- מאיזה רגל צריך הכהן קודם להוריד את הנעל לפני נשיאת כפיים !ימין או שמאל? הוכח מפרשת השבוע

שלם של קדושה והלכה. חליצת נעל היא מעשה יומיומי, כמעט טכני, אך כאשר התורה עוצרת את משה רבינו ואומרת לו אל תקרב הלום של נעליך מעל רגליך, מתברר שאין זו פעולה שולית אלא מפגש ישיר בין גוף האדם לבין קדושת המקום. מכאן נולדת שאלה

יש רגעים שבהם פרט קטן לכאורה, תנועה של גוף או סדר פעולה פשוט, נעשה מפתח לעולם שלם של קדושה והלכה. חליצת נעל היא מעשה יומיומי, כמעט טכני, אך כאשר התורה עוצרת את משה רבינו ואומרת לו אל תקרב הלום של נעליך מעל רגליך, מתברר שאין זו פעולה שולית אלא מפגש ישיר בין גוף האדם לבין קדושת המקום. מכאן נולדת שאלה שאינה רק מעשית אלא מהותית, האם סדר החליצה עצמו מקבל משמעות הלכתית כאשר .הוא נעשה בציווי, והאם מצוה משנה את כללי הכבוד והקדימה שבין ימין לשמאל והנה בשעה שאנו עוסקים בנשיאת כפיים, מעמד שבו הכהן עומד כשליח ציבור לברך את ישראל לפני השכינה, תיקנו חכמים שיחלוץ את מנעליו קודם עלייתו לדוכן. מעשה זה מקבל אופי מיוחד, אינו עוד הנהגה צדדית אלא הכנה לעבודת קודש. ומכאן מתחדדת השאלה, האם חליצה זו דינה כחליצה רגילה של רשות, שבה הקדימו חז"ל לחלוץ את שמאל מפני כבוד הימין, או שמא יש כאן חליצה של מצוה, שבה יש להקדים את הימין .מצד חשיבותה וקדושתה ,הפסוק בפרשת השבוע מציב לפנינו ציווי אלוקי מפורש למשה רבינו לחלוץ את נעליו והראשונים כבר עמדו על דיוקי הלשון ועל ההבדל שבין משה ליהושע, אך מתוך כך תומש תשרפ ,מתעוררת נקודה נוספת, באיזה אופן נעשתה החליצה עצמה. האם עיקר הציווי הוא התוצאה שהרגל תהיה יחפה על אדמת קודש, או שהמעשה של החליצה עצמו הוא מעשה מצוה טעון ,כוונה וסדר. אם נאמר שהתוצאה היא העיקר, הרי אין כאן הבדל מסדרי חליצה שבכל מקום .ואם נאמר שהמעשה הוא מצוה, יש מקום לומר שהימין קודמת אף בחליצה השאלה הולכת ומתחדדת כאשר משווים בין מעמד משה לבין חליצת מנעלים של כהנים קודם נשיאת כפיים. האם גם כאן עיקר הדין הוא איסור לעמוד לפני השכינה בנעליים, או שמא עצם החליצה היא חלק מהכשרת הכהן לעבודה. מתוך בירור זה נוכל להבין האם סדר .החליצה בנשיאת כפיים נקבע לפי דיני דרך ארץ וכבוד הגוף, או לפי דיני מצוה וקדושה "ויאמר אל תקרב הלום של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת .)(שמות ג ה "קודש הוא בפסוק זה התורה תולה את עצם ההתקרבות אל גילוי שכינה במעשה של חליצה, לא כהנהגת נוי ודרך ארץ בלבד, אלא כגבול שבין חול לקודש. משה רבינו עומד לפני מראה הגדול, והציווי אינו מתחיל בשאלה או בשליחות, אלא בהעמדת הגוף על אדמת קודש כשהוא מסיר את הנעל, ומתוך כך מתברר שכאן החליצה אינה פרט טכני אלא פתיחת .