיון של אברהם אבינו. אנחנו מוכיחים שהחיים שלנו מוקדשים לערכים ולא לנוחיות. זוהי מסירות הנפש ,המודרנית, והיא זו שבונה את האדם להיות כלי ראוי להשראת השכינה, מתוך דעת, מתוך בחירה

.ומתוך אהבה גדולה שאינה תלויה בדבר

העמידה של אברהם אבינו מול כבשן האש אינה רק רגע היסטורי, אלא היא תמצית הווייתו של האדם המאמין המבקש לפרוץ את גבולות הטבע ולהתחבר לאמת האלוקית. מסירות הנפש הזו מלמדת אותנו כי האמונה אינה אוסף של ידיעות שכליות, אלא היא הוויה פנימית שבה האדם .מרגיש שהקדוש ברוך הוא הוא מקור חיותו הבלעדי, וכל מה שחיצוני לו אינו אלא כסות מתכלה כאשר האדם מגיע להכרה שכזו, הדילמות הרגילות של כדאיות ושל נוחות מתגמדות אל מול

.האור הגדול של השכינה השורה עליו

ביאר: הבוטח בהשם יתברך, לבבו פנוי מן הדאגה)(שער הביטחון רבינו בחיי בספרו חובות הלבבות .למחייתו, ואינו נותן עיניו בממון הזולת, כי הוא מאמין באמונה שלמה שהכל מאת הבורא יתברך הביאור הוא שהביטחון השלם הוא זה שמאפשר לאדם לומר לא לכל כוח חיצוני המנסה לשעבד אותו, שכן ברגע שהלב מלא בתחושת השגחה, אין מקום לתחושת חסרון שמולידה רצון לרצות את הבריות, וכשאדם חי בתודעה שכזו, הרי הוא פנוי להנהיג את סביבתו מתוך חירות פנימית

.מוחלטת, גם מול אש בוערת

חידש: כל הניסיונות של אברהם אבינו לא באו אלא)(פרשת לך לך השפת אמת בספרו שפת אמת כדי לברר שאין למלכי הארץ כוח באמת, ושכל הניצחון בא רק מאיתו יתברך, וכשהוא מוסר את נפשו, הוא בעצם מגלה לעולם את האמת הזו שהגוף אינו מגדיר את האדם. ההרחבה היא שכאשר אדם חי את המציאות מתוך ראייה שכזו, הוא הופך להיות כלי להפצת האמונה בעולם, שכן הוא מוכיח במעשיו שהקדושה היא הנכס היחיד שראוי להחזיק בו, ושכל מה ששייך לחולין הוא זמני

.וחסר משמעות אם אין הוא מחובר לשורש הנשמה

ביאר: הנתינה האמיתית שאינה מבקשת)(חלק א רבי אליהו אליעזר דסלר בספרו מכתב מאליהו תמורה, היא זו שמחברת את האדם לשורש הנתינה האלוקית, ובכך היא מאפשרת לו להינצל מכל כבלים של העולם הזה. הביאור הוא שככל שאדם לומד לוותר על שלו כדי לקיים את רצון השם

בטהרה, כך הוא מזכך את רצונו והופך להיות דמות שמשפיעה מכוח רוחה על סביבתה, שכן אין

.לו שום עניין אישי שמעכב את התקשורת שלו עם הבריות

ניתן להוסיף ולהעמיק מעצמנו בנקודה זו: הסוד הטמון בהליכה לכבשן הוא היכולת להפסיק לחיות מתוך פחד. רובנו מעבירים את חיינו בחרדה מתמדת – מה יחשבו עלינו, מה יקרה אם נפסיד, מה יהיה גורלנו. אברהם אבינו מלמד אותנו שקיימת אפשרות אחרת: להיות מחוברים לנקודה הפנימית שאינה נשרפת. הכבשן אינו רק מקום פיזי, הוא המקום שבו האדם נדרש לוותר .על ה"אני" הקטן שלו, זה שמפחד מהפסד ומהצקות, ולגלות את ה"אני" הגדול, זה שמחובר לנצח כאשר אנו מתרגלים ויתור על האגו שלנו למען רצון השם, אנחנו לא עושים טובה לעולם, אנחנו בונים את החוסן הנפשי שלנו. זהו כוחו של מנהיג אמיתי, היכולת לעמוד מול האש ולחייך, כי הוא יודע שהאמת שלו חזקה יותר מכל חומר בעולם. זו עבודה פנימית של התבוננות, שבה אנו מבקשים יום יום להתחבר לאמת הפנימית שלנו, ולהבין ששום אש חיצונית לא תכבה את שלהבת

