האם על העבד יש חיוב למול את עצמו במידה והאדון לא מל אותו ?ואם לא מל חייב כרת

?ואם לא מל חייב כרת בנבכי ההיסטוריה ובשבילי ההלכה, אנו ניצבים מול דמות מרתקת ורבת עוצמה – העבד, אדם שגופו נתון למרות אדונו, אך נשמתו כמהה לקשר עבותות אל בורא עולם. אנו נדרשים לשאלה

האם על העבד יש חיוב למול את עצמו במידה והאדון לא מל אותו

?ואם לא מל חייב כרת

בנבכי ההיסטוריה ובשבילי ההלכה, אנו ניצבים מול דמות מרתקת ורבת עוצמה – העבד, אדם שגופו נתון למרות אדונו, אך נשמתו כמהה לקשר עבותות אל בורא עולם. אנו נדרשים לשאלה המהדהדת בעוז: האם אות הברית, המהווה את השער לכניסה תחת כנפי השכינה, מוטלת על ,שכמו של העבד כחובה אישית, או שמא כל כובד המשקל מונח על כתפי האדון? האם נשמה זו המבקשת להצטרף אל עם הסגולה, נושאת באחריות לגורלה הרוחני, או שמא היא ממתינה לכוחו

?של בשר ודם

מדובר בבירור נוקב, הנוגע בשורשי הזהות היהודית, בשאלת האחריות האישית מול החובה הממונית, ובסוד הקשר שבין האדם לבין הקדושה ברוך הוא. האם החיוב למול הוא אישי, המלווה את האדם באשר הוא, או שמא הוא תלוי בסיטואציה של בעלות ובמצוות האדון? השאלה הזו אינה רק הלכתית יבשה, אלא היא שאלת חיים – האם העבד נושא באחריות נוראה של כרת אם נותר בערלותו, או שמא התורה פטרה אותו מחיוב זה משום שהוא תלוי ברצון אדונו? כאן אנו נדרשים לצלול לעומק הדברים, לראות האם מדובר בחיוב גברא המוטל על כל נשמה מישראל, או שמא במסגרת הלכתית שונה המגדירה מחדש את החובות של מי שגופו אינו בן חורין, אך נפשו חופשיה

.לבקש את הקדושה אנו ניגשים אל הפסוקים המכוננים את חובת הברית, אותם פסוקים שבהם הקב"ה מצווה על .אברהם אבינו את המצווה המבדילה בין ישראל לעמים, וקובע את גורלו של כל הנמצא בבית המילים הללו טומנות בחובן מתח עצום – האחריות על רכושו של האדם, על המקנה ועל יליד

.הבית, אל מול העונש הנורא של כרת למי שמפר את הברית הפסוקים בפרשתנו הם: "המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך, והיתה בריתי בבשרכם לברית "עולם. וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו, ונכרתה הנפש ההוא מעמיה, את בריתי הפר

.)יד-(בראשית יז, יג מגיד שכל הקנוי לו לישראל- ביאר: המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך)(בראשית יז, יג רש"י חייב במילה. ביאור הדברים הוא שהתורה מטילה את כובד האחריות על האדון, שכן העבד אינו אישיות משפטית עצמאית בתוך ביתו של ישראל, אלא הוא נחשב כשלוחה של האדון. מכאן למדו חכמים שהמצווה מוטלת על בעל הבית להכניס את עבדו בברית, שכן העבד הופך להיות חלק

.ממערך הבית היהודי והוא מחויב בהתאם למעמדו החדש כי היא כריתת ברית. הוא מבאר כי- כתב: ונכרתה הנפש ההוא מעמיה)(בראשית יז, יד אבן עזרא חומרת העונש של כרת נובעת מעצם מהותה של המילה כקשר של ברית. כאשר האדם מותיר את עצמו בערלותו, הוא ניתק את עצמו מהשורש האלוקי, וזוהי פרימת הקשר שהיה אמור לחבר אותו לנצח ישראל. דבריו מחדדים את העובדה שהערלה אינה רק חוסר חיצוני, אלא מצב של

.ניתוק מהותי מהברית כי בזה שאינו מול אותו, הוא מפר את הברית ביני- חידש: את בריתי הפר)(בראשית יז, יד ספורנו וביניכם. הוא מבאר כי חטא הפרת הברית אינו רק של העבד עצמו, אלא של האדון שנמנע מלמול ,צדדי, ואם האדון אינו דואג להכנסת העבד בברית-אותו. בכך הוא מסביר כי הברית היא הסכם דו

.הוא נחשב כמפר את החוזה הקדוש שנכרת בין הקב"ה לבין עמו הפסוקים הללו מעמידים אותנו בפני תמונה מורכבת: האחריות על הברית אינה מונחת על כתפיים בודדות, אלא היא אחריות קהילתית ומשפחתית. כאשר אנו מתבוננים בתיאור הזה, אנו מבינים את השאלה המרכזית שפתחנו בה: האם החיוב הוא על האדון, או שמא העבד עצמו נושא

