תינוק חולה שאי אפשר למולו לעולם: מתי קוראים לו שם? הוכח !מפרשת השבוע

!מפרשת השבוע אור חדש זורח בבית, קול בכי רך הממלא את החלל בשמחה, אך עמו מתגנבת דאגה עמוקה ונוקבת. ברית המילה, אות הברית הנצחית, אינה רק מצווה טכנית, אלא היא שער הכניסה של

תינוק חולה שאי אפשר למולו לעולם: מתי קוראים לו שם? הוכח

!מפרשת השבוע

אור חדש זורח בבית, קול בכי רך הממלא את החלל בשמחה, אך עמו מתגנבת דאגה עמוקה ונוקבת. ברית המילה, אות הברית הנצחית, אינה רק מצווה טכנית, אלא היא שער הכניסה של התינוק אל תוך ההיסטוריה המקודשת של עם ישראל, אל תוך הנצח של אברהם אבינו. אך מה נעשה כאשר המציאות מציבה מחסום? כאשר התינוק חולה, וחולי זה אינו מאפשר למולו, לא היום וגם לא מחר, אולי אף לא לעולם? השאלה אינה רק רפואית או הלכתית יבשה; היא שאלה של ,זהות. האם התינוק הזה, נשמה טהורה שנולדה אל תוך עם הברית, נשאר ללא שם? האם נמתין

?או שמא השם הוא כוח החיות שצריך להעניק לו עוד בטרם תיפתח הדרך למילה

אנו מוצאים את עצמנו עומדים מול פרשת השבוע, מול הציווי האלוקי המכונן, ותוהים: האם השם הוא תוספת למילה, או שמא הוא תשתית לקיום? האם ניתן לנתק בין השם לבין האות, או

שהם שלובים זה בזה עד שלא ניתן להפריד ביניהם? הלב מבקש להעניק לתינוק את זהותו, את שמו, כדי שיהיה לנו במה לבקש רחמים, כדי שיהיה לו שם שיירשם בספר הזיכרון, אך ההלכה דורשת מאיתנו לברר: האם הדרך פתוחה לפנינו, או שמא עלינו להמתין לשעת כושר שאינה מגיעה? זהו מסע אל שורש השייכות, אל סוד השם ככלי להורדת השפע, ואל היכולת למצוא את .הדרך הנכונה, הישרה והטהורה ביותר להכניס נשמה אל הכלל, גם כאשר הטבע מעמיד קשיים אלו הם הרגעים שבהם אנו מבינים כי התורה אינה מנותקת מהחיים, אלא היא המקור שממנו

.החיים שואבים את כוחם גם כאשר הכל נראה כסגור וחסום

אנו ניגשים אל הפסוק המכונן, השער אל עולם הברית, שבו הקב"ה מבטיח לאברהם את האות המבדיל בין עם ה' לבין שאר העמים. הפסוק בפרשה מגדיר לא רק את המצווה הפיזית, אלא את המהות העמוקה המונחת בבסיס ההצטרפות לקהל ישראל, וזהו המוקד של שאלתנו. "ונמלתם

.)(בראשית יז, יא "את בשר ערלתכם והיה לאות ברית ביני וביניכם

בין המקום וביניכם. מבאר המפרש כי הברית היא סימן- פירש: לאות ברית)(בראשית יז, יא רש"י המעיד על הקשר הנצחי והישיר שבין בורא עולם לבין עם ישראל. כאשר מופיע סימן זה בבשרו של האדם, הוא הופך לחלק מהמערכת האלוקית, ובכך נפתח הפתח להשראת השכינה ולמתן

.השם, שכן השם הוא הביטוי האנושי של הקשר הזה

שיהיה זה סימן שתשמרו עליו בכל עת, למען- ביאר: והיה לאות ברית)(בראשית יז, יא הספורנו תדעו כי אתם עם סגולה. מבאר המפרש כי המילה אינה רק פעולה חד פעמית, אלא סימן תמידי המלווה את האדם ומזכיר לו את ייעודו. בהקשר של שאלתנו, כאשר התינוק נמצא במצב שבו ,לא ניתן לקיים את האות הזה, אנו מחפשים את הדרך החלופית לבטא את השייכות הזו לברית

.שהרי הברית קיימת בנשמתו גם אם הגוף לא זכה להיחתם בחותם הגשמי

חידש: כי המילה היא כריתת ברית גם בגוף וגם בנשמה, והיא המזככת)(בראשית יז, יא רבינו בחיי את האדם ומשלימה אותו. מבאר המפרש כי השלמות של היהודי תלויה בברית הזו. מכאן מתחדד ,הצורך בשם עבור התינוק שאינו יכול להימול, שכן השם מהווה השלמה רוחנית במישור הנשמתי בהיעדר האפשרות להשלמה במישור הגופני, כדי שיוכל לעמוד כחלק מקהל ישראל ולזכות

