מדוע עשה אברהם אבינו פעולות כדי לקבל מתנות והא כתיב שונא ?מתנות יחיה

?מתנות יחיה חולות המדבר הלוהטים עודם מרחפים באוויר, והשמש המצרית הצורבת מתחילה להקרין חום מאיים על פניהם של הנודדים. אברהם אבינו עומד בפתחה של מצרים, אותה ארץ של

מדוע עשה אברהם אבינו פעולות כדי לקבל מתנות והא כתיב שונא

?מתנות יחיה

חולות המדבר הלוהטים עודם מרחפים באוויר, והשמש המצרית הצורבת מתחילה להקרין חום מאיים על פניהם של הנודדים. אברהם אבינו עומד בפתחה של מצרים, אותה ארץ של חושך ותאוות, מביט אל האופק ויודע כי רגע ההכרעה הגיע. אל מול עיניו ניצבת סכנה קיומית מוחשית, פחד מהגויים שאין בליבם יראת אלוקים, ובליבו פועמת דאגה עמוקה לא רק לחייו, אלא

.להמשכיות של הבשורה שהחל להפיץ בעולם

והנה, ברגע הזה ממש, דווקא כשכל כולו אמור להיות שקוע בתפילה ובביטחון גמור בבורא עולם, אברהם אבינו נוקט בצעד שמטלטל את דעתנו. הוא לא רק דואג לשלומו, הוא מתכנן, הוא מכוון, הוא פועל בדרך שתביא לו מתנות. איך ייתכן? הרי חקוקה בלבנו הדרשה הנוראה, אותו יסוד מוצק של הצדיקים: שונא מתנות יחיה. כיצד יכול אברהם, איש האמונה המוחלטת, שכל מהותו היא התלות בבורא יתברך, לבחור בדרך המביאה לידיו עושר ממקור חיצוני, מנכרים, בדרך שנראית במבט ראשון כהפך הגמור מן הביטחון? האוויר עומד מלכת, והלב שואל את שאלתו הקשה: האם אברהם, בדרכו המופלאה, סדק את חומת הביטחון שלו, או שמא כאן טמון סוד עמוק

?של צדיק שרואה את הדברים בראייה אחרת, נסתרת, שאין אנו מצליחים עדיין לתפוס בדעתנו

כדי להניח את היסודות לדיוננו, נביא את המקראות כפי שהם משתקפים בפרשתנו, מתוך מבט פתוח לרווחה אל עומק דברי רבותינו המפרשים את המהלך המפתיע של אברהם אבינו בעת רדתו למצרים, שכן דרכם נלמד כיצד דאגתו לחיים לא הייתה נגועה בתאוות ממון, אלא בחישוב מדויק של הצלת נפשות. הפסוקים מלמדים אותנו את היסוד להבנת דברי אברהם אבינו בבואו אל ארץ

.)(בראשית יב, יג "זרה וסכנה אורבת: "אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך

יתנו לי מתנות. בדבריו הוא מצביע על כך שהדאגה- פירש: למען ייטב לי)(בראשית יב, יג רש"י של אברהם הייתה מפורשת וברורה, כזו שאינה משתמעת לשני פנים, אלא חישוב ריאלי של צעדים למניעת סכנה ושיפור מצבו במציאות הלא נודעת, שכן הוא ידע היטב כיצד העולם מתנהל

.וכיצד הכבוד מגן על האדם

שיתנו לי מנחות. הוא רואה בזה- פירש: למען ייטב לי)(בראשית יב, יג רבי אברהם אבן עזרא ,עניין של הסתרה אסטרטגית, שבאמצעות הכבוד שיעניקו להם ועל ידי המנחות שירעיפו עליהם

.ייווצר מסך בינם לבין רשעות המצרים, דבר שיעניק לאברהם שהות וביטחון

ביאר: אמר לה לומר שהיא אחותו כדי שיכבדו אותה וישלחו מנחות)(בראשית יב, יג הרמב"ן לאברהם ועל ידי זה יחיו. הוא מבליט כי אברהם לא פעל ממניעים של תאוות ממון, אלא מתוך הכרה כי במצרים, הכבוד שהעניקו לאישה נכבדת היה המפתח להגנה על חייו, והמתנות היו בסך

.הכל הכלי שבו הוא רכש את ביטחונו האישי בתוך ים של רשעים

שיכבדו אותי בגללך. הוא מדגיש את הפן החברתי- כתב: למען ייטב לי)(בראשית יב, יג הרד"ק של המצרים, שהיו רגילים לתת מתנות למי שיש לו אישה נאה, וזו הייתה דרך התנהלות מקובלת באותה תקופה, ואברהם ידע להשתמש בנורמות הללו כדי להפוך את שרה למוקד של כבוד

.במקום למוקד של סכנה

ביאר: שסיבב אברהם שתהיה לו השפעה דרכה, כדי שלא יפגעו בו. הוא)(בראשית יב, יג הרלב"ג ,רואה בזה חכמה מדינית שנועדה להעביר את מוקד הכוח אליו, שכן כל עוד הם נותנים לו מתנות

.הוא הופך לבעל מעמד, וקשה יותר לפגוע במי שמעמדו יציב ומוכר

שיתנו לי מתנות וזה יסבב שלא יהרגו אותי. הוא- כתב: למען ייטב לי)(בראשית יב, יג החזקוני תמציתי בדבריו, אך מדגיש את הקשר הישיר שבין קבלת המתנות לבין מניעת המוות, כאשר

