הריגת עובר בישראל, רציחה דאורייתא או קולא מהותית? פיקוח ?נפש או רודף, מה באמת עמד לפני המילדות

ללא חציצה. שפרה ופועה אינן רק דמויות של חסד וגבורה אזרחית, אלא נשים שנקלעו אל תוך הכרעה הלכתית מן הקשות שבתורה. מצד אחד עומד ציוויו של מלך אכזר, המאיים במוות מיידי אם לא יקוים דברו. מן הצד השני מונחים חיי עובר, חיי אם, גבולות ההיתר

פרשת השבוע מעמידה את האדם במקום שבו ההלכה, המוסר והמציאות הקשה נפגשים ללא חציצה. שפרה ופועה אינן רק דמויות של חסד וגבורה אזרחית, אלא נשים שנקלעו אל תוך הכרעה הלכתית מן הקשות שבתורה. מצד אחד עומד ציוויו של מלך אכזר, המאיים במוות מיידי אם לא יקוים דברו. מן הצד השני מונחים חיי עובר, חיי אם, גבולות ההיתר ,והאיסור, ודין מסירות נפש. אין כאן מרחב של תיאוריה, אלא מציאות של לחץ, אונס ופחד .שבה כל הכרעה נושאת עמה מחיר של דמים חז״ל גילו שציוויו של פרעה לא היה להרוג לאחר הלידה אלא בהיותם עוברים, וכאן נפתחת הסוגיה בכל עוצמתה. עובר שאינו נפש גמורה מחד, אך הריגתו אסורה מאידך. היתר הריגתו להצלת האם קודם יציאת ראשו, והאיסור המוחלט לאחר מכן. מחלוקת הראשונים האם הריגת עובר היא רציחה דאורייתא מדין רודף, או איסור מדרבנן, או איסור תורה שאינו בגדר נפש גמור. ומתוך כך מתעוררת השאלה החדה, האם כאשר פרעה אנס את המילדות באיום ,מוות, היה להן היתר הלכתי להרוג את העוברים, ואם כן מדוע נמנעו. ואם לא היה היתר .כיצד עמדו בדין אונס ופיקוח נפש יתרה מזו, גם אם מצד הדין היה מותר להן לפעול מחמת אונס, עדיין יש לעיין בדבריהם של חז״ל המעידים שיראת אלוקים היתה בקרבן. האם מדובר במסירות נפש לפנים משורת הדין. האם אדם גדול וחסיד רשאי למסור נפשו אף במקום שנאמר יעבור ואל יהרג. ומה תומש תשרפ ההבדל בין ישראל לבן נח בדין זה, כאשר בעובר של בן נח יש שם נפש גמור ושייך בו מאי .חזית, ובישראל לא השאלה אפוא אינה רק מה עשו שפרה ופועה, אלא מה היה מותר להן לעשות, מה נאסר להן, ומה בחרו להימנע ממנו מכח יראת אלוקים. זו סוגיה החושפת את עומק ההבחנה שבין דין להנהגה, בין היתר טכני לבין קדושת החיים, ובין אונס הלכתי לבין הכרעה של .יראת שמים בפרשת השבוע נאמר: "ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה. ויאמר בילדכן את העבריות וראיתן על האבנים אם בן הוא והמתן אתו ואם בת . ובהמשך נאמר: "ויראן המילדות את האלוקים ולא עשו כאשר דבר)(שמות א טו–טז "היא וחיה .)(שם פסוק יז "אליהן מלך מצרים ותחיין את הילדים חז״ל עמדו על כך שציוויו של פרעה אינו מתפרש כפשוטו בלבד. בגמרא במסכת סוטה .מבואר שכוונתו לא היתה להמתין עד לאחר הלידה, אלא לפעול בהיות הולד עדיין בעיבורו הבנה זו מעבירה את כל המעשה מתחום דיני נפש ילוד אל תחום דיני עובר, ושם מתחילה .הסוגיה ההלכתית במלוא כובדה שנינו לענין עובר המסכן את אמו, שכל זמן שלא יצא)(דף עב ע״ב בגמרא במסכת סנהדרין .ראשו מותר לחתכו להצלת האם, ואם יצא ראשו אין נוגעים בו, שאין דוחים נפש מפני נפש ומפורש בדברי הגמרא שעובר קודם יציאת ראשו אינו מוגדר כ"נפש" לענין זה, ולפיכך חיי .