אשה שהיא המפרנסת בבית ,האם מעשה ידיה לבעלה? הוכח מפרשת השבוע!

מפרשת השבוע! כיצד מתפעמת הנפש בראותה איך פסוק אחד בפרשתנו ,העוסק לכאורה בדיני אמה עברייה, הופך ליסוד המוסד של בניין הבית היהודי לדורותיו .התורה מצווה את האדון הנושא את

אשה שהיא המפרנסת בבית ,האם מעשה ידיה לבעלה? הוכח מפרשת השבוע! כיצד מתפעמת הנפש בראותה איך פסוק אחד בפרשתנו ,העוסק לכאורה בדיני אמה עברייה, הופך ליסוד המוסד של בניין הבית היהודי לדורותיו .התורה מצווה את האדון הנושא את האמה" :שארה כסותה ועונתה לא יגרע" ,ומכאן למדו חז"ל את חובת הבעל לזון ולפרנס את אשתו. והנה ,בימינו אנו ,שבהם נשים רבות הן הניצבות בחזית הפרנסה ,כ"אניות סוחר" המביאות טרף לביתן ומכלכלות את בעליהן בגבורה ,מתעוררת שאלת השאלות :האם מעשה ידיהן שייך לבעל מכוח תקנת חכמים ,או שמא המציאות שבה האשה היא המפרנסת יוצרת הגדרה הלכתית חדשה? אנו יוצאים למסע בין דברי רב הונא בגמרא ,פסיקת הרמב"ם והשולחן ערוך, ועד לספקו המרתק של המהרי"ט על ה"גבירות" המכלכלות את בעליהן – האם שתיקתן כהודאתן שהן חפצות במזונות ,או שמא במציאות כזו ,מעשה ידיהן שייך להן מאליו? מתוך השאיפה להבין את שורשי הדין ,אנו פונים אל פסוקי הפרשה המהווים את היסוד האיתן לכל בניין התחייבויות האיש כלפי אשתו ,ומגלים כיצד מתוך דיני האמה נלמדו הדינים לכל בנות ישראל.

58 םיטפשמ תשרפ

"אם אחרת ייקח לו שארה כסותה ועונתה לא יגרע" (שמות כא ,י). רש"י (שם) פירש ,שכתב :שארה -אלו מזונות .ביאר בזה ,שהתורה קבעה את חובת המזונות כחלק בלתי נפרד מזכויות האשה ,ומכאן למדו חכמים במסכת כתובות (מז ע"ב) שזוהי חובה המוטלת על הבעל כנגד הקשר שביניהם. הרמב"ן (שם) פירש ,שכתב :שדרך כל הארץ ומנהג העולם היה גם לפני תקנת חז"ל לזון ולפרנס את הנשים .ביאר בזה ,שחובת המזונות אינה רק חידוש של חז"ל ,אלא היא מושרשת במנהג האנושי הישר שהתורה אימצה וקידשה ,ועל כן היא נחשבת בסיס לכל חיי המשפחה. רבי אברהם אבן עזרא (שם) ביאר ,שכתב :שארה -כמשמעו ,הבשר והמזון .