.המתנה היא התעודת ביטוח של אברהם כנגד גזלני מצרים

שלא יהרגו אותי בגללך, והמתנות שישגרו לי יהיו- כתב: למען ייטב לי)(בראשית יב, יג הספורנו ,סימן לכך שהם חפצים בקרבתך, מה שיבטיח שירחמו גם עלי. הוא מדגיש את הממד הפסיכולוגי ,שהמתנה היא לא המטרה, אלא ערובה לכך שאברהם לא ייפגע, שכן מי שנותן מתנה מתוך כבוד

.קשה לו להרוג את מי שהוא חפץ ביקרו

תרגם: דיטב לי בדילך ותחי נפשי בגלליך. הוא מציב את הדברים)(בראשית יב, יג תרגום אונקלוס במישור הפשוט והישיר, המדגיש את התלות ההדדית ואת הניסיון של אברהם למצוא נתיב של

.חיים בתוך הסכנה הנשקפת, כאשר הטובה היא המפתח להישרדות

, תרגם: בגלל דתייקרון לי מנך ותחי נפשי בגלליך. הוא מוסיף את נופך הכבוד)(שם תרגום יונתן שכל המתנות נועדו רק כדי לשדר מסר של הערכה כלפי שרה, ודרכה יקבל אברהם את ההגנה

.שהוא זקוק לה כדי לשרוד את השהות במצרים , ביאר: כי הנהגת אברהם באה למנוע כל קנאה, שכן אם יראו בה אחות)(בראשית יב, יג הכלי יקר יבקשו רשותו, ובעת המשא ומתן יקבל זמן להציל את נפשו. הוא מעניק עומק אסטרטגי, שכל

הפעולה הייתה טקטיקה של זמן והשהיה, כדי לא להגיע לסיטואציה של הכרעה חזיתית מול

.הרשעים בטרם עת

כעת, בהיכנסנו אל היכלי התלמוד ואל הדיונים המעמיקים של גדולי הדורות, אנו מבקשים לשרטט את קווי המתאר של הסוגיה המורכבת הזו, המעמידה את אברהם אבינו אל מול האידיאל העליון של שונא מתנות יחיה. עלינו להבין כיצד דמויות ההוד הללו, בראייתן הצלולה, ידעו לפלס ,נתיב של אמת שאינו סותר את יראת השמים, אלא מעניק לה רובד נוסף של עומק ומעשיות

.כאשר הדאגה לחיים והצלת הנפש עומדים בראש סולם העדיפויות של הצדיק

מובא: שאפילו בסתם בן אדם)(דף נט ע"א ובמסכת קידושין)(דף יג ע"ב בגמרא במסכת בבא בתרא שייך עניין שונא מתנות יחיה, ואין זה נחלת יחידי סגולה בלבד. מתוך סוגיות אלו אנו למדים כי הרעיון של הימנעות מקבלת מתנות אינו רק עצה טובה, אלא יסוד שורשי בהנהגת האדם השואף לביטחון גמור בהשם יתברך, והשאלה הגדולה המלווה אותנו היא כיצד פעל אברהם אבינו בניגוד

.לכך בעת שביקש את המתנות במצרים

ביאר: הא דיש ענין שלא ליטול מתנות זה דווקא מישראל, אבל מנכרי אין)(על התורה הריב"א שום ענין, לכן לא הקפיד אברהם על זה. בדבריו הוא מציב גבול ברור, ומלמדנו כי גדרים מסוימים של הנהגה נכונים בתוך המערכת הפנימית של עם ישראל, אך במפגש עם אומות העולם, כאשר המציאות היא שונה בתכלית וההקשר התרבותי אחר, הרי שהדין משתנה וההקפדה אינה נדרשת

.באותו אופן

כתב: הצדיקים הגמורים ואנשי מעשה לא יקבלו מתנה)(הלכות זכיה ומתנה פרק יב הלכה יז הרמב"ם מאדם אלא בוטחים בהשם ברוך שמו לא בנדיבים, והרי נאמר שונא מתנות יחיה. בדבריו אלו הוא מעמיק את שורש האיסור, ומבהיר כי מדובר כאן בשאלת הביטחון בהשם; אדם שמקבל מתנה מראה כביכול שהוא תלוי בבני אדם ולא בבורא עולם, ועל כן הצדיקים נמנעו מכך בתכלית. עם הוא ביאר: שמאחר ששונא)(על ספר משלי פרק טו פסוק כז זאת, כאשר אנו מעיינים בפירוש רש"י את המתנות, כל שכן ששונא את הגזל, משמע שהיא הרחקה לעניין גזל. מכאן עולה זווית ראייה נוספת, שייתכן שהעניין כולו הוא הרחקה מדרכי הגזל, ולכן בנכרים, שדיני גזל אצלם שונים או

.פחות שייכים לעניין הזה במישור הרוחני שאליו התייחסו חז"ל, ייתכן שאין את אותה בעיה

חידש: הא דאמרינן שונא מתנות יחיה, רק כשנותנים לו עבור)(על התורה בספר בניין אריאל חשיבות תורתו, אבל כשנותנים לו מטעם אחר ליכא ענין שלא ליטול מתנות. הוא מבחין כאן בין סוגי המתנות, כאשר המניע למתנה הוא המכריע; אם המתנה ניתנת בגלל מעלתו הרוחנית של האדם, הרי זה דבר שצדיקים נמנעים ממנו כדי לא ליהנות מכתרה של תורה, אך אם המתנה ניתנת מסיבות אחרות לגמרי, אין כאן את אותו העניין. עם זאת, הוא מעיר כי בגמרא מצינו שזה