האם קודמים פירש שעד שלא יצא ראשו אין העובר נפש, ולפיכך מותר להורגו להצלת)(ד"ה יצא רש״י שם האם, אך משיצא ראשו הרי הוא כנפש גמור ואין נוגעים בו. בדבריו מונח היסוד להבחנה המפורסמת בין עובר לילוד, הבחנה שאינה שוללת איסור הריגת עובר, אלא קובעת את .משקלו ביחס לפיקוח נפש של האם בגמרא במסכת סוטה נידון ענין המילדות, ומתבאר שם שמעשיהן נגעו לשלב שלפני הלידה, ומכאן מובן מדוע לא שלח פרעה חיילים להרוג את הילדים לאחר לידתם, אלא נזקק דווקא למילדות. נקודה זו היא המפתח להבנת דברי המהרש״א שביאר שפרעה ביקש .מהן לפעול במקום שבו אין על ישראל שם רציחה של נפש גמורה מן הגמרות הללו מונח היסוד לסוגיה כולה. עובר קודם יציאת ראשו אינו נפש גמור לענין .דחיית נפש מפני נפש, אך הריגתו אסורה, וחומר האיסור וגדרו הם שנחלקו בהם הראשונים ,על גבי יסוד זה יש לברר כיצד משתלבים דיני רודף, פיקוח נפש ואונס במעשה שפרה ופועה .והאם ההיתר שהיה בידיהן היה היתר גמור או היתר הבא מצד דוחק ואונס בלבד , וכן בפסק מרן בשולחן ערוך)(פרק א הלכה ט שיטת הרמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש , שהעובר המסכן את אמו מותר להרגו קודם יציאת ראשו משום דין)(חו"מ סימן תכ"ה סעיף ב רודף. לשון הרמב"ם מורה שהריגת עובר יש בה דין רציחה מן התורה, אלא שהותר דמו גם לנשמה מגיע אוכל במקום שהוא רודף אחר האם. ומתוך כך נפקא מינה עקרונית, שאין היתר להרוג עובר אלא כאשר מתקיים גדר רודף בפועל, ולפני כן אין מקום להיתר, ואף במקום חיי האם אין ההיתר .אלא מצד רודף ולא מצד פיקוח נפש כללי שאשה היוצאה ליהרג)(דף ז , על מה ששנינו בערכין)(דף יט מדפי הרי"ף שיטת הר"ן, בחולין אין ממתינין לה עד שתלד, אף על פי שהורגין עובר שאין עליו חיוב מיתה. ופירש הר"ן שאף שעובר אינו בכלל חיוב מיתה, אין לנו לענות את דינה של האם, ואין חוששין לולד כיון שעדיין לא יצא לאויר העולם. ומוכח מדבריו שאין הריגת עובר רציחה מן התורה, שאם (חלק היתה כן לא היה מקום להעדיף עינוי דין של האם על חיי העובר. וכך העמיד האחיעזר . שמדברי הר"ן מוכרח שהאיסור אינו אלא מדרבנן)ג סוף סימן ס"ה , שכתב שכל זמן שלא יצא ראשו נפשה של)(דף עב ע"ב ד"ה יצא שיטת רש"י, בסנהדרין ,אם קודמת, משום שעובר לאו נפש הוא. בדברי רש"י נתעורר דיון רחב באחרונים, וביארו בשיעורי הגרש"ר ובמנחת חינוך, שאין כוונתו להתיר הריגת עובר סתם, אלא לומר שלענין דחיית נפש מפני נפש אינו נפש גמור. אך עצם הריגתו אסורה מן התורה, אלא שלענין פיקוח .נפש של האם דינו כשאר איסורי תורה הנדחים מפני פיקוח נפש, ולא מדין רודף דווקא מתוך שלוש השיטות מתברר יסוד המחלוקת. לרמב"ם, ההיתר הוא נקודתי ומוגדר מדין רודף, ולפיכך מצומצם מאד. לר"ן, האיסור קל יותר ואינו מן התורה, ולפיכך שיקולי עינוי דין ופיקוח נפש יכולים לדחותו. ולרש"י, יש כאן איסור תורה שאינו בגדר נפש גמורה, ולכן .