האם מותר לאדם לסכן עצמו כדי שלא יחשדו בו שהרג נפש !מישראל? הוכח מפרשת השבוע

.מותר ואסור במעשה ברור, אלא שאלה של משמעות. כיצד ייראה המעשה. כיצד יתפרש גם לנשמה מגיע אוכל ,ומה יישאר אחריו. יש מצבים שבהם אדם יודע בלבו שלא הרג, שלא פגע, שלא עבר עבירה

יש רגעים שבהם אדם איננו עומד מול איסור מוגדר, אלא מול תהום מוסרית. לא שאלה של .מותר ואסור במעשה ברור, אלא שאלה של משמעות. כיצד ייראה המעשה. כיצד יתפרש גם לנשמה מגיע אוכל ,ומה יישאר אחריו. יש מצבים שבהם אדם יודע בלבו שלא הרג, שלא פגע, שלא עבר עבירה ובכל זאת צל כבד מרחף מעליו. צל של חשד. צל של רציחה. צל של חילול השם. וברגע הזה מתעוררת שאלה מטלטלת. האם מותר לאדם, או שמא נדרש ממנו, לסכן את חייו כדי .להסיר מעליו חשד שהרג נפש מישראל זו איננה שאלה תיאורטית. היא נולדה כבר בראשית השעבוד, כאשר שפרה ופועה עמדו .מול מלך מצרים. הן לא רק סירבו להרוג. הן בחרו לפעול מעבר לנדרש. לספק מים ומזון להחיות. להיכנס לאזור מסוכן שבו כל מעשה חסד עלול להיתפס כבגידה בשלטון, וכל טעות עלולה לעלות בחיים. התורה מדגישה זאת במפורש. לא די שלא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים, אלא ותחיין את הילדים. חז"ל מעצימים זאת עוד יותר. לא רק שלא .המיתו, אלא סיפקו מים ומזון. והלב שואל. מה הניע אותן לכך. האם זו רק מידת חסידות האם זו זהירות מחשד. או שמא יש כאן יסוד עקרוני. שלפעמים עצם הימנעות מפעולה עלולה להיחשב כמעשה רציחה, והאדם מחויב לפעול, אף במחיר סכנה, כדי להוציא עצמו .מחשד חמור כזה הקושיה מתחדדת. מדוע דוקא לאחר גזירת פרעה להרוג את הילדים, החלו המיילדות לספק מים ומזון. וכי קודם לכן לא היו תינוקות נזקקים לכך. ואם כן, מה השתנה. האם גזירת הרצח יצרה חובת זהירות חדשה. חובת ניקיון מחשד. עד כדי כך שיש לפעול גם כאשר הדבר .גובל בסכנת נפשות. והאם עיקר היראה כאן הוא יראת שמים בלבד, או גם יראת בני אדם .להיות נקי מה'. או גם נקי מישראל השאלה הזו איננה נשארת במצרים. היא חזרה בדורות של רדיפות, גזירות ושמד. רופאים ,יהודים שניצבו מול פקודות מוות. מצבים שבהם אי מתן מזון, אי טיפול, או אי פעולה עלולים להיתפס כרציחה. והאדם עומד לבדו מול הכרעה שאין לה תשובה פשוטה. האם מותר לו לסכן עצמו כדי להציל את שמו. או שמא אסור לסכן נפש על חשד בלבד. והיכן עובר .הגבול בין הנהגת חסידות, חובת קדוש השם, ואיסור מסירת נפש שלא במקום שנצטווינו זו אפוא שאלה החורגת מגדר דין נקודתי. היא נוגעת בהגדרת האחריות המוסרית של אדם בעולם שבו מראית עין וחשד עלולים להרוג לא פחות מן המעשה עצמו. מכאן יש לברר את הדברים מן היסוד. מן הפסוק. מן הגמרא. מדברי הראשונים והאחרונים. ולברר האם ההלכה .מכירה במצב שבו הסרת חשד של רציחה או עבודה זרה מצדיקה ואף מחייבת סיכון חיים "ותיראן המילדות את האלוקים ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים ותחיין את .)