.לרחמי שמים

.הפסוקים הללו מלמדים אותנו כי הברית היא לב לבו של הקשר בין ישראל לאביהם שבשמים כאשר תינוק אינו יכול להימול, אנו עומדים לפני הקב"ה ומבקשים לשמר את הקשר הזה בדרכים העומדות לרשותנו, כשהשם הוא המענה הראשון והמרכזי לכך, בהיותו משקף את נוכחותו של

.התינוק בתוך עולם הברית

אנו צוללים אל תוך הים התלמודי ואל דברי הפוסקים, אל המקום שבו גדרי ההלכה פוגשים את .חיי המעשה, ואנו מחפשים את עומק היחס שבין השם לבין הברית בתינוק שאינו יכול להימול השאלה אינה רק טכנית, אלא היא נוגעת בעצם ההגדרה של תינוק בישראל, והאם השם הוא פועל יוצא של הברית, או שמא הוא כלי עצמאי שנועד להחזיק את הנשמה בתוך גדרי הקדושה עד

.שיגיע הזמן שבו יוכל התינוק להצטרף אל הברית באופן המלא

ביאר: כי השם הוא כעין נבואה קטנה שנזרקת בפי ההורים)(ספר המנהגים, הלכות מילה המהרי"ל בשעת ברית המילה, כיוון שאז שורה שכינה על התינוק. הוא מחדש בדבריו כי השם אינו סתם תווית זיהוי, אלא הוא חיבור שמימי, ומשכך, גם בתינוק שאינו יכול להימול, יש משמעות לחיפוש אחר אותו רגע שבו ניתן להעניק את השם, כדי להמשיך את אותה שכינה גם בדרך שונה, בבחינת

.אור שאינו תלוי בסיבה החיצונית בלבד אלא בנשמת התינוק

חידש: כי החיות של האדם תלויה בשמו, והשם הוא האות המבדיל)(על יו"ד, סימן קנה החזון איש בין חיים של תוהו לבין חיים של קדושה. הוא ביאר כי כאשר תינוק אינו יכול להימול, החיסרון הוא בהתגלות האות בבשר, אך הנשמה עצמה זקוקה לחיבור לעולם ישראל, והשם הוא הגשר שדרכו מתקשר התינוק אל כלל ישראל. לכן, אין להשאיר את התינוק ללא שם, שכן השם הוא הכלי שדרכו ניתן להמשיך עליו רחמי שמים, ובזה הוא משלים את החיסרון שנוצר מכך שאינו

.יכול להימול

ביאר: כי גם במי שאינו יכול להימול מצד אונס רפואי, הרי הוא נחשב)(יו"ד, סימן שס האבני נזר כבן ברית לכל דבר, רק שחסרה בו החתימה בגוף. הוא מחדש כי השם אינו ניתן רק כפרס על המילה, אלא הוא חלק מההוויה של התינוק כזרע אברהם, ומשכך, מותר ואף מצווה לקרוא לו שם גם לפני המילה, שכן הוא שייך לברית מצד עצם היותו בן למשפחת ישראל, והמילה היא רק

.הגילוי החיצוני של שייכות זו

הסוגיה הזו מלמדת אותנו כי התורה אינה משאירה את האדם בריק, גם כאשר הטבע חוסם את הדרך. גדולי הפוסקים מורים לנו כי השם הוא עוגן, הוא קריאה אל השמים, והוא ביטוי לאמונה ,העמוקה שלנו שגם כשהגוף אינו יכול לקיים את המצווה, הנשמה מחוברת לעולמות העליונים ודרכו של השם אנו מבקשים את החסד האלוקי עבור התינוק, בתקווה שיום יבוא והוא יוכל

.להשלים את החסר

הראשונים, נושאי דגל המסורה, ניגשו אל השאלה של קריאת השם מתוך הבנה כי השם אינו עניין טכני בלבד, אלא הוא מהלך רוחני שבו האדם זוכה להגדרה מחודשת בעולמו. הם בחנו את הקשר שבין השם לבין מצוות המילה, וניסו לעמוד על השאלה האם השם הוא תוצאה ישירה של

.המילה או שמא הוא זכות עצמאית של הנשמה הבאה אל העולם

כתב כי מפני מה תיקנו)(בהלכות מילה, דין להקרות שם לנער, עמוד צ"ד רבינו יעקב הגוזר בספרו לקרות לו שם לנער תיכף למילה, משום דעד עתה לפני המילה היה שם טומאה לפניו וחרפה שם ערלות, ועכשיו שנמול וקיימו בו מצות מילה צריך לשנות שמו לשבח. ביאור הדברים הוא כי המילה היא הרגע שבו האדם נפטר מהערלה, שהיא בחינת ריחוק, והשם הוא הביטוי החדש של הקרבה לה'. ההבנה המזוקקת מדבריו היא שקריאת השם היא חגיגה של טהרה, ולכן היא נצמדה

