איך מל אברהם תחילה את בני ביתו ועבדיו ואח''כ מל את עצמו הרי ?מי שאינו מהול אינו יכול למול

?מי שאינו מהול אינו יכול למול האוויר באוהלו של אברהם אבינו היה דחוס בקדושה, רוטט מציפייה לקראת הרגע המכונן שבו ישנה את פני ההיסטוריה ואת מהות האדם. תשעים ותשע שנים של חיפוש אחר האמת, תשעים

איך מל אברהם תחילה את בני ביתו ועבדיו ואח''כ מל את עצמו הרי

?מי שאינו מהול אינו יכול למול

האוויר באוהלו של אברהם אבינו היה דחוס בקדושה, רוטט מציפייה לקראת הרגע המכונן שבו ישנה את פני ההיסטוריה ואת מהות האדם. תשעים ותשע שנים של חיפוש אחר האמת, תשעים ותשע שנים של הפצת אור ה' בעולם, והנה מגיע הציווי האינטימי, המכאיב והמרומם ביותר: ברית המילה. אולם, כאשר אנו מתבוננים בתיאור המקראי של המעמד הנשגב הזה, אנו נתקלים בקושיא המעוררת פליאה. התורה מספרת לנו שאברהם לוקח את ישמעאל בנו ואת כל אנשי ביתו, ומל אותם בעצם היום ההוא, ורק לאחר מכן אנו קוראים על מילת אברהם עצמו. המחשבה הראשונה ?שעולה היא: וכי אברהם אבינו, עמוד האמונה והשלמות, הקדים את מילת העבדים למילתו שלו הרי הלכה פסוקה היא, ומושרשת עמוק במסורת, שמי שאינו מהול אינו יכול להוציא אחרים ידי

?חובת מילה. כיצד יכול היה אברהם, טרם נימול הוא, לגשת אל בני ביתו ולכרות את בשר ערלתם

השאלה הזו אינה רק טכנית; היא נוגעת בציפור הנפש של ההנהגה והעבודת ה'. היא מציבה אותנו מול דילמה מרתקת שבין מנהיגות לבין הלכה, בין הזריזות לעשות את רצון ה' לבין הדייקנות בפרטי המצוות. אנו ניצבים כאן מול פאזל רעיוני והלכתי שאבות עולם ומפרשים גדולי דורות עמלו לפותרו. האם אברהם היה פטור? האם הוא פעל מכוח סמכות מיוחדת? או שמא אנו קוראים את הסדר הפוך מהמציאות? נצא למסע בנבכי הסוגיה הזו, כדי להבין כיצד התנהל אותו בוקר

.גורלי בבית אברהם, ומהו הסוד הטמון בסדר המילה של אבי האומה

הקושיא העולה מעיון פשוט בפסוקי התורה מטלטלת את המחשבה. כאשר אנו קוראים את התיאור של אותו יום נורא הוד, אנו רואים את אברהם דואג לסביבתו, למשפחתו ולעבדיו, והדבר ,מותיר אותנו בתמיהה עצומה: היכן מילת אברהם עצמו בסדר היום הזה? כיצד ייתכן שהמנהיג

?אבי האומה, יניח לעצמו להישאר בערלותו בזמן שהוא ממהר למול את בני ביתו

תמה על כך וכתב, כי הדבר מעורר תמיהה גדולה: מדוע לא הקדים אברהם)(בראשית יז, כג הרמב"ן את מילת עצמו? הרי אברהם הוא הראשון במעלה, הוא זה שקיבל את הציווי, והוא זה שצריך להוות

.דוגמה אישית לכל אנשי ביתו. היה ראוי לו להתחיל בעצמו, ורק אחר כך לפנות אל האחרים

ביאר את הקושיא הזו וחידש, כי הסדר המשתקף בפסוקים מנוגד)(בראשית יז, כג רבינו בחיי לכאורה לכל היגיון של מנהיגות רוחנית. מנהיג צריך קודם כל לתקן את עצמו, וכפי שאמרו חז"ל בתחומים אחרים: קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים. כאן אנו רואים מצב הפוך, שבו העבדים

.והבנים זוכים למצווה לפני האדון

הקשה והרחיב את היריעה וכתב, כי לא מדובר רק בחוסר התאמה)(פרשת לך לך הכתב סופר בסדר, אלא בשאלה של הנהגה נכונה. הוא מעלה את התמיהה מדוע אברהם לא עשה מעשה וקודם כל מל את עצמו, ובכך היה פותר את כל הבעיה ההלכתית והמוסרית הכרוכה בהמתנה. השאלה שלהם צועקת מבין השיטין: האם אברהם שכח את עצמו מרוב דאגה לאחרים, או שמא יש כאן