.הנשמה אם נשמור עליה טהורה ומחוברת למקורה

כאשר אנו עומדים לפני הכבשן הבוער של החיים, המצפן המוסרי שלנו אינו נמדד בחוקים חיצוניים בלבד, אלא במידת הנאמנות שלנו לאמת הפנימית, לאותו קול דק מן הדק המנחה אותנו מהו הטוב האמיתי ומהו הערך הנצחי. אברהם אבינו לא נזקק למפת דרכים כדי לדעת שהאש היא ,המקום שבו הוא חייב להימצא, כי המצפן שלו היה מכוון אל הקדוש ברוך הוא באופן כה טהור

.עד שכל שיקול אחר נעלם כלא היה

כתב: אהבת השם האמיתית היא זו)(פרק יא רבי משה חיים לוצאטו בספרו מסילת ישרים ,המטהרת את הלב מכל רצון חיצוני, וכשהאדם מגיע למדרגה זו, אין הוא זקוק להכרה של הבריות שכן הוא פועל אך ורק למען האמת הפשוטה והטהורה. ביאור: רבנו הרמח"ל מלמד אותנו שמי שמזקק את כוונותיו יום ביומו, הופך את ליבו למצפן המדויק ביותר, כזה שאינו מוסט על ידי

.רוחות זרות, ואינו נזקק לאישור חיצוני כדי להרגיש שהוא במקום הנכון

ביאר: כי אברהם אבינו רצה לקדש)(פרשת לך לך יב, א האור החיים הקדוש בספרו אור החיים שם שמיים, ולהראות שאין חפץ בהנאה מעולם הבשר והדמים, וזהו היסוד למידותיו של הצדיק שאינו רוצה ליהנות ממה שאינו ראוי לו, אפילו אם הוא מגיע אליו בדרך היתר. ביאור: מכאן אנו למדים דרך חיים, שהמצפן המוסרי של האדם נבנה על ידי ההחלטה העקרונית לא להיקשר למקורות שאינם קדושים, שכן כל קשר מותיר חותם בנפש, והצדיק מבקש להישאר חתום רק

.בחותמו של הקדוש ברוך הוא

חידש: האמונה אינה רק רעיון מופשט, אלא)(מאמר ג פרק כח רבי יוסף אלבו בספרו ספר העיקרים ,כוח המנחה את האדם בבחירותיו, וכאשר האדם מאמין באמת כי הבורא הוא המפרנס והמשפיע המצפן שלו הופך להיות כוח המגן עליו מכל פיתוי, שכן הוא רואה את הפיתוי כדבר שולי שאין ,בו ממש. ביאור: הרי ששורש המוסר הוא בביטחון המוחלט, שכן ככל שאדם בוטח יותר בבוראו

.כך גדל כוחו לעמוד איתן מול לחצים חברתיים, והוא נשאר נאמן לדרכו ללא חת

ניתן להוסיף ולהעמיק מעצמנו: המאבק המוסרי הגדול ביותר שלנו הוא המאבק על הגדרת

העצמי. כשאנו בוחנים את המצפן הפנימי שלנו, עלינו לשאול: מי מגדיר את הערך שלנו? האם 'החברה, ההישגים, או הנאמנות שלנו לבורא? אברהם אבינו בחר שהסיפור שלו ייכתב על ידי ה ,יתברך, ולא על ידי נמרוד. כשאנו מאמצים את הגישה הזו, אנו לא רק מוותרים על הכבוד המדומה אלא אנו זוכים בחירות אמיתית. כשהלב שלנו מלא בנאמנות לבורא, אנו מבינים שהסיפור שלנו