(שמות א יז "הילדים כתב: ותחיין את הילדים, לא קבלו עליהן דברי פרעה להמית)(שם רש"י בפרושו על התורה את הזכרים. בדבריו מתבאר שיסוד הפסוק איננו תוספת מעשה חדש, אלא קביעה ברורה שהמילדות עמדו בקו אחד רציף של הצלת חיים, לא רק בהימנעות מן הרצח אלא בהכרזה מעשית שאין להן שום שייכות לגזירת ההריגה. לשון ותחיין איננה תיאור טכני אלא הצבת .זהות מוסרית ברורה, אנו מן המחיים ולא מן הממיתים תומש תשרפ כתב: יודיע הכתוב שלא פסקו מההטבה, והוא)(שם האור החיים הקדוש בפרושו על התורה ,סיבת היראה שיראו את האלוקים אפילו על מניעת ההטבה שהיו רגילין להטיב בסיפוק מזון ולא מלבד שלא עשו וגו' אלא ותחיין. בדבריו נחשף עומק חדש. היראה איננה רק בעמידה מול ציווי להרוג, אלא גם באי מניעת חסד. המילדות הבינו שאם יחדלו מלהיטיב כפי שהיו רגילות, גם זה ייחשב פגם ביראת אלוקים. נמצא שלדעתו לא התחילה ההחייאה בעקבות גזירת פרעה, אלא התורה מגלה שהן לא הפסיקו אפילו לרגע את החסד, משום שיראת שמים .אמתית נבחנת גם במקום שבו האדם עלול לומר לעצמו, אינני חייב , שמכיון)(שם עוד כתבו האור החיים הקדוש והאלשיך הקדוש בפרושיהם על התורה ,שלאחר גזירת פרעה היה חשש שאם ימות אחד מן הילדים ייחשדו המילדות שהרגוהו .השתדלו להחיות אף מי שעלול למות מיתת עצמו מחסרון מזון, כדי להוציא עצמן מן החשד ובזה נרמז בלשון ותחיין את הילדים, שהחייאה זו לא נבעה רק ממידת חסידות, אלא מהכרה שמניעת פעולה עלולה להתפרש כרציחה. ומתוך כך למדו להיות נקיות מהשם ומישראל .גם יחד כתב, שבלשון "ותחיין" נרמז שלא הסתפקו)(שם האלשיך הקדוש בפרושו על התורה בהימנעות מן ההריגה, אלא הוסיפו השתדלות להחיות, כדי שלא יעלה על לב בני אדם לומר שהן שותפות בגזרה, וכדי שיהיו נקיות מהחשד. ומתוך כך מתבאר שהפסוק מצייר פעולה מכוונת של יציאה מידי חשד, מפני שבמציאות של גזירת רציחה גם מיתה טבעית של תינוק עלולה להיזקף לחובתן, ולכן החייאה נעשית כאן לא רק חסד אלא גם הגנה מפני .חשד המביא חילול השם וסכנת נפשות נאמר בלשון ברורה: ותחיין את הילדים, תנא לא דיין שלא)(דף יא ע"ב בגמרא במסכת סוטה המיתו אותן, אלא שהיו מספיקות להם מים ומזון. דברי הגמרא חורגים מהבנה מצומצמת .של הפסוק. אין כאן רק סירוב לבצע רצח, אלא פעולה יזומה ומתמשכת של החייאה בפועל חז"ל מדגישים שהמילדות נטלו על עצמן אחריות חיובית, לספק מים ומזון, פעולה שיש בה .סיכון ממשי במציאות של גזירת מלך ושל פיקוח הדוק מבאר שתחיין את הילדים פירושו שלא הסתפקו בכך)(סוטה שם רש"י בפרושו על הגמרא שלא הרגו, אלא עשו מעשה של החייאה. מדבריו עולה שחז"ל ראו בנתינת מים ומזון חלק אינטגרלי מקיום ותחיין, ולא תוספת צדדית. כלומר, במקום שבו יש גזירת רציחה, עצם .העמידה מן הצד עלולה להיחשב שותפות, ולכן ההצלה חייבת להיות נראית ומוחשית לא מצינו לשון מפורשת המרחיבה בנקודה זו, ועל כן אין)(סוטה שם בתוספות על הגמרא .להביא דבר שלא נתברר במקור ברור, וכאן אנו עומדים בדברי הגמרא ורש"י בלבד עצם ניסוח הגמרא מעמיד שאלה חדה. מדוע נזקקו המילדות לפעולה נוספת של מים ומזון. הרי אם לא היו ממיתות בידיים, די היה בכך. ומכאן מוכח שחז"ל הבינו שיש מציאות שבה אי פעולה עלולה להתפרש כמעשה. בפרט כאשר קיימת גזירה מפורשת להרוג, וכל גם לנשמה מגיע אוכל מיתה טבעית של תינוק עלולה להיתלות במי שהופקד עליו. נמצא שלפי הבנת חז"ל, החייאה .