?סוד עמוק של ענווה והקרבה שאיננו תופסים בקריאה ראשונה

כאשר אנו נכנסים אל עובי הקורה של הדיון ההלכתי, אנו מוצאים כי גדולי המפרשים לא הותירו את השאלה תלויה בחלל האוויר, אלא ביקשו להשיב עליה מתוך הבנת עומק האישיות של אברהם אבינו. הם מבינים שהנהגתו של אברהם באותו יום לא הייתה תוצאה של חוסר תשומת לב, אלא של תעדוף משימות מחושב, הנובע ממסירות נפש עילאית. השאלה כיצד ייתכן שהקדים את בני

.ביתו לעצמו, כשההלכה מורה על "המל ימול”, היא הליבה שסביבה נסוב הדיון

תירוץ. הוא מסביר שאברהם, מתוך גודל זריזותו לקיים את המצווה, ביקש)(פרשתן י"ז, כ"ג הרמב"ן להבטיח את מילת בני ביתו בעודו בשיא כוחו. אברהם חשש שאם ימול את עצמו תחילה, הוא יחלה או יתשש מכוח זקנתו המופלגת, וכתוצאה מכך לא יוכל להשתדל במילת עבדיו ובני ביתו ולהעניק להם את תשומת הלב הראויה. על כן, הוא בחר במעשה מנהיגותי של הקרבה: הוא העמיד עצמו

.בסוף התור, כדי לוודא שכל בני ביתו זוכים להיכנס לברית, גם במחיר האישי של המתנה כואבת

ביאר. הוא מחזק את דבריו של הרמב"ן ומדגיש את הוויתור העצמי של)(פרשתן י"ז, כ"ג רבינו בחיי אברהם. אברהם אבינו, אשר כל מגמתו הייתה לזכות את סובביו ולהפיץ את אור האמונה, ראה את מילת בני ביתו כחלק בלתי נפרד מתפקידו. העובדה שהוא מל אותם בעצמו או עמד עליהם בעת מילתם, מראה עד כמה היה מעורב באופן אישי בכל נפש ונפש. לפי הבנתו, אין כאן התעלמות מעצמו, אלא הכרה בכך שהשליחות הציבורית קודמת לרווחתו הפרטית, ובמיוחד כאשר הוא

.מופקד על קהילה שלמה שטרם זכתה לאור הברית

: תירץ. הוא מתמודד עם הקושיה ההלכתית המפורסמת)'(שו"ת חתם סופר, יור"ד סימן ש החתם סופר למדנו)(עבודה זרה כ"ז, ע"א כיצד הותר לו לאברהם למול את אחרים בטרם נימול הוא? הרי בגמרא שמי שאינו מהול אינו יכול למול אחרים. החתם סופר מחדש יסוד עצום: כאשר אדם מקבל על עצמו את המצווה ונכנס בברית, הוא כבר נחשב כבעל ברית. מאחר שאברהם היה בדרגת אמונה .כזו, שמרגע שציווהו ה' והוא הסכים למול את עצמו, הרי הוא נחשב למעשה כמי שכבר מהול מעמד זה של "ישראל בעל ברית”, גם אם טרם הוסרה הערלה בפועל, מאפשר לו כוח הלכתי למול

את בני ביתו. זהו חידוש שמראה כי הכוונה והקבלת המצווה של אברהם היו כה חזקות, עד שהן

.השפיעו על מציאותו ההלכתית עוד לפני המעשה הפיזי

בתוך ביתו של אברהם אבינו, אותו בוקר לא היה עוד בוקר רגיל. זה היה בוקר של הכרעה, של מסירת נפש ושל דבקות עילאית. אנו מנסים להבין את המניע של אברהם: מדוע בחר להמתין עם מילת עצמו לסוף, למרות שהזריזות היא מעלה כה נעלה בעבודת ה'? הכתב סופר מעלה סוגיה מרתקת שנוגעת בלב הדילמה של אדם השואף למצוינות, ומציב אותנו מול התנגשות בין

.שני ערכים רוחניים: הרצון להקדים, לבין הרצון לעשות את הדבר בצורה השלמה והראויה ביותר