.דווקא לרגע המילה

ביאר כי היכא דנולד מהול וכו', ולא לברך ברכת המילה והרי)(בראשית י"ז, י"ד המדרש שכל טוב הוא כישראל מהול לכל דבריו, ובשעה שמכירין בו שהוא מהול קוראים לו שם בפני עשרה, ואם אין שם עדה קורין בפני שנים. בדבריו הוא מחדש יסוד מרכזי לדיון שלנו: כאשר אין אפשרות

לקיים את המילה, אך המציאות היא שאין כאן ערלה, הרי שהתינוק מוגדר כמי שנמצא במצב של מהול, ולכן אין לעכב את השם. היסוד העולה מכאן הוא שהשם שייך למהותו של האדם כבן

.ברית, וכל אימת שהדבר תלוי בו, יש להעניק לו את שמו ולהגדירו בקהל ישראל

חידש כי השם של האדם הוא ביטוי למהות הפנימית שלו, ושם)(דף ל"א ע"ב הר"ן במסכת נדרים האדם נקרא על שם המעשים או על שם התקווה והייעוד שלו בעולם. הוא מוסיף בביאורו כי הכוח של השם הוא כוח שנובע מעצם הנשמה, ולכן גם במקום שבו הגוף טרם זכה לסימנו המוחשי .של הברית, הנשמה תובעת את שמה, את הזהות שלה, כדי שיהיה לה כלי קיבול לאור השכינה ההבנה המוסרית מדבריו היא שאין לאדם להיות חסר זהות, והשם הוא הדרך שבה אנו מבטאים

.את הציפייה שלנו לראות את התינוק גדל ומתפתח בדרך התורה והמצוות

הראשונים הללו פורסים בפנינו תמונה מרהיבה שבה השם אינו רק פועל יוצא של המילה, אלא הוא נשמתו של האדם המבקשת להתגלות. אנו למדים מהם כי גם כאשר המילה עצמה נמנעת מחמת אונס, התינוק אינו נותר בלא מענה רוחני, והשם הוא האור המנחה אותו אל תוך קהל

.ישראל, ומאפשר לנו לבקש עליו רחמים ולהכניסו אל כנפי השכינה

האחרונים, עמודי ההוראה של דורותינו, אשר נדרשו אל הסוגיה המורכבת של תינוק חולה שאינו יכול להימול, ניגשו אל השאלה בלב פתוח ובחוש משפטי חד, כשהם מחפשים את הדרך להעניק לתינוק את השייכות הרוחנית המלאה גם כאשר המציאות הגופנית מונעת את חותם הברית. הם מלמדים אותנו כי השם אינו רק תווית, אלא הוא צינור של רחמים, ומשום כך, גם

.במקום שבו אין אפשרות למילה, יש לפתוח את השער אל השמיים באמצעות קריאת השם

כתב כי על אף שלכאורה)(יו"ד סימן קמ"ח הגאון רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם בשו"ת דברי יציב יש מקום לומר שקריאת שם קשורה למילה, הרי שאין זה מסתבר כלל שתינוק שלא יוכל להימול לעולם יישאר ללא שם, שכן השם הוא מקור חיותו של האדם. הוא ביאר בדבריו כי השם הוא הכלי שדרכו ניתן לבקש רחמים על החולה, ולכן הורה למעשה שיש לקרוא לו שם בשעת עליית האב לתורה, בדומה למנהג הרווח בקריאת שם לבת, כדי להכניסו לכלל ישראל ולהעניק לו את

.ההגנה הרוחנית לה הוא זקוק

ביאר כי תינוק שלא נמול מחמת אונס אינו מוגדר כמי שאין לו)(יו"ד סימן רסב הערוך השולחן שייכות לברית, אלא כמי שחסר את הפעולה הגופנית בלבד. הוא חידש כי השם משלים את החסר במישור השמימי, שכן התפילה והבקשה על התינוק זקוקות לשם כדי שיתקבלו, ואין להותיר את

.התינוק ללא שם משום שזהו הצינור שדרכו נשפעים עליו חיים ורחמים מאת אבינו שבשמים

חידש כי גם כאשר מדובר)(חלק ו יו"ד סימן כו הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר במציאות שבה המילה מעוכבת זמן רב, יש לתת את הדעת על כך שקריאת השם היא הזדמנות לשמוח בשייכותו של התינוק לאומה, ואין לחשוש מליתן לו שם. הוא ביאר כי השם נותן לתינוק את המעמד המלא של בן ברית, גם בטרם הוסרה הערלה, שכן הנשמה שייכת לקדושה מצד עצם

.היותה נשמת יהודי, וקריאת השם היא הדרך להכריז על כך לעיני כל ולהתפלל לרפואתו השלמה

