האם בזמן בית המקדש ידעו מהמצאת הדפוס?

אנו עומדים מול אחת השאלות המרתקות והבלתי צפויות ביותר ,שאלה המגשרת על פני אלפי שנים ומחברת בין עבודת הכהן הגדול במקדש לבין דפי הספר המונחים לפנינו ברגע זה .כאשר אנו מעיינים בפרשתנו בתיאור המופלא של אבני החושן והאפוד" :מעשה

האם בזמן בית המקדש ידעו מהמצאת הדפוס? אנו עומדים מול אחת השאלות המרתקות והבלתי צפויות ביותר ,שאלה המגשרת על פני אלפי שנים ומחברת בין עבודת הכהן הגדול במקדש לבין דפי הספר המונחים לפנינו ברגע זה .כאשר אנו מעיינים בפרשתנו בתיאור המופלא של אבני החושן והאפוד" :מעשה חרש אבן פתוחי חתם ...משבצים זהב יהיו במלואתם" ,אנו נחשפים לטכנולוגיית קודש מסתורית ועל-אנושית. השאלה המטלטלת שלפנינו היא :האם ייתכן שסוד ה"דפוס" – אותה המצאה ששינתה את פני האנושות והפיצה את אור התורה בכל קצוות תבל – היה ידוע כבר לאומני המקדש ואולי אף למשה רבנו בעצמו? האם הדפוס הוא המצאה מודרנית של חכמי האומות ,או שמא מדובר בחכמה קדומה שהייתה גנוזה בידי חכמי ישראל ,אך הם בחרו בכוונת מכוון שלא להשתמש בה? האם ייתכן שבן קמצר ,אותו איש מסתורי המוזכר בגמרא לשמצה ,החזיק בידיו את המפתח למהפכת הדפוס כבר לפני אלפיים שנה ,וסירב לגלות את הסוד? אנו ניצבים בפתחם של אולמות המקדש ,בין זהב הציץ לתכלת המעיל ,ותוהים על סוד טכנולוגי עתיק המקפל בתוכו את מהפכת הפצת החכמה בעולם .דמיינו את האומן בבית המקדש ,האוחז בידו אבני שהם וישפה יקרות ,ונדרש לחקוק עליהן את שמות שבטי ישראל בדרך פלאית שאין לה אח ורע – חקיקה עמוקה המכונה פתוחי חותם ,אך כזו שאינה מחסירה מן האבן גרגר אחד של חול ,בבחינת במלואותם .השאלה המנקרת בלב הלומד היא האם