ביאר: כי אברהם בחר למול את עצמו באחרונה, כיוון שרצה לקיים)(פרשת לך לך הכתב סופר את המצווה בצורה של מצווה מן המובחר. ההיגיון ברור: אברהם היה זקן מופלג, והסכנה הטמונה במילה בגיל כזה הייתה ממשית. אילו היה אברהם נימול תחילה, הוא היה נכנס למצב של סכנה או של חולי, ואז היה מותיר את אנשי ביתו בלא הדרכה, בלא סיוע ובלא השגחה בשעה הקריטית שבה הם עצמם כואבים ומיוסרים ממילתם. אברהם העדיף להקריב את שלמותו האישית בראשית

.היום כדי להבטיח את שלמות הקהילה שלו

, הכלל "זריזים)(חתם סופר, יור"ד סימן קו הקשה: לפי דעתו של החתם סופר)(שם הכתב סופר מקדימים למצוות" עדיף אפילו על "מצווה מן המובחר". אם אכן כך, מדוע אברהם לא נהג לפי הכלל הזה והקדים את מילת עצמו, במיוחד לנוכח הסכנה המוחשית של זקנתו, שבה החשש

?למיתה הוא גדול וממשי

תירץ: מאחר שכל המעשה התרחש ביום אחד, לא ניתן לומר שיש כאן דחייה)(שם הכתב סופר או התמהמהות העלולה להוביל למיתה. כאשר מדובר על טווח זמן קצר כל כך, שבו המצווה נעשית במלואה באותו היום, אין כל חשש לזלזול או לעיכוב שאינו ראוי. לכן, אברהם בחר בדרך של מצווה מן המובחר, שהיא מילת בני ביתו תחילה כדי להעניק להם את מירב תשומת הלב, תוך

.שהוא יודע שאין כאן כל עיכוב הלכתי המחייב אותו להקדים את עצמו

התובנה העמוקה העולה מכאן היא שהזריזות אינה רק פעולה טכנית של מהירות, אלא שקילה חכמה של המציאות. אברהם אבינו מלמד אותנו שגם בתוך הלהט של עשיית מצווה, יש מקום לשיקול דעת מעמיק. הוא לא ויתר על המצווה, הוא לא דחה אותה, אלא הוא עיצב את סדר היום שלו מתוך דאגה עמוקה לאחרים, מתוך הבנה שזריזות אמיתית היא זו שדואגת לכך שכל המצווה

.תתבצע על הצד הטוב ביותר, עבורו ועבור סובביו

ישנה גישה שונה לחלוטין בקרב גדולי המפרשים, המבקשת ליישב את הסתירה לא על ידי ,מציאת היתר הלכתי למילת אחרים כערל, אלא על ידי הצבת עובדה היסטורית: אברהם אבינו

.ברוב צדקתו ודייקנותו, הקדים ונימול בעצמו, ורק לאחר מכן פנה למול את בני ביתו

ביאר: את הפסוק וימל את בשר)(פרשת לך לך, י"ז, כ"ג רבנו חיים בן עטר האור החיים הקדוש ערלתם בעצם היום הזה כאשר דבר אתו אלהים. הוא מבאר כי הביטוי כאשר דבר אתו טומן בחובו את רצף האירועים: אברהם מיהר למלא את ציווי ה' במלואו, וראשית כל קדם הוא ומל את עצמו תחילה, ורק אחר כך פנה למול את האחרים. לפי גישה זו, אין כאן כל קושיה הלכתית, שכן אברהם

נהג בדיוק כפי שההלכה דורשת: קודם קשט את עצמך, ורק אחר כך קשט אחרים. הכתוב אמנם לא מפרט את סדר המעשים, אך הרמז הטמון בלשון כאשר דבר אתו מלמד אותנו על הזריזות

.הנפלאה של אברהם לעשות את רצון בוראו ללא כל עיכוב

. חידש: כי לאחר שאברהם נימול, הוא פנה למול את עבדיו)(פרשת לך לך החיד''א בחומת אנך הוא מסביר כי הציווי המול ימול מחייב את המל להיות מהול בעצמו, ואברהם, שהיה נביא ואיש אמת, לא היה מעלה בדעתו לפעול בניגוד להלכה. החיד''א מביא מדרש מופלא על החשש של אברהם מהמילה, שכן היתה כרוכה בכאב וסכנה, ולכן הקב"ה כביכול סייע בידו. העובדה שהתורה לא פירטה את מילת אברהם בכתובים מפורשים נובעת מכך שהיו שם התערבויות שמיימיות מיוחדות, ודברים אלו נשארו בגדר סוד הנסתר מהעין הפשוטה, אך העיקרון נותר בעינו: אברהם