נדחה מפני פיקוח נפש של האם אף בלא דין רודף על פי שיטת הרמב"ם, מתעוררת קושיא חמורה כיצד היה שייך היתר למילדות להרוג עוברין, שהרי לא שייך בהם דין רודף כלל. על פי שיטת הר"ן, יש מקום לומר שהאיסור אינו מן התורה, ובמקום אונס מוות היה מקום להיתר. ועל פי שיטת רש"י, כיון שאין העובר נפש .גמור לענין זה, ובמקום פיקוח נפש של עצמן מחמת אונס פרעה, יש מקום להיתר , כתב לבאר מדוע פרעה ביקש דווקא)(דף נז ע"ב מהרש"א, חידושי אגדות על מסכת סנהדרין מן המילדות להרוג את העוברים ולא שלח חיילים מצריים לעשות זאת. ביאר המהרש"א שבן נח מתחייב מיתה אף על הריגת עובר, וכמבואר בגמרא שם, ולכן אילו היה מטיל זאת על המצרים היה הדבר נחשב להם רציחה גמורה המחייבת, ואילו בישראל אין אזהרה על העוברין באותה דרגה, ולכן ביקש מהן. מדבריו עולה לכאורה, שהריגת עובר בישראל אינה בגדר רציחה דאורייתא, ומתוך כך היה נראה שהוא נוטה לצד שיטת הר"ן שהאיסור אינו .מן התורה אלא שכבר נתבאר שאין הכרח לפרש כן בדברי המהרש"א. גם אם נאמר שעובר אסור בהריגה לישראל מן התורה, מכל מקום יתכן שדין בן נח חמור יותר, ששם העובר נחשב נפש גמורה לענין מאי חזית, וממילא יש עליו חיוב מיתה, ואילו בישראל אינו נפש גמור לענין זה. נמצא שפרעה ביקש מן המילדות להרוג מפני צד החומרה אצל בן נח, ולא מפני קולא תומש תשרפ גמורה אצל ישראל, ועדיין יש מקום לומר שהאיסור בישראל מן התורה אלא שאינו באותה .הגדרה של נפש גמור .אלא שלשיטת הרמב"ם שהיתר הריגת עובר הוא מדין רודף, מתעוררת קושיא חריפה יותר שהרי כאן אין העובר רודף, ואין מדובר בעובר המסכן את אמו, אלא בציווי להרוג עוברים .מצד פרעה. ואם כן כיצד יתכן שדבר זה היה מותר להן מצד אונס ופיקוח נפש ,)(חלק ג סימן תרכ"ז, ויש שמציינים אלף נ"ב כאן נכנסים דברי הרדב"ז הידועים, שו"ת הרדב"ז שכתב שאין אדם חייב לתת אבר משלו להצלת חיי חבירו. והקשו האחרונים מדין יהרג ואל יעבור ברציחה, משום מאי חזית דדמא דידך סומק טפי, ואם כן לכאורה בסכנת אבר היה צריך להתיר לקחת אבר מחבירו להצלת עצמו. וביארו גדולים, על פי מה שנתבאר בזכרון .שמואל, שיש חילוק יסודי בין דין מתרפאין לבין דין אונס הזיכרון שמואל ביאר שדין מתרפאין הוא כאשר אדם כבר נמצא בסכנה ומבקש להתרפא או להינצל על ידי פגיעה בממון או באבר של חבירו. בזה אין היתר, כי אין לאדם רשות להציל את עצמו על חשבון חבירו בדרך פעולה יזומה. אבל דין אונס הוא כאשר באים וכופים את האדם בפועל לעשות מעשה, ואם לא יעשה יהרגוהו. במקרים מסוימים יתכן היתר בדברים שאינם רציחה, מפני שהמעשה אינו נובע מבחירה להציל את עצמו אלא ממציאות .של כפיה חיצונית ולפי זה יש מקום לומר חידוש, שבדין עובר, אפילו אם אינו נפש גמור, עדיין אין היתר להורגו כדי להציל אחר בלא דין רודף, כי לא גרע מאבר של חבירו שאין ליטלו להצלת עצמו בדרך מתרפאין. ולכן הוצרך הרמב"ם להעמיד את היתר הריגת העובר המסכן את אמו דווקא על דין רודף. אך בענין המילדות, לא היה זה מתרפאין אלא אונס גמור של פרעה המאיים במיתה. ואם עובר בישראל אינו נפש גמורה לענין מאי חזית, יש מקום לומר שבאונס כזה היה היתר להרוג עוברים אף לשיטת הרמב"ם, משום שאין כאן רציחה של נפש גמור, וכל .