אלמנה שנישאת פעם שנייה האם יש לה דין אלמנה?

עומדים אנו ברעדה אל מול ציווי הבורא הפורס את חסותו על הנפשות השבורות והנדכאות שבישראל ,ומזהיר באזהרה חמורה את המבקש להכאיב למנוחתן .הפרשה המקודשת מציבה בפנינו תהייה עצומה המבקשת לשרטט את גבולות חובת הזהירות בלב האלמנה :האם שם

אלמנה שנישאת פעם שנייה האם יש לה דין אלמנה? עומדים אנו ברעדה אל מול ציווי הבורא הפורס את חסותו על הנפשות השבורות והנדכאות שבישראל ,ומזהיר באזהרה חמורה את המבקש להכאיב למנוחתן .הפרשה המקודשת מציבה בפנינו תהייה עצומה המבקשת לשרטט את גבולות חובת הזהירות בלב האלמנה :האם שם "אלמנה" הוא חותם שאינו נמחה לעולם ,המלווה את האשה גם כאשר זכתה להקים את ביתה בשנית ולמצוא משענת ונוחם בחיק בעלה השני? או שמא ברגע שבו פוקעת בדידותה והיא נכנסת תחת חופתו של איש ,שוב אין היא נכללת באותו לאו נורא המיועד לאלו שאין להם מושיע בארץ? האם האיסור לצערה נובע מעצם העובדה שחוותה את טעם האובדן והיתמות מבעל ,או שהגנת התורה תלויה במציאות העכשווית של חוסר מגן? אנו באים לחקור את טבעה של היתמות מבעל – האם היא תואר נצחי המשפיע על צורת הדיבור והכבוד המגיע לה ,או שמא הנישואין השניים מפקיעים את שם האלמנה ומשחררים את הסובבים מחומרת הלאו המיוחד ,ומותירים אותם תחת איסורי אונאה הכלליים בלבד? מסע בירור זה יובילנו בין דברי החתם סופר המופלאים ,מנהגי המהרי"ל ,הכרעות מרן היביע אומר וסודות הזוהר הקדוש על הקשר הנצחי שבין האשה לבעלה הראשון. מתוך בירור שורש השאלה על גבולותיה של היתמות מבעל ,אנו פונים אל מקור המקורות, אל הפרשה המקדשת את זכויותיהם של חלושי הכוח ,ומבקשים לדלות ממנה את גדרי המושג "אלמנה" כפי שהשתקף בעיני מאורי הדורות על המקרא. "כל אלמנה ויתום לא תענון" (שמות כב ,כא)

רש"י בפירושו לתורה (שמות כב ,כא) כתב "חידש כי התורה דיברה בהווה ,לפי שדרכן של אלמנות להיות מעונות תמיד .וביאר כי למרות שהלאו חל על כל אדם מישראל ,הקפידה התורה עליהן במיוחד מפני שדמעתן מצויה .ופירש כי שם 'אלמנה' משמעו אשה שמת בעלה, וכל זמן שהיא במצב זה ,הרי היא תחת הגנת הפסוק" מבאר רש"י כי האזהרה המיוחדת נובעת מהרגישות המוגברת ומהעדר המגן האנושי ,המעמידים את האלמנה בסכנת עינוי תמידית. רבי אברהם אבן עזרא בפירושו לתורה (שמות כב ,כא) פירש "ביאר כי המילה 'אלמנה' נגזרת מלשון 'אלמון' ו'שממה' .וכתב כי היא נקראת כך על שם שביתה ריק מבעלה שהיה משענתה. ופירש כי התורה הזהירה על עינויה מפני שאין לה כוח להושיע את עצמה ,ולכן ה' הוא זה הנלחם את מלחמתה" מבאר האבן עזרא כי הגדרת האלמנה כרוכה בבדידותה ובחוסר יכולתה להגן על עצמה במרחב הציבורי. הרמב"ן בפירושו לתורה (שמות כב ,כא) חידש "ביאר כי הטעם שאמר הכתוב 'כל אלמנה' הוא לרבות אפילו אלמנת מלך .וכתב כי האיסור אינו תלוי בעונייה או בעושרה של האשה, אלא בעצם העובדה שאין לה בעל שיעמוד לימינה ויושיענה מן העושקים .ופירש כי כל זמן שהיא בלא בעל ,הרי היא בכלל זה" מבאר הרמב"ן כי הימצאות הבעל היא המגן המפקיע את הצורך בהגנה הניסית והמשפטית המיוחדת שהעניקה התורה. רבי עובדיה ספורנו בפירושו לתורה (שמות כב ,כא) פירש "ביאר כי הלאו מופנה כלפי מי