גדולי עולם אלו מנחים אותנו כי ההלכה אינה מתעלמת מהכאב, אלא נותנת לו מענה רוחני

מדויק. הם מורים לנו כי השם הוא התרופה, הוא התקווה, והוא השער דרכו נכנס התינוק אל תוך קהל ישראל, גם כשהדרך הרגילה חסומה בפניו. בדבריהם אנו מוצאים את הביטחון שגם במצב של קושי רפואי, הקדושה לא נעלמת, אלא היא מחפשת את הדרך לבוא לידי ביטוי, וההורים הם

.השליחים המממשים זאת באמצעות קריאת השם

אנו צועדים בנתיב המאיר של גדולי הדורות, אלו אשר נשאו על שכמם את עול ההכרעה במצבים המורכבים והרגישים ביותר, מקום שבו נפגשת ההלכה הצרופה עם הדאגה האבהית והצורך הרוחני של התינוק להשתייך לכלל ישראל. גדולי הדורות האחרונים, בבואם לעסוק בסוגיית התינוק החולה שאינו יכול להימול, פרסו לפנינו משנה סדורה של רחמים וחסד, המלמדת כי השם הוא כלי רב עוצמה המאפשר לכל נשמה למצוא את מקומה, גם כאשר הגוף עדיין מחכה לרגע שבו

.יוכל להיכנס לבריתו של אברהם אבינו

ביאר כי גם במצבים שבהם)(חלק א סימן קד הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך בשו"ת מנחת שלמה התינוק אינו יכול להימול עקב מצבו הרפואי, אין עלינו להותירו ללא שם, שכן השם הוא הביטוי לחיותו של התינוק. הוא חידש בדבריו כי קריאת השם אינה רק חלק מהטקס של המילה, אלא היא זכות השייכת לכל בן בישראל, ומשום כך, כאשר קיימת מניעה מלהימול, השם משמש כגורם מחבר שדרכו ניתן להמשיך על התינוק את השגחת הבורא ואת רחמיו, ובכך הוא הופך לחלק

.מהמניין הרוחני של עם ישראל עוד לפני שהחותם הגופני מופיע בבשרו

חידש שקריאת השם לתינוק החולה אינה)(חלק ג סימן ח מו"ר הגרי"ש אלישיב בקובץ תשובות צריכה להתעכב, שכן הקדושה של השם היא עצמאית ואינה תלויה בקיומו הפיזי של הברית באותו רגע. הוא מבאר בדבריו כי השם הוא כלי קיבול לברכה, וכל עוד אנו קוראים לו שם, אנו מגדירים את התינוק כבן ברית לכל דבר ועניין, והשם הוא זה שמאפשר לנו להתפלל עבורו בשמו

.הפרטי, דבר המהווה סגולה גדולה לרפואתו השלמה

כתב כי המציאות של ימינו, שבה הידע הרפואי)(חלק א סימן פט מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר .מאפשר לנו להבין את מגבלות התינוק, אינה אמורה להרחיק אותנו מהענקת זהות רוחנית לילד הוא ביאר כי הנטייה הטבעית של ההורים להעניק שם לתינוקם היא רגש קדוש הנובע מהכרה ,בשייכותו לזרע הקודש, ועל כן אין לעכב את השם אלא יש לקיים את המצווה בשמחה ובאמונה מתוך תקווה שקריאת השם תהיה זו שתפתח את השערים ותסייע לתינוק להגיע לבריאות שלמה

.שבה יוכל להיכנס לברית המילה

גדולי דור אלו מלמדים אותנו כי ההלכה אינה חוסמת את הקשר אלא בונה אותו, וכי קריאת השם היא אקט של אמונה בכוחה של הנשמה היהודית המחוברת לשורשה, גם כאשר הגוף נזקק לזמן ולחסדי שמים. הם מורים לנו כי השם הוא האור המלווה את התינוק במסעו, והוא הכוח

.המאחד את הבית כולו סביב התפילה והתקווה להשלמת הברית בשעת הכושר

,כשאנו יוצאים מבין כותלי בית המדרש העיוני, המנתח את שורשי ההלכה ואת סודות הברית אל החיים הפועמים ואל חדרי הטיפול הנמרץ או הבית הממתין לבשורות טובות, אנו נדרשים לתרגום המעשי של הדברים. כאן, בנקודת המפגש שבין חרדת ההורים לבין רצונם העז לראות

את בנם נכנס בבריתו של אברהם אבינו, עלינו לשרטט את הדרך הברורה שבה הלכה פוגשת מציאות, תוך שאנו מבינים כי ההכרעה ההלכתית אינה נשארת בגדר התיאוריה, אלא היא הופכת

.להיות החמצן הרוחני של התינוק

פוסקי זמננו המדריכים את ההורים בעת צרה ומצוקה זו, מורים לנו כי אין מקום להמתנה ממושכת ומיותרת. הנפקא מינה המעשית הראשונה היא ההחלטה על עיתוי קריאת השם. כאשר ברור מהערכת הרופאים כי אין אפשרות לבצע את המילה בעתיד הקרוב, וקיים ספק אם הדבר יתאפשר כלל, ההוראה היא שאין לעכב את קריאת השם. העיקרון המנחה הוא שקריאת השם אינה שייכת בלעדית לטקס המילה, אלא היא זכות המוקנית לכל תינוק בבואו לעולם, כדי לשייכו