.נימול תחילה

,התובנה העולה מדבריהם היא שיש כאן שתי דרכי הסתכלות על אישיותו של אברהם. מחד אלו הרואים בו את המנהיג הדואג לבני ביתו, ומאידך, אלו הרואים בו את איש ההלכה המקפיד על ,'קוצו של יוד. המשותף לשניהם הוא ההבנה שאברהם אבינו פעל מתוך נאמנות מוחלטת לרצון ה

.בין אם בדרך של הקרבה אישית ובין אם בדרך של הקפדה הלכתית דקדקנית

אם אנו נשארים עם ההנחה שאברהם אבינו אכן מל את אנשי ביתו בטרם נימול הוא עצמו, אנו ניצבים בפני צורך עמוק למצוא פתרון הלכתי שיסביר כיצד אדם שלא נימול יכול להוציא אחרים ידי חובה. התשובה אינה נמצאת בשינוי סדר הפעולות, אלא בהבנה חדשה של המושג המילה עצמו: כיצד פעולה אחת יכולה ליצור בבת אחת את שני מצבי הקצה, את היות האדם ערל ואת

.הפיכתו למהול

לימדה: את סיפורו של קטיעה בר שלום שביקש להתגייר)(דף י עמוד ב הגמרא במסכת עבודה זרה ומל את עצמו, וחכמים ראו במעשה זה כפעולה בעלת תוקף. האחרונים ביארו: כי המעשה של המילה, ברגע שהוא נעשה על ידי הגר עצמו, פועל בו את השינוי המהותי, ומילתו וגירתו באים ,כאחד. הפירוש הוא שהפעולה עצמה היא שיוצרת את הסטטוס, ובאותו רגע שהערלה מוסרת

.האדם הופך ליהודי, ולכן אין כאן רגע שבו הוא נמצא במצב ביניים בלתי אפשרי

חידש: כי ההלכה הזו, שמילתו וגירתו באים כאחד, היא המפתח להבנת)(יור"ד סימן רס"ד ביד שאול מעשיו של אברהם. לפי הסבר זה, אברהם אבינו, ברגע שהחל בתהליך של כניסה לברית, קיבל ,מעמד של מי שגירותו ומילתו נכרכים זה בזה. ההיגיון הוא שהמעשה עצמו הוא שיוצר את הזהות ,וכאשר אדם פועל למען מטרת הקדושה, הפעולה עצמה היא שמרוממת אותו לדרגת בעל ברית

.עוד לפני שהפעולה הסתיימה פיזית באופן גמור

ביאר: את הסוגיה הזו ביחס לאברהם אבינו. הוא מסביר שמאחר)(פ"ד מהלכות מילה הצפנת פענח שאברהם הוא אבי הגרים, המנגנון הזה של מילתו וגירתו באים כאחד פעל בו בעוצמה יתרה. הדיון אם צריך טבילה או לא הוא משני, שהרי באבותינו הכלל הוא שקיבלו את התורה והברית בדרכים ,ייחודיות, ולכן ברגע שפעל למול את עצמו ואת בני ביתו, הוא כבר היה שרוי בתוך המעמד הזה

.והפעולה שלו כשלם הייתה תקפה לכל מי שנלווה אליו

חידש: כי השאלה האם גוי שמל את עצמו כשר, תלויה במחלוקת)(מצוה ב במנחת חנוך הראשונים בשאלת הטבילה. אך לגבי אברהם אבינו, שבו לא התקיים הדין של טבילה רגילה , שאבותינו לא היו צריכים טבילה כיוון שנכנסו לברית במילה)(דף מו עמוד ב כפי שנפסק ביבמות הרי שהכלל הזה של מילתו וגירתו באים כאחד הוא שמיישב את הכל. אברהם, במעשיו, יצר את המציאות ההלכתית המאפשרת לו להוציא אחרים ידי חובה, שכן הוא היה בתהליך מתמיד של

.בריתו עם הבורא

התובנה המזוקקת היא שהפעולה הרוחנית של אברהם יצרה הלכה חדשה. הוא לא היה זקוק לאישור חיצוני לפני המעשה, כי המעשה עצמו היה הכניסה לברית. אברהם אבינו לא פעל רק 'לפי הכללים, הוא יצר את הכללים מתוך הדבקות שלו. הוא מלמד אותנו שמי שמחובר לרצון ה באופן מוחלט, המציאות נכנעת לפניו, והמעשים שלו מקבלים תוקף קדוש ורוחני שחורג מגדרים