.שייך גם בסתם אדם, מה שמעורר את הצורך לחפש פתרון רחב יותר לסיטואציה של אברהם

ביאר: הנותן לא יתן מתנות רק בעבור שתאמר שרה שהיא אחותו)(על התורה בספר בניין דוד וירצה בזה הנותן להנאת עצמו להיות מכובד בעיני שרה אשת המלך פרעה, אם כן בכהאי גוונא

:)(דף מד ע"ב לא שייך לומר שונא מתנות יחיה. הוא מביא ראיה ממה שכתוב בגמרא במסכת חולין : פירש)(שם ר' זירא כי הווי מזמנא ליה מבי נשאיה הווי אזיל אמר אתייקורי דאתייקורי ביה. רש"י ;נכבדים הם במה שאני סועד אצלם והנאתם היא, ואין זו מתנה. כאן אנו מגלים פן אנושי ופשוט ,לעיתים המתנה אינה מתנה במובן הפשטני, אלא הכרה הדדית או הנאה משותפת של נתינת כבוד

.ובמצב כזה הלב לא נמשך אחר נטילת מתנות אלא אחר יצירת הקשר המגן

ביאר: מכיוון שלשם מצוה קעביד דאמר לה אמרי נא אחותי את)(חו"מ סימן שמט ס"ק ה הדרישה כדי שכל השרים והמושלים יחניפו לי בעבורך בסברם שאתן אותך להם לאשה, ואני לא אתנך לשום אחד מהם ולא יהי שום אחד רשאי לפגוע בי שיירא מהשר השני שגם כן דעתו עליה וישמור נפשי מאחרים, וכן כולם נמצא שקבלתו המתנה היא כדי שיסברו שהיא באמת אחותו ושיתתנה .להם, ועל ידי כן יחיו הוא והיא ואל יפגעו בהם רשעים ולהציל נפשו ולאפרושי מאיסורא קעבדי בדברים אלו הוא פורס לפנינו את האסטרטגיה המופלאה של אברהם אבינו; הכל היה מחושב כצעד להצלת נפשות, כדרך למנוע פגיעה ואיסור, ובמקום שבו מדובר בפיקוח נפש, הכללים

.משתנים, והפעולה הופכת למצווה של ממש המגינה על החיים

ההתבוננות בדברי הראשונים פותחת לנו צוהר אל עומק ההנהגה של אברהם אבינו, שכן הם אינם מסתפקים בפתרון טכני של היתר או איסור, אלא מנתחים את הדינמיקה האנושית שבין האדם לבין סביבתו ברגעי משבר. בנקודת המבט שלהם, אנו מגלים כי השאלה של שונא מתנות ,יחיה אינה עומדת במנותק מהחיים עצמם, אלא היא מהווה חלק ממערכת שלמה שבה האדם בעומדו בפני סכנה, נדרש לאזן בין ביטחונו בהשם לבין חובתו להשתמש בכלים שהעניק לו

.הבורא כדי להגן על נפשו

שיתנו לי מתנות לכבודך. הוא מציע מבט- מחדש: למען ייטב לי בעבורך)(בראשית יב, יג הרמב"ן המעמיק בנפש האדם; כשאדם נותן מתנה למי שמכבד את אשתו, אין זו מתנה שניתנת מתוך רצון לכבול את האדם, אלא זוהי תגובה טבעית של חברה המעריכה כבוד. אברהם אבינו לא חמד את המתנות לעצמו, אלא השתמש בהן כמסך הגנה חברתי; הנותנים הרגישו שהם עושים מעשה ראוי של כבוד לאישה המכובדת, ובכך נוצר חיץ שבין אברהם לבין הסכנה האורבת לו. זוהי אינה התנהגות המנוגדת למידת הביטחון, אלא שימוש נכון בחוקי המציאות האנושית כדי לשמור על

.החיים, שהם היסוד לכל העבודה הרוחנית

כדי שיתנו לי מתנות ויתנו לי אחוזה- כותב: למען ייטב לי בעבורך)(בראשית יב, יג הרשב"ם ,וקרקע. הוא מצביע על כך שההתנהלות של אברהם הייתה חלק מראייה אסטרטגית רחבה שבה האדם לא רק שורד את הרגע, אלא בונה לעצמו אחיזה במקום הזר. הדאגה למשאבים אינה מבטאת חוסר בביטחון, אלא הבנה של המציאות המקומית; מי שרוצה להצליח בשליחותו בעולם, חייב למצוא את הדרך להתערות ולהשיג את המעמד הנדרש כדי לפעול. אברהם אבינו ידע שרק מתוך מצב שבו הוא נתפס כאדם בעל ערך ומעמד, הוא יוכל להמשיך את דרכו ללא

.הפרעה, ועל כן המתנות היו כלי עבודה לביסוס שליחותו

כי ידע אברהם כי יכבדוהו בעבורה ויתנו לו- מסביר: למען ייטב לי בעבורך)(בראשית יב, יג הרד"ק