235 גם לנשמה מגיע אוכל

שמנצל את חולשתה הנפשית של האלמנה כדי לצערה .וכתב כי הקדוש ברוך הוא שומע לצעקתה מיד ,לפי שהיא בוטחת בו לבדו .ופירש כי מצב האלמנות הוא מצב של חוסר מגן אנושי מול עזות מצח של בני אדם" מבאר הספורנו כי רגע הצעקה אל ה' הוא הרגע המגדיר את האלמנה ככזו שאינה נשענת על בשר ודם. בעל ה"כלי יקר" בפירושו לתורה (שמות כב ,כא) חידש "ביאר כי המילה 'כל' באה ללמד שאין לחלק בין אלמנה לאלמנה .ופירש כי האיסור לצער אותן נובע מכך שהן קרובות אל ה' יותר מכל אדם אחר .וכתב כי כל עוד שם אלמנה עליה ,השכינה עמה בצערה" מבאר ה"כלי יקר" את הקשר הבלתי ניתן לניתוק בין מעמד האלמנה לבין הקרבה המיוחדת לכיסא הכבוד. מתוך יסודות המקרא המעמידים אותנו על רגישותן של הנפשות השפלות ,אנו צוללים אל ים התלמוד כדי לדלות את הגדרות חז"ל למהות השם "אלמנה" והשלכותיו על מעמדה המשפטי והאישי. בגמרא במסכת כתובות (דף י עמוד ב) כתב "ביאר בעניין מקור השם אלמנה ,ופירש כי היא נקראת כך על שם 'מנה' .וחידש כי היות שאלמנה שנישאת אין לה כתובה אלא מנה ,להבדיל מבתולה שכתובתה מאתיים ,הרי שמה נגזר מהשינוי במעמדה הכספי לעת נישואיה השניים. וביאר כי השם מלווה אותה עוד לפני שנישאת בשנית ,על שם סופה שתיקח מנה" מבארת הגמרא כי ישנו קשר הדוק בין שם התואר "אלמנה" לבין המציאות ההלכתית של נישואיה השניים ,מה שמעורר תמיהה רבתי :אם שמה נגזר מכך שהיא עומדת להינשא בשנית ולקבל כתובה פחותה ,הרי שדווקא רגע הנישואין הוא המימוש של הגדרת ה"אלמנה" שלה. בגמרא במסכת סנהדרין (דף כב עמוד ב) פירש "ביאר כי אין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי .וכתב כי הקשר הנפשי והרוחני העמוק ביותר נותר לעולם עם הבעל הראשון, שהוא זיווגה הראשון .ופירש כי למרות נישואיה לאחר ,נשאר חותם של קרבה מיוחדת לאותו בעל שמת ,דבר המשפיע על הגדרתה הפנימית" מבארת הגמרא כי במישור הרוחני ,זיקתה לבעלה הראשון אינה נמחית כליל על ידי הנישואין השניים ,מה שמשאיר פתח להבנה כי ייתכן ודקויות של "אלמנות" מלוות אותה הלאה. בתלמוד ירושלמי במסכת כתובות (פרק א הלכה ב) כתב "ביאר את תקנת הכתובה לאלמנה ופירש כי חכמים דאגו למזונותיה ולכבודה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה .וחידש כי הצורך בהגנה על מעמדה של האלמנה קיים בכל שלב שבו היא נמצאת מחוץ לבית אביה או מחוץ לבית בעלה הראשון" מבאר התלמוד הירושלמי כי דאגת חכמים לאלמנה נובעת מהצורך לבצר את מעמדה האישי והכלכלי מול טלטלות החיים. בגמרא במסכת בבא מציעא (דף נט עמוד א) פירש "ביאר כי אזהרת אונאת דברים נאמרה בכל אדם ,אך באלמנה החמירה תורה ביותר .וכתב כי הטעם הוא משום שרוחה נמוכה עליה. ופירש כי חומרת האיסור תלויה במצב הנפשי של האשה ,ולכן יש לבחון האם הנישואין השניים אכן ריפאו את שברון ליבה או שמא נותרה בה רגישות מיוחדת מחמת עברה" מבארת הגמרא כי המבחן המוסרי של "לא תענון" קשור בטבורו למציאות הרגשית שבה נמצאת האלמנה בכל רגע נתון.