פירש בזה, שהתורה בחרה בלשון "שאר" כדי לרמוז על הקרבה המשפחתית שיוצרת את החובה המוסרית והמשפטית של הבעל לדאוג לצרכיה הגופניים של אשתו. רבי עובדיה ספורנו (שם) כתב :לא יגרע -ממה שהייתה רגילה אצלו .ביאר בזה ,שיש כאן הגנה על רמת החיים של האשה ,ומכאן מתחילה להתפתח השאלה :אם האשה היא זו שמביאה את העושר לביתה ,האם עדיין חלה חובה זו על הבעל בצורה שתקנה לו את מעשה ידיה? הכלי יקר (שם) פירש :שהקדים שאר לכסות ,לפי שהמזונות הם צורך השעה והקיום התמידי .ביאר בזה את סדר העדיפויות בתקנת חכמים ,שקבעו מזונות עיקר ,ומכאן צמחה היכולת של האשה לומר "איני ניזונת ואיני עושה" ,כיוון שכל התקנה נועדה להבטיח את קיומה הראשוני. מתוך המקראות עולה בבירור כי חובת המזונות ("שארה") היא זכות יסודית של האשה .אך כפי שנראה בהמשך ,חכמים בתבונתם יצרו איזון בין חובה זו לבין "מעשה ידיה" של האשה, איזון שעומד למבחן מרתק כאשר הגלגל מתהפך והאשה היא המפרנסת. בגמרא במסכת כתובות (דף מז ע"ב) שנינו :אמר רב הונא אמר רב ,יכולה אשה לומר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה .פירש רש"י (שם) ,שכתב :מזוני עיקר ,ותחילת תקנה לטובתה תיקנו משום דזימנין דלא ספקה במעשה ידיה למזונות .ביאר בזה רש"י יסוד עצום :חכמים לא באו לשעבד את האשה ,אלא להגן עליה .כיוון שהתקנה נועדה לטובתה ,היא רשאית לומר "אי אפשי בתקנת חכמים" ולשמור את מעשה ידיה לעצמה. עוד שנינו שם (דף נח ע"א) :נחלקו האמוראים בשאלה מהו העיקר בתקנה .האם "מזונות תחת מעשה ידיה" – כלומר ,העיקר הוא זכות הבעל במעשה ידיה ובתמורה חייבוהו במזונות, או "מעשה ידיה תחת מזונות" – שהחיוב היסודי הוא המזונות ,ובתמורה נתנו לו את מעשה ידיה .ביאר בזה הרמב"ן ,שכתב :שנפקא מינה היא בדיוק בשאלה האם היא יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה .כיוון שקיימא לן "מעשה ידיה תחת מזונות" ,הרי שהמזונות הם העיקר והיא יכולה לוותר עליהם. בגמרא (דף ע ע"ב) בסוגיית "המדיר את אשתו" ,מקשה הגמרא :לימא מתוך שיכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה ,נעשה כמי שאומרת לו אני ניזונת ואיני עושה .פירש בזה הבית מאיר,