.באחריות כבדה מנשוא על קיומה של המצווה

אנו צוללים אל מעמקי הים התלמודי, אל המקומות שבהם מוגדרת מהות הקשר שבין האדם

.לבין מצוות התורה, ובייחוד במצבים שבהם הגדרת האישיות ההלכתית נתונה בסימן שאלה השאלה הניצבת לפתחנו נוגעת בשורש החיוב: האם הברית היא מעשה אישי שבו האדם מתחייב לקדושה, או שמא היא כפופה למסגרת הבעלות שבה הוא נמצא. חז"ל והראשונים, בעיניהם החדות, בחנו את המציאות הזו מכל צדדיה, והם מלמדים אותנו כי בבית ישראל, האחריות היא

.אבן יסוד, אך עלינו להבין היכן היא מונחת

פסק: המצוה על האב למול את בנו, ועל האדון למול את)(הלכות מילה פרק א הלכה א הרמב"ם עבדיו. הוא ביאר בדבריו כי החובה המוטלת על האדם היא להכניס את כל הנמצא תחת ידו אל תוך הברית. ההבנה המזוקקת מתוך פסיקתו היא כי המילה אינה רק מצווה פרטית, אלא היא אחריות כוללת של בעל הבית על כלל הנפשות הסמוכות לשולחנו, שכן הברית היא השער שדרכו נכנסת הקדושה אל הבית כולו, ועל האדון מוטלת החובה לדאוג לכך שכל עבד המשתייך אליו

.יזכה להיכנס תחת כנפי השכינה

פירש: כי העבד אינו מצווה במצוות כאישה, והוא מוגדר כמי שחייב רק)(יבמות דף מ"ז ע"ב רש"י במה שהתורה הטילה עליו במפורש. הוא חידש בדבריו כי הגדרת העבד בתוך מערכת המצוות תלויה בזיקה המיוחדת שיש לו לאדונו, וכל עוד לא הוטל עליו חיוב מפורש למול את עצמו, הרי הוא פטור ממנו. מתוך כך אנו למדים כי אין כאן עונש על העבד, אלא הבנה עמוקה של גדרי החיוב, שכן התורה יצרה מסגרת שבה החובה מוטלת על האדון, והעבד נגרר אחר החלטותיו, מה

.שמשפיע על היעדר החיוב העצמאי שלו למול

, ביאר: כי במקום שבו האדון אינו מקיים את חובתו, ישנו מנגנון חלופי)(יורה דעה סימן רס"ז הטור והוא בית הדין, המצווה למול את העבד. הוא חידש בדבריו כי הדין אינו מותיר את העבד במצב של ערלות, אלא מטיל את האחריות על המערכת הקהילתית והמשפטית. היסוד העולה מדבריו הוא שכאשר האדם עצמו אינו נתבע למול, האחריות עוברת אל הציבור, אל הבאים בשם ה', כדי

.להבטיח שהברית תקוים, ובכך הוא מבהיר כי הברית היא אינטרס כלל ישראלי שאין להפקיר אותו

הראשונים הללו פורסים בפנינו מפה רוחנית שבה האחריות לברית היא גדולה ומשמעותית, אך היא אינה פזורת לכל עבר ללא גבולות. אנו למדים מהם כי העבד אינו נמצא בואקום, אלא הוא חלק ממערכת שלמה שבה האדון ובית הדין הם המופקדים על הבאתו אל הברית. השאלה של כרת, כפי שהיא עולה מן הפסוקים, מובנת כעת לאור האחריות של מי שמחזיק בידיו את המפתח לחיבור הזה, והיא מחדדת את הנקודה שהתורה סומכת על המסגרת הביתית שתדע להוביל את

.העבד אל המקום הראוי לו

,הראשונים והפוסקים המאוחרים יותר, בבואם לנתח את הסוגיה המורכבת של חובת העבד ניגשו אל המקורות מתוך רצון לשרטט קו ברור בין האחריות של האדון לבין מעמדו האישי של העבד כשהוא לעצמו. הדבר נוגע בשאלה היסודית ביותר: האם העבד נחשב כאישיות הלכתית עצמאית המחויבת בברית, או שמא הוא תלוי לחלוטין ברשותו של אדונו, ואין לו קיום עצמאי

.בעולם המצוות כל עוד הוא במצב של עבדות

ביאר כי חובת המילה בעבדים היא חובה המוטלת על)(בכללי המילה, עמוד צ"ה רבינו יעקב הגוזר