236

םיטפשמ תשרפ

מתוך יסודות חז"ל המלמדים על עומק הקשר בין האלמנה למעמדה ולבעלה הראשון, אנו באים אל היכלם של רבותינו הראשונים והאחרונים ,אשר שירטטו את חובת ההנהגה המעשית ואת גדרי הרגישות הנדרשים כלפי אלו שחוו את טעם האובדן. הרמב"ם בהלכות דעות (פרק ו הלכה י) כתב "חידש כי חייב אדם להיזהר באלמנות ויתומים מפני שנפשן שפלה למאד ורוחן נמוכה .וביאר כי חובה זו קיימת אף על פי שהן בעלות ממון, ואפילו אם היא אלמנתו של מלך .ופירש כי צורת ההנהגה עמהן צריכה להיות ברכות ובמנהג כבוד ,ואסור להכאיב להן בין בגופן בעבודה ובין בליבן בדברים קשים" מבאר הרמב"ם כי סיבת האיסור אינה תלויה בעוני כלכלי ,אלא במציאות נפשית של "נפש שפלה" .מכאן עולה השאלה :האם נישואין שניים מרפאים את אותה שפלות רוח ומפקיעים את חובת הדיבור הרך ,או שמא החותם הנפשי של האלמנות נותר בעינו? רבנו יונה בספר שערי תשובה (שער ג אות עב) פירש "ביאר כי העוון של עינוי אלמנה גדול מנשוא ,לפי שאין להן עוזר וסומך אלא הקדוש ברוך הוא .וכתב כי התורה החמירה בזה כדי לקבוע בלב האדם מידת הרחמנות והחמלה .ופירש כי כל אשה שמרגישה בנפשה חסרון משענת מחמת שהתאלמנה ,הרי היא בכלל זה" מבאר רבנו יונה כי המוקד הוא תחושת ה"אין עוזר" ,מה שמחזק את הסברא שברגע שיש לה בעל שני הסומך את ידיה ,שוב אין היא באותו מעמד מיוחד. המאירי במסכת כתובות (דף י עמוד ב) חידש "ביאר את עניין השם אלמנה הנקראת על שם מנה .וכתב כי למרות ששמה נגזר מנישואיה השניים ,הרי שעיקר הגדרתה כאלמנה הוא בזמן שהיא פנויה מבעל .ופירש כי בכל מקום שנאמרה בתורה 'אלמנה' ,הכוונה היא למי שיושבת בבדידותה וזקוקה לרחמי שמיים" מבאר המאירי כי קיים חילוק בין השם ההלכתי לעניין כתובה ,לבין השם המוסרי-תורני המגדיר את חובת החמלה כלפי מי שנותרה לבדה. הריטב"א במסכת סנהדרין (דף כב עמוד ב) פירש "ביאר את דברי חז"ל שאין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי .וכתב כי למרות שנישאת לשני ,זיקתה לראשון היא הזיקה היסודית והחזקה ביותר .ופירש כי מכאן יש ללמוד על המעמד המיוחד של האלמנה גם בתוך ביתה השני ,שכן לעולם נשאר בליבה קשר לאישה הראשון" מבאר הריטב"א כי הנישואין השניים הם קומה נוספת ,אך הם אינם מוחקים את ההיסטוריה הנפשית של האשה ,מה שמותיר מקום לספק בחיוב הזהירות בכבודה. הגאון רבי משה סופר בספרו שו"ת חתם סופר (אהע"ז סימן ק''ע) כתב "חידש תמיהה עצומה על דברי הגמרא שאלמנה נקראת על שם 'מנה' שתקבל בנישואיה השניים .וביאר כי לכאורה מדובר ב'איפוך אנא' ,שהרי דווקא כשנישאת שנית פוקע ממנה שם אלמנה והיא נקראת אשת איש .ופירש כי מכאן מוכח שמעת שנישאה בשנית שוב אין לה שם אלמנה כלל ,שכן הנישואין השניים מפקיעים את חלות השם הקודם" מבאר החתם סופר כי מבחינה הגדרתית, הנישואין הם אלו שמוציאים את האשה מכלל אלמנות ,ומכאן שגם הלאו המיוחד של "לא תענון" עשוי לפקוע ,שכן כבר אינה עומדת בבדידותה.