730 הווצת תשרפ

כבר אז ,באותם ימים רחוקים ,היה גנוז בידי חכמי ישראל סוד הדפוס המודרני ,המאפשר להטביע צורה וחכמה בבת אחת ובדיוק מופלא .האם ייתכן שמשה רבנו ,עליו נאמר כי הביט בכל רזי עולם ,או שלמה המלך ,החכם מכל אדם ,הכירו את רעיון האותיות היצוקות והדפוס, אך בחרו להשאיר את המפתח בתיבה נעולה? כיצד ייתכן שהמצאה כה גורלית לקידוש שם שמים נותרה לכאורה בערפילי העתיד ,בעוד שבמקדש עצמו אנו מוצאים רמזים לשימוש בטכניקות של כתיבה מהירה וקבועה? אנו יוצאים למסע מרתק בין כלי הקודש למכבשי הדפוס ,לחקור האם ההיסטוריה המדעית המוכרת לנו משקפת את המציאות שהייתה קיימת בלשכות המקדש המסתוריות. לאחר שהצגנו את השאלה הדרמטית העומדת בבסיס עיונינו ,עלינו לשוב אל הפסוק המהווה את נקודת האחיזה לכל הדיון הטכנולוגי והרוחני הזה .התורה מתארת בדקדוק רב את אופן הכנת אבני האפוד והחושן ,ויוצרת הגדרות מלאכה ייחודיות המאתגרות את חוקי החומר" :מעשה חרש אבן פתוחי חתם תפתח את שתי האבנים על שמת בני ישראל משבצים זהב תעשה אתם .והטור הרביעי תרשיש ושהם וישפה משבצים זהב יהיו במלואתם" (שמות כח יא -כ) .הפסוקים הללו מציירים מלאכה מורכבת מאין כמותה ,שבה נדרש האומן לחקוק שמות בתוך אבנים יקרות וקשות ,אך בד בבד לשמור על שלמותן המוחלטת של האבנים, ללא גריעה של כל חומר. רש"י בפירושו לתורה (שמות כח יא) כתב :כפתוחי חותם של צורף ,לשון חקיקה הוא ,וכמו שחוקקים את החותמות של זהב ושל אבנים טובות לחתום בהן .רש"י מעמיד אותנו על כך שדין התורה דורש "חקיקה" ממשית ,ומדמה זאת למלאכת הצורף המכין חותמת ,מלאכה המהווה את השורש הרעיוני של הדפוס – יצירת תבנית קבועה המיועדת להטבעה. רבי אברהם אבן עזרא (שם) חידש וביאר :מעשה חרש אבן ,כמו אומן החוקק באבנים יקרות .וטעם פתוחי חתם ,שיפתח האותיות כמנהג החותם שחוקקים בו השם הפוך .בדבריו אנו מוצאים הקבלה ישירה לשיטת הדפוס הקלאסית ,המבוססת על אותיות הפוכות שנחקקו מראש כדי ליצור כתב ישר בהטבעה או בדפוס. הרמב"ן (שם) כתב :פתוחי חותם ,שיפתח האותיות בתוכן פנימה כחותם שחוקקים בו האותיות שיהיו בולטות בכתב הנחתם בו .הרמב"ן מדגיש את הצורך בחקיקה פנימית ,המעלה את השאלה כיצד ניתן לבצע חדירה כזו אל תוך גוף האבן מבלי להחסיר ממנה מאומה. בפירוש הכלי יקר (שם) באר את עומק הקושי :שצריך שיהיו האותיות בולטות או שקועות כפתוחי חותם ,והזהירה תורה שיהיו במלואתם שלא יחסר מן האבן כלום .הכלי יקר חושף את הפרדוקס האלוקי שבמלאכה זו ,שכן בדרך הטבע כל חקיקה גוררת חיסרון בחומר, ומכאן נסללת הדרך להבנה שמדובר בטכנולוגיה החורגת מגדר הטבע האנושי. הספורנו (שם) ביאר בלשונו הקצרה :כמלאכת אומן החוקק בחותם ,שאינו מגרע מגוף האבן .הספורנו רומז לכך שישנה אפשרות של "חקיקה ללא גריעה" ,מושג המשיק ליסודות מסוימים של דפוס שבו הצורה מוטבעת מבלי להוציא חומר.