.מתנות, ויהיה בזה ביטחון לו. הוא מדגיש כי המתנות היו סימן חיצוני לכך שאברהם מוגן ומוערך ,כאן אנו מוצאים כי הראייה של אברהם הייתה רחוקה מכל תחושה של קבלת טובת הנאה; עבורו המתנה הייתה שפת סימנים שמשדרת לסביבה שאין כאן אדם זר וחסר הגנה, אלא אדם שיש לו קשרים וערך. בדרך זו, הוא הופך את הפחד מהסביבה למציאות שבה הוא שולט בסיטואציה, והכל

.נעשה מתוך דאגה עמוקה להמשך החיים והיכולת לעבוד את השם

כאשר אנו מעמיקים אל אורם של האחרונים, אותם מאורי אור אשר השכילו להעמיק את יריעת הבנתנו לא רק בעומק הדין, אלא בעיקרי האמונה והביטחון, אנו נחשפים לזווית ראייה חדשה ומרהיבה. הם אינם רואים בדמותו של אברהם אבינו אבן בוחן יבשה של הלכה, אלא דמות חיה ונושמת, המתמודדת עם מציאות משתנה מבלי לאבד את קשרה אל האינסוף, ומלמדים אותנו כיצד גם בעולם של חומר ומתנות, נותרת נשמתו של הצדיק חופשית ומחוברת לבורא בביטחון

.גמור שאינו נסדק לעולם

ביאר: כי אברהם)(חפץ חיים על התורה, פרשת לך לך הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן אבינו ידע שכל העולם כולו מלא מה', ואין הממון בבני אדם אלא שליחות בלבד, ולכן כאשר לקח את המתנות, לא ראה בהן תלות בבשר ודם אלא מילוי רצון הבורא שציווהו לחיות ולהחזיק מעמד בשליחותו. ביאורו נוגע בנקודה העדינה ביותר – ההבדל בין לקיחת מתנה מתוך חולשת הדעת לבין לקיחתה מתוך הכרה בהשגחה פרטית, שכן כאשר הצדיק יודע שהכל מאת ה', אין כאן חסרון ביטחון, אלא קבלת הכלים שהבורא מכין לו בדרכו, והמתנות הופכות להיות הצידה

.לדרך המאפשרת לו להמשיך בעבודתו

כתב: כי כל כוונתו של אברהם הייתה שלא ייראה כזר ופליט שניתן)(בראשית יב, יג המלבי"ם לפגוע בו, והמתנות היו הערובה לכך שייחשב כבעל מעמד. הוא מדגיש כי הצדיק צריך להשתמש בכל אמצעי הטבע הנדרשים כדי לשמור על חייו ועל כבודו, ולא מדובר כאן בסטייה ממידת שונא מתנות יחיה, אלא במימוש החובה להשתדלות המונעת סכנת נפשות, שכן הצלת חיים קודמת לכל

.הנהגה של חסידות, והמתנות הן אמצעי הגנה בלבד

חידש: כי קדושת אברהם הייתה כה גדולה)(מאמרים על פרשיות השבוע הגר"י הוטנר בפחד יצחק ,עד שגם כאשר קיבל משהו מהעולם הזה, הוא ידע להעלות אותו ולהחזירו לבעליו האמיתיים והמתנה הפכה אצלו לכלי של קידוש השם במצרים. הוא מאיר את עינינו בכך שהבעיה של מתנות אינה בערך הכספי, אלא בנפילה אל תוך תלות בחומר, ואילו אברהם, בדרגת קדושתו, נשאר חופשי גם כאשר ידיו היו מלאות, שכן ליבו היה נתון רק להשם, והמתנות היו עבורו רק אבן דרך במסלול

.השליחות שלו, מבלי שיגרעו מאומה מביטחונו המוחלט בבורא יתברך

הרוח המנשבת בין כותלי בית המדרש של דורנו, אצל גדולי הפוסקים וההוגים אשר בדבריהם אנו שואבים את הדעת להתמודד עם מורכבות החיים, מביאה עמה הארה נוספת על עמידתו של אברהם אבינו מול פרעה. הם מלמדים אותנו כיצד דמויות ההוד הללו, בראייתן הצלולה ובביטחונן המושרש בהשם יתברך, ידעו להבחין בין השתדלות ראויה המקיימת את מצוות החיים לבין

תלות בבשר ודם המנוגדת למידת הביטחון, כשהם מדגישים כי כל תנועה של הצדיק אינה נובעת

.מחסרון בלב אלא מחישוב מדויק של שליחות וקדושה

ביאר: כי הנהגת אברהם)(חלק י', יו"ד, סימן ל"א הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר אבינו לא הייתה מתוך רצון ליהנות ממתנותיהם של מצרים, אלא מתוך הכרה כי במציאות של פיקוח נפש, כאשר כל רגע עלול להסתיים באסון, מותר לאדם להשתמש בכל האמצעים שבידו כדי להציל את חייו, ואפילו לקבל מתנות מנכרים. בדבריו אנו מוצאים כי גדר שונא מתנות יחיה אינו עומד כחומה בצורה במקום שבו החיים מונחים על כף המאזניים, וההיתר לקבל מתנות הוא

.בבחינת הכרח המציאות שנועד לאפשר לצדיק להמשיך ולהפיץ את אור השם בעולם

חידש: כי ההבדל המהותי בין מי)(חלק ט', סימן קנ"ד מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי ששונא מתנות לבין אברהם אבינו הוא בכוונה הפנימית; בעוד שהאדם הרגיל עלול להתפתות למתנה ולמצוא בה מנוחה, אברהם אבינו השתמש במתנות ככלי שרת בלבד כדי ליצור יחסי כבוד והערכה, דבר שהיה הכרחי כדי שלא יראו בו ובשרה זרים שניתן לפגוע בהם. הוא מבליט שכל פעולתו של אברהם הייתה מעשה של חכמה אסטרטגית שנועדה לגדר את הסכנה, והמתנות היו