שער לקדושה כתב, בקש משה שיעמדו ממנו כהנים ומלכים אמר לו)(פרשה ב אות ו במדרש שמות רבה הקדוש ברוך הוא אל תקרב הלום כלומר לא יהיו בניך מקריבים שכבר מתוקנת הכהונה לאהרן אחיך. דברי המדרש מציבים את חליצת הנעליים לא רק כהכנה למקום קדוש, אלא כרמז עמוק לעולם הכהונה והקרבה, עד שנעשה הציווי אל תקרב הלום מעין קו גבול על שורש הכהונה. וממילא כבר כאן נולד החיבור המופלא שבין הסנה ובין הדוכן, כי מקום עבודת הכהן הוא מקום קדושה, והסרת הנעל נעשית סימן להתרחקות מן החול ולהיכנס .אל סדר הקרבה כתב, של נעליך מעל רגליך. למדנו מדבריו שעיקר)(שמות ג ה רש"י בפרושו על התורה ,ההוראה כאן היא הסרת הנעל מפני קדושת המקום, והנעל, שהיא חציצה בין האדם לקרקע אינה ראויה במקום שהאדמה עצמה נושאת שם קדושה. ומתוך זה עולה נקודת יסוד לעניננו, האם כאן הדגש הוא על התוצאה שהרגל תהיה יחפה על אדמת קודש, או שהדגש הוא על עצם מעשה החליצה כמעשה של הכנעה והכשרה לפני שכינה, כי לשון הציווי של נעליך מעל רגליך יכולה להשתמע לשני הכיוונים, וכל בירור סדר החליצה יקום ויפול על .ההבחנה הזאת , ביאר שעיקר הטעם הוא כבוד המקום)(שמות ג ה רבי אברהם אבן עזרא בפרושו על התורה שהנעל דרך בני אדם להסירה במקום קדוש או לפני גדולים, כדי שלא יעמוד האדם באופן של חולין במקום שבו השכינה מתגלה. ובביאור זה מתחזק הצד שחליצה זו אינה רק טכנית של יחפות, אלא הנהגת כבוד המגדירה את מעמד האדם כעומד לפני מלך, וממילא כל גם לנשמה מגיע אוכל שאלה של קדימה בין ימין לשמאל אינה עוד דין של חליצה בעלמא, אלא דין של כבוד .לפני שכינה , כתב שהציווי בא מפני קדושת המקום שבהתגלות)(שמות ג ה הרמב"ן בפרושו על התורה והוסיף להטעים שזהו ענין של יראה וכבוד, שהאדם מסיר מעליו כלי חולין כאשר הוא בא אל ,מקום השראת שכינה. מתוך דבריו מתבאר שהנעל מסמלת את דרך האדם בעולם החומר וכשמתגלה הקדושה, הוא מסיר את סמל דרכו החולית. ובזה מתקרבים אנו לעומק, שאם עצם הסרת הסמל היא חלק מעבודת היראה, יש צד לראות במעשה החליצה עצמו מעשה .מצוה של הכנה, ולא רק תנאי של תוצאה כתב שעיקר הענין הוא שהמקום מקודש, ועל כן)(שמות ג ה הספורנו בפרושו על התורה אין ראוי להתקרב אליו באופן של חולין, אלא בהכנעה ובהסרת הנעל. מתוך דבריו ניכר שהחליצה נושאת אופי של הכנעה, וכשם שבמקדש יש סדרי כבוד מדויקים, כך כאן יש סדר כבוד לפני שכינה. ואם כן, עצם השאלה איזה רגל קודמת אינה שאלה טכנית, אלא נידון אם סדר הכבוד כאן דומה לדיני חליצה שבכל יום, או שמא דומה לסדרי מצוה שבהם .