הבעלים כחלק מתיקון הבית היהודי, ואין העבד מוגדר כמי שמצווה ועושה מצד עצמו, אלא הוא נפעל מכוחו של האדון. הוא מחדש בדבריו כי כל עוד לא חלה עליו חובת המילה מצד האדון, אין העבד יכול להביא את עצמו לברית, שכן כל כניסתו אל הקדושה היא דרך השער של אדונו. מתוך כך אנו למדים שהעבד אינו נושא באחריות אישית של כרת, כיוון שהתורה תלתה את המצווה

.באדון ולא בעבד

חידש כי במקום שבו האדון נמנע מלמול את עבדו, אין)(חלק ג, סימן רמ"ב הרשב"א בתשובה אנו אומרים שהעבד עובר על מצוות עשה בכל רגע, אלא המצווה מונחת לפתחם של בית הדין או הקהל, שהם המחויבים לדאוג לכך שלא יהיה ערל בתוך מחנה ישראל. הוא מבאר כי העבד ,אינו בעלים על גופו, ומכיוון שאין לאישה חובת מילה, אף העבד, שהוקש לאישה לכל המצוות פטור מן החיוב האישי. הדבר מלמדנו כי התורה חסה על מי שאינו בן חורין, ולא הטילה עליו את

.העונש החמור של כרת

מפרש כי החיוב למול את העבד הוא חיוב ממוני ורוחני גם)(דף כ"ט ע"א הר"ן במסכת קידושין יחד המוטל על האדון, בדומה לחיוב האב למול את בנו, אך בהבדל מהותי: הבן, כשיגדיל, החיוב עובר אליו, ואילו העבד, כל עוד הוא תחת עול אדונו, אין החיוב עובר אליו לעולם, אלא נשאר על האדון או על בית הדין. הוא מוסיף בביאורו כי המצווה היא על הגדולים לדאוג לקטנים או לנכנעים להם, ומכאן שהעבד פטור לחלוטין מן החיוב האישי ואינו בכלל כרת, שכן המצווה אינה מוטלת

.על גופו אלא על בעליו

הראשונים הללו מבהירים בפנינו את התמונה ההלכתית: העבד אינו עומד לבדו מול השמיים במצוות המילה. הוא חלק ממערכת, וכשם שאין אנו תובעים מן הקטן למול את עצמו, כך אין אנו תובעים מן העבד לעשות מעשה שאינו ברשותו. אנו למדים מכאן על רחמיה של התורה ועל הדיוק

.שבגדרי המצוות, המבחינים היטב בין מי שיש לו יכולת הכרעה לבין מי שגופו משועבד לאחרים

אנו מעמיקים אל דברי האחרונים, גדולי ההוראה אשר ביקשו לפלס נתיב בהבנת גדרי החיוב של העבד. מול עינינו ניצבת הסתירה שבין חומרת העונש המוזכרת בתורה לבין המעמד ההלכתי של העבד, והם, ברוחב דעתם, מנתחים את הסוגיה מתוך ניסיון להבין האם העבד נושא באחריות

.עצמאית, או שמא כל כובד המשקל מוטל על האדון

ביאר כי העבד אינו מצווה למול את עצמו, שכן המילה)(הלכות מילה פרק א הלכה א שער המלך מוגדרת כמצות עשה שהזמן גרמא, ומאחר שנשים פטורות ממנה, הרי שגם העבד פטור, ואין עליו

.חובת מילה כלל מצד עצמו, אלא רק ציווי על האדון למולו

, כתב כי גם לשיטתו של העבד שאינו חייב במצוות מילה)(מסכת קדושין דף כט ע"א ספר המקנה ,הרי שהקושי נותר בעינו, שהרי הפסוק בפרשה מטיל עונש כרת על העבד עצמו אם אינו נימול

.דבר המורה לכאורה על חיוב אישי מושרש שאינו תלוי ברצונו של האדון בלבד

(יורה ביאר כי ממה שכתב מרן השולחן ערוך)(גמרא במסכת בבא קמא דף פח ע"א רבי עקיבא איגר שרק אם עבר הרב ולא מלו מצווה על בית הדין למולו, ולא הזכיר חיוב על)דעה סימן רסז סעיף א

העבד למול את עצמו, הרי שמוכח כי אין על העבד שום חיוב עצמאי, ואלמלא כן היה צריך

.להורות לו למול את עצמו

חידש בתחילה כי העבד חייב למול את עצמו ומתחייב כרת אם אינו עושה)(מצוה ב המנחת חינוך כן, אולם לאחר עיון מעמיק הוא חזר בו והסיק כי ייתכן שפטור הוא לגמרי בשל היות המילה מצוה

.שהזמן גרמא, ובכך הוא מותיר את הסוגיה בבירור מורכב בין פשט הפסוקים לבין גדרי ההלכה