.טכניים רגילים

כאשר אנו מעמיקים בקושיות הללו, אנו מגיעים אל נקודת המפגש המופלאה שבין ההשתדלות ,האנושית לבין הסיוע האלוקי. בתוך אוהלו של אברהם, ברגעים שבהם הוא ניגש לקיים את המצווה מתגלה סוד שחורג מגדר הטבע וההלכה היבשה. אין זה רק אדם המקיים מצווה, אלא התגלות אלוקית שבה הבורא כביכול אוחז יחד עם אברהם בסכין, ומקנה למעשה תוקף שמימי שאין בו מקום לספקות. כאן אנו מבינים כי השאלה ההלכתית כיצד מל אברהם את אחרים לפני שנימול

.בעצמו מאבדת מעוקצה, כיוון ששותפות ה' בברית משנה את כל מערכת הדינים

ביאר: כי אברהם היה מתיירא, וכביכול הקב"ה אחז עמו)(פרשת לך לך, סימן כ מדרש תנחומא בסכין וכך כרתו את הברית. ביאור הדברים הוא שהקב"ה לא רק ציווה על המצווה, אלא היה שותף מלא לביצועה. המדרש מלמד אותנו שאברהם לא היה לבד ברגע הכרעה הזה; השכינה שרתה .עליו והעניקה למעשהו תוקף אלוקי. במקום שבו השכינה שורה, המגבלות האנושיות מתבטלות אם ה' נמצא שם, הרי שהברית היא מושלמת מרגע היווצרותה, ואין צורך בשאלה טכנית כיצד

.אדם כזה או אחר יכול למול, שכן הפעולה נעשית מכוח עליון

ביאר: את העומק שבמעורבות האלוקית הזו. הוא מסביר שכל מהות)(בראשית יז, כג הרמב"ן הברית עם אברהם הייתה שונה מכל ברית אחרת. הברית הזו לא הייתה פעולה אנושית בלבד, אלא חיבור בין הקב"ה לבין אברהם באופן שהופך את אברהם לכלי של רצון ה'. הפירוש הוא שהיותו של ה' שותף במילה, הופך את אברהם למהול עוד לפני שהסכין נגעה בבשרו בדרך הטבע. השותפות הזו היא שהופכת את המעשה למקודש ולמכוון על ידי רצון העליון, ולכן אין כאן הפרה של דיני

.המילה, אלא קיום של צו אלוקי ישיר

, חידש: כי המדרש המדבר על כך שהקב"ה אחז עמו בסכין)(בראשית יז, כג החיד"א בחומת אנך נועד ליישב בדיוק את הקושיה כיצד מל אברהם את ביתו. הסבר העניין הוא שאין כאן מעשה של אדם פרטי, אלא פעולה שהיא כולה מכוח השכינה. כשאדם פועל בביטול גמור לרצון ה', הפעולה שלו אינה נמדדת לפי הסטטוס ההלכתי הרגיל שלו, אלא לפי המקור שממנו היא נובעת. כאשר

.המקור הוא הקב"ה בעצמו, הרי שהפעולה מתקדשת מאליה

התובנה העמוקה היא שהמילה של אברהם היא בראש ובראשונה ברית עם ה'. כשאנו דנים

בשאלה ההלכתית, אנו לעיתים שוכחים שהברית הזו היא משהו חי וקיים, נוכחות של בורא ,בתוך הבריאה. ההתערבות האלוקית מלמדת אותנו שהתגברות על פחדים, ביצוע משימות קשות והליכה בדרך ה' – כל אלו מלווים בסיוע משמיים. אברהם אבינו, בנאמנותו, זכה שהקב"ה יהיה שותף לדרכו, ובזכות זה הוא הצליח לפרוץ את כל הגבולות ההלכתיים והטבעיים ולהכניס את

.כל בני ביתו בברית הקודש

הברית שנכרתה באוהלו של אברהם אינה דומה לכל מצווה אחרת בתורה. היא אינה רק חוק דתי, אלא עצם ההגדרה של הקשר בין הקב"ה לבין עמו. כאשר אנו משווים בין מילתו של אברהם לבין מילת הדורות הבאים, אנו מגלים פער תהומי: אברהם יצר את הברית, בעוד הדורות הבאים באו אל תוך ברית קיימת. בסיפורו של דור המדבר, שלא נימולו בדרך, אנו פוגשים את המתח הזה

