אדם יהודי שנאלץ בכפייה לחלל שבת באיזה מלאכה יבחר? הוכח מפרשת השבוע!
מפרשת השבוע! דמיינו בנפשכם מחזה מצמרר המרעיד את כל נימי הלב ,יהודי העומד בלב המאפליה כשחרב חדה מונחת על צווארו ועיניהם הרצחניות של עריצים נועצות בו מבט של מוות,
אדם יהודי שנאלץ בכפייה לחלל שבת באיזה מלאכה יבחר? הוכח מפרשת השבוע! דמיינו בנפשכם מחזה מצמרר המרעיד את כל נימי הלב ,יהודי העומד בלב המאפליה כשחרב חדה מונחת על צווארו ועיניהם הרצחניות של עריצים נועצות בו מבט של מוות, והם אינם דורשים את דמו אלא את נשמתו .בצהרי יום השבת קודש ,בשעה שהעולם כולו שובת ומתעטף בקדושה עליונה ,נאלץ אותו יהודי בלחץ של כפייה ואיומי רצח לעשות את הבלתי יאומן ולחלל את יום הברית .עומד הוא שם ,בודד מול גורלו ,וליבו זועק בקרבו: ריבונו של עולם ,אם נגזר עליי לחלל את קדושת יומך כדי להציל את חיי ,האם כל המלאכות שוות הן בכיעורן? האם ישנה מלאכה אחת שבמבט ראשון נראית כעוד פעולה גשמית ,אך בעומק טמונה בה חומרא נוראה של עבודה זרה וכפירה בעיקר? כיצד ינווט האדם את ידיו הרועדות בין ל"ט מלאכות שבת ,האם יבחר לחרוש בקרקע או שמא להוציא חפץ מרשות לרשות ,ומהו הסוד הטמון בפרשת השבוע המלמד אותנו כי גם בשאול תחתיות של כפייה, ישנה מלאכה אחת שממנה עדיף לברוח מכל משמר? השאלה הזו אינה רק בירור הלכתי יבש ,אלא היא דרמה של נפש הלוחמת על כבודה של השבת בתוך תופת של סכנה. כאשר אנו באים לחפש את השורש העמוק לשאלתנו ,עלינו לפנות אל המקורות הראשוניים בתורה הקדושה ,שם נזרעו זרעי הקדושה והאיסור .בפרשת משפטים אנו מוצאים את הציווי המיוחד על השבת כחלק ממערכת המשפטים והמצוות שבין אדם למקום: "ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר .ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו ושם אלהים אחרים לא תזכירו לא ישמע על פיך" (שמות כג יב-יג)
פסוקים אלו מלמדים אותנו את היסוד הגדול של שביתת השבת ,אך סמיכות הפרשיות מעוררת תמיהה רבתי .מה עניין השבת לאיסור עבודה זרה המוזכר מיד לאחריה? מכאן למדו רבותינו את הקשר הבל ינתק בין שמירת השבת לבין האמונה בבורא עולם ,ומי שמחלל שבת הרי הוא כמודה בעבודה זרה. רש"י (שמות כג יג) כתב" :ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו -לעשות כל מצות עשה באזהרה, שכל שמירה שבתורה אינה אלא אזהרה .ושם אלהים אחרים לא תזכירו -שלא יאמר אדם לחברו :המתן לי בצד עבודת כוכבים פלונית ,או :עמוד בצד עבודת כוכבים פלונית ".רש"י מבאר כאן את חובת הזהירות היתירה בכל דברי השם ,ובפרט את האיסור להזכיר שם עבודה זרה ,דבר המדגיש את החומרה שיש בהרחקת כל שמץ של עבודה זרה מההוויה היהודית. רבי אברהם אבן עזרא (שמות כג יב) ביאר" :וטעם למען ינוח -כי השבת לזכר מעשה בראשית. וטעם ושם אלהים אחרים לא תזכירו -דבק עם ושמרתם ,שלא תעשה מלאכה בשבת להזכיר שם אלהים אחרים ".האבן עזרא מחדש כאן חידוש עצום ,וקושר ישירות את המלאכה בשבת לעבודה זרה .לשיטתו ,השמירה המיוחדת בשבת היא החומה המגנה על האדם מפני נפילה להזכרת שם אלוהים אחרים.