ימין קודמת כתב בדרך עמוקה)(שמות ג ה רבנו חיים בן עטר, האור החיים הקדוש, בפרושו על התורה שהציווי של נעליך אינו רק מפני המקום, אלא מפני מדרגת הדיבור האלוקי, שהאדם צריך להסיר מעליו עניני חומריות כדי שתשרה עליו קדושת הדיבור. ומתוך זה מתחדד שהחליצה ,כאן היא פעולה מכוונת של הכשרה, הסרת החציצה של החומריות כדי לקבל אור שכינה וממילא יש מקום עיוני גדול לומר שהחליצה עצמה נעשית מעשה מצוה של הכנה, ולא רק .סילוק נעל כדי להיות יחף ביאר שהקדושה כאן אינה)(שמות ג ה הנצי"ב מוולוז'ין, העמק דבר בפרושו על התורה קדושת מקום סתם, אלא קדושת שעה של התגלות, ולכן נדרש ממשה להסיר את הנעל המפסיקה את התחושה הישירה של עמידה לפני ה'. מדבריו עולה יסוד נוסף, שאפשר שיש שתי בחינות, קדושת מקום וקדושת שעה, ובקדושת שעה מתחדד יותר שהמעשה הוא חלק .מן ההכנה אל הדיבור, ולא רק הנהגה חיצונית של כבוד קרקע ומכאן אנו חוזרים אל דיוק הלשון שכבר העירו בו רבים, שבמשה נאמר של נעליך בלשון , ובדיוק זה טמון שורש רחב)(יהושע ה טו רבים, ואילו ביהושע נאמר של נעלך בלשון יחיד של ביאורים כיצד להבין את החליצה, האם היא מעשה אחד או מערכת של הכנה, האם היא רק הסרת חציצה או גם שינוי מצב האדם לפני שכינה, ומתוך כך נבין בהמשך כיצד ליישב .את סדר הקדימה בין ימין לשמאל בדיני כהנים העולים לדוכן כשהם חולצים מנעליהם איתא שרבן יוחנן בן זכאי התקין בין תקנותיו בעניני עבודת)(דף מ ע"א בגמרא במסכת סוטה ,המקדש והכהנים, ובתוך דברי הסוגיה מבואר שתקנו שלא יעלו הכהנים לדוכן בסנדליהם אלא חולצים קודם עלייתם. עצם התקנה מגדירה את החליצה כהכנה למעמד של קדושה תומש תשרפ לפני הציבור ולפני השכינה, אולם עדיין צריך לעיין אם עיקרה הוא מצות הכנה ועבודה, או גדר של חשש ותיקון שלא יבא לידי תקלה, ומתוך הבירור הזה תלויה שאלתנו האם החליצה ,מוגדרת כחליצה של מצוה שבה ימין קודמת, או חליצה של הסרת דבר האסור להיות עליו .שבה שמאל קודמת מפני כבוד הימין מבאר שטעם התקנה הוא משום חשש)(דף מ ע"א רש"י בפרושו על הגמרא במסכת סוטה תקלה, שאם יעלה בסנדליו אפשר שיקרע רצועה ויבא לקשרה, או שירד לתקנה ויחשדוהו שנפסל, ומתוך דבריו ניכר שעיקר התקנה אינו מעשה מצוה של חליצה מצד עצמו, אלא .סילוק מכשול וחשש, וכעין גדר של לא יכנס למעמד הברכה עם דבר המביא לידי תקלה ולפי זה מתעורר צד גדול לומר שאין כאן מצות חליצה כלל, אלא דין שלא להיות לבוש במנעלים בשעה שהוא עומד בדוכן, ואם כן מסתבר יותר שסדר החליצה ישאר כסדר .חליצה דעלמא דנים בפרטי החשש והתקנה, ומתוך דבריהם)(דף מ ע"א תוספות על הגמרא במסכת סוטה מתחדדת הנקודה שגדר התקנה הוא מניעת מכשול ולא יצירת מעשה חדש של עבודת כהנים, וממילא אף אם בפועל הכהן עושה מעשה חליצה, אין זה הופך את החליצה לגוף המצוה, אלא החליצה היא הדרך להיכנס למצב המתוקן שקבעו חכמים, שלא יעמוד .