ביאר כי המחשבה שהעבד מחויב למול את עצמו)(יורה דעה הלכות עבדים סימן רסז ערוך השולחן אינה סבירה כלל, שכן כל זמן שלא מל את עצמו, אינו נחשב כמי שחייב במצוות, ועל כן אין מקום לומר שהחיוב מוטל על העבד, אלא האחריות מוטלת על האדון או על הבית דין לפעול, אך לא

.על העבד עצמו כחובה אישית

גדולי עולם אלו פורסים לפנינו תמונה שבה האחריות לברית היא אכן גדולה ונוראה, אך היא אינה הופכת את העבד למחויב אישית במקום שבו אין לו את הכוח והסמכות לפעול. הדיוק בדבריהם מלמדנו כי התורה, במצוותיה, מביאה בחשבון את מעמדו של האדם ואת היכולת המעשית שלו

.לקיים את המצווה, ובכך היא מסירה את העול המיותר ממי שאינו יכול לשאתו

בחלק זה ננסה לחדור אל ההבדלים המהותיים שבין העבד לבין בן חורין בכל הנוגע לחיוב במצווה. השוני במעמד אינו רק טכני, אלא הוא צולל אל יסוד הקניין שבעבד, שכן העבד אינו אדם רגיל העומד ברשות עצמו, אלא הוא חלק מרכושו של רבו, ומשום כך כל עול המצוות שלו

.נגזר מתוך המערכת הזו

כתב: העבדים שקנה אותם רבו מישראל ומלו וטבלו לשם)'(הלכות עבדים, פרק ח' הלכה א הרמב"ם עבדות הרי הן בכלל מצוות, ואם לא מלו ולא טבלו אינן עבדים אלא כנענים. הוא ביאר בדבריו כי המילה והטבילה הן הן הקונות את העבד להיות חלק מבית ישראל, ומכיוון שזהו תהליך של קניין, הרי שהאחריות מוטלת על מי שמבצע את הקניין – הוא האדון. ההבנה המזוקקת מכאן היא שהחיוב במילה אינו חיוב גברא עצמאי של העבד, אלא הוא שלב בכינונו של העבד כחלק

.מהמערכת היהודית, וכל עוד לא פעל האדון להכניסו, אין העבד יכול לתבוע זאת מעצמו

חידש: כי העבד עצמו אינו נחשב למי שיש לו רשות על גופו)(חלק ג' סימן תקל"א בשו"ת הרדב"ז ,במובן המלא של המילה, ומשום כך, גם אם הוא חפץ במצווה, כל עוד רבו אינו משתף פעולה אין לו את הכוח החוקי או ההלכתי לכפות את הברית על בשרו. הוא מבאר כי השעבוד מבטל ,את האוטונומיה האישית שלו, ובכך הוא מופקע מחובת המילה, שכן חיוב זה דורש יכולת לפעול ובעבד יכולת זו מוגבלת. זוהי הבנה המחדדת את ההבדל בינו לבין בן חורין: בעוד שהבן חורין

.מחויב מכוח עצמו כבן ברית, העבד מחויב מכוח שייכותו למערכת שבראשה עומד האדון

ביאר: כי במציאות שבה)(חלק י' יור"ד סימן כ"ד הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר אנו דנים, אין לומר שהעבד שווה לכל אדם. הוא מחדש בדבריו כי ההבדל שבין עבד כנעני למי שאינו עבד, נעוץ בכך שהעבד נמצא במצב של תלות מוחלטת, ולכן לא ניתן להטיל עליו עונש ביצוע פעולה שאינה בשליטתו. הוא מבאר כי הגדרת הכרת במילה שייכת למי שיש-כרת על אי

לו יכולת בחירה חופשית וגוף שברשותו, מה שאין כן בעבד, ולכן אין הוא בכלל הכרת הזה, שכן

.הוא אינו עומד מול החיוב באותה רמת עצמאות

ההבחנות הללו מלמדות אותנו כי המעמד המשפטי של העבד הוא זה שקובע את גבולות החיוב שלו. בעוד שהאדם החופשי נושא את עול התורה על כתפיו כפרט העומד בפני בוראו, העבד נושא את העול כחלק ממסגרת, והיעדר היכולת לפעול מונע את חלות החיוב. תובנה זו מסירה את העמימות מעל שאלת הכרת, שכן היא מראה שהתורה צדקה במידותיה, והכרת אינו חל על

.מי שאינו יכול לפעול למען המצווה

כעת, משהעמקנו בסברות הפוטרות את העבד מחיוב אישי, עלינו להטות אוזן קשבת לשיטות ,המהדהדות באוזנינו קול אחר. הן אלו המבקשות להדגיש את כובד משקלו של הקשר לברית .את האימה שבכרת, ואת ההבנה שגם במצב של עבדות, הנפש אינה משוחררת מאחריות לגורלה יש מן האחרונים הסוברים כי אין אנו יכולים להתעלם מן הפסוקים המפורשים, והחיוב מוטל על העבד כנפש החפצה בחיים, כשהקושי ההלכתי של מצוות עשה שהזמן גרמא נדחה מפני העיקרון