.בסך הכל הדרך שבה תקשר עם המציאות המצרית מבלי להיבלע בתוכה

כתב: כי הביטחון בהשם אינו מחייב)(פרשת לך לך, סימן י"ב מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר את האדם לשבת בחיבוק ידיים ולהמתין לנס, אלא הוא מחייב את האדם לפעול בדרכי הטבע בצורה המקדשת את שם השם, ואברהם אבינו, בראותו כי שרה בסכנה, פעל כדי להפוך את המצב לטובתו בדרך של כבוד הדדי, שאינה נחשבת לקבלת מתנה מתוך תאווה. בדבריו אנו למדים שפעולתו של אברהם הייתה חלק מעבודת השם המלאה שלו, שכן הוא תרגם את האמונה לכלים של מציאות, מתוך הבנה שהכל מאת ה', וגם המתנות שקיבל היו חלק מההנהגה האלוקית שנועדה

.לשמר את המשך שליחותו

כאשר אנו מתבוננים אל המצפן הפנימי שלנו, אנו נדרשים לזיהוי העדין ביותר שבין רצונות ,הלב לבין דרישות האמת, שכן לא פעם אנו פועלים מתוך הרגל או מתוך ציפייה לתגובת הסביבה מבלי לעצור ולשאול האם המעשה שלנו הוא מכוון אל המטרה הנכונה. אברהם אבינו מלמד אותנו כי המצפן אינו נמדד לפי מה שנראה כלפי חוץ – האם קיבלתי מתנות או לא – אלא לפי השאלה הפנימית: האם הפעולה הזו היא חלק מנתיב השליחות שלי, או שמא היא נועדה להזין את ה'אני' החיצוני שלי? בניית מצפן כזה דורשת אומץ להביט פנימה ולזהות את המניעים האמיתיים שלנו, מבלי לחשוש ממה שיאמרו הבריות, שכן אדם שהמצפן שלו מכוון אל הבורא, אינו תלוי

.ברוחות הזמן

כתב: כי העין היא המושכת את הלב אחרי המראות, ועל)'(שער ג רבינו יונה בשערי תשובה כן חובה על האדם להציב שומר לפתח עיניו שלא יתנו ללב להיסחף אחר הבל העולם. ביאורו מלמד אותנו שהמצפן הפנימי אינו יכול לפעול במקום שבו הראייה אינה מבוררת, והחובה שלנו היא להבין שכל מבט הוא הכרעה ערכית, שבו אנו בוחרים אם לראות את העולם כערוץ להפצת קדושה או כמקום של הנאות חולפות. כשאדם מבין שהעין היא השער דרכו נכנסים המושגים

ללב, הוא לומד להגן על הלב שלו על ידי סינון המראות, ובכך הוא מונע מעצמו מלהיות מובל

.על ידי רגעי דמיון שעלולים להוציא אותו מהדרך הסלולה לו

ביאר: כי היופי הפיזי של העולם הוא בבחינת צל, ומי)'(שער ה אורחות צדיקים בשער הראייה שמבקש לראות את האמת, צריך להסיט את מבטו מן החיצוניות ולחפש את הנקודה האלוקית ,הטמונה בכל דבר. בזה הוא מחדד את התובנה שגם כשאנו פוגשים את הדברים היפים ביותר המצפן המוסרי שלנו מחייב אותנו לראות מעבר להם, ולהבין שהיופי הזה הוא רק מעטפת המעידה על תכלית נעלה יותר. כאשר אדם מרגיל את עצמו לחפש את השורש האלוקי בכל דבר, המצפן שלו הופך להיות כזה שאינו תלוי בשינויי המזג של העולם, אלא הוא נשאר יציב בתוך נקודת האמת שלו, מה שמאפשר לו להמשיך בדרך הקדושה גם כשהוא ניצב מול פיתויים

.או אתגרים מורכבים

חידש: כי הראייה של האדם נקבעת לפי גודל האמונה)'(פרק א החזון איש באמונה וביטחון שבלבבו, ומי שמאמין שהכול בהשגחה, רואה בכל פרט ופרט את ההנהגה העליונה. זהו המצפן המדויק ביותר שאדם יכול להעניק לנפשו, שכן כאשר אנו מבינים שהראייה שלנו היא נגזרת של האמונה, אנו מפסיקים להיות מובלים על ידי יצרים ומראות חיצוניים, ומתחילים להנהיג את חיינו מתוך בהירות פנימית שאינה נותנת לסביבה המשתנה להסיט אותנו מהאמת שלנו. ההבנה הזו מנטרלת את הכוח שיש לעולם החיצוני עלינו, שכן ברגע שהמבט שלנו הוא מבט של אמונה, הרי שכל מציאות הופכת להיות מראה לאור העליון, והדבר מחזק אותנו בדרך שבה אנו צועדים, מבלי

.לחשוש ממה יאמרו או מה יקרה, כי אנחנו יודעים שאנחנו מונחים ביד הבורא

המצפן הזה, הנבנה מתוך הראייה המזוקקת והאמונה, הוא הופך את החיים לדרך שבה האדם לא רק פועל בעולם, אלא גם מעצב את עולמו הפנימי. זהו המקום שבו אנו מפסיקים להיות מגיבים למציאות ומתחילים להיות יוזמים של קדושה, כשאנו זוכרים שגם במקומות הצרים ביותר, אנחנו