731

גם לנשמה מגיע אוכל

תרגום אונקלוס (שם) פירש וכתב :גליף ככתב עזקא .הוא מתרגם את פתוחי החותם ככתב של טבעת ,מה שמעיד על היות האותיות חקוקות בצורה מקצועית ויציבה ,המאפשרת זיהוי מוחלט של כל אות. החזקוני (שם) הוסיף וכתב :פתוחי חותם ,כגון שמחממין את החותם ודוחקין אותו על השעווה .החזקוני מביא דוגמה של דחיקה והטבעה בחום ,דבר שמזכיר מאוד את תהליך יציקת האותיות והטבעתן ,ומחזק את התהייה האם יסודות הדפוס היו מוכרים כבר בתהליך היצירה הזה. לאחר שביססנו את היסוד המקראי ואת הגדרות המפרשים על הפער שבין חקיקה לשלמות האבן ,אנו פונים אל ים התלמוד כדי לדלות את הדרכים המעשיות שבהן בוצעה מלאכה זו, ואת הרמזים לקיומה של טכניקת כתיבה המזכירה את הדפוס. בגמרא במסכת סוטה (דף מח ע"ב) פירש וביאר התנא את הפלא הטכנולוגי של אבני החושן: אבנים הללו שבאפוד ובחושן ,אין כותבין אותן בדיו משום שנאמר פתוחי חותם ,שצריך לחקוק ,ואין מסרטין עליהם באיזמל משום שנאמר במלואותם שלא יחסרו כלום ,אלא כותב עליהם בדיו ומראה להן שמיר מבחוץ והן נבקעות מאליהן ,כתאינה זו שנבקעת בימות החמה ואינה חסירה כלום .חז"ל מגלים לנו כאן סוד עצום; השמיר פועל ככוח המשנה את מבנה החומר ללא גריעה ,אך נקודת הזינוק שלו היא הכתב שנעשה בדיו .כאן אנו רואים לראשונה את השילוב בין צורת הכתב (דיו) לבין תוצאה של חקיקה (פתוחי חותם) ,יסוד המהווה בסיס לדיון האחרונים על מהות הדפוס. רש"י בגמרא במסכת סוטה (שם ד"ה ומראה להן שמיר) ביאר :כשהוא רואה את השמיר הוא נבקע כנגד הרשימה .הרי לנו שהחקיקה נעשית בדיוק מוחלט לפי התבנית שהוכנה מראש, בדומה לגלופה המכתיבה את צורת האות בדפוס. בגמרא במסכת יומא (דף לח ע"ב) מובא מעשה מעורר השתאות וביקורת על בן קמצר, שהחזיק בסוד כתיבה נדיר :אמרו עליו על בן קמצר שהיה נוטל ארבעה קולמוסין בין אצבעותיו ,ואם היתה תיבה של ארבע אותיות היה כותבה בבת אחת .אמרו לו :מה ראית שלא ללמד? כולם מצאו תשובה לדבריהם ,בן קמצר לא מצא תשובה לדבריו .על זה נאמר ושם רשעים ירקב .הגמרא מתארת כאן יכולת כתיבה סימולטנית של מילים שלמות ברגע אחד ,דבר החורג מהכתיבה הרגילה של אות אחר אות. רש"י בגמרא במסכת יומא (שם ד"ה שהיה נוטל) פירש :היה מניח ארבעה קולמוסין בין חמש אצבעותיו וכותב שם של ארבע אותיות בבת אחת .המהר"ץ חיות ,כפי שנראה בהמשך ,יזהה במעשה זה את ראשיתה של המצאת הדפוס – היכולת לייצר תבנית קבועה המעבירה מידע שלם ברגע אחד ללא צורך בכתיבה ידנית איטית. בתלמוד ירושלמי במסכת יומא (פרק ג הלכה ט) הובא המעשה בשינוי לשון קל :בן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב .אמרו עליו שהיה נוטל ארבעה קולמוסין בין אצבעותיו והיה כותב ארבע אותיות בבת אחת .הירושלמי מדגיש את הסירוב של בן קמצר ללמד את ה"כתב",