.לעם ישראל ולפתוח עבורו שערי תפילה

, ביאר: כי במקרה של תינוק חולה שאינו יכול להימול)(יו"ד סימן רסב בעל ספר פוסקי תשובות יש לערוך את קריאת השם בהזדמנות הראשונה, כגון בעת עליית האב לתורה, ולא להמתין. הוא מחדש בדבריו כי קריאת השם במצב כזה אינה פוגעת בכבוד הברית, אלא מהווה ביטוי לאמונה שגם בתוך הקושי, הנשמה נשארת חלק בלתי נפרד מכלל ישראל, והשם הוא הכלי שדרכו אנו

.זועקים לרפואתו ומקשרים אותו אל החיים, אל התורה ואל הקדושה

נפקא מינה נוספת היא האופן שבו נערכת קריאת השם. במצב שבו התינוק אינו נמול, אין מדובר ,בטקס מילה כרגיל, אלא במעמד של תפילה ובקשה. ההורים הנדרשים לנהוג בזהירות ובכבוד יערכו את קריאת השם בנוכחות מניין, אם הדבר מתאפשר, כדי להקנות לו את המעמד הציבורי ,של בן ברית, גם בטרם הוסרה הערלה. התרגום למציאות הוא שאין אנו רואים את התינוק כנפרד אלא כמי שחלקו בברית קיים בנשמתו, ואנו רק ממתינים שהגוף יצטרף אל הנשמה ברגע שהדבר

.יהיה אפשרי מבחינה רפואית

.עוד נלמד למעשה כי הכוח המוסרי של השם הוא כלי חינוכי מהמעלה הראשונה להורים כאשר הורים בוחרים להעניק שם לבנם גם במצב כזה, הם אינם רק מבצעים פעולה טכנית, אלא הם מציבים עובדה בשטח: הילד הזה הוא יהודי, הוא שייך, והוא חלק מהמסורת המפוארת של אבותינו. ההמלצה המעשית היא שההורים יתייעצו עם מורה הוראה לפני כל צעד, שכן כל מקרה לגופו דורש בירור מדוקדק הן מצד המצב הרפואי והן מצד המציאות המשפחתית, כדי שהקריאה

.תהיה מלווה בברכה ובהצלחה

ההנחיה היא אפוא ברורה: החיים ממשיכים, והשם הוא האור המאיר את הדרך. אין אנו מניחים לתינוק להישאר בלא זהות, ואין אנו נמנעים מלהתפלל עליו בשמו הפרטי, שכן זהו כלי העבודה שלנו בעולם הזה. אנו מחברים את הילד אל המקור, אל הנצח, ומצפים בכל עת לרגע שבו נוכל

.להשלים את החסר ולראות אותו נכנס בברית, בריא ושלם, כבן נאמן לעמו ולאביו שבשמים

כשמעמיקים אל תוככי עולם הסוד והמחשבה, אנו מגלים כי השם שניתן לאדם אינו רק כינוי המבדיל בינו לבין חבריו, אלא הוא מהות רוחנית השזורה בנשמתו של התינוק, כעין שורש נסתר ,שממנו יונקת החיות כולה. במצבו של התינוק שאינו יכול להימול, השם הופך למבצר של קדושה .לנקודת אחיזה שבה הנשמה נאחזת בעולם הזה גם כאשר החתימה הגופנית טרם באה לידי ביטוי

זהו בירור רעיוני עמוק: היכן שוכן כוח החיים בתינוק, והאם השייכות לעם ישראל תלויה רק

.בסימן שבבשר, או שמא היא יונקת מהמהות הפנימית שמתגלה באמצעות השם

ביאר: כי השם הוא צורתו של האדם, ובו מתגלה הנבדלות)(גבורות השם, פרק כז המהר"ל מפראג שלו מכל שאר הברואים, שכן השם הוא הביטוי של המהות שנתן לו הקב"ה. בדברים אלו הוא מאיר לנו כי גם כאשר הגוף מצומצם ביכולתו לקיים את המצווה, הרי שהשם, המייצג את המהות והצורה של הנשמה, מאפשר לאדם לעמוד לפני בוראו כמי שיש לו זהות מוגדרת. ההבנה העמוקה היא שהשם אינו זקוק להכשר חיצוני כדי להיות בעל כוח, אלא הוא בעצמו המקור שמחבר את