.שבין מהות הברית לבין קיום המצווה כחובה התלויה במציאות החיים

ביאר: כי הברית עם אברהם הייתה יסוד העולם והאנושות, ולא רק ציווי)(בראשית יז, י הרמב"ן על איבר מסוים. ביאור הדברים הוא שהמילה של אברהם היא ברית עולם, מצווה שאינה תלויה בזמן או במקום, אלא היא מהות המוטבעת בבשר. בזמן שדורות הבאים מצווים על המצווה כחלק מהתורה כולה, אברהם פעל במישור אחר – הוא בנה את הבית, הוא חצב את היסוד, והוא הפך את

.עצמו ואת זרעו לחלק מהשכינה עצמה

פירש: כי יש הבדל תהומי בין מילת האבות לבין מילת הבנים, וזהו סוד הקיום)(שם, יא רבינו בחיי שלנו. הסבר הדברים הוא שבעוד שאברהם נדרש לברית של מסירות נפש מוחלטת כראשון לכל גרי הצדק, הדורות הבאים נולדו אל תוך קדושה מוקדמת. אברהם עבד כדי לזכות בברית, בעוד

.הבנים נולדים כבעלי ברית, והמילה שלהם היא רק חשיפה של קדושה קיימת

, ביאר: את העובדה שדור המדבר לא נימולו במהלך המסע במדבר)'(ספר יהושע, פרק ה האברבנאל וזהו לקח לדורות. ביאור העניין הוא שהמילה אינה תלויה רק בחובה, אלא ביכולת של האומה ,לקיים אותה במציאות חיים יציבה. במדבר, עקב המסעות התכופים והסכנה לתינוקות הנימולים השתנתה המציאות. הלקח הוא שהברית של אברהם היא נצחית, אך היא דורשת מהאדם לפעול בחוכמה ובאחריות כדי לשמור על החיים, כי ברית שנועדה לתת חיים אינה יכולה להעמיד את

.האדם בסכנה

.התובנה העולה מכאן היא שהמילה של אברהם היא המקור, והמילה שלנו היא ההמשכיות דור המדבר, על אף הפסקת המילה, לא איבד את הברית, כי הברית של אברהם היא מעבר לזמן ולמקום. אנו למדים מכאן כי הקדושה של ברית המילה אינה תלויה רק בטקס, אלא בזיכרון של ,אותה ברית עולם שנכרתה באוהלו של אברהם, ברית של אמונה, דבקות וחיבור נצחי לבורא

.שאינו נשבר גם כאשר הנסיבות משתנות

כאשר אנו מביטים על ברית המילה, אין אנו רואים רק מצווה מן התורה, אלא את השער שדרכו נכנס האדם אל תוככי ההוויה היהודית. זוהי הנקודה שבה הגשמיות פוגשת את הרוחניות, והבשר הופך להיות כלי קיבול לאורו של הבורא. ברית המילה היא המטבעת שבה מוטבע הצלם האלוקי על גוף האדם, והיא זו שיוצרת את החיבור הבלתי ניתק בין כל יהודי לבין אבי האומה, אברהם

אבינו. לא מדובר בטקס חיצוני בלבד, אלא בשינוי מהותי בנשמה, פעולה שמשאירה רושם בל

.יימחה על האישיות היהודית לכל אורך הדורות

ביאר: כי הקב"ה חפץ לזכות את עמו במצווה שתהיה חקוקה בגופם, כדי)(מצוה ב ספר החינוך שתזכיר להם תמיד את שייכותם אליו. וז"ל: שאין זה רק סימן לבד, אלא פעולה שמשפיעה על כוחות הנפש ועל היכולת של האדם להתגבר על יצריו, שכן המילה מסמלת את החיתוך של ,התאוות הגופניות והכפפתן לקדושה. ביאור הדברים הוא שהזהות היהודית אינה מושג מופשט אלא היא קשורה במציאות הפיזית של האדם. המילה היא העדות לכך שהיהודי שייך לממלכת

.כהנים וגוי קדוש, והיא המקור לכוחות הרוח המיוחדים שניתנו לעם ישראל

חידש: כי המילה היא השלמת הצורה של האדם)(ספר הכוזרי, מאמר ראשון רבי יהודה הלוי היהודי, והיא הסוד שמאפשר לרוח האלוקית לחול בקרבו. וז"ל: שהמילה היא כמו החותם שעל גבי המכתב, שמוודא את נכונותו ושייכותו לשולח, כך היא המילה לגוף היהודי, היא מאשרת את החיבור המיוחד שבין עם ישראל לקב"ה. ביאור העניין הוא שהמילה היא לא רק ציווי, אלא היא הכלי שמאפשר לנשמה היהודית להתפתח ולהתגלות במלוא עוצמתה. ללא ברית זו, הזהות