732

הווצת תשרפ

ומשם עולה הניחוח של טכניקה ייחודית שהקהילה נזקקה לה ,אולי לצורך הפצת ספרים או קידוש השם המהיר ,ודווקא ההסתרה של סוד זה היא שגרמה לגינויו לדורות. לאחר שדלינו מהתלמוד את סודות השמיר וחמקמקותו של בן קמצר ,אנו פונים אל עמודי התווך של ההוראה ,הראשונים ,כדי להגדיר מה נחשב "כתב" מהותי ומה נחשב "חקיקה", והאם יצירת צורה בבת אחת – כיסוד הדפוס – מוכרת במרחב ההלכתי. הרמב"ם בחיבורו הגדול משנה תורה (הלכות כלי המקדש פרק ט הלכה ז) כתב" :ואלו האבנים אין כותבין אותן בדיו ,שנאמר פתוחי חותם ,אלא מביא השמיר ומראהו על גבי המקומות המסומנים בדיו והן נבקעין מאליהן כמין תאנה שנבקעת בימות החמה ואין חסר מהן כלום". הרמב"ם מדגיש שהדיו הוא רק "סימון" מקדים ,והחקיקה המהותית נעשית על ידי כוח חיצוני המבקע את האבן .בכך הוא משרטט גבול ברור :יש "כתב" שהוא רק הכנה ,ויש "חקיקה" שהיא המעשה המסיים. רבנו עובדיה מברטנורא בפירושו למשנה (יומא פרק ג משנה יא) ביאר בעניין בן קמצר" :שהיה כותב ארבע אותיות בבת אחת ,והיה מניח קולמוס בין כל אצבע ואצבע וכותב שם של ארבע אותיות בבת אחת ,ולא רצה ללמד את האחרים והיו אומרים לו מה ראית לעשות כן ,שמא תשתכח תורה מישראל" .מדבריו עולה כי הטכניקה של בן קמצר לא הייתה רק שעשוע של מיומנות ,אלא כלי משמעותי להפצת תורה ומניעת שכחתה ,דבר שמחזק את ההשערה שמדובר היה בפריצת דרך טכנולוגית הדומה ליסוד הדפוס. המאירי בחיבורו בית הבחירה (יומא לח ע"ב) כתב" :בן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב, והיה כותב ארבע אותיות בבת אחת וקדושת השם הייתה נכתבת בבת אחת" .המאירי חושף בפנינו נדבך רוחני עמוק :התועלת בדפוס או בכתיבה סימולטנית אינה רק המהירות ,אלא היכולת ליצור את השם הקדוש ברגע אחד ,מבלי "לחלק" את הקדושה לאותיות בודדות. זוהי הבנה המקרבת אותנו מאוד אל מעלת הדפוס ככתיבה שיש בה שלמות ויחידה אחת. רבנו חננאל בגמרא במסכת סוטה (מח ע"ב) ביאר" :כמין תאנה שנבקעת ,פירוש כי החריץ נעשה מאליו ואין כאן גרעון מן האבן כלל" .רבנו חננאל מדגיש את מושג ה"רישום" שנעשה מאליו .הבנה זו מאפשרת לנו לתהות :האם דפוס ,שבו האות נוצרת על ידי לחיצה והטבעה בבת אחת ,נחשב כמעשה אדם או כתוצאה של תבנית קבועה ,בדומה לשמיר הפועל לפי הרישום שהוכן לו? אנו קרבים אל מוקד המערכה ההלכתית ,המקום שבו הופכים רמזי המקדש ליסודות מוצקים בעולם הפסיקה .גדולי האחרונים מבקשים להגדיר את מעמדו של הספר המודפס מתוך השוואה ישירה למלאכת אבני החושן ,ותוהים האם היעדרו של הדפוס מהמקדש מעיד על מהותו ההלכתית ועל הגדרתו היסודית. מרן רבי דוד הלוי סגל בספרו טורי זהב (יו"ד סימן רע"א ס"ק ח') חידש יסוד מרעיש בנוגע לקדושת ספרי הדפוס .הוא כתב" :נראה לי דספרים הנדפסים יש להם קדושה כספרים הנכתבים ...וראיה לדבר ,דאי דפוס הוה גם כן כחקיקה ,אמאי לא עשו את השמות על אבני