.היסודי שאין אדם מישראל או משייכי ביתו שיכול להישאר בערלותו

חידש: דגם העבד חייב למול את עצמו ואם עבר ולא מל חייב כרת. בדבריו)(מצוה ב המנחת חינוך הוא מחדש כי על אף הקושי המובן מאליו, אי אפשר לפרש את התורה באופן שישאיר את האדם ללא מילה וללא עונש על כך. הביאור הוא כי החובה להיכנס בברית היא חובה מוחלטת של הנפש ,שאינה תלויה בסיטואציה של בעלות, אלא במעמדו של האדם כמי שנמצא תחת חסות הקב"ה ומשכך, גם העבד מחויב לפעול למען כניסתו לברית, שכן הברית קודמת לכל הגדרה משפטית

.של עבדות

ביאר: מהא דכתוב בפרשה: המול ימול יליד ביתך ומקנת)(מסכת קידושין דף כט ע"א ספר המקנה כספך וגו' וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההוא מעמיה. הוא מבאר בדבריו כי לשון התורה מורה על אחריות אישית של כל נפש, ואין מדובר כאן רק בציווי לאדון, אלא בחובה המוטלת על כל מי שנמצא במסגרת הברית. ההבנה המוסרית מדבריו היא שאי אפשר להקל ראש בכרת, ומשכך, גם העבד נתבע למול את עצמו, שכן כרת אינו בא אלא על מי שיש

.עליו חיוב אישי וביטל אותו

האחרונים הסוברים שיש חיוב על העבד מיישבים את הקושיה של הזמן גרמא בכך שהם מחדשים: מצוות מילה אינה נחשבת למצוות עשה שהזמן גרמא במובן הרגיל, אלא היא מצווה מהותית של כניסה לברית, ומרגע שהאדם שייך לקהל ישראל, הוא חייב בה בכל רגע. הם מבינים כי החיוב למול את הגוף הוא חיוב קיומי של הנפש, ולכן גם אם האדון לא מל אותו, אין זה פוטר את העבד מלהשתדל ולהימול, שכן נפשו היא הדורשת את הקשר עם בוראו. הם מוסיפים ומבארים כי העובדה שהאדון מצווה אינה גורעת מהחובה האישית, כשם שחובת האב אינה פוטרת את הבן

.מלהימול כשיגדיל

בדרך זו הם מצליחים להסביר את החומרה שבפסוקים. הם רואים בברית ערך עליון שאינו מאפשר פשרות, וסוברים כי המערכת ההלכתית מותאמת לכך שכל אחד, גם העבד, יהיה מחויב

במעמדו שלו. הדברים הללו מעוררים בנו התבוננות מחודשת על גודל המעלה של הברית, על הרצינות שבה יש להתייחס לכל שלב בחיבור אל השכינה, ועל האחריות הכבדה שמוטלת על כל

.נשמה הרוצה להימנות עם עמו של הקב"ה

כשאנו מבקשים לצלול אל עומק הסוגיה, אל מעבר לדיון ההלכתי היבש, אנו פוגשים את שאלת שייכותה של הנשמה אל הברית. השאלה המרחפת מעל לכל היא מהות הכרת, מהו הניתוק הזה שבו נענש מי שנותר בערלותו. אנו מבינים כי הברית אינה רק פעולה טכנית בגוף, אלא היא תהליך של התחברות שורשית, והדיון על העבד מעלה באוב את השאלה האם ניתן להישאר מנותק מהאור האלוקי כאשר הנשמה כבר מוכנה לקבלו. זהו הרגע שבו אנו מבינים כי הברית היא השער

.שדרכו הנשמה מוצאת את מקומה בעם ישראל, והחיסרון שבה משפיע על כל מהות האדם

, כי מיתת כרת היא למעלה בנשמה- ביאר: ונכרתה הנפש ההוא מעמיה)(בראשית יז, יד הרמב"ן ,שהיא נכרתת מעם ה' ואינה דבקה בצרור החיים. הוא מבאר בדבריו כי הניתוק אינו רק עונש פיזי ,אלא הוא פירוד רוחני עמוק שבו הנשמה מאבדת את אחיזתה בנצח, ומכאן אנו למדים שגם העבד בנשמתו הפנימית, עשוי להרגיש את הניתוק הזה, מה שמחייב אותנו להבין את גודל האחריות של הבית היהודי להכניס את עבדיו אל תחת כנפי השכינה, כדי שלא תישאר נפש אחת מחוץ