.נשארת חסרה, שכן חסר בה הקשר הישיר והמוחשי עם הבורא שהחל אצל אברהם

ביאר: את היות המילה ביטוי להשתייכות הפנימית של)(ספר אורות, ישראל ותחייתו הראי"ה קוק ,כל יהודי לכנסת ישראל. וז"ל: שהברית הזו היא כוח החיים הפנימי שמחבר את הפרט אל הכלל ויוצר אחדות שאינה תלויה במעשים או בהבנה, אלא בטבע היסודי של הנשמה. ביאור הדברים הוא שכל יהודי, באשר הוא, נושא בתוכו את השייכות הזו שנכרתה באוהלו של אברהם. הזהות היהודית אינה דבר שנרכש, אלא היא ירושה שמתגלה באמצעות הברית, והיא הכוח המאחד את

.כל דורות ישראל תחת קורת גג אחת של אמונה וקדושה

התובנה העמוקה היא שהמילה היא מה שמעניק לנו את הבית הרוחני שלנו. היא מזכירה לנו בכל רגע מי אנחנו, ומאיזו שושלת יצאנו. לא משנה לאן הגיע יהודי, ובאילו מחוזות נדד, החותם .הזה נשאר עמו כעדות חיה לברית הנצחית. זוהי הזהות שאינה נמחקת, וזהו הקשר שאינו מופר אברהם אבינו, בהסכימו למול את עצמו ואת בני ביתו, העניק לנו את היכולת להיות חלק ממשהו

.גדול, נצחי וקדוש, וזהו הסוד הגדול של הישרדותו של עם ישראל לאורך כל שנות הגלות והתקומה

הבית היהודי אינו נבנה רק על קירות של אבן או על רצונות משותפים, אלא על יסוד רוחני עמוק שמניח אברהם אבינו בעת כריתת הברית. ברית המילה היא למעשה שומר הסף של המשפחה היהודית; היא הכוח המבדיל את התא המשפחתי הקדוש משאר עמי העולם, ומבטיח כי המשכיות הדורות תהיה מחוברת למקור של קדושה וטהרה. כשאנו מבקשים להבין את הקשר בין המילה לבין עתיד הדורות, אנו מגלים כי המצווה הזו אינה רק סימן על הבשר, אלא היא הדרך שבה אנו מבטיחים שהזרע של אברהם יישאר זרע קודש, משוחרר מהשפעות חיצוניות שעלולות לטמא

.את רוח האדם

ביאר: כי טעם המצווה הוא למעט את התאווה)(הלכות מילה פרק ג, ט הרמב"ם במשנה תורה :ולהחליש את הכוח המפתה, כדי שהאדם יוכל לשלוט ביצריו ולשמור על טהרת המשפחה. וז"ל

שאין זה רק עניין של בריאות הגוף, אלא פעולה שמסייעת לשמירה על שלמות המוסר והקדושה בבית. ביאור הדברים הוא שאברהם אבינו, במילתו, יצר מסלול שבו הבית היהודי יכול להישמר מן הפריצות ומן ההתבהמות. כשהאדם מגביל את כוח החומריות שלו, הוא פותח פתח לנשמה

.למלוך בבית, ובכך הוא מוריש לילדיו בית שבו הרוח היא המנחה ולא החומר

כתב: כי המילה היא חותם של קדושה המגן על כל זרעו של אברהם)(מצוה ב ספר החינוך לדורות. וז"ל: שהשם יתברך רצה לקבוע בעמו סימן בבשרם, כדי שיהיו מובדלים מכל העמים "ויהיו שמורים תחת ההשגחה העליונה. ביאור העניין הוא שהמילה משמשת כמעין "תעודת זהות ,רוחנית שמלווה את הילד מרגע לידתו, ומבטיחה שהשייכות שלו לאברהם אבינו אינה אקראית אלא היא טבועה בבשרו. זוהי ההגנה הגדולה ביותר שאב יכול להעניק לבניו: העובדה שהם שייכים