325 גם לנשמה מגיע אוכל
הרמב"ן (שמות כג יג) פירש" :ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו -הנה אמר בקיצור :כל המצוות שציוויתי אתכם תשמרו ,ובכללם שמר השבת שהיא מצווה גדולה ,ושמר שם אלהים אחרים שלא תזכירו .והוא כעניין שאמרו רבותינו :שקולה שבת כנגד כל התורה כולה ".הרמב"ן מעמיק כאן בשיטת חז"ל ,ומסביר כי השבת אינה רק מצווה פרטית אלא היא תמצית התורה כולה ,ומכאן ההשוואה הישירה בינה לבין האיסור החמור של עבודה זרה. החזקוני (שמות כג יב) כתב" :למען ינוח שורך -שביתת בהמתך עליך מוטלת .ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו -אזהרה לכל המצוות האמורות למעלה ".החזקוני מדגיש את האחריות הכוללת של האדם על שביתת כל סביבתו ,ומחבר את השבת למכלול השמירה הנדרשת מהיהודי בכל אורחות חייו. הכלי יקר (שמות כג יב) חידוש" :סמך איסור עבודת כוכבים לשבת ,לפי שהשבת עדות על חידוש העולם ומי שאינו משמרו הרי הוא כעובד עבודת כוכבים .לכך נאמר ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו ושם אלהים אחרים לא תזכירו ".הכלי יקר מבאר בצורה בהירה את הקשר המהותי שבין הפסוקים – השבת היא העדות לבורא עולם ,ומי שפוגם בעדות זו ,הרי הוא נוגע בשורש האיסור של עבודה זרה. תרגום יונתן (שמות כג יב-יג) ביאר" :שיתא יומין תעבד עבידתך וביומא שביעיא תנוח ...ובכל דאמרית לכון תנטרון ושום טעוות עממין לא תדכרון ".התרגום מדגיש את חובת הנטירה והשמירה של דברי השם ,ומרחיק את הזכרת הטעויות (האלוהים הזרים) מהפה הישראלי, בסמוך לציווי המנוחה. מתוך דברי הנביאים והכתובים ,המקפלים בתוכם את זעקת השבת ,אנו צוללים אל ים התלמוד ,שם התלבנו הדברים בכור המבחן של רבותינו התנאים והאמוראים ,המשרטטים לנו את גבולות המלאכה והחומרא. בגמרא במסכת שבת (דף צו ע"ב) נאמר" :אמר רב יהודה אמר שמואל :מקושש ,מעביר ארבע אמות ברשות הרבים הוה .במתניתא תנא :תולש הוה .רב אחא ברבי יעקב אמר :מעמר הוה. למאי נפקא מינה? לכדרב ,דאמר רב :מצאתי מגילת סתרים בי רבי חייא ,וכתוב בה :איסי בן יהודה אומר :אבות מלאכות ארבעים חסר אחת ...אימא ,אינו חייב אלא אחת .רב יהודה פשיטא ליה דהמעביר חייב ,ומתניתא פשיטא ליה דתולש חייב ,ורב אחא בר יעקב פשיטא ליה דמעמר חייב .מר סבר :הא מיהת לא מספקא ,ומר סבר :הא מיהת לא מספקא ".בסוגיה זו חוקרת הגמרא מה הייתה מלאכתו המדויקת של המקושש שבמדבר .האם חילל שבת במלאכת הוצאה ,או שמא בתלישה מן המחובר ,או אולי בעימור .רש"י (שם ד"ה למאי נפקא מינה) מבאר כי הנפקא מינה היא למקרה שבו האדם אינו יודע על איזו מלאכה הוא חייב מיתה, ולכן יש צורך לברר מהי המלאכה הוודאית והחמורה יותר מבין הספקות. ובתלמוד ירושלמי במסכת שבת (פרק ז הלכה ב) שנינו" :אמר רבי יוסי :מן מה דתנינן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת ,הדא אמרה שאם עשאן כולן בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת .אמר רבי יוחנן :לפי שחילל שבת אחת כעובד עבודה זרה ".כאן ביארו מפרשי