237

גם לנשמה מגיע אוכל

הגאון רבי חיים בנבנישתי בספרו כנסת הגדולה (אהע"ז סימן א הגה"ט אות א') פירש "ביאר בשם מנהגי מהרי"ל ,כי המהרי"ל כשהיה מדבר עם אשתו ,שהייתה אלמנה קודם שנישאה לו ,היה מכבדה ומדבר אליה בלשון רבים ובכבוד יתיר .וכתב כי הטעם לכך הוא מפני ש'אלמנה נשאה'. ופירש כי ממעשיו של המהרי"ל נלמד שגם לאחר הנישואין השניים ,נותרה בה רגישות של אלמנה וחובה לנהוג בה ברכות ובמנהג כבוד כפי שדרש הרמב"ם" מבאר ה"כנסת הגדולה" כי המטען הנפשי של האלמנות אינו מתפוגג עם הטבעת השנייה ,והזהירות הנדרשת מאדם כלפי אשתו האלמנה גדולה מהרגיל. הגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור (הובא בספר מגד גבעות עולם) חידש "ביאר בעת שהציעו לו להינשא לאלמנה בזיווג שני ,כי הוא ירא וחרד מן הלאו של 'כל אלמנה ויתום לא תענון' .ופירש כי למרות שהוא עתיד להיות בעלה ,הוא חשש שמא לא יוכל לעמוד בדרישות התורה לדבר אליה תמיד ברכות ולהיזהר בכבודה כפי הדין המיוחד של אלמנה .וכתב כי מכאן עולה שגם בתוך הנישואין השניים ,איסור העינוי במקומו עומד" מבאר הגאון מקובנה כי היראה מהלאו של עינוי אלמנה צריכה ללוות את הבעל השני בכל צעד ושעל ,שכן מעמדה כאלמנה לעניין רגישות הלב לא פקע. הגאון רבי משה פיינשטיין (הובא בספר מגד גבעות עולם) פירש "ביאר בתשובה לשואל כי אין ראיה מוחצת מדברי המהרי"ל לחיוב גמור מן התורה לאחר הנישואין .וכתב כי ייתכן שמעשה המהרי"ל היה ממידת חסידות ורגישות יתירה .ופירש כי למרות ששם אלמנה פוקע לעניינים מסוימים ,הרי שכלפי האשה עצמה ,הצער שחוותה מחייב את הסובבים אותה לזהירות גדולה יותר מאשה רגילה" מבאר הגר"מ פיינשטיין כי יש להבדיל בין החיוב המשפטי לבין החובה המוסרית הנובעת מהכרת נפש האשה. מרן הגאון רבי עובדיה יוסף זיע"א בשו"ת יביע אומר (חלק י ,יורה דעה סימן מז) כתב "חידש כי למרות הנישואין השניים ,אין ביד הבעל השני לעכב את בניה של האשה מבעלה הראשון מלכתוב את שם משפחתו של הראשון על מצבתה .וביאר על פי הזוהר הקדוש כי אשה שנישאה לשניים ,לעתיד לבוא חוזרת לבעלה הראשון .ופירש כי נישואיה השניים אינם מפקיעים לגמרי את קרבת בעלה הראשון אליה ,שכן אין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי" מבאר מרן הגר"ע יוסף כי ברובד השורשי והנצחי של הנשמה ,האשה נותרת קשורה לזיווגה הראשון .מכאן ניתן להבין כי גם המטען הרגשי והזהות שרכשה כאלמנתו של הראשון אינם נמחקים כליל ,מה שמחזק את הצורך בזהירות בכבודה גם בזיווגה השני. הגאון רבי בן ציון מוצפי (במענה לשואל) פירש "ביאר כי כיוון שנישאה האשה פעם שנייה, הרי שבטלה ממנה הגדרת אלמנה לעניין שם התואר .וכתב כי מבחינה מציאותית שוב אינה עומדת בבדידותה שכן יש לה בעל הדואג לכל צרכיה .ופירש כי למרות זאת ,חובת כל אדם לנהוג ברגישות בכל אשה ,ובוודאי במי שעברה טלטלה בחייה ,אך הגדרת הלאו המיוחד של 'אלמנה' פוקעת ברגע הנישואין" מבאר הגרב"צ מוצפי את הצד המעשי והפשוט ,לפיו המגן האנושי של הבעל השני מוציא את האשה מכלל הקטגוריה של "אלמנה" עליה דיברה תורה. הגאון רבי יחיאל מיכל טוקצינסקי בספרו גשר החיים (פרק כז) חידש "ביאר בעניין סדר