זו לא היתה רק חסידות, אלא אמצעי הכרחי להסרת חשד של רציחה מכאן נפתח פתח רחב לבירור עקרוני. האם יש מצבים שבהם חשד של רציחה מחייב את ,האדם לפעול פעולה חיובית, אף כאשר פעולה זו מכניסה אותו לסכנה. והאם חובת ותחיין כפי שפירשו חז"ל, יוצרת עקרון הלכתי כללי, או שמא מדובר בהנהגה ייחודית לשפרה .ופועה בלבד נקודות אלו מעמידים את יסוד הסוגיה. לא מדובר רק בשאלה של לא תרצח, אלא בשאלה ,של אחריות על מראית המעשה. במקום שבו שתיקה או הימנעות עלולות להתפרש כרציחה .חז"ל מגלים שיש דרישה לפעול, להחיות, ולהיות נקי מן החשד כתב בתוכן דבריו על מעשה חנניה מישאל)(דף לג ע"ב הרשב"א בחידושיו למסכת כתובות ועזריה, שאף במקום שאין כאן עבודה זרה ממש מכל מקום כיון שמקצת בני אדם טועים וסבורים שעבודה זרה היא, נמצא שיש כאן קדוש השם במסירת נפש כדי שלא ייראה כאילו השתחוו לעבודה זרה. מדבריו מתבאר יסוד חד, שלפעמים עצם המראית בעיני הבריות נעשית חלק מן המצוה, לא מצד כבוד אדם, אלא מצד קדושת שמו יתברך, שאם העולם יראה במעשהו הכנעה לעבודה זרה, הרי זה חילול השם, ובמקום כזה מסרו עצמם, משום .שהחשד איננו חשד קל אלא חשד בעבירה החמורה ביותר כתבו על מה שאמרו אילמלי נגדוה לחנניה מישאל)(דף לג ע"ב תוספות במסכת כתובות ,ועזריה פלחו לצלמא, שיש צד לומר שהצלם לא היה עבודה זרה ממש אלא עשוי לכבוד המלך ואף על פי כן היה בזה קדוש השם ולכן מסרו עצמם למיתה. מדבריהם עולה שהמסירות איננה תמיד על עצם איסור עבודה זרה ממש, אלא על מעמד של קדוש השם מול אומה כולה, שכאשר ייראה הדבר כהשתחויה לענין שיש בו משמעות של כפירה, הרי זו נקודה .שמעמידה את האדם מול חובת קידוש השם ברבים כתב, לפיכך סמך זה ספר תולדות אדם)(סימן תתשל"ט בספר חסידים לרבי יהודה החסיד לפסוק לקרא בשם, שיקרא אותו בשם ה', אחר שם של יהודי, ולא שם של נכרי. אף שאין זה עוסק כאן במסירות נפש, מכל מקום למדנו ממנו יסוד שדרך התורה להעמיד את האדם במקום שיהיה נקי מן החשד ויהיה ניכר בקדושתו, שהרי שינוי חיצוני שעלול להביא לטשטוש זהות הוא פתח לטעות ולמכשול. ומכאן מתחדד שהדרישה להיות נקי ומובחן איננה רק ענין של נוחות חברתית, אלא בנין של קדושה בעולם שבו הבריות לומדות מן .המראה והשם לא פחות מן הפנימיות כתב, שחילול השם הוא מן החמורות, וכל)(שער ג אות קמז רבנו יונה בספרו שערי תשובה מעשה שגורם לבריות לחשוד באדם או לדבר עליו רעה בעניני יראת שמים, הרי הוא גורם פגם גדול בכבוד שמים. מתוך דבריו מתבאר שהחשד איננו רק צער אישי, אלא נזק רוחני ציבורי, משום שהבריות לומדות מן המעשה ומן השמועה, והאדם עלול להעמיד שם שמים תומש תשרפ בביזיון בעיני אחרים. לפי זה יש מקום לעיין, שכאשר החשד הוא חשד רציחה של נפש מישראל, הרי אין זו רק פגיעה בשמו של החשוד, אלא חילול השם כפול, כי יאמרו על יראי .