בנעליים על הדוכן ,ומאידך גיסא, עצם העובדה שחכמים קבעו דרך מעשית של הכנה לפני נשיאת כפיים ושחליצה זו נעשית תמיד סמוך לעליה לדוכן, יש בה צד של מעשה הכשר מצוה, וכשם שיש הכשר מצוה שאף שאינו גוף המצוה נידון כמצוה לענין קדימה וכבוד, כך יש מקום לעיין אם .חליצה זו תיחשב מצד מעמדה כחליצה של מצוה איתא סדר ההנהגה בנעילת מנעלים וחליצתם, ושם)(דף סא ע"א ובגמרא במסכת שבת מבואר שדרך כבוד הוא להקדים ימין בנעילה, ולהקדים שמאל בחליצה, כדי לכבד את הימין שלא תהא עומדת יחפה בעוד השמאל נעולה. ומכאן הונח יסוד ההלכה למעשה שאדם .החולץ מנעליו חולץ תחילה של שמאל, ואחר כך של ימין, מפני כבוד הימין כתב שזהו כבודו של ימין, כלומר)(דף סא ע"א ד"ה חולץ רש"י בפרושו על הגמרא במסכת שבת ,שהקדמת חליצת השמאל אינה משום חשיבות השמאל, אלא אדרבה מפני חשיבות הימין .כדי שלא יחלוץ את הימין תחילה וישאר השמאל נעול והימין יחף, שנמצא ביזוי לימין ,ומדברי רש"י ניכרת נקודה עקרונית לעניננו, שהסדר שקבעו חז"ל בחליצה אינו סדר המצוה .אלא סדר של כבוד הגוף, וכל עוד מדובר בחליצה רגילה, זהו הכלל המחייב , עוסקים בפרטי הדברים ובשייכותם לדיני נעילה וחליצה)(דף סא ע"א תוספות במסכת שבת ומתוך דבריהם מתחזק שהטעם המרכזי הוא כבוד הימין, ולא דין מיוחד בחליצה מצד ,עצמה. ומעתה, כאשר נבוא לדון בחליצה לנשיאת כפיים, נעמוד מול שני צירים. מצד אחד אם חליצה זו אינה מצוה אלא תנאי של הסרת דבר שאסור להיות עליו בשעת הברכה מחמת גם לנשמה מגיע אוכל תקנה וחשש, הרי דינה כדין חליצה דעלמא, וחולץ שמאל תחילה מפני כבוד הימין. מצד שני, אם נאמר שעצם הכנת הכהן לברכה כוללת מעשה של חליצה כהכשר מצוה במעמד ,של קדושה, יש מקום לומר שכשם שבמעשי מצוה רבים מקדימים ימין מחמת חשיבותה כך יהיה מקום להקדים ימין גם כאן, לא מפני שהימין קלה יותר, אלא מפני שהמעשה מקבל .אופי של מצוה ועל דרך זו מתבארת גם ההשוואה למשה רבינו, שהציווי של נעליך מעל רגליך נאמר ,בהקשר של עמידה לפני שכינה, ואם שם החליצה היא הכשר לעמידה על אדמת קודש אפשר לדמות זאת לחליצת כהנים קודם נשיאת כפיים. אולם גם כאן יש לחקור, האם הציווי במשה הוא על תוצאה של יחפות, או שהחליצה עצמה היא מעשה מצוה של הכנה, ואם עיקרו תוצאה, שוב יתכן שסדר החליצה אינו משתנה, ואם עיקרו מעשה מצוה, שוב יש מקום לדון .על קדימת ימין אמרו לענין דרך ארץ של נעילת מנעלים וחליצתם, שדרך)(דף סא ע״א בגמרא במסכת שבת הכבוד להקדים את הימין בנעילה, ולהקדים את השמאל בחליצה, כדי שיהא הימין מכובד ולא יעמוד יחף בעוד חברו נעול. ומבואר בזה שאין זה דין של עצם חליצה, אלא דין של .