326
םיטפשמ תשרפ
הירושלמי ,ביניהם בעל "קרבן העדה" ,שההשוואה לעבודה זרה מלמדת על כך שחילול השבת הוא פגיעה בשורש האמונה בחידוש העולם .כשאדם עושה מלאכה ,הוא כביכול כופר במעשה בראשית ,ובכך הוא נדמה למי שמשתחווה לאלוהים אחרים. ועוד בגמרא במסכת יבמות (דף ז ע"ב) נאמר" :ואמר רב יהודה אמר רב :מנין לחרישה שאינה נדחית מפני כבוד בית המקדש? שנאמר :בחריש ובקציר תשבות ".במקום זה מבארים התוספות (ד"ה ואמר) את החומרא המיוחדת של מלאכות הקרקע .המלאכות הללו ,שהן הבסיס לקיום האנושי (חרישה וקצירה) ,הן אלו שהתורה מצאה לנכון להדגיש את איסורן בצורה מפורשת .המהלך הישיבתי כאן מלמד אותנו כי מלאכה המפורשת בכתוב ,כגון חריש וקציר, נושאת עמה מטען של חומרא יתירה על פני מלאכות שנלמדו מסיני אך לא נכתבו במפורש. לאחר שראינו את יסודות הדברים בחז"ל ,אנו עולים לקומתם של רבותינו הראשונים והאחרונים ,מעתיקי השמועה ,אשר בדבריהם נסללה הדרך להבנת חומרת המלאכות השונות וזיקתן לעבודה זרה. רבי אברהם בן יצחק מנרבונה ,בעל העיטור (חלק ב' הלכות שבת) ,כתב כי כל מה שאמרו חז"ל שהמחלל שבת הוא כאילו עובד עבודה זרה ,הרי זה נאמר דווקא בעבודת הקרקע .בעל העיטור מחדש יסוד מרעיש ,ולפיו יש חילוק מהותי בין סוגי המלאכות .לשיטתו ,מלאכות הקרקע הן המבטאות יותר מכל את הכפירה בבורא עולם ובחידוש העולם ,שכן האדם פועל בתוך הטבע ומייחס את הכוח לעצמו ולאדמה ,ובכך הוא נוגע בשורש העוון של עבודה זרה, מה שאין כן בשאר מלאכות השבת. רבי יצחק בן ששת ,התשב"ץ (חלק ג' עניין מג) ,כתב בשם תשובת הגאונים שהלמדו מהפסוק "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ" שמי שמחלל שבת כאילו עובד עבודה זרה. התשב"ץ מבאר כי הגאונים לא חילקו בין המלאכות כפי שחילק בעל העיטור .לדידם ,עצם חילול היום ,בכל מלאכה שהיא ,מהווה פגיעה בעדות על מעשה בראשית .הוא מביא את דברי בעל העיטור אך מדגיש כי דעת הגאונים היא שכל חילול שבת באשר הוא ,מעמיד את האדם בחזקת מומר לכל התורה כולה. רבי יוסף קארו ,הבית יוסף (אבן העזר סימן מד) ,כתב בשם בעל העיטור שיש חילוק בין עבודת הקרקע לשאר מלאכות לעניין הקידושין של מחלל שבת בפרהסיא .הבית יוסף מביא את היסוד הזה כדי לדון במעמדו ההלכתי של האדם .הוא מעורר אותנו למחשבה שאולי חומרת המעשה והשפעתו על הגדרת היהודי כ"מומר" תלויה בסוג המלאכה שעשה ,כאשר עבודת הקרקע היא הקו האדום המבדיל בין חילול שבת גרידא לבין כפירה המדמה אותו לעובד עבודה זרה. רבינו נסים ,הר"ן על הש"ס (מסכת שבת דף טו) ,כתב שמלאכת הוצאה היא מלאכה גרועה, משום שאין בה שינוי בגופו של החפץ .מכאן אנו למדים זווית נוספת – שלמרות שמלאכת הוצאה היא מלאכה גרועה מבחינה "טכנית" ,הרי שהיא מפורשת בתורה (כפי שנלמד ממשה רבינו במחנה) .הראשונים דנים האם העובדה שמלאכה מסוימת נכתבה בפירוש בתורה מעניקה לה חומרה יתירה ,או שמא דווקא המלאכות שיש בהן יצירה של ממש בקרקע הן החמורות.