שמים שהם שופכי דמים, ועל כן ייתכן שיש כאן חיוב גדול להסיר החשד בכל דרך האפשר ספר אורחות צדיקים לרבי אליהו מדייני, בשער הנקיות, כתב שהנקיות מן החשד היא חובת האדם משום שנאמר והייתם נקיים מה' ומישראל, ושאין די בכך שהאדם נקי בעיני שמים אם בעיני הבריות נראה הדבר כהפך. ואף שדבריו הם בדרך מוסר, מכל מקום הם בנויים על יסוד הפסוק והחובה, וניכר בהם שהנקיות מן החשד היא חלק מעבודת ה', ולא .ענין של כבוד עצמי הסתפק בשנות הזעם ברופא יהודי)(כתובות דף לג ע"ב הגר"י זילברשטיין בספרו חשוקי חמד שנדרש להמית יהודים חולים, וחושש שאם לא יגיש מזון יאמרו עליו שהמית, האם ימסור עצמו לסכנה כדי להוציא עצמו מחשד, והביא סיוע מן האור החיים הקדוש שראוי להשתדל להיות נקי מן החשד אף כשהדבר גובל בסכנת נפשות. מדבריו עולה שהוא הבין שאין כאן חשש חברתי בלבד, אלא מקום שבו החשד עצמו הוא פצע בהגדרת קדושת החיים, ובמקום כזה יש הצדקה להכניס עצמו לסכנה כדי שלא ייראה כרוצח, כשם שמצאנו בחנניה מישאל .ועזריה שמסרו עצמם כדי שלא ייראה כאילו עבדו עבודה זרה מתוך המקורות הללו נבנית מסגרת עיונית אחת. כאשר החשד הוא על עבירה קלה, חובת הסרת החשד היא הנהגה חשובה, אך עדיין יש לדון בגדריה. אולם כאשר החשד הוא על אחת מן החמורות, כגון עבודה זרה או שפיכות דמים, אזי החשד עצמו נוגע בקדוש השם ובחילול השם, ולא רק בכבוד האדם, ועל כן מצאנו ברשב"א ובתוספות שנכנס כאן שיקול של מסירות נפש כדי שלא תיווצר מציאות ציבורית של חילול השם. ומכאן מקום גדול לברר האם דין זה נאמר דווקא במקום שיש קדוש השם ברבים, או שאף ביחיד החשוד בשפיכות דמים יש .חיוב להגיע עד קצה גבול הסיכון כדי להסיר את החשד עתה יש להעמיד את הדברים על מכונם ההלכתי, ולהכריע בגבולות הדין למעשה, מבלי .לחרוג אף כמלוא נימה מיסודות פיקוח נפש ומסירות נפש שנמסרו לנו מדור דור קבע)(פרק ה הלכה א היסוד הראשון הוא דין פיקוח נפש. הרמב"ם בהלכות יסודי התורה .שכל עבירות שבתורה נדחות מפני פיקוח נפש, חוץ מעבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים ומבואר בדבריו שהאיסור למסור נפש הוא איסור גמור כאשר אין האדם מצווה בכך. אין .לאדם רשות להחמיר על עצמו ולהכניס עצמו לסכנה במקום שהתורה ציוותה וחי בהם .יסוד זה הוא אבן פינה שאין לעוקרה שבמקום שיש חילול השם ברבים, והאדם)(שם הלכה ד אולם כבר ביאר הרמב"ם עצמו נדרש לעבור עבירה אפילו קלה, יש מצוה לקדש את השם ולמסור נפש. ומכאן מתברר שהשאלה איננה אם מותר למסור נפש על חשד, אלא האם החשד יוצר מציאות של חילול .השם ברבים הדומה לעבירה עצמה גם לנשמה מגיע אוכל , שכתב שבחנניה מישאל)(דף לג ע"ב כאן נכנסים דברי הרשב"א בחידושיו למסכת כתובות ועזריה היה מקום למסירות נפש אף אם לא היתה עבודה זרה גמורה, משום שמקצת בני אדם טועים וסבורים שעבודה זרה היא. הרשב"א מחדש חידוש כבד משקל. אין המדד רק במעשה האמיתי, אלא גם באופן שבו המעשה נתפס בציבור. כאשר הציבור רואה בעין ברורה מעשה .