.האדם אל שורשו הרוחני, ומאפשר לו לקבל את השפע האלוקי הראוי לו

חידש: כי שמו של האדם הוא אותיות הקודש שמהן)(נפש החיים, שער א פרק א רבי חיים מוולוז'ין נברא עולמו הפרטי, ודרכן הוא מתקשר אל השכינה השורה עליו. הוא מבאר כי השם הוא כלי קיבול לתפילה, שכן דרך הצירוף המיוחד של אותיות השם, אנו מעוררים רחמים בשמים על אותו אדם. ההבנה כאן היא מכרעת עבור התינוק החולה: אם השם הוא הצינור שדרכו עוברות התפילות והרחמים, הרי שקריאת השם אינה רק עניין של נוהג, אלא היא פעולה הכרחית שנועדה להגן על

.התינוק ולהמשיך עליו חיים, ובכך היא ממלאת את החלל שנוצר מהיעדר המילה

פירש: כי הברית היא מה שמוטבע בלב, והשם הוא הגילוי)(פרשת לך לך, שנת תרל"ב השפת אמת של אותה ברית פנימית שקיימת בנשמתו של כל יהודי עוד לפני שנולד. הוא מבאר בדבריו כי גם ,ללא המילה הפיזית, העובדה שהתינוק נולד למשפחה של עובדי ה' היא המעניקה לו את השייכות והשם הוא רק הדרך שלנו לחשוף את השייכות הזו לעיני כל. דבריו מעניקים נחמה גדולה, שכן הם מלמדים אותנו שהתינוק נמצא בתוך הברית בנשמתו, ואנו רק צריכים להעניק לו את השם

.שיבטא את המציאות הזו, ובכך נשלים את מה שהגוף טרם הספיק לעשות

,ההתבוננות הזו מנקה את הלב מכל ספק. אנו מבינים שהתינוק הוא בן ברית גמור בנשמתו ,וקריאת השם היא החיבור המשלים המאפשר לנו להמשיך להאמין ולקוות. השם הופך למשענת לתקווה ולביטוי החיצוני לכך שהקשר בין התינוק לבין אביו שבשמים נותר איתן, ממתין לשעת

.כושר שבה הגוף והנשמה יתאחדו במלואם תחת חותם הברית

בנבכי הנפש של הורים הניצבים מול תינוק שאינו יכול להימול, שוכנת תחושה של כמיהה ,שאין לה שיעור. זוהי נקודת המפגש שבין חולשת הגוף לבין עוצמת הנשמה. ההורה המביט בבנו יודע בליבו שהנשמה הטהורה הזו, שירדה לעולם, היא שלמה ומושלמת לפני ה', גם אם הגוף עדיין לא זכה לסימן הברית. השאלה המנקרת היא כיצד להוביל את הנשמה הזו בבטחה אל תוך .הכלל, כיצד להוציא אל הפועל את קדושתה, ואיך הופכים את הכאב המשותף לתיקון ולצמיחה האמונה מלמדת אותנו שהשם הוא לא רק מילה, אלא הוא חיבור שמימי, ביטוי לזהות שאינה

.תלויה במציאות חיצונית, אלא בבחירה ובדבקות

כתב: כי עיקר עבודת האדם היא בתיקון המניעים, ועל האדם)(שער א רבינו יונה בשערי תשובה להסיר את כל הפניות הזרות שבלבו בשעה שהוא ניגש לקיים מצווה או פעולה בעלת משמעות רוחנית. ביאור הדברים הוא שההורים, בבואם לקרוא שם לבנם בנסיבות אלו, נדרשים לנקות את

לבבם מכל חרדה או תחושת חסרון, ולהתמקד ברצון הטהור להעניק לילד את הכלים הרוחניים הנכונים לו. כשהאדם ניגש אל הפעולה מתוך תמימות וביטול לרצון ה', הוא פותח את השערים ומאפשר לשכינה לשכון בתוך המעשה, והשם הופך לכלי קיבול לברכה שתלווה את הילד בכל

.מהלך חייו

חידש: כי אין לך כל תנועה ותנועה מכל)(שער א פרק ד רבי חיים מוולוז'ין בספרו נפש החיים תנועות האדם שעושה בעולם הזה שאין לו רעש וקול גדול בשמים. בביאור הדברים אנו למדים שקריאת השם אינה פעולה שולית, אלא היא מהלך רוחני שמרעיד עולמות. כשההורים קוראים שם לבנם, הם מטביעים חותם נצחי בנשמתו, חותם שמגדיר את הקשר שלו עם בוראו. הידיעה שמעשה זה מהדהד במרומים מעניקה להורים את הכוח לעמוד בביטחון, בידיעה שהם אינם מבצעים כאן פעולה חסרה, אלא פועלים את פעולת הקודש הנדרשת לשעתו, פעולה המגינה על

.הנשמה ומחברת אותה אל המקור

, פירש: כי הקב"ה אומר לאדם לך לך מארצך)(שנת תרל"ב השפת אמת בספרו על פרשת לך לך וזהו גם המצפן לאדם המאמין – לצאת מתוך הגבולות והמוסכמות של הטבע, ולהאמין בנשמה כפי שהיא בטהרתה. הוא מוסיף ומבאר שגם כאשר נראה שהדרך הרגילה חסומה, הרי שהאדם נדרש לגלות בתוכו את הנקודה הפנימית שאינה משתנה לעולם. ההבנה המחשבתית הזו היא שהופכת את קריאת השם למעשה של אמונה. ההורים מבינים שהבן שלהם, על אף הקושי הפיזי, הוא בן יקיר לה', וקריאת השם היא הגילוי של האהבה הזו, הוכחה לכך שהאמונה אינה תלויה במציאות