.למעגל החיים האלוקי

חידש: שהמילה היא השלמת צורת האדם, ובה הוא יוצא מן החומר)(גבורות השם, פרק כז המהר"ל ,אל הצורה השלמה שלו. הוא מבאר בדבריו כי ללא המילה, האדם נשאר במדרגה של חומר בלבד ואינו מגיע אל השלמות שנתן לו הקב"ה בבריאתו. ההבנה העמוקה כאן היא שהחיוב אינו רק ציווי חיצוני, אלא תנועה פנימית של האדם לעבר שלמותו, ומשכך, גם אם העבד כפוף לאדוניו, הרי ששאיפת הנשמה לשלמות היא כוח עצום שאין להתעלם ממנו, והיא הופכת את הברית למחייבת

.את כל מי שחפץ להיקרא בן ברית

פירש: דכל ישראל מקושרים באות ברית, וכל אחד מישראל)(פרשת לך לך, תרל"ב השפת אמת יש בו נקודה פנימית שאינה חסרה לעולם. הוא מבאר בדבריו כי גם מי שטרם מל, השייכות שלו לאות הברית קיימת בנשמתו, והציווי למול הוא רק גילוי חיצוני למה שכבר קיים בפנים. ההבנה המוסרית מדבריו היא שגם בעבד, ישנה נקודה פנימית שדורשת את החיבור, והדיון שלנו על החיוב והכרת הוא בעצם דיון על השאלה כיצד אנו מוציאים אל הפועל את מה שנמצא בתוך

.הנשמה, ומחברים אותה אל הכלל, אל הנצח ואל אביה שבשמים

ההתבוננות הזו מביאה אותנו למסקנה כי הברית אינה עול חיצוני בלבד, אלא היא ביטוי לרצונה של הנשמה לשוב אל שורשה. כאשר אנו מבינים זאת, השאלה על העבד אינה רק שאלה של מעמד משפטי, אלא היא שאלה של חיים ומוות רוחניים, והאחריות שלנו היא לראות כיצד אנו מסייעים לכל נפש להגיע אל המנוחה ואל הנחלה, אל מקום שבו הנשמה יכולה להאיר באור מלא, ללא

.חסרון וללא ניתוק, מתוך דבקות עמוקה בבורא עולם

בנבכי הנפש של האדם, בין אם הוא האדון המצווה ובין אם הוא העבד המשתוקק, ניצבת שאלת הברית בשיא עוצמתה. כאן אין מדובר רק בהלכה יבשה, אלא בחרדה קדושה מפני הניתוק, מפני ,עונש הכרת המאיים על הנשמה שנותרה בערלותה. השאלה המנקרת היא כיצד להוביל את הנפש

את אותו חלק אלוקי ממעל, אל המקום שבו היא דבקה בבורא עולם. האמונה מלמדת אותנו שכל תנועה, כל רצון וכל כמיהה למצווה, פועלים פעולה גדולה במרומים, ובידינו הדבר להפוך את

.’המציאות המורכבת למסלול של חיבור עמוק, מתוך פחד ה' ואהבת ה

כתב: כי עיקר עבודת האדם היא בתיקון המניעים, ועל האדם)(שערי תשובה, שער א רבינו יונה להסיר את כל הפניות הזרות שבלבו בשעה שהוא ניגש לקיים מצווה או פעולה בעלת משמעות רוחנית. בביאור הדברים אנו למדים שגם האדון בבואו למול את עבדו, וגם העבד בבואו להשתוקק לברית, נדרשים הם לנקות את לבבם מכל חרדה או תחושת חסרון, ולהתמקד ברצון הטהור להעניק או לקבל את הכלים הרוחניים הנכונים. כשהאדם ניגש אל הפעולה מתוך תמימות וביטול לרצון ה', הוא פותח את השערים ומאפשר לשכינה לשכון בתוך המעשה, והברית הופכת לכלי

.קיבול לברכה שתלווה את האדם בכל מהלך חייו

חידש: כי אין לך כל תנועה ותנועה מכל תנועות)(נפש החיים, שער א פרק ד רבי חיים מוולוז'ין האדם שעושה בעולם הזה שאין לו רעש וקול גדול בשמים. בביאור הדברים אנו למדים שגם אם העבד עומד מנגד, הרי שהכמיהה הפנימית שלו לקיים את רצון ה' אינה הולכת לאיבוד. כשאדם .מבקש את המילה, הוא מטביע חותם נצחי בנשמתו, חותם שמגדיר את הקשר שלו עם בוראו הידיעה שמעשה זה מהדהד במרומים מעניקה לאדם את הכוח לעמוד בביטחון, בידיעה שהם אינם מבצעים כאן פעולה חסרה, אלא פועלים את פעולת הקודש הנדרשת לשעתו, פעולה המגינה