327
גם לנשמה מגיע אוכל
רבי נפתלי צבי יהודה ברלין ,הנצי"ב מוולוז'ין ,בספרו העמק דבר (שמות כג יב) ,פירש שבעל העיטור סובר שכל מה שאמרו חז"ל שהמחלל שבת הוא כאילו עובד עבודה זרה לא נלמד מהפסוק "כי ששת ימים עשה ה'" ,שכן אם כן מה לי עבודת קרקע ומה לי שאר מלאכות .הנצי"ב מבאר בטוב טעם כי לשיטת בעל העיטור ,הלימוד הוא מהפסוק בפרשת משפטים הסומך שביתה לעבודה זרה .הוא מחדד שדווקא בעבודת הקרקע יש דמיון מהותי לעבודה זרה, משום ששם האדם נראה כמשועבד לכוחות הטבע ולאדמה ,ולכן שם החומרא גדולה יותר. רבי בצלאל הכהן מווילנה ,הגאון מוהר"ר בצלאל הכהן ,בחידושיו המובאים בהגהות על העמק דבר (שם) ,חידש שלפי דעת המכילתא הקאי לעניין שביעית ,אף על פי שמוזהרים בשבת משום שביעית ,מכל מקום מוזהרים גם כן משום שבת .הוא מסביר כי הרבותא בכתוב היא דווקא בעבודת קרקע ,שכן בלא זה היה אסור משום שביעית ,והיה עולה על הדעת לפטור בשבת משום שביעית .לפי דבריו מתיישבת היטב דעת בעל העיטור ,שהתורה הדגישה את הקשר לעבודה זרה דווקא במלאכות הקרקע שבהן יש צד נוסף של איסור. רבי דב בריש ווידנפלד ,הרב מטשיבין ,בספרו דובב מישרים (חלק ג' סימן פב) ,כתב על פי דברי התוספות במסכת יבמות שמלאכה המפורשת בתורה היא חמורה יותר משאר מלאכות .הדובב מישרים מעמיק בחקירה האם הבהירות של האיסור בכתוב יוצרת "חפצא" של חומרא .לשיטתו ,מלאכת הוצאה ,למרות היותה מלאכה גרועה ,מקבלת משקל סגולי של חומרה מעצם העובדה שהפסוקים טרחו לפרטה ,ולכן ייתכן שיש להתרחק ממנה יותר מאשר ממלאכות שנלמדו רק מי"ג מידות או מהלכה למשה מסיני. רבי יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק ,הגרי"ז מבריסק ,בחידושיו על הרמב"ם (הלכות שבת) ,ביאר שיש שני דינים בשבת :עצם השביתה ממלאכה ,ודין "קדושת היום" .הגרי"ז מעמיק בשיטה זו ומסביר שייתכן שיש מלאכות שפוגעות יותר ב"חפצא" של קדושת היום ,בעוד אחרות הן רק הפרה של ציווי השביתה .הבנה זו שופכת אור על שאלתנו ,שכן אם האדם נאלץ לחלל, עליו לבחור במלאכה שפגיעתה במושג הכללי של "שבת" היא הפחותה ביותר. הגאון רבי אברהם ישעיהו קרליץ ,בספרו חזון איש (הלכות שבת סימן נב) ,כתב וביאר את גדרי המלאכות המפורשות בתורה לעומת אלו הנלמדות .החזון איש מעמיק ביסוד של "מלאכה המפורשת" ,ומסביר כי התורה בחרה להזכיר מלאכות מסוימות (כמו חריש וקציר) כדי להורות על חשיבותן ומרכזיותן בעולם היצירה .לכן ,כאשר אדם נאלץ לבחור ,עליו לבחור במלאכה שאינה מן המפורשות בכתוב ,כדי להחליש את עוצמת החילול ככל הניתן תחת מגבלות האונס והכפייה. מו"ר הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר ,בספרו שו"ט שבט הלוי (חלק ו' סימן לז) ,כתב וביאר כי בכל מקום של אונס וכפייה על חילול שבת ,יש למעט באיסורים ככל האפשר ,לא רק בכמות אלא גם באיכות .הוא מחדש כי אם האדם יכול לעשות מלאכה בשינוי ,ודאי שזה עדיף, אך אם הכופים דורשים מלאכה גמורה ,עליו לבחור במלאכה שהיא "קלה" יותר מבחינת הגדרת חז"ל ,כגון מלאכות שאינן צריכות לגופן ,או מלאכות שהן בבחינת "תיקון" פחות