59

גם לנשמה מגיע אוכל

שכתב :שמוכח מכאן שאין צורך באמירה מפורשת בכל עת ,אלא ההתנהגות בפועל שבה היא מפרנסת את עצמה ומנהלת את ענייניה ,נחשבת כגילוי דעת שהיא מוותרת על המזונות כדי לזכות במעשה ידיה. בגמרא (דף סג ע"א) בדין מורדת ,דנו חכמים בהשלכות של הפסקת המזונות והשעבוד .ביאר בזה הר"ן (נח ע"ב) ,שכתב :שיש גבול ליכולת של האשה לשנות את דעתה בכל יום ,כדי שלא תהיה "לקתה מידת הדין" – פעם אחת תרצה מזונות כשאין לה עבודה ,ופעם אחת תסרב כשיש לה. מתוך דברי הגמרא עולה תמונה בהירה :חכמים יצרו מערכת של "חלופין" (קוויד פרו קוו), אך השאירו את המפתח בידה של האשה .אם היא מרגישה שכוחה רב לה והיא יכולה או רוצה להתפרנס בכוחות עצמה ,הרשות בידה לנתק את הזיקה שבין פרנסתה לבין שעבוד מעשה ידיה לבעלה. מתוך בירור מקורות הגמרא ,אנו עולים אל היכלם של רבותינו הראשונים והאחרונים, אשר הגדירו את מהות החיובים – האם הם מהתורה או מדברי סופרים – ואת היכולת של האשה לחזור בה מהחלטתה. רבנו משה בן מיימון ,הרמב"ם (הלכות אישות פרק יב הלכה א) ,חידש :שחיוב המזונות של הבעל לאשתו הוא מן התורה ,כנלמד מהפסוק בפרשתנו .וכתב :שתקנו חכמים שיהיו מעשה ידי האשה כנגד מזונותיה ,כדי שלא תהיה איבה ביניהם .ביאר בזה הרמב"ם ,שאף שהחיוב יסודו בתורה ,חכמים יצרו את הזיקה למעשה הידיים ,ולכן הכוח בידה לומר "איני ניזונת ואיני עושה". רבנו משה בן נחמן ,הרמב"ן (בפירושו לפרשתנו ובחידושיו לכתובות) ,פירש :שחיוב המזונות הוא מדברי סופרים ,אך הוא מבוסס על מנהג עולם קדום .ביאר בזה ,שהתורה ב"שארה כסותה" דיברה על אמה עברייה ,וחכמים הקישו מכאן לכל הנשים בתקנה מיוחדת. רבנו אשר בן יחיאל ,הרא"ש (מסכת כתובות פרק ה סימן ב) ,ביאר :שיש לחלק בין "כסות" ל"מזונות" .לשיטתו ,חיוב הכסות הוא מהתורה ואינו תלוי במעשה ידיה ,ואילו המזונות הם מדרבנן כנגד מעשה ידיה .פירש בזה הרא"ש ,שגם אם אשה אומרת "איני ניזונת" ,עדיין חייב הבעל בכסותה ,וזוהי מחלוקת יסודית המשפיעה על היקף הוויתור של האשה. רבנו נסים ,הר"ן (על הגמרא בכתובות נח ע"ב) ,פירש :שאשה שאמרה "איני ניזונת ואיני עושה" אינה יכולה לחזור בה בכל עת שתחפוץ .כתב :שאין בידה הרשות לשנות הדבר ,שאם כן שלא תמצא מלאכה תרצה להיות ניזונת וכשתמצא תאמר איני ניזונת ,ולקתה מידת הדין. ביאר בזה הר"ן את הצורך ביציבות משפטית בתוך הבית. בעלי התוספות (כתובות מז ע"ב ד"ה זימנין) חלקו וביארו :שמכיוון ש"מזוני עיקר" ,ידה של האשה על העליונה .פירש בזה רבינו ירוחם ,שכתב :שהברירה בידה לומר בשבוע זה אעשה לעצמי ובשבוע אחר אתפרנס מבעלי ,ובלבד שתעמוד במכסת העבודה הקצובה ("חמישה סלעים").