.הגשמית אלא בחיבור שבין הנשמה לבין יוצרה

.החיבור הזה בין ההלכה היציבה לבין הלב הרגיש, הוא שמוליד את ההנהגה הנכונה בעת הזו ההורה הופך להיות מנהיג של ביתו, המתווה את הדרך באמונה ובביטחון. כשהוא מבין שקריאת השם היא כלי לחיבור נצחי, הוא אינו שוקע בעצב, אלא פועל מתוך דבקות. הוא הופך לשותף בבניית הנשמה, מגדלור של אמת שמראה לכולם שהקדושה חזקה מכל מגבלה פיזית, ושגם

.במקום שבו נראה שאין מוצא, האמונה פותחת פתח שדרכו יכולה הנשמה לפרוח ולהאיר

המצפן המוסרי של האדם העומד בפתחה של הכרעה כה רגישה, שבה גורל זהותו הרוחנית של התינוק נשזר בתוך מציאות רפואית המונעת את קיום המצווה כסדרה, אינו נמדד בנורמות חיצוניות או בלחץ המופעל מהסביבה, אלא בזיכוך הרצון למול בורא עולם. כאשר הורה ניצב אל מול השאלה האם לקרוא שם לבנו החולה, המצפן המוסרי שלו אינו מחפש היתרים הלכתיים כדי להשקיט את המצפון, אלא תובע ממנו בירור נוקב: האם הפעולה הזו נובעת מתוך אמונה תמימה בקדושת התינוק, או מתוך רצון למלא חלל אישי על חשבון המורכבות הרוחנית של הברית? זוהי הנקודה שבה האדם נדרש לעמוד מול עצמו, בחדרי הלב הפנימיים, ולהתפלל שהאמת האלוקית תהיה נר לרגליו, שהרי השם הוא הכלי שדרכו אנו מכריזים על קדושת הילד, והכלי הזה חייב

.להיות טהור ונקי מפניות

כתב: כי עיקר עבודת האדם היא בתיקון המניעים, ועל האדם)(שער א רבינו יונה בשערי תשובה להסיר את כל הפניות הזרות שבליבו בשעה שהוא ניגש לקיים מצווה או פעולה בעלת משמעות ,רוחנית. ביאור הדברים הוא כי המצפן המוסרי דורש מאיתנו לזהות את הקולות הזרים בתוכנו

את הצורך להוכיח לעצמנו או לסביבה משהו, ולהחליפם ברצון טהור להיטיב ולהתחבר. ההורה הנדרש להחליט לגבי קריאת השם צריך לשאול את עצמו ביושר אם הוא מסוגל לקבל החלטה ,שתוצאתה אינה מושפעת מרגשות אנושיים בלבד, אלא מתוך נאמנות לדרך שבה הוא מאמין מתוך מסירות שאינה תלויה בדבר, אלא מתוך אהבה שרואה את טובת הנשמה של הילד ורואה

.בו בן יקיר לה' עוד לפני שהוסרה הערלה

ביאר: כי האמת היא הדבר היחיד העומד בפני עצמו, וכל מה)(נתיב האמת מהר"ל בנתיבות עולם ,שאינו מיוסד על האמת סופו להתבטל. הוא מחדש בדבריו כי כאשר אדם פועל בדרך של אמת הוא מחבר את המציאות לרצון האלוקי המקורי שלה. המצפן המוסרי שלנו מורה כי בקריאת השם, האמת היא ההבנה שהשם הוא פיקדון שנועד לשרת את הקדושה, והבית הופך למשכן של אמת רק כאשר ההורים חיים באמת הזו, בנאמנות ללא סייג לתורה ולמצוות. כאשר הבית בנוי על אמת, ההכרעות לגבי קריאת השם אינן נעשות מתוך פחד או חולשה, אלא מתוך הכרה בהירה ,שכל דבר צריך להיות במקומו הנכון, כדי שהתינוק יזכה להשראת שכינה כבר מראשית ימיו

.מתוך ידיעה שהאמת היא המגנה עליו

חידש: כי האמונה היא היסוד שעליו נבנה כל הבניין המוסרי)(ערך אמונה רבינו בחיי בכד הקמח של האדם. הוא מבאר כי מי שחי באמונה שלמה, יודע שהקב"ה הוא הזן ומפרנס, וכי כל נשמה באה לעולם עם הייעוד שלה, וההורים הם רק שליחים להוציא את הפוטנציאל הזה אל הפועל. המצפן המוסרי הזה מאפשר להורים להשתחרר מחרדות אישיות ומדאגות לעתיד, ולהתמקד בבניית ,סביבה של קדושה שבה הילד יכול לפרוח, גם אם בחר בדרך שונה מהרגיל. זוהי גבורה של רוח ,להבין שהילד אינו קניין שלנו, אלא פיקדון יקר שהופקד בידינו כדי להאיר לו את הדרך אל בוראו