.יכולים להשאיר את המבט שלנו מחובר למקור האור, ובכך להפוך כל צעד למסע של עליה

עומק הרעיון: אברהם אבינו והמתח שבין הביטחון לבין ההשתדלות

כשאנו מבקשים לצלול אל לב הסוגיה, אל המקום שבו האמת האלוקית פוגשת את רגלינו על הקרקע המדממת של העולם הזה, אנו ניצבים בפני תהום שרק אברהם אבינו ידע לגשר עליה בצעדיו האיתנים. השאלה אינה רק על אודות מתנות מפרעה; היא שאלה על עצם הגדרת הקיום של הצדיק בעולם. האם צדיק חי בניתוק מוחלט, מרחף מעל מציאות החומר, או שמא כל כולו מנוצל להעלאת הניצוצות מתוך החומר עצמו? ההבנה ששונא מתנות יחיה אינה רק הלכה פרקטית, אלא תפיסת עולם שורשית, והעובדה שאברהם אבינו נקט בדרך שונה מלמדת אותנו שישנה מדרגה של ביטחון שאינה בורחת מן העולם, אלא משתמשת בו ככלי שרת לקדושה

.העליונה, מבלי להשתעבד אליו כלל

ביאר: כי מתנה מנכרי אינה נחשבת כמתנה שנועדה)(פרשת לך לך המהר"ל מפראג בגור אריה לקנות את לב האדם או להשפיל אותו, אלא היא ביטוי להכרה בערכו של הצדיק במקום שבו אינם מכירים בערך השם, ולכן בנכרי לא שייך עניין שונא מתנות יחיה. בדבריו אנו למדים כי אברהם

אבינו בראייתו המפוכחת ידע להבחין בין כוחו של הממון בתוך קדושת ישראל, שם הוא עלול להפוך למסך המסתיר את הביטחון בהשם, לבין כוחו בעולם הנכרי, שבו הוא אינו מחייב אלא

.משמש כמעטפת חיצונית בלבד שאין בכוחה לחדור אל ליבו של הצדיק

חידש: כי ההבדל בין המתנה שאסרו חז"ל לבין המתנות שאברהם אבינו)(בראשית יב, יג הרמב"ן קיבל הוא במהות המטרה, שכן במקום שבו מדובר על קיום החיים והגנה על הנפש, המתנה הופכת להיות חלק מפעולת ההצלה ולא מפעולת ההנאה. בהרחבה לדבריו, אנו מבינים שהצדיק אינו מחפש את המתנה, אך הוא אינו בורח ממנה כאשר היא מגיעה אליו כדרך הטבע להבטיח את המשך שליחותו; הביטחון בהשם הוא הקובע שהצדיק יחיה, והמתנה היא רק הצינור שדרכו

.השם יתברך מעביר לו את החיות הדרושה לו בעת צרה

ביאר: כי עיקר עניין שונא מתנות יחיה)25 '(חלק ב', עמ הרב אליהו אליעזר דסלר במכתב מאליהו הוא כדי שלא ירגיש האדם חוב כלפי הנותן, אך אברהם אבינו ידע שכל מה שהוא מקבל מפרעה הוא בסך הכל השבת כבוד השם בעולם, ולא הייתה לו שום תחושת חוב כלפי פרעה, ולכן לא נתקיים בו הדין של שונא מתנות. בדבריו אנו מוצאים את המפתח הנפשי; השנאה למתנות היא שנאה לתחושת התלות והחוב. ברגע שהאדם מרגיש שהכל הוא מתנת שמים, ושבני האדם אינם אלא שלוחים, הוא משוחרר מכל תלות פסיכולוגית, וממילא המתנה אינה פוגעת בביטחונו, אלא

.מחזקת את ידיעתו שהשם מכלכל את עולמו

.מכאן אנו למדים יסוד עצום: הצדיק הגמור חי בתודעה שבה העולם הוא רק ביטוי לרצון השם כשאברהם אבינו מקבל מתנות מפרעה, הוא אינו רואה בהן מתנה מפרעה, אלא מתנה מהשם יתברך שנועדה לאפשר לו להמשיך להאיר את העולם. זוהי רמה אחרת של ביטחון, שבה האדם אינו צריך לברוח מהמציאות כדי להישאר טהור, אלא יודע לחיות בתוכה כמי שמושל בה, מבלי

.לתת לה למשול בו

כאשר אנו מבקשים לגעת בנקודת המפגש שבין נשמת האדם לבין המציאות הגשמית, אנו מגלים כי המאבק הפנימי של אברהם אבינו בפתחה של מצרים הוא המאבק היומיומי של כל ,אחד מאיתנו. האדם מוצא את עצמו לא פעם במצבים שבהם הוא נאלץ להתעסק בחומר, בממון ובקשרים עם עולם שנראה מנוכר ומרוחק מקדושה. הניסיון הגדול אינו טמון בעצם השהות במצרים, אלא בשאלה כיצד אנו חווים את אותם רגעים; האם אנו נותנים למציאות החיצונית ,להגדיר את ערכנו ולהפוך אותנו לתלויים בה, או שמא אנו מצליחים, מתוך עומק של אמונה