60

םיטפשמ תשרפ

מתוך דברי הראשונים אנו רואים מחלוקת עמוקה :האם המערכת ההסכמית שבין האיש לאשתו היא קבועה ובלתי משתנה מרגע שהוחלט עליה (שיטת הר"ן) ,או שמא היא דינמית ותלויה ברצונה של האשה בכל עת (שיטת התוספות והרא"ש) ,מתוך ההבנה שהתקנה כולה הוקמה כחומת מגן עבורה. מרן רבי יוסף קארו בספרו שולחן ערוך (אבן העזר סימן סט סעיף ד) פסק :מעשה ידיה כנגד מזונותיה ,לפיכך אם אמרה איני ניזונת ואיני עושה שומעין לה .ביאר בזה המחבר ,שההלכה נקבעה כרב הונא ,שהזכות ביד האשה להכריז על עצמאות כלכלית. רבי משה איסרליש ,הרמ"א (שם) ,חידש :שיש אומרים שאם אמרה איני ניזונת ואיני עושה, נתבטלה התקנה ואינה יכולה לחזור בה ,ויש חולקים .פירש בזה ,שהביא את מחלוקת הר"ן והרא"ש להלכה ,והוסיף שהבעל אינו יכול לומר "איני זנך ואיני נוטל מעשה ידיך" ,אך יכול לומר לה "צאי מעשה ידיך במזונותייך" אם אין ידו משגת. רבי חיים בנבנישתי בספרו כנסת הגדולה (הובא בפתחי תשובה ס"ק א) חידש :שדיוק לשון המחבר "האומרת" מלמד שרק אם אמרה בפירוש מראש שומעין לה ,אך אם שתקה ועשתה מלאכה ,מעשה ידיה לבעלה .ביאר בזה ,שיש צורך באמירה אקטיבית כדי להפקיע את זכות הבעל הקבועה בתקנה. רבי מאיר אייזנשטט בספרו בית מאיר פירש :וחלק על הכנסת הגדולה .הוא הוכיח מהגמרא בריש המדיר ,שאין צורך באמירה מפורשת ,אלא מספיקה התנהגות המגלה את דעתה שהיא אינה ניזונת ממנו ועושה לעצמה .ביאר בזה ,שמעשיה של האשה הם עדות חזקה יותר מכל אמירה. רבי יוסף מטראני בספרו שו"ת מהרי"ט (חלק ב חו"מ סימן סז) חידש יסוד מרעיד :הוא דן בנשים שהן בבחינת "גבירות" ,המביאות עושר רב ומכלכלות את בעליהן שנים רבות .כתב: שכל שאין הבעל זנה ,במאי זכי במעשה ידיה? ביאר בזה המהרי"ט ,שבמציאות שבה ברור לכל שהיא המפרנסת והוא אינו זן אותה ,אין הבעל זוכה במעשה ידיה אפילו בסתם ,מבלי שתצטרך לומר בפירוש "איני ניזונת". מתוך דברי הפוסקים עולה תמונה מרתקת :ככל שהמציאות בשטח ברורה יותר – שהאשה היא המכלכלת והבעל אינו זן אותה – כך נחלש כוחו של הבעל לזכות במעשה ידיה ,עד שלדעת המהרי"ט אין היא צריכה אפילו להכריז על כך ,שכן השעבוד תלוי במזונות ,וכשאין מזונות – אין שעבוד. הגאון רבי אברהם ישעיהו קרליץ בספרו חזון איש (אבן העזר סימן סט) ביאר :שאף לדעת הרא"ש שכסות היא מהתורה ,אם אמרה האשה "איני ניזונת" היא מוותרת על כל מה שחכמים תקנו כנגד מעשה ידיה .פירש בזה ,שהוויתור הוא על "חבילת הפרנסה" כולה ,אך הדגיש שיש לבחון בכל מקרה האם האשה אכן התכוונה לוותר על זכויותיה היסודיות או שמא רק רצתה עצמאות ברווחיה העודפים. הגאון רבי יצחק אייזיק הרצוג בספרו פסקים וכתבים (חלק ז') חידש :שבמציאות המודרנית שבה נשים עובדות במשרות קבועות עם משכורת גבוהה ,יש לראות בכך מצב מובנה של