כבוד הימין בסידור המעשים , כתב בלשונו, חולץ של שמאל תחילה)(שבת דף סא ע״א ד״ה חולץ רש״י בפרושו על הגמרא שזה כבודו של ימין. ומתוך מילותיו הקצרות נבנה עיקר העיון, שהקדמת חליצת שמאל אינה מפני מעלת שמאל, אלא מפני שמירת כבוד הימין, שלא יהא הימין מגולה והשמאל .נעול, ונמצא ביזוי לימין פסק, כשחולץ מנעליו חולץ של שמאל)(או"ח סימן ב סעיף ה מרן רבי יוסף קארו, שלחן ערוך תחילה. הרי שמרן קבע הלכה למעשה את סדר חליצה דעלמא, והלשון היא בלשון קביעה גמורה, בלא חילוק אם החליצה היא מצד נוחות או מצד סדרי כבוד, ומשמע שזו דרך הנהגה .מחייבת מפני כבוד הימין ומכאן נכנסת החקירה שלך לעומקה, האם חליצת מנעלים של כהן קודם נשיאת כפיים דינה כחליצה דעלמא שעליה נאמר בשבת ובשלחן ערוך שחולץ שמאל תחילה, או שמא מפני שהיא הכנה למצוה או מפני שיש בה צד של ציווי ותיקון השייך לקדושה, יש להחשיבה .כחליצה של מצוה שבה ימין קודמת וכאן צריך להעמיד את יסוד הדבר על גדר התקנה עצמה. כי אם חליצת מנעלים לנשיאת כפיים אינה מצוה מצד עצמה אלא סילוק דבר שאסור שיהא עליו בשעת הדוכן מחמת תקנה וחשש, נמצא שאין כאן מעשה מצוה אלא הימנעות מן תקלה, ואז סברא ישרה לומר שלא יצאה חליצה זו מכלל חליצה דעלמא, וחוזרת היא לדין השלחן ערוך שחולץ של שמאל תחילה מפני כבוד הימין. ואם כן גם הכהן קודם נשיאת כפיים יחלוץ שמאל תחילה, לא מפני .ששמאל קודמת, אלא אדרבה מפני שימין מתכבדת על ידי כך תומש תשרפ אבל אם נאמר שעצם החליצה קודם הדוכן נעשתה חלק מסדר ההכנה לקדושה, ובדומה לדין עמידה לפני שכינה שאין ראוי להיכנס בסנדלים, ויש בזה דמיון למעשה מצוה של הכשר עבודה, יש מקום לצדד שעצם מעשה החליצה נושא אופי של מצוה, ובמעשי מצוה רבים אנו מחשיבים את הימין ומקדימים אותה, ומכאן נולדה הדעה שהזכרת בשם ספר מצות ראיה ושו״ת אורח משפט לענין חליצה לנשיאת כפיים, שמכיון שהחליצה נעשית מכח .תקנה לצורך קדושה, הרי יש להקדים ימין תחילה לאחר שפרשנו את השיטות נביא את נפקא מינות למעשה, שבו נתרגם את עומק הסוגיה .לכללים הלכתיים ודרכי הנהגה בחיי המעשה של האדם ההולך בדרכי אברהם אבינו נפקא מינה ראשונה למעשה היא כהן העולה לנשיאת כפיים בבית הכנסת. אם נוקטים שעצם חליצת המנעלים אינה מצוה אלא תנאי והסרת דבר שאסור להיות עליו בשעת הברכה מחמת תקנת חכמים, הרי דינה כחליצה דעלמא, ועל כן חולץ תחילה את נעל שמאל ואחר כך את נעל ימין, כדי לכבד את הימין, וכפי שפסק מרן בשלחן ערוך באו"ח .