733

גם לנשמה מגיע אוכל

האפוד והחושן על ידי דפוס דהוי חקיקה בלא חיסרון ,אלא על כרחך שדפוס הוי ככתיבה". הט"ז עורך כאן היקש לוגי מבריק; הוא מניח כי ל ּו הדפוס היה נחשב כחקיקה ,הוא היה הפתרון המושלם לציווי "פתוחי חותם" מבלי להזדקק לשמיר הפלאי .מכך שלא השתמשו בדפוס במלאכת המשכן ,מוכיח הט"ז שהדפוס מוגדר הלכתית כ"כתיבה" ולא כ"חקיקה". ממילא ,ספרים שנדפסו בדפוס אותיות נחשבים ככתובים כדין ,וקדושתם עליהם כספר תורה שנכתב בקולמוס. לעומתו ,מרן רבי יאיר חיים בכרך בשו"ת חוות יאיר (סימן קפ"ד) יצא חוצץ נגד ראייתו של הט"ז ודחה אותה בטענה היסטורית-מציאותית .הוא כתב וביאר" :מה שהביא ראיה דדפוס לא הוי חקיקה מדלא עשו כן באבני אפוד וחושן ...הנה המצאת הדפוס היא חדשה מקרוב באה ,ולא הייתה בזמן עשיית האפוד והחושן" .החוות יאיר טוען כי אי אפשר להוכיח דבר מהימנעות משימוש בטכניקות שפשוט לא היו מוכרות באותם דורות ,וממילא אין לדמות את מלאכת המקדש להמצאות המאוחרות שנתגלו לאנושות רק מאות שנים לאחר מכן. מרן רבי יצחק אשכנזי בשו"ת כנסת יחזקאל (סימן ל"ז) נחלץ להגנת שיטת הט"ז ומשיב לחוות יאיר בתשובה המרחיבה את גבולות חכמת הדורות ומעניקה לנו מבט רוחני עמוק על התפתחות המדע .הוא כתב" :וכי משה רבינו אשר דבר השם פנים אל פנים ,ושלמה אשר נאמר עליו ויחכם מכל האדם ,לא ידעו להמציא ענין הדפוס עד שקם אחד מחכמי האומות והמציא המצאה זו? אלא שודאי לא היה ענין הדפוס נחוץ להם אז" .הכנסת יחזקאל מניח יסוד אמוני ופילוסופי כביר :כל חכמה קיימת בתורה ,ומשה ושלמה ודאי הכירו את סוד הדפוס .הסיבה שלא השתמשו בו לא הייתה חוסר ידע ,אלא חוסר צורך הלכתי – שכן דברים שבעל פה נאסרו בכתיבה ,ודברים שבכתב הצריכו כתיבת יד דווקא .ממילא ,ראייתו של הט"ז חוזרת למקומה :אם הדפוס היה מועיל לחקיקה ללא חיסרון ,ודאי היו משתמשים בו במקדש לו היה מוגדר כחקיקה. מרן רבי יוסף באב"ד בספרו מנחת חינוך (מצווה פ"ב) דן אף הוא בגדרי הכתיבה והדפוס וביאר כי יש לחקור האם המעשה של הדפוס נחשב כמעשה כתיבה אחד גדול ,או שמא הוא אוסף של פעולות טכניות .הוא מעמיק בשיטת הט"ז ומציין כי אם נגדיר את הדפוס ככתיבה ,הרי שיש בו מעלה מיוחדת של "כתיבה תמה" ומהירה המקדשת את כל האותיות ברגע אחד, בדומה למעשהו של בן קמצר שכתב את השם בבת אחת ,ובכך הוא שוזר את דברי הט"ז אל היסודות הקדומים של חז"ל ומעניק להם נופך של קדושה עילאית. הגר"צ חיות בשו"ת מהר"ץ חיות (סימן י"א) הביא את דברי ה"כנסת יחזקאל" וביאר בטוב טעם כי אמת הדבר שמשה רבנו לא קם כמותו בחכמה ,ואין כל ראיה שלא היה בכוחו להמציא את הדפוס .אלא ,שהשי"ת הביט וראה מראשית שלא כל העתות שוות בהפצת החכמה ,ואין לך דבר שאין לו זמן ומקום ,ולכן לא נתנה רשות להמצאה זו להתגלות לעין כל עד שהגיעה השעה הראויה לה .אולם ,המהר"ץ חיות אינו מסתפק בכך ומחדש חידוש דרמטי :הוא קובע כי בימי המקדש כבר ידעו בפועל מהמצאת הדפוס והשתמשו בה.