238

םיטפשמ תשרפ

הקבורה של אשה שנישאה לשני בעלים ,כי יש להעדיף לקוברה אצל בעלה הראשון אם היו לה בנים ממנו .ופירש כי הזיקה הראשונית היא העיקרית ,וכל ימיה היא נחשבת במידת מה כמי שביתה הראשון חרב .וכתב כי מכאן יש ללמוד על גודל החיוב לדבר אליה רכות ,שכן נפשה קשורה בעברה יותר משנדמה" מבאר בעל ה"גשר החיים" כי הקשר לבעל הראשון הוא יסודי כל כך ,עד שהוא משפיע על מנהגי הקבורה והכבוד האחרון ,וממילא גם על חובת הרגישות בחייה. הגאון רבי שלום משאש בשו"ת תבואות שמש (יורה דעה סימן פב) פירש "ביאר כי למרות דברי הזוהר הקדוש שהיא חוזרת לראשון ,לעניין הנהגת העולם הזה היא אשת איש גמורה של השני לכל דבריה .וכתב כי אין לבעל השני לחשוש מהלאו של 'אלמנה לא תענון' כאילו היא עדיין אלמנה ,שכן עתה היא אשתו .ופירש כי החובה לנהוג בה כבוד נובעת ממצוות 'ואהבת לרעך כמוך' ומחיובי הכתובה ,ולא מהלאו המיוחד של אלמנה" מבאר הגר"ש משאש את החילוק שבין המעמד הרוחני בעולם האמת לבין המעמד ההלכתי בעולם הזה ,שבו הנישואין השניים משנים את פני המציאות. מתוך בירור דברי רבותינו האחרונים וגדולי דורנו ,אנו יורדים אל שדה המעשה ,לבחון כיצד משפיעה הזיקה הכפולה של האשה – לבעלה הראשון ולבעלה השני – על הנהגת הדין והחברה. הנפקא מינא הראשונה והכואבת ביותר עולה בכתיבת נוסח המצבה .כפי שפסק מרן היביע אומר ,למרות התנגדות הבעל השני ,זכאים הבנים לחקוק את שם משפחתו של הבעל הראשון על מצבת אימם .מעשה זה אינו רק עניין של הנצחה ,אלא ביטוי הלכתי לכך שהקשר לזיווג הראשון אינו מתבטל .מכאן למדנו כי גם בחייה ,אין על הבעל השני או על הסובבים למחוק את זהותה הקודמת של האשה ,ויש להכיר בכך שהיא נושאת עמה את חותם נישואיה הראשונים. נפקא מינא שנייה נוגעת להנהגת הבעל השני בביתו .למרות שמעיקר הדין ייתכן ושם "אלמנה" פקע ממנה ברגע הנישואין ,הרי שהנהגת המהרי"ל והחשש של רבי יצחק אלחנן מלמדים כי על הבעל לנהוג ברגישות מופלגת .למעשה ,אין הבעל יכול לומר "כעת היא אשתי ככל הנשים" ,אלא עליו לזכור כי ליבה חווה אובדן ,וממילא חובת הדיבור הרך והימנעות מהכאבת הלב בדברים קשים מקבלת משנה תוקף ,בין אם מדין "אלמנה" ובין אם מחובת הרגישות לבעלת נפש שפלה. נפקא מינא שלישית מתבטאת בזכאות לתמיכה וצדקה .אשה שהייתה אלמנה ונישאת בשנית ,בדרך כלל פוקעת זכאותה לקבלת תמיכה מקרנות המיועדות לאלמנות ,שכן כעת יש לה משענת כלכלית בדמות בעלה השני .אולם ,לעניין יחס הכבוד בקהילה ,יש להמשיך ולנהוג בה משנה זהירות .אם הבעל השני אינו מסוגל לפרנסה או שהנישואין אינם מעניקים לה את הביטחון הנדרש ,ישנם פוסקים הסוברים כי מעמדה כמי שזקוקה להגנה מיוחדת נותר בעינו. לבסוף ,לעניין מקום הקבורה ,הנפקא מינא היא שגם אם נישאה לשני ,הרשות ביד בניה לקוברה אצל בעלה הראשון ,ובכך להחזירה אל "מי שעשאה כלי" .הכרעה זו משליכה על