.שייך אך ורק לו, וכל ניסיון של גורם חיצוני להשתלט על הנרטיב הזה הוא סכנה לזהותנו

.היכולת לוותר אינה נובעת מחולשה, אלא מהכוח העצום שבידיעה מה באמת שייך לי ומה לא .המצפן המוסרי שלנו נבנה על ידי היכולת לשחרר דברים שאינם משרתים את הקדושה שלנו .זה דורש אומץ, זה דורש עבודה יומיומית של ניקוי הרצונות, אבל התוצאה היא חירות אמיתית החירות הזו היא המצפן שמורה לנו את הדרך גם כשהסביבה זועקת אחרת. אנחנו לא צריכים להיות עשירים בנכסים חיצוניים, אלא עשירים בדעת ובביטחון, ואז המצפן שלנו תמיד יצביע

.לעבר האמת, לעבר הטוב, לעבר הקדושה, ולא ניתן לאף כוח בעולם להסיט אותנו ממסלולנו

האש שנראתה כסופה של הדרך עבור אברהם אבינו הפכה למעשה להיות המקום שבו הוא הוכתר כצדיק העולם, כמי שחיבר שמיים וארץ במסירותו. אנחנו למדים מכאן כי אין כבשן שאי אפשר לעבור אותו אם הלב מחובר לשורש האמת, וכי כל ניסיון בחיים הוא הזמנה לגילוי כוחות שלא ידענו על קיומם. העבודה הפנימית שלנו היא לזכך את הרצונות, לנקות את הדעות משיקולים זרים, ולזכור שגם אם לעיתים נראה שהאמת שלנו עומדת בודדה מול כל העולם, היא הכוח היחיד שמחזיק אותנו. בשביל יעקב ניצול אברהם, כי האמת של אברהם הייתה זרע שממנו צמח ,יעקב, מידת האמת, המאירה לנו את הדרך תמיד. זוהי ההזמנה שלנו: להפסיק לחשוש מהלהבות להתחיל לחיות באש התמיד של האהבה והאמונה, ולגלות שכל צעד שאנו עושים למען קידוש

.שמו יתברך, בונה אותנו להיות כלים שראויים להכיל את האור האינסופי של הבורא יתברך

:עיקר העניין:עיקר העניין

הסוגיה של אברהם אבינו והכבשן אינה מונחת על כף המאזניים של היתר או איסור הלכתי רגיל, אלא היא נוגעת בקו התפר שבין האדם לבוראו, במקום שבו החוקים החיצוניים מתבטלים מפני עוצמת האמונה הפנימית. אברהם אבינו, בבחירתו להשליך עצמו לאש, לא חיפש מוות, אלא חיפש חיים שאין בהם מחיצות. הוא גילה שברגע שאדם מבטל את רצונו הפרטי ודבק ברצון הבורא, המציאות הפיזית משנה את פניה. היתר המסירה לא נבע מפרצה בהלכה, אלא מהכרה שקיום ללא קידוש השם הוא מיתה, וקידוש השם בתוך האש הוא החיים האמיתיים. עיקר העניין הוא שחירותו של אדם נמדדת ביכולת שלו להכריע לאן פניו מועדות – אל האני הקטן והמפוחד, או אל האני הגדול ששייך לריבונו של עולם, ובנקודה זו, החוקים הופכים

.להיות כלי שרת לביטוי האמת האחת

: המשך- עיקר העניין: המשך- עיקר העניין

האדם נדרש להתבונן בחייו ולשאול לא היכן הוא מוסר את נפשו, אלא היכן הוא מוסר את רצונו. בכל יום אנו פוגשים את הכבשנים שלנו: האתגר להישאר נאמנים לאמת בסביבה שאינה מבינה זאת, הקושי לוותר על כבודנו למען שלום או למען רצון השם, והמאבק המתמיד להפסיק לפחד ממה שיאמרו הבריות. המסקנה היא שהגבורה אינה דורשת בהכרח מעשה דרמטי, אלא רצף של מעשים קטנים של נאמנות לערכים. כאשר אנו לומדים שחיינו הם פיקדון, ושהאחריות שלנו היא לגלות את אור ה' במקום שבו אנו נמצאים, אנחנו זוכים לחיות בתודעה של בני

.חורין, כאלו שאינם זקוקים לאישור חיצוני כדי לדעת שהם פועלים נכון