61

גם לנשמה מגיע אוכל

"איני ניזונת ואיני עושה" .ביאר בזה ,שהמנהג הרווח היום שנשים מנהלות חשבון בנק משלהן או משתתפות בניהול המשותף של הבית מבלי לקבל "דמי מזונות" קצובים מהבעל ,יוצר מעמד של הסכמה מכללא שמעשה ידיה לעצמה. הגאון רבי משה פיינשטיין בספרו אגרות משה (אבן העזר חלק א' סימן קסא) פירש :שאף אם האשה מפרנסת ,אין זה גורע מחובת הבעל העקרונית לדאוג לה .ביאר בזה ,שאם יתהפך הגלגל והיא תפסיק לעבוד ,החיוב שהתורה הטילה עליו בפרשתנו "שארה כסותה לא יגרע" חוזר לנעוריו מיד .הוא הדגיש שהסכמת האשה למפרנסת היא זמנית ותלויה ברצונה הטוב. הראשל"צ הגאון רבנו עובדיה יוסף בספרו יביע אומר (חלק ט' אבן העזר סימן ח') ביאר :שיש לקבל את סברת המהרי"ט לגבי נשים "גבירות" .פירש בזה ,שכאשר האשה היא בעלת העסק או המקצוע החופשי והיא המכלכלת את הבית ,הרי שכל השקעותיה ורווחיה שייכים לה, ואין הבעל יכול לבוא ולטעון לבעלות על מעשה ידיה מכוח התקנה הישנה ,שכן ברור לכל שהיא לא נשענת על שולחנו. מו"ר הגאון רבי אשר וייס במנחת אשר (פרשת משפטים) חידש :שיש להבחין בין "מעשה ידיה" הרגילים עליהם דיברו חז"ל (טווייה ואריגה) לבין "העדפה" (רווחים גבוהים מהרגיל) .ביאר בזה ,שבימינו שכר העבודה הוא לרוב מעבר למה שחז"ל הגדירו כמעשה ידיים ,ולכן יש לאשה זכות גדולה יותר לטעון לבעלות על פרי עמלה ,במיוחד כשהיא המפרנסת העיקרית. מתוך דברי גדולי דורנו אנו רואים מגמה ברורה :ההלכה מכירה במציאות שבה האשה היא הכוח הכלכלי המוביל .בעוד שחובת הבעל מהתורה נשארת כרשת ביטחון ("לא יגרע") ,הרי שהזכות במעשה ידיה הופכת להיות תלויה לחלוטין בהסכמתה ,במנהג המדינה ובמציאות החיים המשותפת. מתוך בירור דברי הפוסקים ,אנו יורדים אל שדה המעשה ,לבחון כיצד משפיעה עמדתה של האשה כמפרנסת על הדינים הפרקטיים בחיי הנישואין ובניהול הממון. הזכות ברווחים עודפים :הנפקא מינה המרכזית העולה מהסוגיה היא בשאלת הבעלות על משכורת גבוהה .ביאר בזה המהרי"ט ,שאם האשה היא ה"גבירה" המכלכלת את הבית ,הרי שכל העדפה ורווח מעבר למזונות הבסיסיים שייכים לה באופן מוחלט ,ואין הבעל יכול לטעון שזכה בהם "תחת מזונותיה" כיוון שהוא אינו זן אותה. היכולת לחזור בה מהסכמתה :במציאות שבה האשה הודיעה "איני ניזונת ואיני עושה", נחלקו הפוסקים האם תוכל לחזור בה .הנפקא מינה למעשה ,כפי שביאר הרמ"א ,היא שבמקום שבו אין הדבר גורם הפסד ברור לבעל (כגון שאיבד את מקום עבודתו בהסתמך עליה) ,תוכל לחזור בה ולדרוש את מזונותיה מהתורה ,שכן "שארה כסותה" היא חובה יסודית שאינה בטלה. בעלות על נכסים שנקנו ממשכורתה :נפקא מינה עצומה קיימת בשאלת קניין נכסים ודירות שנרכשו מכספי עבודתה .ביאר בזה החזון איש ,שאם הוחלט בבית שהיא המפרנסת והיא מנהלת את כספה ("איני ניזונת") ,הרי שהנכסים שייכים לה ,ואין לראות בהם "נכסי מלוג" שפירותיהם לבעל ,כיוון שהיא הפקיעה את עצמה מתקנת חכמים.