239

גם לנשמה מגיע אוכל

ההבנה שמעמד ה"אלמנה" אינו רק סטטוס של בדידות ,אלא הוא הגדרה של קשר נצחי לאישה הראשון ,קשר שמחייב את כל רואיה לנהוג בה כבוד יתיר כל ימיה. מתוך בירור ההשלכות המעשיות על המצבה ועל הנהגת הבית ,אנו מתעלים אל עבר עומק המושג "אלמנה" כפי שהוא נתפס בנצחיות הנשמה ובתורת הסוד ,כדי להבין מדוע גם נישואין שניים אינם מוחקים את החותם הראשוני. שורש המושג "אלמנה" אינו מסתכם רק במצב חברתי של חסרון בעל ,אלא הוא נוגע בנקודה עמוקה בנפש הקשורה למושג ה"ברית" .כאשר אשה נישאת לבעלה הראשון ,נוצר ביניהם חיבור נשמתי יסודי ,בבחינת "שני חצאי נשמה" השבים להתאחד .חכמי הסוד מלמדים כי הקשר הזה ,המכונה "זיווג ראשון" ,מטביע בנשמה חותם רוחני שאינו נמחה לעולם .לכן ,גם כאשר נגזר עליה לעבור את גיא הצלמוות של האובדן ולבנות קומה חדשה בחייה עם בעל שני ,הנשמה עדיין נושאת עמה את הזיכרון ואת השייכות לשורשה הראשון. עומק הרעיון הטמון בדברי הזוהר הקדוש ,לפיהם האשה חוזרת לבעלה הראשון לעתיד לבוא ,מלמד אותנו כי המציאות של הנישואין השניים בעולם הזה היא בבחינת "תיקון" וצורך קיומי ,אך היא אינה מבטלת את המהות הפנימית .מכאן אנו שואבים הבנה חדשה לחובת הזהירות בכבודה :הרגישות המיוחדת שנדרשת כלפי האלמנה נובעת מכך שנפשה "שפלה למאד" – לא רק בגלל הבדידות ,אלא בגלל הקריעה של החיבור הנשמתי הראשון .גם כשיש לה בעל שני ,הפצע המהותי של הפרידה מהשורש עדיין קיים ברובד סמוי של הנפש. התורה ,בחוקקה את הלאו של "כל אלמנה לא תענון" ,מבקשת להגן על המקום הרגיש הזה. היא מלמדת אותנו כי הזהות של האדם אינה נמחקת על ידי נסיבות משתנות .כבודו של הבעל השני אינו נפגע מכך שהאשה נחשבת עדיין במידת מה כאלמנתו של הראשון ,אדרבה, ההכרה בקשר העמוק הזה היא ביטוי ליראת שמיים ולאמונה בהשגחה .המצווה לנהוג בה ברכות ובכבוד יתיר היא למעשה הכרה בקדושת הברית הראשונה ובכאב הכרוך בהפרתה על ידי המוות ,ובכך אנו הופכים לשותפים במלאכת השמיים של שמירה על כבוד הנשמות. מתוך בירור עומקי הנשמה והקשר הנצחי שבין האשה לזיווגה הראשון ,אנו מתבוננים במושג האלמנות באספקלריה רחבה יותר ,הנוגעת ללב הקיום של האומה כולה. מושג ה"אלמנות" במחשבת ישראל אינו נותר רק בגבולות המקרה הפרטי ,אלא הוא משמש כמשל עמוק ליחס שבין כנסת ישראל לקדוש ברוך הוא בזמן הגלות .הנביא ישעיהו קורא" :כי יבעלוך בחורייך יבעלוך בנייך ,ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלוהייך" ,ומאידך מתוארת ירושלים כ"אלמנה" .האמונה בנצחיות הקשר מלמדת אותנו כי גם כשנראה שהמשענת נעלמה והחיבור נקטע ,השורש נותר חי וקיים .אשה שמתאלמנת ונישאת בשנית נושאת על כתפיה את היכולת האנושית לבנות קומה חדשה מבלי לבגוד בעבר ,תוך ידיעה שהאמת הראשונית תתגלה במלואה לעתיד לבוא. ההבנה כי הנשמה חוזרת לזיווגה הראשון בתחיית המתים מעניקה לאדם מבט של נצח על מערכות יחסים .היא מלמדת כי שום רגש ושום ברית אמת אינם הולכים לאיבוד בדפי