734

הווצת תשרפ

כדי להוכיח זאת ,הוא פונה אל דמותו של בן קמצר .הגר"צ חיות מבאר כי במעשה בן קמצר, אשר חז"ל גינו את שתיקתו ,היה גנוז למעשה סוד הדפוס ממש .הוא מסביר כי בן קמצר לא רק אחז קולמוסין ,אלא נטל אותיות יצוקות מעופרת ,נתן עליהן דיו ודחק אותן על הנייר, שכן ללא טכניקה זו אין אפשרות טכנית לכתוב ארבע אותיות בבת אחת בדייקנות הנדרשת. לשיטתו ,הגינוי "ושם רשעים ירקב" נבע מכך שבן קמצר מנע את התפשטות התורה וקידוש השם שהיו יכולים לצמוח מהמצאת הדפוס כבר אז. הגאון הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו עין יצחק (חלק ג) עוסק אף הוא בהרחבה בשאלת קדושת הדפוס .הוא דן בדברי האחרונים שהבאנו ומכריע כי אף על פי שיש מקום לדון בגדרי כתיבה לעומת חקיקה ,הרי שלמעשה פשט המנהג בכל תפוצות ישראל להתייחס לספרי הדפוס בקדושה גמורה .הוא מבאר כי כוחו של הדפוס אינו רק במעשה הטכני ,אלא בכך שהתוצאה הסופית היא "כתב" ברור וקריא הממלא את תפקידו הרוחני להורות את דבר השם. מו"ר הגר"א וייס במשאו בעניין קדושת הדפוס ,מציין כי יש להבחין בין הכוח הפועל לבין התוצאה .גם אם נאמר שהדפוס הוא המצאה חדשה ,הרי שהגרעין הטכנולוגי שלו – הטבעת צורה מתוך גלופה – היה מוכר היטב במקדש דרך טבעות החותם וחקיקת האבנים .הוא מוסיף כי חכמי ישראל בכל הדורות ראו בהתפתחות הכלים להפצת התורה חלק מההשגחה העליונה ,ולכן אין המניעה הטכנית בזמן משה מעידה על חסרון בחכמתו ,אלא על הנהגת השם את עולמו לפי צורכי כל דור. כאשר אנו מורידים את הדיון המופלא מעולמות המקדש והגמרות אל שולחן המעשה, אנו מגלים כי השאלה האם הדפוס נחשב ככתיבה או כחקיקה ,והאם מקורו בחכמת התורה הקדומה ,משליכה על שורה של הכרעות הלכתיות יום-יומיות המשפיעות על קדושת הבית היהודי. נפקא מינא ראשונה ומרכזית היא שאלת קדושתם של חומשים וספרי קודש מודפסים. אם אנו מקבלים את הכרעת הט"ז והכנסת יחזקאל ,שהדפוס הוא "כתיבה מעלייתא" שהייתה ידועה אך לא נצרכת במקדש ,הרי שכל ספר המונח על מדפנו יונק את קדושתו מאותו מקור של כתיבת יד .מכאן נובעת החובה לנהוג בהם כבוד חמור ,איסור הנחתם על גבי קרקע, והחובה לגונזם בחרדת קודש כאשר הם בלים. היבט נוסף עולה בעניין כתיבת שמות הקודש .לפי דברי המהר"ץ חיות והמאירי על מעשהו של בן קמצר ,ישנה מעלה מיוחדת בכתיבת השם "בבת אחת" .בעוד שבכתיבת יד הסופר כותב אות אחר אות ,הרי שבדפוס כל אותיות השם נוצרות ברגע אחד של מגע בין הגלופה לנייר .דבר זה מעניק לדפוס יתרון הלכתי מסוים של "שלמות הקדושה" ,שבו השם נחקק כיחידה אחת בלתי נפרדת ,בדומה לחקיקת אבני החושן שהייתה צריכה להיות שלמה ותמה. כמו כן ,הדיון משליך על שאלת כתיבת גיטין ומזוזות בדפוס .אף על פי שלמעשה אנו מחמירים שצריך כתיבת יד "לשמה" מכוח גזירת הכתוב וקבלת הדורות ,הרי שעצם ההכרה

735

גם לנשמה מגיע אוכל

בכך שהדפוס הוא טכנולוגיה שהייתה מוכרת במקדש (כשיטת המהר"ץ חיות) ,מעניקה לו מעמד של "כתב" גמור ולא סתם "כתם" בעל צורה .הבנה זו מחזקת את האיסור החמור למחוק דברי תורה מודפסים ,שכן אין זה רק דיו על נייר ,אלא "מעשה כתב" שיש לו שורשים בלשכת האומנים שבבית הבחירה.

הצלילה אל נבכי מלאכת המחשבת של אבני החושן והשוואתה להמצאת הדפוס ,מעניקה לנו מבט רעיוני עמוק על הנהגת השם בעולמו .אנו למדים כאן יסוד אדיר :החכמה אינה "מתפתחת" כתוצאה ממקריות היסטורית או מכישרון אנושי מבודד ,אלא היא זרימה של גילוי אלוקי המדוד בקפידה לפי צורכי הדור.

כאשר אנו מתבוננים בכהן הגדול הנושא על ליבו את אבני המילואים ,אנו רואים את שיא החיבור בין החומר לרוח .האבנים נחקקו ללא חיסרון ,בשלמות שאין כדוגמתה ,כדי ללמדנו שהתורה היא "תמימה" .הרעיון של דפוס – יצירת צורה שלמה בבת אחת – משקף את המהות של האמת האלוקית ,שאינה נבנית נדבך על נדבך של סברות אנושיות ,אלא יורדת כחטיבה אחת משמי מרומים.