.להישאר בני חורין פנימיים שאינם משתעבדים לשום גורם מלבד הבורא יתברך

ביאר: כי אברהם אבינו ביקש ליצור)(בראשית יב, יג רבי שלמה אפרים מלונטשיץ בספר כלי יקר מצב שבו המצרים יצטרכו לבקש את רשותו ולא יפעלו מתוך דחף פראי, ובכך הוא מורה לנו דרך בהנהגת הנפש – שהאדם צריך להקדים תבונה ומחשבה לכל מעשה, כדי שלא יהיה מובל על ידי הנסיבות אלא ינהיג אותן. כשניקח יסוד זה אל עולמנו, נבין כי שמירת הנפש דורשת מאיתנו לא פעם לייצר חיץ ושהות בינינו לבין רעשי העולם; כשאדם אינו מגיב מתוך דחף רגעי אלא פועל

מתוך שיקול דעת אמוני, הוא מצליח להפוך גם את הסיטואציות המורכבות ביותר לכלי לשמירת

.הטהרה שלו

פירש: כי המנחות והטובות הללו נועדו)(בראשית יב, יג רבי אברהם אבן עזרא בפירושו לתורה לשמש כהסוואה חיונית כדי להסתיר את המציאות האמיתית מפני הרשעים, ובכך ישנו לימוד עמוק על מידת הצניעות וההסתר הנדרשת מן האדם בעבודתו. הנהגה זו מלמדת אותנו שלא כל דבר פנימי וקדוש צריך להיות חשוף לעין כל, ולעתים דווקא השימוש בכלים פשוטים וחיצוניים של העולם הזה הוא המגן הטוב ביותר על האורות הגדולים של הנשמה, כדי שלא ייפגעו מן

.הרוחות המנשבות בחוץ

כתב: כי המתנות הללו היוו מדד פסיכולוגי)(בראשית יב, יג רבי עובדיה ספורנו בפירושו לתורה ליחסם של המצרים, והפכו את המפגש המאיים למערכת יחסים המבוססת על מחויבות ודרך ארץ. מכאן אנו שואבים השראה לחיים, שהאדם בעולם צריך לדעת לדבר בשפה שהסביבה מבינה, מבלי לאבד את זהותו הפנימית; השימוש בכללי המשחק של המציאות הגשמית אינו מעיד על חסרון בביטחון, אלא על בגרות נפשית המבקשת לפלס נתיב בטוח שבו יוכל האדם

.לצעוד ולהוציא אל הפועל את תפקידו ושליחותו בעולם

כאשר אדם פועל מתוך בהירות שכזו, הוא מבין שכל משאב שמתגלגל לידיו אינו מטרה בפני עצמה אלא אמצעי, והידיעה הזו משחררת אותו מן החרדה הקיומית ומן התלות באנשים, שכן

.הוא רואה את יד ההשגחה המנווטת את הכל לטובתו

המדד הפנימי של האדם אינו כלי חיצוני הנמדד בטבלאות של רווח והפסד, אלא הוא נטיית הלב המזוככת אל עבר האמת, אל עבר המקום שבו הרצון הפרטי מתמזג עם רצון השם יתברך. כאשר ,אנו מבקשים לבנות מצפן שכזה, עלינו ללמוד כיצד לנתק את הרעשים המטשטשים את הדעת את אותם פיתויים של הבל המציגים לנו את טובת העולם הזה כתכלית, ולהבין כי כל פעולה שלנו ,היא צעד בבניית האישיות שלנו אל מול הבורא. אברהם אבינו אינו מורה לנו לנטוש את העולם אלא הוא מורה לנו כיצד לפסוע בו מבלי להשתעבד לכלליו, תוך שמירה על עמוד שדרה רוחני

.שאינו נשבר גם תחת כובד המשקל של הצרות והניסיונות

ביאר: כי אמתת הביטחון בהשם היא)'(שער הביטחון, פרק ד רבנו בחיי אבן פקודה בחובות הלבבות שהאדם יפעל את פעולתו בדרך הטבע מבלי שיהיה ליבו נשען על הפעולה, אלא על הנותן הכוח לפעול, שכן מי שתולה את ביטחונו בהשתדלותו, הרי הוא כמי שבונה על חול. יסוד זה מהווה את לב המצפן שלנו; כשאדם לומד שההשתדלות היא רק החובה המוטלת עליו בדרך הטבע, הוא משוחרר מהחרדה לאן יביאו אותו מעשיו, וליבו נשאר פנוי רק להשם, מה שמאפשר לו לפעול

.ביושר ובעומק מבלי להיות מוטרד מתוצאות חיצוניות שאינן תלויות בו

חידש: כי יסוד הזכות והטהרה הוא שהאדם)'(פרק כ רבי משה חיים לוצאטו במסילת ישרים יבחן את מעשיו לא לפי המדד של כדאיות, אלא לפי המדד של עשיית רצון השם בלב שלם, ללא פניות זרות של כבוד או ממון. כאשר אדם בונה את מצפנו על יסוד זה, הוא אינו זקוק לאישור מהסביבה ואינו מתפתה להשתמש בדרכים עקלקלות כדי להשיג את שלו, שכן הוא יודע כי