240

םיטפשמ תשרפ

ההיסטוריה .האדם המאמין המביט באלמנה שנישאה בשנית ,רואה לנגד עיניו את סוד הגלות והגאולה – את היכולת לחיות בתוך מציאות זמנית ומנחמת ,מבלי לשכוח את המקור שממנו הכל התחיל .זהו המצפן המחשבתי המחייב אותנו לזהירות יתירה בכבודה :אנו לא מכבדים רק את האשה העומדת לפנינו כעת ,אלא את כל שובל החיים והנצח שהיא מייצגת. מחשבה זו מחנכת אותנו להעריך את כוחה של הנפש לשאת סתירות – להיות קשורה לבעל הראשון ברובד הסוד ,ובו זמנית להיות אשת איש נאמנה ומסורה לבעלה השני בעולם הזה. היכולת לכבד את המורכבות הזו היא יסוד האמונה בהשגחה פרטית ,המנהיגה את האדם במסלולים פתלתלים כדי להגיע לתיקונו השלם .הזהירות בלאו של "כל אלמנה לא תענון" הופכת אפוא להצהרת אמונה בנצחיותה של הברית ובערכה האינסופי של כל נפש שעברה בכור המבחן של האובדן. מתוך בירור יסודות המחשבה על נצחיות הברית והיכולת לשאת את זיכרון העבר בתוך בניין העתיד ,אנו באים אל חובת המוסר המוטלת על כל אחד מאיתנו ,ובפרט על אלו הקרובים ביותר אל מי שחוותה את טעם האובדן. התביעה המוסרית הגלומה בזהירות בכבוד האלמנה שנישאה בשנית היא תביעה לשיא של עדינות ואצילות נפש .המוסר התורני מלמדנו כי אין להשתמש בעובדה שהאשה מצאה נוחם ומשענת חדשה כדי להקהות את הרגישות כלפי עברה .אדרבה ,המבחן המוסרי האמיתי הוא היכולת להכיר בכך שגם בתוך בית של שמחה וחיים חדשים ,קיימת פינה של "נפש שפלה" הזקוקה ליחס של חסד ורחמים .האחריות המוטלת על הבעל השני ועל הסביבה היא לנהוג ב"חסד של אמת" – חסד שאינו מצפה לתמורה ואינו מבקש למחוק את זהותה הקודמת של האשה ,אלא מקבל אותה על כל מורכבותה. בניית אישיות של חסד מתוך סוגיה זו דורשת מהאדם לפתח יכולת הקשבה דקה .כאשר התורה מזהירה "לא תענון" ,היא מכוונת גם לדיבורים שנראים לכאורה רגילים ,אך עבור מי שחוותה אובדן הם עלולים להיות מכאיבים ומעוררי זיכרונות קשים .המצפן המוסרי שלנו צריך להיות מכוון לכך שחלושי הכוח בחברה הם המדד לרמת המוסריות שלנו .