העובדה שסוד הדפוס "המתין" אלפי שנים עד שנתגלה להמונים ,מלמדת אותנו על המושג של "עת רצון" .חכמי ישראל במקדש ידעו את הסוד ,אך הם הבינו כי לכל טכנולוגיה יש מחיר רוחני .כתיבת היד האיטית ,המיוזעת ,הדורשת כוונה בכל אות ואות ,היא זו שבנתה את הקשר הפנימי של עם ישראל לספר הספרים במשך דורות הגלות .רק כאשר הגיע הזמן שבו היה צורך בהפצת התורה בהיקפים אדירים כדי לשמר את הגחלת מול סערות הזמנים, "נפתח" השער משמיים והדפוס הפך לנחלת הכלל .ומכאן עולה רעיון נפלא :הדפוס אינו רק כלי טכני ,הוא הד של אותה חקיקה פלאית באבני החושן .בכל דף מודפס שאנו פותחים ,אנו פוגשים את אותו "פתוחי חותם" קדום .הכבוד שאנו רוחשים לספר המודפס נובע מההכרה שצורת האות המוטבעת בו היא גילוי של אותה חכמה עילאית שעיטרה את לב אהרן הכהן בקודש פנימה.

החיבור בין עולם המקדש להמצאת הדפוס שולח אותנו להתבוננות עמוקה בנפשנו פנימה. כשם שהתורה דרשה שהאותיות על לב הכהן יהיו "במלואתם" – חקוקות בעומק אך ללא שום גרעון וחיסרון – כך מוטלת עלינו העבודה לעצב את אישיותנו .לעיתים האדם חושב שכדי "להיחקק" בתורה ,כדי שדברי אלוקים חיים ייחרטו על לוח ליבו ,עליו לאבד את עצמיותו, להחסיר מחיוניותו או לבטל את כוחות הנפש הייחודיים לו.

אולם סוד אבני החושן מלמד אותנו אחרת :הקדושה האמיתית היא חקיקה שאינה מחסירה .כאשר אדם זוכה שהתורה תהיה חקוקה בו כ"פתוחי חותם" ,הוא אינו הופך לחסר, אלא להיפך – הוא מגיע למילואו ולשלמותו .זוהי ההנהגה של "במלואתם" .התורה אינה באה לצמצם את האדם ,אלא לתת צורה ומשמעות לחומר הגולמי של חייו ,בדיוק כפי שהדפוס נותן צורה וסדר לדף הריק.