הצלחתו האמיתית טמונה בנאמנותו לבורא יתברך, והפעולה המזוקקת מכל נגיעה אישית היא

.היא הבונה את הבית הפנימי שאינו תלוי ברוח המנשבת בחוץ

כתב: כי אין אנו מצווים להפקיר את)(בראשית יב, יג רבי שמשון רפאל הירש בפירושו לתורה חיינו או את רכושנו בידי הבריות בשם הביטחון המדומה, אלא חובתנו לנהוג בזהירות ובתבונה כדי לשמר את החיים שהופקדו בידינו כפיקדון יקר. הוא מחדד את התובנה שהמצפן המוסרי שלנו מחייב אותנו להיות אקטיביים בשימור החיים והכבוד, שכן זוהי הדרך שבה אנו מבטאים את הערכתנו לצלם האלוקים שבאדם, והעובדה שאברהם פעל בדרך זו מלמדת כי אין כל סתירה בין

.יראת השמים לבין נקיטת צעדים הגיוניים בעולם, ובלבד שהלב נשאר קשור אל המקור

כאשר האדם חי בתודעה שכזו, המצפן שלו הופך להיות כלי שרת בידי הנשמה. הוא לא מגיב לסיטואציות מתוך פחד, אלא פועל מתוך הכרה בתפקידו, וכל פעולה קטנה כגדולה הופכת להיות ,חלק מסיפור גדול יותר של עבודת השם. זוהי הדרך שבה אנו הופכים את חיינו למסע של קדושה שבו בכל מקום אליו נלך, אנחנו מביאים עמנו את הבהירות הפנימית המאירה גם את המקומות החשוכים ביותר, מתוך ביטחון גמור שהדרך שלנו מובלת ביד הבורא, המכוון את צעדינו אל

.עבר השלמות

,כשאנו יוצאים אל מחוץ לבית המדרש, אל עולם שבו המציאות תובעת מאיתנו תשובות מידיות אנו נושאים עמנו את הדיוק הפנימי שרכשנו. השאלה הגדולה שליוותה אותנו – כיצד הצדיק משלב בין ביטחון מוחלט לבין השתדלות אנושית – אינה נותרת כשאלה תיאורטית, אלא הופכת ,למדריך מעשי לחיים. אברהם אבינו גילה לנו כי העולם אינו שדה מוקשים שעלינו לברוח ממנו אלא מרחב עבודה שבו אנו נקראים להשתמש בכלים שהבורא נתן לנו, מבלי שהדבר יפגע בחיבור

.העמוק שלנו אליו

תובנה מעשית ראשונה לחיים היא ללמוד את עומק האחריות. בחיים אנו נתקלים בסיטואציות של סכנה או של צורך, והמבחן שלנו אינו בבריחה מהתמודדות, אלא בבחינת המניע הפנימי. עלינו לשאול את עצמנו: האם הפעולה שאני עושה כעת נועדה לקדם אותי ככלי להפצת אור, או שהיא נובעת מחסרון בלב ומפחד מהמחר? כשאדם רגיל לבחון את המניע שלו לפני כל השתדלות, הוא לומד לנהל את חייו מתוך עמדה של כוח רוחני, שבו השתדלות אינה מסתירה את האמונה, אלא

.משמשת לה לבוש בלבד

תובנה שנייה היא היכולת לשמר את הזהות הפנימית גם בתוך אינטראקציה עם הסביבה. בדרכנו אנו פוגשים אנשים רבים, מקבלים יחס, נותנים ומקבלים. הסוד הוא לדעת כי אנו נמצאים כאן כשליחים. כשם שאברהם אבינו קיבל מתנות מתוך תודעה של שגריר אלוקי שאינו משתעבד ,לפרעה, כך גם אנו צריכים לחיות בתודעה שכל מה שאנו מקבלים מהעולם – בין אם זה כבוד משאבים או יחס – נועד להעצים את שליחותנו. התחושה הזו מונעת מאיתנו ליפול לתלות רגשית

.באחרים, ומעניקה לנו חופש פנימי שאינו תלוי בתגובות החוץ

תובנה שלישית היא עניין התיעדוף והקדימות. אברהם אבינו לימד אותנו שקדושת החיים והצלת הנפש אינן ניצבות במקום השני, אלא הן חלק מההנהגה האלוקית עצמה. עלינו להפסיק

לפחד מפעולות שהן נראות כחומריות כל עוד הן משרתות מטרה נעלה. היופי בדרך הזו הוא שהיא אינה דורשת מאיתנו לפרוש מהעולם, אלא להעלות את העולם איתנו. כשאדם מנהל את חייו מתוך הבנה שכל רגע הוא הזדמנות לקדש שם שמים, הוא הופך את כל פעולותיו, אפילו

.הפשוטות ביותר, למהלך של יצירת אור

:עיקר העניין:עיקר העניין

המסע של אברהם למצרים אינו סיפור על נדודים, אלא מפת דרכים לחיים של גבורה. הצדיק אינו זה שבורח מהחומר, אלא זה שרואה דרך הקליפות את האור המבקש לפרוץ. המתנות שקיבל אברהם לא היו רכוש, אלא רתימת המציאות המצרית לעבודת השם. אנו למדים כי השתדלות אינה סותרת ביטחון, אלא מעניקה לו את הלבוש הראוי בעולם הזה. כאשר המניע מזוקק, הופכת ההשתדלות לצינור ,של ברכה, והאדם הופך לאדון על גורלו, חופשי מתלות בבשר ודם. בסוף הדרך המצפן שלנו הוא הלב, וכשהוא מכוון לאמת, כל צעד שלנו בתוך העולם הזה הופך

.לריקוד של קדושה, שבו גם בתוך המדבר, אנו בונים לנו מקדש של אמונה