סימן ב סעיף ה נפקא מינה שניה היא במקום שנהגו כהנים לחלוץ מנעליהם בתוך בית הכנסת סמוך לדוכן ובמהירות, שאם החליצה אינה אלא תנאי של הסרת מנעלים ולא מעשה מצוה, אין צורך ,לשנות מן הסדר הרגיל אף במקום קדושה, ואין לומר שקדושת הדוכן מחייבת קדימה לימין .אלא אדרבה סדר כבוד הימין נשמר דווקא בהקדמת חליצת שמאל נפקא מינה שלישית היא בערב יום הכיפורים ובערב תשעה באב, שבהם חולצים מנעלים לקראת איסור נעילת הסנדל. אם נאמר שכל חליצות אלו אינן מצוות בפני עצמן אלא הכנה להימצאות במצב של איסור נעילה, דינן כחליצה דעלמא, וחולץ שמאל תחילה. ואם היה צד לראות בחליצה זו אקט של קדושה והכנעה בדוגמת חליצת משה, היה מקום לדון על .קדימת ימין, אולם לפי הבירור העיקרי אין הכרח לומר כן נפקא מינה רביעית היא במנהג מקומות שבהם לימדו את הכהנים לחלוץ ימין תחילה מתוך מחשבה שחליצה לנשיאת כפיים היא מצוה. במקום כזה יש לדון אם המנהג יסודו בטעות בהגדרת המעשה, או שמא יש לו על מה שיסמוך מצד תפיסת החליצה כהכשר מצוה. אולם כל עוד לא הוברר בציטוט מפורש שהפוסקים הגדירו את החליצה עצמה כמצוה, עיקר הדין .נוטה לסדר הרגיל נפקא מינה חמישית היא במצב של כהן יחיד או כהן זקן וחלש, שחליצת המנעלים קשה עליו. אם החליצה אינה מצוה אלא תנאי, אין להחמיר עליו בסדרים מיוחדים מעבר לדין ,הכללי, ודי שיחלוץ כפי הדרך הקלה והמהירה, תוך שמירת הסדר הרגיל של שמאל תחילה .בלא להעמיס עליו חומרות שאינן מוכרחות מן הדין ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום: מעשים קטנים של גוף האדם נבחנים בהלכה לא לפי הרושם החיצוני שלהם אלא לפי מהותם. לא כל הכנה לקדושה הופכת את המעשה גם לנשמה מגיע אוכל עצמו למצוה, ולעיתים הקדושה דורשת דווקא פשטות ושמירה על הסדר הרגיל שנקבע ,על ידי חכמים. כבוד הימין מלמד שההלכה רגישה לאיזון עדין בין קדושה לבין דרך ארץ בין עמידה לפני שכינה לבין כבוד הגוף. האדם העומד לפני ה' נדרש לדעת מתי לחדש סדר .ומתי להיצמד לסדר שקיבלנו במסורת :עיקר העניין:עיקר העניין הציווי שנאמר למשה רבינו של נעליך מעל רגליך מגלה שעצם העמידה לפני שכינה מחייבת הסרת חציצה של חול, אך אין הכרח שכל חליצה הנעשית בהקשר של קדושה תהפוך למעשה מצוה עצמאי המשנה את סדרי ההנהגה הרגילים. בגמרא ובפוסקים נתבאר שסדר חליצה נקבע מפני כבוד הימין, וחז"ל לא שינו סדר זה אלא במקום שהמעשה עצמו הוגדר כמצוה. חליצת מנעלים לנשיאת כפיים, ככל שנתבררה מן המקורות, היא הכנה והסרת מניעה ולא גוף מצוה, וממילא חוזרת היא לדין הכללי שחולץ שמאל תחילה. וכשם שמשה הסיר את נעליו כדי לעמוד על אדמת קודש, כך הכהן מסיר את נעליו כדי לברך, אך הקדושה אינה מבטלת .את סדרי החכמה והכבוד שקבעה התורה, אלא מאירה אותם באור שקט ומדויק