328
םיטפשמ תשרפ
משמעותי במציאות העולם ,ובכך הוא שומר על זיקתו לקדושת השבת גם בשעת המשבר הגדולה ביותר. הגאון רבי משה לוי ,בספרו מנוחת אהבה (חלק א') ,כתב וביאר את חומרת המלאכות השונות לעניין זה ,והעמיק בדברי הגמרות במסכת שבת לגבי זהות המקושש .הוא מבאר כי הוויכוח בגמרא האם המקושש היה מעביר ארבע אמות או תולש ומעמר ,אינו רק בירור היסטורי, אלא יש בו כדי ללמדנו מהי המלאכה שהתורה בחרה להעניש עליה במיתה ראשונה במדבר. מדבריו עולה כי יש להיזהר שבעתיים במלאכת תולש או מעמר ,שכן יש הסוברים שזו הייתה המלאכה שבגינה נתחייב המקושש ,ובחירת מלאכה זו בסיטואציה של כפייה עלולה להיות חמורה יותר. הגאון רבי יצחק זילברשטיין בספרו חשוקי חמד על מסכת בבא קמא (דף ב ע"א) ,חידש וביאר שאלה זו במלוא עוצמתה ,וכתב שגויים שכופים ומאלצים אדם יהודי לחלל שבת אחרת יהרגו אותו ,עליו לעשות שיקול דעת עמוק באיזו מלאכה יבחר .הגאון שליט"א מעלה את החקירה היסודית :האם עדיף לעשות מלאכת הוצאה ,שהיא מלאכה המפורשת בתורה אך נחשבת למלאכה גרועה ,או שמא לברוח ממלאכות הקרקע? הוא מדגיש כי לפי דעת בעל העיטור ,מלאכות הקרקע חמורות יותר משום שיש בהן צד של דמיון לעבודה זרה ,ומכאן עולה ההוראה המעשית להעדיף מלאכות שאין להן זיקה ישירה לעבודת האדמה שבה נתלה איסור הכפירה. מתוך הצלילה אל מעמקי הסוגיה ובירור שיטות הראשונים והאחרונים ,אנו ניגשים כעת לתרגם את הדברים לשפת המעשה ,ולהוציא את המסקנות העולות מתוך המערכה התורנית אל שולחן ההלכה. ראשית ,למדנו כי במצב נורא של כפייה ,על האדם להתרחק ככל האפשר ממלאכות הקרקע (כגון חרישה ,זריעה ,תלישה או עימר) .נפקא מינה גדולה עולה כאן למי שמאיימים עליו בשדה – שעדיף לו להזיז חפצים או לעשות מלאכה אחרת שאינה קשורה לאדמה ,וזאת משום שלפי דעת בעל העיטור ועוד ראשונים ,מלאכות אלו חמורות יותר ונושקות לאיסור עבודה זרה וכפירה בחידוש העולם. שנית ,עולה נפקא מינה בשאלת מלאכת הוצאה .מצד אחד ,היא מלאכה "גרועה" שאינה משנה את גוף החפץ ,אך מצד שני היא מפורשת בתורה .המסקנה המעשית היא שאם הברירה היא בין מלאכת קרקע להוצאה ,יש להעדיף את ההוצאה ,שכן חומרת מלאכות הקרקע כ"עבודה זרה" נחשבת כבדה יותר מאשר החומרה הנובעת מכך שהמלאכה כתובה במפורש. זאת ועוד ,למדנו מהגמרות על המקושש כי ישנה מחלוקת איזו מלאכה ודאית יותר לחיוב. הנפקא מינה למעשה היא שאם אדם חייב לבחור בין תולש למעמר ,או בין הוצאה למלאכה אחרת ,עליו לחפש תמיד את המלאכה שיש בה פחות ודאות של חיוב מיתה לפי כל הדעות, כדי למעט את עוצמת החילול גם במקום של פיקוח נפש. לבסוף ,המסקנה הברורה היא שבכל מקרה של כפייה ,יש לבצע את המלאכה בשינוי אם