המניעה אינה אלא מדין איסור, שבאונס גמור יתכן שנדחה ומעתה מתבאר מה שכתוב בפסוקים "ותיראן המילדות את האלוקים ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים". מלשון זו משמע שלא מדובר בהכרעה פשוטה של איסור מוחלט, אלא בהנהגה של יראת אלוקים, שיש בה מסירות נפש או לכל הפחות עמידה חזקה כנגד היתר הבא מצד אונס. כלומר, אפילו אם מצד הדין היה מקום להיתר מחמת סכנתן, מכל מקום מתוך יראת אלוקים לא רצו להיות היד הפועלת שפיכות דמים, אף במקום שבו ההיתר .ההלכתי היה ניתן להיאמר מצד דוחק המציאות , ביאר את כללי מסירות נפש, שבדברים)(פרק ה הלכה ד הרמב"ם, הלכות יסודי התורה שנאמר בהם יעבור ואל יהרג, אם עבר ולא נהרג הרי זה מקיים את וחי בהם, ואם נהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו. יסוד דבריו הוא שהיתר התורה אינו רק רשות אלא ציווי על האדם לשמור חייו, ובמקום שאין דין יהרג ואל יעבור, אסור לאדם להחמיר על עצמו עד .כדי אובדן חיים גם לנשמה מגיע אוכל (דף יח ע"א מדפי אלא שהכסף משנה שם הביא בשם הנימוקי יוסף, מסכת סנהדרין על הרי"ף , חידוש גדול, שאפילו לפי שיטת הרמב"ם, אם הוא אדם גדול וחסיד ירא שמים ורואה)הרי"ף שהדור פרוץ בכך, רשאי לקדש את השם ולמסור עצמו אפילו על מצוה קלה. החידוש כאן הוא שאין זו סתירה לכלל של וחי בהם, אלא יש מצבים שבהם מעשה קידוש השם של יחיד .גדול נעשה הוראה חיה לדור, ומתוך כך יש לו רשות למסור נפשו אף במקום שאין חיוב גמור ועל פי זה מתיישבת לשון הפסוק "ותיראן המילדות את האלוקים". אין הכתוב מסתפק בתיאור שהן לא שמעו בקול פרעה, אלא קובע את טעם הדבר ביראת אלוקים. כלומר, עצם ההכרעה שלהן לא היתה רק הפעלת שיקול הלכתי קר, אלא הנהגה של יראת שמים, שבה לא רצו להיות שותפות להריגת עוברים אף אם היה מקום לומר שהן אנוסות ומותר להן מצד סכנתן. היראה הופכת כאן למניע המרכזי, והיא מגלה שהן בחרו במדרגה של מסירות נפש .או של עמידה אמיצה במקום שבו רבים היו מתירים לעצמם מחמת אונס נמצא שבמעשה שפרה ופועה יש שני רבדים. רובד הדין, שבו יש מקום לברר אם מצד אונס היה היתר, במיוחד אם נעמיד שהעובר אינו נפש גמור לענין מאי חזית. ורובד ההנהגה, שבו יראת אלוקים של נשים גדולות הפכה את עצמן לכלי של קידוש השם, שלא לעשות מעשה של שפיכות דמים אף כאשר הסכנה מרחפת עליהן. ומתוך כך נעשו לאב טיפוס לדורות, כיצד .יראת שמים אינה רק פחד מן העונש אלא מחוייבות פנימית לטהרת החיים לאחר שנתבררו יסודות הדין וההנהגה נבוא אל נפקא מינות למעשה, שבהן מתורגמת .הסוגיה מן העיון אל המציאות ההלכתית והחינוכית נפקא מינה ראשונה, שבדין הריגת עובר יש להבחין תמיד בין מקום פיקוח נפש ברור של האם לבין מקום של ספק או מניעה מוקדמת, שלדעת הרמב"ם אין היתר אלא במקום דין רודף בפועל, ולדעת שאר הראשונים יש מקום להיתר רחב יותר מצד פיקוח נפש, וההכרעה .