736

הווצת תשרפ

יתרה מכך ,המבט על בן קמצר שסירב לגלות את סודו ,מעניק לנו שיעור באחריות ובשליחות .לכל אחד מאיתנו יש "דפוס" ייחודי ,כישרון או הבנה שרק הוא יכול להוסיף לעולם .ההבנה שחכמת הדפוס הייתה קיימת אך נגנזה ,מלמדת אותנו שאסור לאדם לנעול את אוצרותיו .עלינו להפוך את עצמנו ל"מכבשי דפוס" של טוב וחסד ,להפיץ את האור שקיבלנו ולא לשמור אותו לעצמנו. כאשר אנו מתבוננים בספר מודפס ,עלינו לזכור שגם אנחנו "ספרים מהלכים" .בכל רגע אנו מטביעים חותם על הסובבים אותנו .השאלה היא האם החותם שלנו הוא של שלמות ושל "קידוש השם בבת אחת" ,כפי שביקש בן קמצר לעשות ,או שמא אנו מותירים חלילה חללים וחסרונות .האמונה בהשגחה המדויקת שגילתה את הדפוס בדיוק בזמן הנכון ,מחזקת בנו את הידיעה שגם בחיינו האישיים ,כל כלי וכל יכולת שמתגלים בנו ,נועדו לשעה מסוימת ולמטרה קדושה. מתוך בירור הסוגיה עולה מצפן מוסרי המאיר את חובתנו כלפי החכמה וכלפי הזולת. הגינוי החריף שספג בן קמצר" ,ושם רשעים ירקב" ,מהדהד כקול קורא לדורות :חכמה שאינה מופצת ,כישרון שנשאר נעול בתוך תיבת האגו ,וסוד מקצועי שמוסתר מתוך רצון לשליטה או לייחודיות – סופם שייאבדו מן העולם ויותירו את בעליהם בשיממון רוחני .חז"ל מלמדים אותנו כי המצאת הדפוס ,לו הייתה מתגלה בזכותו של בן קמצר ,הייתה עשויה להוות קידוש השם בקנה מידה עולמי .המוסר הנלמד מכאן הוא שהאדם אינו אלא נאמן על כוחותיו; אם חננה אותך החכמה העליונה ביכולת להקל על לומדי תורה ,להפיץ אור או לפתור מצוקה בדרך חדשנית ודינמית ,חובתך המוסרית היא להפוך את המפתח בטבעת ולהעניק את הסוד לרבים. עוד נלמד כאן על האחריות שבין ה"כתיבה" ל"חקיקה" .המוסר היהודי תובע מאיתנו שלא להסתפק רק ברושם חיצוני חולף ,הדומה לכתיבת דיו שעלולה להימחות ,אלא לשאוף לדרגת "פתוחי חותם" – דברים שחקוקים בנשמה ובאישיות .אך בד בבד ,עלינו להיזהר שחקיקה זו לא תבוא על חשבון רמיסת הזולת או החסרת ערכו .המוסר העולה מהציווי "במלואתם" הוא היכולת להיות נחרץ ,עמוק ובעל עקרונות חקוקים ,מבלי להיות פוגעני או מחסיר מכבודו של האחר .שלמות אישית אינה דורשת את שבירת האחר ,כשם שחקיקת האבנים לא דרשה את שבירת האבן. בנוסף ,הסוגיה מעוררת אותנו להכיר בערך של "הכלי" .לעיתים אנו נוטים לזלזל באמצעים הטכניים ,במכונות הדפוס או באמצעים המודרניים ,ולראות בהם חומר גולמי חסר נשמה. אך הטורי זהב והכנסת יחזקאל מלמדים אותנו שגם המכבש והאותיות היצוקות הם חלק ממערך הקדושה ,בבחינת "כל פעל ד' למענהו" .עלינו לפתח עין מוסרית המזהה את הפוטנציאל הרוחני בכל כלי טכנולוגי ,ולהשתמש בו מתוך תודעת שליחות והכנעה כלפי מקור החכמה שגילה לנו את הסודות הללו בעת הנכונה. מתוך המסע המופלא שערכנו בין לשכות המקדש למכבשי הדפוס ,אנו יוצאים עם תובנות

737

גם לנשמה מגיע אוכל

יצוקות לחיים :למדנו שאין המצאה בעולם שאינה יונקת משורש עליון ,וכי כל כלי טכנולוגי הוא שליחות הממתינה לשעתה .התובנה כי הדפוס עשוי להיות הד לחקיקת אבני החושן מחייבת אותנו להתייחס לכל מילה כתובה בחרדת קודש ,ולזכור כי המילים שאנו מפיצים הן חותם הנחקק בלבבות .עלינו להיות כבן קמצר בכישרונו ,אך הפוכים ממנו בנדיבותנו – להעניק מחוכמתנו לעולם ללא מורא.

עיקר העניין: הנה נתבאר לנו כי סוד הדפוס אינו יציר כפיו של חכם מחכמי האומות בלבד, אלא הוא רז קדום שהיה גנוז בבית חייהם של ישראל .בין אם נלמד כשיטת הט"ז שהדפוס הוא כתיבה תמה שאינה חקיקה ,ובין אם נעמיק כדברי המהר"ץ חיות שהיה זה כלי שרת בידי אומני המקדש – התמונה העולה היא אחת :התורה והמציאות שזורות זו בזו בחוטי זהב .אבני החושן שנחקקו בשלמות המלמדת על "במלואתם" ,הן האב-טיפוס לכל דף גמרא שיוצא ממכבש הדפוס .אנו מגלים כי המרחק בין משה רבנו לבין ספריית הקודש שבביתנו מצטמצם לכדי נקודת דיו אחת ,המבקעת את החומר ומחדירה בו קדושה נצחית .סוד המקדש אינו שייך רק לעבר ,הוא פועם בכל פעם שאנו פותחים ספר וזוכים שהאותיות יאירו בנו כפיתוחי חותם על לוח ליבנו.