329
גם לנשמה מגיע אוכל
הדבר אפשרי .אך אם הגויים דורשים מעשה אומן ומלאכה גמורה ,סדר העדיפויות ההלכתי יהיה תמיד לבחור במלאכה שאינה "מלאכת יסוד" בקרקע ,מתוך מטרה לשמור על העדות של השבת כנגד עבודה זרה ,גם כאשר הגוף נאלץ לפעול נגד רצונו. בעומקם של דברים ,אנו למדים מהסוגיה הזו יסוד רעיוני כביר :השבת אינה רק אוסף של איסורים "טכניים" ,אלא היא המערכת החיסונית של האמונה הישראלית .כאשר בעל העיטור מחלק בין מלאכות הקרקע לשאר המלאכות ,הוא מגלה לנו שקיימת "נשמה" לכל מלאכה ומלאכה .מלאכות הקרקע מייצגות את החיבור הישיר של האדם אל חומר האדמה, אל המקום שבו הוא עלול לטעות ולחשוב ש"כוחי ועוצם ידי" הם המנהיגים את הטבע .לכן, דווקא שם ,חילול השבת הופך לכמעט עבודה זרה ,כי הוא מבטא את שיעבוד האדם לחוקיות הגשמית תוך התעלמות מידו המכוונת של הבורא ששבת במעשה בראשית. הרעיון העולה מכאן הוא שהשבת היא "אות" ,כפי שנאמר בפרשה .אות הוא סימן המעיד על מהות פנימית .כשאדם נאלץ לחלל שבת ,הוא נמצא במאבק על זהותו של ה"אות" הזה .גם בתוך החושך של הכפייה ,הבחירה במלאכה שהיא פחות חמורה מבחינת זיקתה לעבודה זרה, היא ניסיון של הנשמה לשמור על חוט של קשר עם האמת האלוהית .האדם אומר במעשיו: "גופי כפוף לעריצים ,אך תודעתי עדיין מבדילה בין קודש לחול ובין חומרה לחומרה" .השבת היא המבצר האחרון של האמונה ,וההתעקשות על דקויות ההלכה בתוך התופת היא הביטוי העילאי ביותר לחירות הנפש. כאשר אנו מתבוננים בנפש האדם העומד בניסיון הקשה מנשוא של חילול שבת בכפייה, אנו מוצאים כאן שיעור עצום בהנהגת האדם עם עצמו .המחשבה היהודית מלמדת אותנו כי גם בשעה שהאדם מרגיש חסר אונים ,נטול בחירה ונתון למרמס תחת מגפי הרשע ,עדיין נותר לו מרחב פנימי של ריבונות .היכולת של האדם לדקדק בין מלאכה חמורה למלאכה קלה יותר ,בין חיבור לקרקע לבין טלטול חפץ ,היא המעוז האחרון של צלם האלוהים שבו. זהו חיבור לנפש שאינה נכנעת לעובדות היבשות של המציאות ,אלא מחפשת את רצון השם גם בתוך המיצר. האמונה כאן איננה רק ידיעה אינטלקטואלית שהעולם נברא בששה ימים ,אלא היא הנהגה חיה האומרת כי אין רגע ואין מצב שבו האדם פטור מן האחריות על נשמתו .המאבק של היהודי במדבר ,המקושש ,והדיון של חז"ל והאחרונים על מהות מעשיו ,מלמדים אותנו כי כל תנועה וכל מעשה נשקלים במאזני מרום .בתוך עולם של הסתר פנים ,האדם נדרש להיות "מלך" על רגשותיו ועל מעשיו ,ולדעת כי גם חילול שבת שנעשה באונס גמור ,אם נעשה מתוך מחשבה למעט באיסור ,הופך לעדות של מסירות נפש ושל דבקות בחיים האמיתיים. מתוך בירור זה של עמידת האדם מול כפייה ושיקול הדעת בין חילול לחילול ,מתגבש מצפן מוסרי פנימי המורה לנו על ערכו של כל פרט ופרט במעשינו .