המעשית טעונה זהירות גדולה וצירוף שיטות נפקא מינה שניה, שבמקום אונס שלטוני המאיים במיתה, יש לבחון אם המעשה הנדרש הוא בגדר רציחה של נפש גמור או בגדר איסור שאינו נפש גמור, שאז יש מקום לדון בהיתר .מצד אונס, כדין אונס דעלמא, ולא כדין מתרפאין, והחילוק בזה מכריע את כל ההכרעה נפקא מינה שלישית, בהבחנה בין ישראל לבן נח, שעובר בבן נח נחשב נפש גמור ושייך בו מאי חזית, ולפיכך אין מקום להיתר אונס ברציחתו, מה שאין כן בישראל שלענין זה אין .העובר נפש גמור, ומתוך כך נפתחת אפשרות הלכתית שלא קיימת אצל בן נח ,נפקא מינה רביעית, להבנת גבולות מסירות נפש, שאף במקום שנאמר יעבור ואל יהרג אדם גדול וחסיד רשאי לקדש את השם ולמסור נפשו כאשר השעה צריכה לכך, והדור נבנה .מן הדוגמה החיה, ולא רק מן הפסיקה היבשה נפקא מינה חמישית, בהנהגת מיילדות, רופאים ואנשי רפואה בדורות של לחץ, גזירות או כפיה, שאין להסתפק בבירור ההיתר הטכני בלבד, אלא יש לשקול גם את מימד יראת השמים .והטוהר המוסרי של המעשה, כאשר אלו עומדים במרכז ההכרעה תומש תשרפ מעשה שפרה ופועה מלמד שאין ההלכה מערכת קרה של היתרים ואיסורים בלבד, אלא דרך חיים שבה הדין והיראה משוחחים זה עם זה. יש מצבים שבהם ההלכה פותחת פתח של היתר מחמת דוחק המציאות, אך האדם נדרש לשאול את עצמו לא רק מה מותר, אלא מה ראוי. היראה איננה חומרא חיצונית, אלא רגישות עמוקה לערך החיים, גם כאשר המציאות .לוחצת ומאיימת דווקא בתוך האונס מתגלה מדרגת הבחירה. במקום שבו האדם יכול להסתתר מאחורי היתר, נבחנת יראת השמים האמיתית. שפרה ופועה לא היו פוסקות הלכה, אלא נושאות לב ירא, ובכח יראתן קבעו נורמה לדורות, שחיי עובר אינם נתונים למשא ומתן, גם כאשר .ההיתר ההלכתי נדמה קרוב ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום: ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום: שאין .לשאול רק מה מותר, אלא גם מה עושה את האדם ראוי לעמוד לפני אלוקים .שמצבי לחץ אינם פוטרים מן האחריות המוסרית אלא מחדדים אותה .שיראת שמים אמיתית אינה פחד, אלא אומץ לבחור בטוהר גם כשיש מחיר ושלעיתים דווקא מי שאין בידו כח פורמלי, כמו שתי מילדות, נושא על כתפיו הכרעה .שמעצבת היסטוריה שלמה עיקר העניין עיקר העניין הוא שמעשי שפרה ופועה אינם סיפור של גבורה אזרחית בלבד, אלא פרשה חיה בהלכה, שבה נפגשים דיני עובר, פיקוח נפש, אונס ומסירות נפש. מן המקורות מתברר שמצד הדין היה מקום לדון בהיתר מחמת אונס, במיוחד לשיטות שאינן רואות בעובר נפש גמור, ואף לשיטת הרמב"ם ניתן להבין את ההיתר במסגרת אונס ולא מתרפאין. ואף על פי כן, המילדות בחרו בדרך של יראת אלוקים, בדרך שבה גם ההיתר אינו מנוצל כאשר הוא פוגע בשורש קדושת החיים. ומתוך כך מתגלה יסוד גדול, שההלכה קובעת את גבולות המותר, אך יראת שמים היא שמעצבת את דמות האדם בתוך אותם גבולות, עד שנעשה מעשה קטן של נשים אלמוניות אבן .יסוד בתולדות קדושת ישראל