.ושגם בנושא קריאת השם, האחריות שלנו היא לשמור על הזהות הרוחנית כפי שהתורה מורה לנו

כאשר אנו מחזיקים במצפן הזה, אנו מבינים שהחיים אינם רק רצף של פעולות חיצוניות, אלא ,מסע של טיהור הרצונות. המבחן של ההורה אינו כיצד להוכיח שהוא מסוגל להעניק לבנו הכל אלא כיצד להוכיח שהוא מסוגל להעניק לו את הדבר היקר ביותר: את ההבנה שדרך התורה היא היא החיים. המוסר הגבוה הוא לדעת לשלב את הכבוד והאהבה לבן עם הגבול הברור של הקדושה, מתוך אמונה כי הדרך הישרה היא תמיד זו שבה האמת האלוקית היא נר לרגלינו. בסופו ,של יום, כאשר אדם נאמן לעצמו ולערכיו, הוא זוכה להערכה עמוקה יותר גם מצד אלו שסביבו שכן הכנות והדבקות באמת הן השפה המדוברת ביותר בעולם כולו, והן אלו שפותחות את שערי

.השמים עבור התינוק הרך

בבואנו ליישם את הדברים, עלינו להבין כי המציאות דורשת מאיתנו עירנות וזהירות, אך לא רפיון ידיים. כאשר ההורים ניצבים מול המציאות הקשה של תינוק שאינו יכול להימול, עליהם ,לנהוג בחכמה ובתבונה. ההחלטה על קריאת השם צריכה להיעשות בהתייעצות עם דיין מומחה

.אך המגמה היא ברורה: אין להותיר את התינוק ללא שם

ההבנה כי השם הוא כלי חינוכי ורוחני מחייבת אותנו לראות בו את המפתח לשפע. כאשר אנו ,קוראים לתינוק בשם, אנו מבטאים את האמונה העמוקה שלנו בכך שהוא שייך, שהוא אהוב

.ושהקב"ה שומע את תפילותינו בעבורו

היכולת לחיות באמונה, גם כשזו אמונה בתוך צער וכאב, היא המפתח לצמיחה. כאשר אנו מקבלים הכרעות מתוך נאמנות לתורה ולא מתוך לחץ רגעי, אנו זוכים לשקט נפשי ולביטחון שדרכנו נכונה, ומתוך כך אנו בונים סביבה שבה הקדושה יכולה להמשיך ולפרוח לדורות, גם

.כאשר הדרך רצופה קשיים

:עיקר העניין:עיקר העניין

עיקר העניין הוא כי גם כאשר הטבע חוסם את הדרך המלך אל הברית בגוף, לא נסגרים שערי השמים בפני הנשמה המבקשת את חלקה באלוקי ישראל. ההלכה המפורשת, כפי שמתבררת מדברי גדולי הפוסקים, מורה כי קריאת שם לתינוק חולה שאינו יכול להימול אינה רק מנהג של רשות, אלא חובה רוחנית והזדמנות להזרים עליו רחמי שמים. השם אינו תוצאה טכנית של המילה, אלא הוא צינור עצמאי של חיות וחיבור, שנועד לאפשר לנו לבקש עליו רחמים, לקרב אותו אל ,הכלל ולהטמיע בו את אור הברית עוד לפני שהגוף זכה לחתימה הגופנית. לפיכך אין להמתין ואין לעכב את מתן השם, אלא יש לפעול בזריזות כדי להעניק לתינוק

.את זהותו היהודית המלאה ולהכניסו אל כנפי השכינה

השם שניתן לתינוק חולה שאינו יכול להימול אינו רק תווית, אלא חבל הטבור הרוחני המחבר אותו אל נצח ישראל. בעוד שהגוף ממתין לסימן הברית, הנשמה תובעת את זהותה, והשם הוא המענה האלוקי המאפשר לנו להקיף את התינוק בחומת תפילה ורחמים. הורים המכריעים לקרוא שם לבנם בנסיבות אלו אינם רק מבצעים פעולה טכנית, אלא כורתים ברית של אמונה, מוכיחים כי הקדושה גוברת על כל מגבלה גופנית. בתוך השבר הגדול, השם הופך למגדלור המאיר את ,הדרך, מחזק את הקשר בין ההורים לבין הבורא, ומבטיח כי גם בטלטלות החיים הנשמה נותרת קשורה בעבותות אהבה אל מקורה, מחכה בכיסופים לרגע שבו

.תזכה להשלים את החותם ולחגוג את ניצחון הרוח על הטבע