62

םיטפשמ תשרפ

חובת הבעל בכסות בזמן הזה :לשיטת הרא"ש ,גם אם אשה מפרנסת את עצמה ואומרת "איני ניזונת" ,הבעל עדיין חייב בבגדיה (כסותה) כיוון שזו חובה מהתורה שאינה תלויה במעשה ידיה .פירש בזה הבית שמואל ,שההפרדה בין מזונות לכסות יוצרת הגנה כלכלית לאשה גם כשהיא עצמאית. מעמד של "שתיקה" במציאות המודרנית :כפי שביאר הבית מאיר נגד הכנסת הגדולה, הנפקא מינה לימינו היא שאין צורך בהצהרה משפטית בבית דין כדי לזכות במעשה ידיה. אם בפועל היא המפרנסת והיא זו שמשלמת את חשבונות הבית ,מעשיה מוכיחים שהיא בחרה במסלול של "איני ניזונת" ,ודי בזה כדי להשאיר את הממון ברשותה. מתוך בירור הנפקא מינות למעשה ,אנו מתעלים אל עומק הרעיון הטמון במבנה הבית היהודי ובאיזון המופלא שבין חובה לחירות ,כפי שהוא משתקף בדין "איני ניזונת ואיני עושה". הרעיון הכביר העולה כאן הוא שהתורה וחז"ל לא ביקשו ליצור מבנה כלכלי נוקשה וכופה, אלא מערכת של הגנות המכירה בערך האדם ובכבודו .חובת "שארה כסותה" היא הכרזה אלוקית על זכאותה של האשה לקיום בכבוד ,אך היכולת לומר "איני ניזונת" היא הכרזה על עצמאותה ועל כך שאינה משועבדת במהותה .ביאר בזה עומק העניין ,שהתורה בפרשת משפטים בנתה את הבית כשותפות של רצון ,ולא ככפיפה של סמכות. יש כאן מסר עמוק על מושג ה"טובה" :חכמים תיקנו מזונות לטובתה של האשה ,אך הם לימדונו יסוד מוסרי עילאי – "לא ניחא לי בהאי טיבותא" .אין כופים על אדם טובה שאינו חפץ בה .פירש בזה רש"י ,שהזכות לסרב להגנה ולהעדיף את פרי עמלה העצמאי היא הביטוי העילאי ביותר לחירותה .זהו המצפן המלמד אותנו שבמערכות יחסים ,הענקת ביטחון (מזונות) לעולם לא צריכה לבוא על חשבון הערך העצמי והיכולת ליצור. יתרה מכך ,דברי המהרי"ט על ה"גבירות" המכלכלות את ביתן ,חושפים רעיון של הכרה במציאות המשתנה .התורה אינה מתעלמת מכוחות החיים ,כשאשה הופכת ל"אניית סוחר" המביאה טרף לביתה ,ההלכה משתחווה בפני גבורתה ומעניקה לה את הבעלות על פרי עמלה גם ללא אמירה מפורשת .ביאר בזה ,שהמציאות בשטח יוצרת את הדין ,והתורה נותנת כבוד למעשיו של האדם ולתפקיד שהוא בוחר למלא במערכת המשפחתית. מתוך ההרחבה הרעיונית ,אנו מעמיקים אל תוך עולמה של הנפש והאמונה ,לראות כיצד סוגיית הפרנסה בבית משקפת את מערכת היחסים שבין האדם לבוראו ובין האדם לעצמו. ביאר בזה עומק העניין ,שהאדם נברא עם רצון להיות משפיע ולא רק מקבל .חז"ל הבינו את הצורך הנפשי של האשה לא להיות תלויה בחסדי אחרים ,ולכן פתחו לה את השער לומר "איני ניזונת ואיני עושה" .זוהי הנהגה המלמדת אותנו על חשיבות ה"נהמא דכיסופא" (לחם של בושה) – האדם שואף להתפרנס מיגיע כפיו כדי להרגיש את מלא ערך קיומו .האמונה מלמדת אותנו שהקב"ה נתן לאדם כוחות יצירה ,והשימוש בהם לצורך פרנסת הבית הוא עבודת השם נעלה ,שבה האדם הופך לשותף במעשה בראשית של קיום העולם. הנהגת האדם את ביתו צריכה להיבנות מתוך ענווה והכרה בטובה .פירש בזה עומק