שנדמה ככפירה, נוצר חילול השם המחייב מסירות נפש חיזקו קו זה, שקדוש השם יכול להיווצר גם במקום שהאיסור)(שם תוספות במסכת כתובות איננו ודאי גמור, אלא מצד המשמעות הציבורית של המעשה. נמצא שיש מציאות שבה .מראית עין איננה פרט שולי, אלא גדר מהותי בקדוש השם ,אולם יש להדגיש הבחנה יסודית. כל זה נאמר כאשר מדובר בחשד של רבים, בפרהסיא ,)(שער ג אות קמז ובדבר הנוגע לאחת מן החמורות. כך עולה גם מדברי רבנו יונה בשערי תשובה .שחילול השם הוא כאשר הבריות מדברים ואומרים ראה פלוני ירא שמים וכך הוא עושה כלומר, המדד הוא ההשפעה הציבורית והפגיעה בכבוד שמים, לא תחושת אי נוחות אישית .או חשד מקומי מצומצם . הוא לא קבע)(כתובות דף לג ע"ב ומכאן לחידושו של הגר"י זילברשטיין בספרו חשוקי חמד הלכה פסוקה, אלא הסתפק. לשונו מורה זהירות גדולה. הוא ראה בדברי האור החיים הקדוש ,והשפרה ופועה מקור לשיקול, אך לא הכרעה מוחלטת. משמע שדבריו נאמרו במקום קיצון ,שנות הזעם, כאשר עצם אי הפעולה מתפרשת בעיני השלטון והציבור כרציחה בפועל .והחשד עלול להמיט לא רק בושה אלא סכנה מיידית לאחרים ולכבוד שמים מן האמור יוצא חילוק ברור למעשה: כאשר החשד הוא של יחידים, או שאינו ודאי, או שאינו בפרהסיא, אין שום היתר לאדם לסכן עצמו. פיקוח נפש דוחה הכל, ואסור לאדם להחמיר על עצמו ולהכניס עצמו לסכנה כדי להסיר חשד, אפילו חשד חמור. זה בכלל שופך .דמים של עצמו כאשר החשד הוא בפרהסיא, של רבים, ובאופן ברור נתפס כאילו עבר האדם על אחת מן החמורות, כגון שפיכות דמים או עבודה זרה, ויש בכך חילול השם גמור, אזי מצאנו בדברי חז"ל והראשונים שיש מקום למסירות נפש, לא מצד החשד כשלעצמו, אלא מצד קדוש השם .הנוצר מן המראית הציבורית וגם בזה אין הדברים אמורים אלא כאשר אין דרך אחרת להסיר את החשד, וכאשר הסכנה איננה ודאית אלא גובלת בסכנה, כדוגמת שפרה ופועה שסיפקו מים ומזון אף שיכלו להיענש, או חנניה מישאל ועזריה שעמדו מול כבשן. אבל במקום שסכנת המוות .ודאית וברורה, ואין ציווי מפורש של קדוש השם, אין ביד האדם רשות למסור נפשו לא כל חשד מחייב מלחמה, ולא כל מראית עין מצדיקה סיכון, וההלכה דורשת שיקול דעת ולא התלהבות. חילול השם נמדד בעיני הרבים ולא בתחושת האדם עצמו, ולכן האחריות הציבורית קודמת לרגש הפרטי. קדוש השם איננו רשות אישית אלא מצוה תומש תשרפ מוגדרת, ורק במקום שהתורה גילתה שיש בו קדוש השם מותר ואף נדרש לשקול מסירות נפש. שפרה ופועה מלמדות שחסד אמיתי דורש אומץ, אך גם גבולות, ואומץ .שאיננו כפוף להלכה איננו קדושה אלא סכנה עיקר העניין עיקר העניין אין התורה דורשת מן האדם להיהרג כדי להיראות צדיק, אך יש מצבים נדירים וקיצוניים שבהם עצם ההיראות כרוצח או ככופר יוצרת חילול השם המחייב .עמידה עד מסירות נפש. שפרה ופועה לא חיפשו גבורה, אלא נקיות מה' ומישראל הן לא הקריבו את חייהן לשם שמן הטוב, אלא כדי שלא יתחלל שם שמים בעולם שבו שתיקה פירושה רציחה. ומתוך כך נמסר לנו כלל לדורות. החיים קודמים, אך קדושת החיים וקדושת השם שלובות זו בזו, ובמקום שבו העולם יראה ביהודי שופך דמים, לעיתים נדרש אומץ שאין גדול ממנו כדי להראות שהוא מן המחיים ולא .מן הממיתים