.על הנשמה ומחברת אותה אל המקור

פירש: כי הקב"ה אומר לאדם לך לך מארצך, וזהו גם)(פרשת לך לך, שנת תרל"ב השפת אמת המצפן לאדם המאמין – לצאת מתוך הגבולות והמוסכמות של הטבע, ולהאמין בנשמה כפי שהיא בטהרתה. הוא מבאר שגם כאשר נראה שהדרך הרגילה חסומה, הרי שהאדם נדרש לגלות בתוכו את הנקודה הפנימית שאינה משתנה לעולם. ההבנה המחשבתית הזו היא שהופכת את הדיון על ,העבד למעשה של אמונה. הבנתנו היא שהבן של הקב"ה, על אף הקושי הפיזי או המעמד החברתי הוא בן יקיר לה', והמילה היא הגילוי של האהבה הזו, הוכחה לכך שהאמונה אינה תלויה במציאות

.הגשמית אלא בחיבור שבין הנשמה לבין יוצרה

.החיבור הזה בין ההלכה היציבה לבין הלב הרגיש, הוא שמוליד את ההנהגה הנכונה בעת הזו האדם, אדון או עבד, הופך להיות מנהיג של נפשו, המתווה את הדרך באמונה ובביטחון. כשהוא .מבין שהברית היא כלי לחיבור נצחי, הוא אינו שוקע בעצב או בייאוש, אלא פועל מתוך דבקות הוא הופך לשותף בבניית הנשמה, מגדלור של אמת שמראה לכולם שהקדושה חזקה מכל מגבלה פיזית, ושגם במקום שבו נראה שאין מוצא, האמונה פותחת פתח שדרכו יכולה הנשמה

.לפרוח ולהאיר

המצפן המוסרי של האדם הניצב בפני שאלת הברית, שבה מתנגשים חובות ההלכה עם מציאות החיים של העבד, אינו נמדד בנורמות חיצוניות או בלחץ המופעל מהסביבה, אלא בזיכוך הרצון למול בורא עולם. כאשר אדון ניצב אל מול השאלה האם למול את עבדו, המצפן המוסרי שלו אינו מחפש היתרים כדי להקל מעליו את העול, אלא תובע ממנו בירור נוקב: האם הפעולה הזו נובעת מתוך אמונה תמימה בקדושת התיקון והכנסת הנשמה תחת כנפי השכינה, או מתוך תפיסה של

קניין בלבד? זוהי הנקודה שבה האדם נדרש לעמוד מול עצמו, בחדרי הלב הפנימיים, ולהתפלל ,שהאמת האלוקית תהיה נר לרגליו, שהרי הברית היא הכלי שדרכו אנו מכריזים על קדושת הבית

.והכלי הזה חייב להיות טהור ונקי מפניות

כתב: כי עיקר עבודת האדם היא בתיקון המניעים, ועל)(שער א רבינו יונה בשערי תשובה האדם להסיר את כל הפניות הזרות שבלבו בשעה שהוא ניגש לקיים מצווה או פעולה בעלת משמעות רוחנית. ביאור הדברים הוא כי המצפן המוסרי דורש מאיתנו לזהות את הקולות הזרים .בתוכנו, את הצורך להוכיח לעצמנו או לסביבה משהו, ולהחליפם ברצון טהור להיטיב ולהתחבר האדון הנדרש להחליט לגבי עבדו צריך לשאול את עצמו ביושר אם הוא מסוגל לקבל החלטה ,שתוצאתה אינה מושפעת משיקולים ממוניים בלבד, אלא מתוך נאמנות לדרך שבה הוא מאמין מתוך מסירות שאינה תלויה בדבר, אלא מתוך אהבה שרואה את טובת הנשמה של העבד ורואה

.בו אדם שראוי להיכנס בבריתו של אברהם אבינו

ביאר: כי האמת היא הדבר היחיד העומד בפני עצמו, וכל מה)(נתיב האמת המהר"ל בנתיבות עולם שאינו מיוסד על האמת סופו להתבטל. הוא חידש בדבריו כי כאשר אדם פועל בדרך של אמת, הוא מחבר את המציאות לרצון האלוקי המקורי שלה. המצפן המוסרי שלנו מורה כי בברית, האמת היא ההבנה שהעבד הוא פיקדון שנועד לשרת את הקדושה, והבית הופך למשכן של אמת רק כאשר האדון חי באמת הזו, בנאמנות ללא סייג לתורה ולמצוות. כאשר הבית בנוי על אמת, ההכרעות לגבי הברית אינן נעשות מתוך פחד או חולשה, אלא מתוך הכרה בהירה שכל דבר צריך להיות במקומו