63

גם לנשמה מגיע אוכל

הדברים ,שכאשר האשה היא המפרנסת ,נדרשת מהבעל הנהגה של הכרת הטוב וביטול האגו ,ומנגד נדרשת מהאשה אצילות נפש שלא להשתמש בכוחה הכלכלי ככלי לשליטה. השוויון במחויבות – הוא ב"שארה כסותה" מהתורה והיא ב"מעשה ידיה" מרצון – יוצר איזון של כבוד הדדי .ביאר בזה המהרי"ט ,שהמציאות שבה האשה מכלכלת את הבית אינה גריעה ממעמדו של הבעל ,אלא גילוי של כוחות חדשים בתוך התא המשפחתי ,שבו כל אחד תורם את המיטב שבו למען הכלל. במישור האמונה ,אנו למדים שהפרנסה היא מאת השם ,והצינור דרכו היא מגיעה יכול להשתנות .פעם דרך האיש ופעם דרך האשה .הידיעה ש"שארה כסותה" היא חובה אלוקית נצחית ,נותנת ביטחון ואמונה גם ברגעים של קושי כלכלי .היא מלמדת שהמחויבות של הבית היהודי אינה תלויה רק בהצלחה עסקית חולפת ,אלא בברית עולם ששורשיה בתורה, המבטיחה שצרכי האדם הבסיסיים הם חלק מהסדר האלוקי בעולם. מתוך ההרחבה המחשבתית ,אנו ניצבים בפני בניין המצפן המוסרי ,המורה לנו כיצד לתרגם את דיני הממונות והשעבוד למערכת של ערכים ,צדק והגינות בתוך קדושת הבית. המצפן המוסרי הנבנה מסוגיה זו מלמדנו שהצדק אינו רק עמידה על שורת הדין ,אלא הכרה במציאות החיים המשתנה .פירש בזה עומק העניין ,שהיכולת של האשה לומר "איני ניזונת" היא כלי מוסרי המגן עליה מפני מצב שבו השעבוד למעשה ידיים יהיה גבוה בהרבה מהמזונות שהיא מקבלת .המוסר התורני אינו מאפשר מצב של ניצול ,ברגע שהאיזון הכלכלי מופר ,התורה מעניקה לאדם את הכוח להגדיר מחדש את תנאי השותפות שלו .ביאר בזה הרמ"א ,שכל תקנת חכמים נועדה לשלום בית ולא ליצירת איבה ,ולכן המוסר דורש מאיתנו לבחון תמיד האם הדין היבש משרת את האחווה או פוגע בה. עוד מלמדנו המצפן המוסרי על עומק היושרה הנדרשת בתוך הבית .פירש בזה עומק הדברים ,שכאשר האשה היא המפרנסת ,המוסר מחייב את הבעל שלא להתחמק מחובותיו הרוחניות והביתיות בטענה ש"היא ממילא עושה הכל" .העובדה שהיא ויתרה על זכותה למזונות ("איני ניזונת") אינה פוטרת אותו מלהיות משענת ומחויב לרווחתה הנפשית והגשמית בכל דרך אחרת .ביאר בזה המהרי"ט ,שהגדרת האשה כ"גבירה" אינה רק תואר של כבוד, אלא תביעה מוסרית מהסביבה להכיר בפרי עמלה ובזכויותיה הקנייניות המלאות על מה שהשיגה בעמל כפיה. יתרה מכך ,היסוד של "לא ניחא לי בהאי טיבותא" הוא מצפן לכל תחומי החיים .המוסר היהודי מלמד אותנו לכבד את רצונו של האדם לאוטונומיה .אל תכפה על חברך עזרה שהוא אינו מעוניין בה אם המחיר הוא פגיעה בחירותו או בשעבוד כוחותיו .היכולת להכיר בזכותו של השני לחיות מיגיע כפיו ,גם אם זה דורש מאיתנו לוותר על זכויות מסוימות (כמו זכות הבעל במעשה ידיים) ,היא היסוד לחיים של כבוד הדדי ואמת. ומכאן ניקח עמנו את פירות הבירור אל מסקנת הדברים ,כשאנו רואים כיצד הפסוק היסודי בפרשתנו הופך למעיין המתגבר של הלכה וחיים .למדנו כי חובת המזונות של הבעל לאשתו, הנלמדת מהמילים "שארה כסותה לא יגרע" ,היא זכות יסודית שהתורה העניקה לאשה כרשת

64

םיטפשמ תשרפ

ביטחון נצחית .אולם ,חכמים בתבונתם איזנו זכות זו כנגד מעשה ידיה של האשה כדי למנוע איבה בבית ,וקבעו שהמזונות והעבודה שלובים זה בזה.

עיקר העניין: התשובה לשאלתינו :האם מעשה ידיה של אשה המפרנסת את ביתה שייכים לבעלה, נפתרת מתוך היסוד שקבע רב הונא בגמרא ,ולפיו הכוח ביד האשה להכריז "איני ניזונת ואיני עושה" .במציאות של ימינו ,שבה האשה היא הניצבת בחזית הכלכלית, פוסקים השולחן ערוך והרמ"א כי הרשות בידה לוותר על מזונותיה מהבעל ובכך לזכות בבעלות מלאה על כל פרי עמלה ומשכורתה .יתרה מכך ,המהרי"ט חידש כי בנשים שהן בבחינת "גבירות" המכלכלות את בעליהן ,אין האשה צריכה אפילו אמירה מפורשת ,שכן התנהגותה בפועל והעובדה שאין היא סמוכה על שולחנו של בעלה ,מוכיחות כאלף עדים שהיא חפצה בבעלות על מעשה ידיה .נמצאנו למדים שההלכה מכירה ומחבקת את המציאות שבה האשה היא המפרנסת ,ומעניקה לה את כל הזכויות הממוניות על רווחיה ,בעוד שחובתו של הבעל "שארה כסותה" נותרת כהתחייבות יסודית מהתורה שתחזור לתוקפה בכל רגע שתחפוץ האשה להישען עליה.