.לברית נצחית שהופכת אותם לחלק ממערכת אלוקית של שמירה וחסד

ביאר: כי הברית היא היסוד לבניית משפחה שאינה חיה רק)(בראשית יז, י רבי שמשון רפאל הירש לעצמה, אלא מוקדשת כולה למטרה עליונה. וז"ל: שהמילה מלמדת את האדם שגופו אינו רכושו הפרטי, אלא הוא פיקדון קדוש שנועד לשרת את רצון ה', וזהו המסר שעובר לדור הבא. ביאור הדברים הוא שברגע שאברהם מל את ביתו, הוא בעצם הכריז שכל ביתו, כל משפחתו וכל עתיד ,'צאצאיו שייכים לה'. זוהי השקעה בנצח, שבה המשפחה הופכת לשרשרת חיה של נאמנות לה

.כאשר כל חוליה בשרשרת הזו נושאת על גופה את סימן הברית כמחויבות לדורות

.התובנה העולה מכאן היא שהבית היהודי מושתת על ויתור אישי למען מטרה גבוהה יותר אברהם אבינו לא חיפש את הנוחות של בני ביתו בלבד, אלא את קדושתם. הוא הבין שכדי לבנות אומה שתשרוד את כל תהפוכות ההיסטוריה, עליו לחקוק את הקדושה בתוך עצם גופם של צאצאיו. כל הורה יהודי, כשהוא מביא את בנו בבריתו של אברהם אבינו, הולך בעקבותיו ומבטיח כי המשפחה תישאר מאוחדת תחת דגל הקדושה, מוגנת על ידי חותם הברית, ומוכנה להעביר

.את האור הלאה לדור הבא

:עיקר העניין:עיקר העניין

,עיקר העניין הוא התובנה שיום המילה של אברהם אבינו לא היה אירוע טכני בלבד אלא רגע שיא בהתפתחות הרוחנית של אבי האומה, שבו הוכיח כיצד אדם יכול להפוך לצינור חי של קדושה. העיסוק בשאלה מדוע הקדים אברהם את בני ביתו לעצמו חושף לפנינו מודל של מנהיגות שאינו יודע גבולות של אנוכיות. כאשר אנו – מסכמים את הדברים, אנו רואים שכל התירוצים שביארו הראשונים והאחרונים אם כהיתר הלכתי מתוך מעמדו כבעל ברית, ואם כהכרעה מוסרית של העדפת הזולת – כולם מתנקזים לנקודה אחת: אברהם חי בתודעה שבה אין הפרדה בין

.רצונו האישי לבין רצון הבורא

: המשך- עיקר העניין: המשך- עיקר העניין

ביאר: כי בעצם הקבלה של המצווה הפך)'(שו"ת חתם סופר, יור"ד סימן ש החתם סופר .אברהם לבעל ברית, וזהו המפתח לכך שהיה יכול להוציא אחרים ידי חובתם הסבר העניין הוא שהרצון הפנימי, ההתמסרות הטוטאלית לבורא, אינו רק כוונה בעלמא, אלא כוח שמשנה את הסטטוס ההלכתי של האדם. אברהם מלמד אותנו שכאשר אדם נמצא בתוך שליחות, הוא כבר אינו פועל כפרט, אלא כחלק ממערכת

.אלוקית, והפעולה שלו מקבלת תוקף שמימי

, חידש: כי גם בתוך המצווה הגדולה של המילה)(על התורה, פרשת לך לך הכתב סופר היה על אברהם לשקול את צרכי הכלל ואת טובת הזולת. ביאור הדברים הוא שאברהם לא חיפש את הדרך הקלה לעצמו, אלא את הדרך שבה יוכל להשפיע את הקדושה בצורה המקיפה והבטוחה ביותר על סובביו. אברהם מראה לנו שזריזות אינה רק מהירות, אלא היא אחריות – לדעת מתי לדאוג לאחרים ומתי להשקיע

.בעצמך, מתוך מטרה נעלה אחת של קידוש שם שמיים

סיפורו של אברהם אבינו ביום המילה הוא שיעור בביטול האינטרס האישי לטובת שליחות האמת. הוא מלמד אותנו כי אדם המבקש לקרב אחרים לאור ה', צריך .להקדים את טובתם לרווחתו שלו, מתוך אמון מלא שהקב"ה ישלים את מלאכתו כשמעשיו של אדם נובעים מתוך נאמנות מוחלטת לרצון עליון, הוא זוכה להפוך לשותף בבריאה ולהשפיע קדושה על סביבתו מעבר לגבולות הטבע והזמן. אברהם לא היה רק איש של מצוות, הוא היה איש של חיבור, כזה שהבין כי מילת בשר הופכת לברית חיים כאשר היא נעשית מתוך דאגה עמוקה לאחר ואהבה ללא תנאי

.לבורא עולם