המוסר העולה מכאן אינו מוסר של "הכל או כלום" ,אלא מוסר של דבקות בטוב גם כשהרע עוטף מכל עבר .בשעה שאדם נאלץ לפעול נגד ערכיו הנעלים ביותר ,המבחן המוסרי אינו נעלם ,אלא הוא משנה את פניו – הוא הופך להיות המבחן של הדיוק והצמצום .הידיעה שיש חילוק בין מלאכה
330
םיטפשמ תשרפ
למלאכה מלמדת אותנו שאפילו בתוך השאול ,אין המציאות הופכת להיות הפקר ,ותמיד קיימת הדרגה הבאה של השתדלות. הדבר בונה בתוך האדם את ההבנה שאין מצב של אובדן דרך מוחלט .המצפן המוסרי הזה דורש מהאדם ערנות בלתי פוסקת; הוא מחייב אותו שלא לשקוע בייאוש או באדישות בשעה שהכריחו אותו לעבור על דתו ,אלא להישאר "חי" מבחינה מוסרית ולחפש את הפעולה הכי פחות מזיקה ,הכי פחות רחוקה מן המקור .המוסר הזה בונה אישיות שאינה נשברת מול לחצים חיצוניים ,אלא יודעת למצוא את סדק האור הקטן ביותר ולהפוך אותו לפתח של תקווה ,תוך שמירה על עמוד שדרה פנימי שלעולם אינו מוותר על השאיפה לשלמות ,גם כשהיא נראית רחוקה מן ההשגה. מתוך העיון המעמיק בסוגיית האונס והכפייה בחילול השבת ,אנו יוצאים עם תובנות המאירות את חיי היום יום שלנו .למדנו כי אין פעולה קטנה שאינה נחשבת ,וכי גם ברגעי דחק שבהם השליטה נלקחת מאיתנו ,הריבונות על כוונת הלב ועל דיוק המעשה נותרת בידינו. בחיים המורכבים של דורנו ,אנו נתקלים לא פעם במצבים של "אונס" – אם בלחצי הפרנסה, אם בקשיי החברה ואם בסערות הנפש .התובנה הגדולה היא שעלינו תמיד לחפש את הדרך הממעטת בפגיעה בקודש ,להבחין בין עיקר לטפל ,ולדעת שגם כשאנו נאלצים להתפשר, הדרך שבה אנו בוחרים לעשות זאת מעידה על מי שאנחנו באמת .השבת מלמדת אותנו להיות ערים לכל תנועה ,ולהבין כי האמונה נבחנת דווקא בפרטים הקטנים ובמצבי הקצה.
עיקר העניין: השבת ,אות הברית הנצחי שבין קודשא בריך הוא לכנסת ישראל ,היא המבצר שבו מתגוררת האמונה בחידוש העולם .כאשר עומד היהודי מול עריצות המבקשת לכבות את שלהבת השבת ,הוא מגלה כי גם בתוך החושך המר של הכפייה ,ישנם נתיבים של קדושה .בירור המלאכות – בין מלאכת הקרקע המשיקה לעבודה זרה לבין מלאכת הוצאה המפורשת בכתוב – אינו רק פלפול הלכתי ,אלא הוא שירת הנשמה הממאנת להינתק מצור מחצבתה .בבחירתו המושכלת של האדם למעט בחילול ,הוא הופך את רגע האונס למזמור של מסירות ,ומוכיח כי חותם השבת צרוב בנפשו עמוק יותר מכל חרב ומכל איום .בסופו של יום ,עיקר העניין הוא הידיעה כי השבת אינה רק יום של שביתה ממלאכה ,אלא היא המקום שבו האדם מוצא את חירותו הפנימית ,עדות חיה וקיימת לכך שהעולם כולו שייך לבורא יתברך ,ואנחנו – עדיו הנאמנים בכל מצב ובכל זמן.
331
גם לנשמה מגיע אוכל