.הנכון, כדי שהעבד יזכה להשראת שכינה, מתוך ידיעה שהאמת היא המגנה עליו

חידש: כי האמונה היא היסוד שעליו נבנה כל הבניין המוסרי)(ערך אמונה רבינו בחיי בכד הקמח של האדם. הוא ביאר כי מי שחי באמונה שלמה, יודע שהקב"ה הוא הזן ומפרנס, וכי כל נשמה באה לעולם עם הייעוד שלה, והאדון הוא רק שליח להוציא את הפוטנציאל הזה אל הפועל. המצפן המוסרי הזה מאפשר לאדם להשתחרר מחרדות אישיות ומדאגות לעתיד, ולהתמקד בבניית סביבה של קדושה שבה כל נפש תחת ידו יכולה לפרוח. זוהי גבורה של רוח, להבין שהעבד אינו רק קניין שלנו, אלא פיקדון יקר שהופקד בידינו כדי להאיר לו את הדרך אל בוראו, ושגם בנושא

.הברית, האחריות שלנו היא לשמור על הזהות הרוחנית כפי שהתורה מורה לנו

כאשר אנו מחזיקים במצפן הזה, אנו מבינים שהחיים אינם רק רצף של פעולות חיצוניות, אלא מסע של טיהור הרצונות. המבחן של האדם אינו כיצד להוכיח שהוא מסוגל להעניק לסובבים אותו חסות, אלא כיצד להוכיח שהוא מסוגל להעניק להם את הדבר היקר ביותר: את ההבנה שדרך התורה היא היא החיים. המוסר הגבוה הוא לדעת לשלב את האחריות והמסירות עם הגבול הברור .של הקדושה, מתוך אמונה כי הדרך הישרה היא תמיד זו שבה האמת האלוקית היא נר לרגלינו בסופו של יום, כאשר אדם נאמן לעצמו ולערכיו, הוא זוכה להערכה עמוקה יותר גם מצד אלו שסביבו, שכן הכנות והדבקות באמת הן השפה המדוברת ביותר בעולם כולו, והן אלו שפותחות

.את שערי השמים עבור כל נפש המבקשת את ה' באמת

בבואנו ליישם את הדברים, עלינו לזכור כי האחריות המופקדת בידינו כלפי מי שנמצא תחת

השפעתנו היא עצומה. כאשר אנו מביטים על הדיון ההלכתי סביב העבד, אנו למדים שיעור חשוב ,בהנהגה: מנהיג אמיתי אינו מחכה שהכפופים לו ידרשו את צורכיהם הרוחניים, אלא הוא זה שיוזם

.הוא זה שבונה, והוא זה שמוביל אל הברית

היכולת שלנו לזהות את הניצוץ הנדרש לתיקון אצל מי שנמצא בביתנו או בקהילתנו היא ,המפתח להצלחה. העבד הממתין למילת אדונו הוא תזכורת לכך שרבים סביבנו זקוקים לחיבור

.לאור ולדרך, ואנו, בתוקף תפקידנו, מחזיקים את המפתחות לשערים אלו

:עיקר העניין:עיקר העניין

עיקר העניין הוא שהברית אינה רק פעולה טכנית בגוף, אלא היא שער הכניסה של הנשמה אל הנצח, והאחריות להוביל אליו את הנמצאים תחת חסותנו אינה מוטלת על המושגחים אלא על המשגיחים. עומדים אנו בפני הכרעה גדולה, שבה אנו למדים כיצד בבית היהודי, האדון או המנהיג הוא זה שנושא בעול הברית, ודואג לכך שכל נשמה הבאה במחיצתו לא תיוותר מחוץ למעגל הקדושה, מתוך הבנה

.שהחיוב אינו רק ציווי חיצוני אלא ביטוי לרצון השמים שכל נפש תזכה לתיקונה

עלינו להפנים כי האמונה אינה רק עניין של הפרט מול בוראו, אלא היא עניין משפחתי וקהילתי. כאשר אנו דואגים שכל אחד הנמצא תחת רשותנו יזכה להיכנס תחת כנפי השכינה, אנו בונים סביבה של קדושה שחסינה בפני רוחות הזמן, וזוכה

.להשראת שכינה המלווה אותנו בכל מעשי ידינו

השאלה האם על העבד מוטל חיוב עצמאי למול את עצמו נותרה שנויה במחלוקת בין גדולי הפוסקים, כאשר נטיית הרוב המכריע היא שהאחריות מוטלת בראש ובראשונה על האדון או על בית הדין להכניסו בברית, שכן העבד אינו אישיות משפטית עצמאית המחויבת בכך. הברית מהווה את תמצית הקשר המהותי עם הבורא, ואחריות הבאתו אליה מונחת על כתפי בעל הבית הרואה את עבדו כחלק בלתי נפרד ממרקם הבית היהודי. בסופו של יום, גם אם נחלקו הפוסקים האם :החיוב עובר לעבד בנסיבות מסוימות, הרי שהדגש המוסרי וההלכתי נותר ברור הברית היא זכות שאין להחמיצה, והדאגה לה היא חובתו של כל מי שרוצה לראות את ביתו בנוי לתלפיות, בטהרה ובקדושה נצחית, כחלק בלתי נפרד מהסגולה

.המיוחדת של עמו ישראל