מי שיודע לכבד את אשתו או את חברתו האלמנה-שנישאה ,מתוך הבנה שהיא נושאת עמה חותם של ברית קדומה ,בונה בקרבו יראת שמיים טהורה שאינה תלויה בדבר .זוהי עמידה מוסרית המכירה בערך הנצחי של הנפש ובחובה העליונה לשמור על כבודם של אלו שבורא עולם הבטיח לשמוע את צעקתם. מתוך מסענו בין המקורות ,הסוד וההלכה ,אנו באים אל חיתום הדברים ,לאסוף את פניני התובנה העולות מתוך בירור מעמדה המיוחד של האלמנה שנישאה בשנית ,ולהופכן לאור המנחה את הליכותינו. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :עלינו להפנים כי חותם הניסיון שהאדם עבר בחייו אינו נמחה עם שינוי נסיבותיו החיצוניות .בכל מפגש עם אדם שחווה אובדן ,גם אם זכה לשיקום ולנוחם ,עלינו לזכור כי בתוך נפשו קיימת נקודה רגישה הדורשת עדינות יתירה.

241

גם לנשמה מגיע אוכל

הנהגת המהרי"ל והגר"י אלחנן מלמדת אותנו כי כבוד והערכה הם הכלים המרפאים את שברי הנפש ,וכי בתוך הבית פנימה ,דווקא שם נמדדת יראת השמיים האמיתית ביכולת לדבר ברכות ולהימנע מכל פגיעה .עלינו ללמוד לכבד את עברו של הזולת כחלק בלתי נפרד מזהותו העכשווית ,ולהבין כי החסד הגדול ביותר הוא לתת מקום של כבוד לכל שובל החיים שהאדם נושא עמו.

עיקר העניין: עיקר העניין בבירור זה הוא ההבנה כי התורה מגנה על ה"נפש" ולא רק על ה"סטטוס" .למדנו כי למרות שמבחינה הלכתית יבשה הנישואין השניים מוציאים את האשה מכלל בדידותה ,הרי שברובד המוסרי והרוחני ,שם "אלמנה" נותר עליה לעניין חובת הרגישות והכבוד .ראינו את שיטת החתם סופר המדייק את פקיעת השם ,אל מול דברי היביע אומר המבצר את הקשר הנצחי לזיווג הראשון .בסופו של יום ,התורה מלמדת אותנו כי הקשר בין אדם לאישה אינו רק חוזה משפטי אלא ברית נצחית ,וכי החובה לנהוג בחמלה וברכות באלמנה שנישאה היא ביטוי להכרה בעומק הנשמה ובשכינה השורה עם דכאי רוח .מי שמשכיל לשמר את כבוד האלמנה בתוך נישואיה השניים ,הופך את ביתו למשכן של חסד ואמת ,וזוכה להגנתו של "אבי יתומים ודיין אלמנות".