מתי הייתה ברית המילה של אברהם אבינו, בנץ החמה או בחצות !היום? הוכח מפרשת השבוע

!היום? הוכח מפרשת השבוע ,אנחנו ניצבים מול מחזה רב הוד, תמונה שנצרבה בזיכרון הנצח של העם היהודי. אברהם אבינו איש החסד, ניצב במרכז הבמה. השמש יוקדת, החולות הלוהטים של מדבר באר שבע מבעירים

מתי הייתה ברית המילה של אברהם אבינו, בנץ החמה או בחצות

!היום? הוכח מפרשת השבוע

,אנחנו ניצבים מול מחזה רב הוד, תמונה שנצרבה בזיכרון הנצח של העם היהודי. אברהם אבינו איש החסד, ניצב במרכז הבמה. השמש יוקדת, החולות הלוהטים של מדבר באר שבע מבעירים ;את האוויר, והרעד הקדוש של רגע כריתת הברית עומד באוויר. זוהי אינה עוד מצווה שגרתית זהו רגע מכונן שבו בשר ודם נקשר בקשר עולם עם בורא הכל. אנו רואים את אברהם, הזריז תמיד לכל דבר שבקדושה, האיש שקם השכם בבוקר לחבוש את חמורו, האיש שהזריזות הפכה

.לסימן ההיכר של נשמתו

אך כאן, בנקודת השיא הזו, משהו משתנה. המדרש חושף בפנינו רגע שנראה לכאורה מנוגד לכל טבעו של אברהם. מתי התרחש המעמד הנשגב הזה? האם בנץ החמה, עם עלות השחר, כפי שמורה לנו דרך הזריזים? או שמא דווקא בחצות היום, תחת השמש הקופחת בשיא עוזה? התהייה הזו מזמינה אותנו למסע מרתק אל תוך נבכי ההלכה וההשקפה. מחד גיסא, אנו פוגשים את הכלל המושרש בתורתנו: זריזים מקדימים למצוות. מאידך גיסא, אנו פוגשים את הלשון המסתורית ?בעצם היום הזה, המסיטה אותנו אל חצות היום. מהו הכוח המניע המושך את אברהם להמתין האם מדובר בשיקול של פרסום הנס? ואם כן, מדוע רש"י, בבואו למנות את המקומות שבהם נאמר ביטוי זה, משמיט את ברית המילה של אברהם? מהו הסוד החבוי כאן, וכיצד נוכל ליישב בין רצונו הטבעי של אברהם לזריזות לבין העובדה שהמצווה נעשתה דווקא בעיצומו של יום? נבקש

.להבין את הדילמה המופלאה הזו, ולמצוא את התשובה בתוך דברי המדרש, הפוסקים והפרשנים

,כדי להבין את זמן הברית כפי שמתואר בתורה, עלינו להתבונן בפסוקים המתארים את המעשה המעידים על עיתוי מיוחד במינו. וכך נאמר בפרשה: "בעצם היום הזה נמול אברהם וישמעאל

.)(בראשית יז, כו "בנו

הביטוי בעצם היום הזה משמש כאן כציר מרכזי להבנת המועד שבו התקיימה המצווה. בירור פשוט של הפסוקים מלמדנו כי המילים הללו אינן מתארות רק תאריך, אלא מצביעות על נקודת

.זמן מדויקת בתוך היום עצמו, וקשר הדוק למהות של פרסום המעשה לעיני כל

תרגם: ביומא הדין אתגזר אברהם וישמעאל בריה. התרגום מתמקד)(שם בתרגום אונקלוס

.בעצם העובדה שזהו היום שבו נגזרה הגזירה, ומדגיש את המעשה שבוצע בו

תרגם: ביומא הדין אתגזר אברהם וכו. תרגום זה מצטרף לדעה כי היום הוא)(שם בתרגום יונתן

.המגדיר את הפעולה, ומחבר את המילה לזמן המיוחד שבו היא נעשתה

ביום. ביאור הדברים הוא שהתורה מדגישה את עיתוי- כתב: בעצם היום הזה)(בראשית יז, כו רש"י היום כדי לשלול את הלילה, שכן היה חשוב לאברהם לפעול באור השמש, באופן גלוי ומופגן, כדי

.לקדש שם שמיים

בחצי היום. הוא מחדש שהביטוי בעצם היום- ביאר: בעצם היום)(שם רבי אברהם אבן עזרא מכוון לשעת הצהריים, שבה השמש נמצאת בשיא כוחה, וזהו הזמן שבו הברית נעשתה באופן

.הברור ביותר לעיני כל

כתב: כי כל מקום שנאמר בעצם היום הזה הרי זה בא לומר שהדבר נעשה בפרהסיה)(שם הרמב"ן ובזריזות גדולה, ללא פחד מן הבריות. הלימוד כאן הוא שהבחירה בחצות היום אינה מקרית, אלא

.נובעת מרצון עמוק להצהיר על המצווה באופן גלוי, תוך ניצול שעות האור להפצת האמת

ביום שציווהו השם יתברך, לא איחר המצווה כלל. הוא- ביאר: בעצם היום הזה)(שם הרד"ק

.מדגיש את הזריזות כערך עליון, שכן ברגע שהגיעה הציווי, מיד פעל אברהם בשיא היום

כתב: בזה הזמן המיוחד והמפורסם, כדי שיהיה הדבר ידוע לכל סביבתו. הוא מבאר)(שם הרלב"ג

.כי הפרסום הוא חלק מהותי מהמטרה של קיום המצווה דווקא בשעה הזו, שבה הכל ערים ופעילים

חידש: כי בכל מקום שנאמר בעצם היום הזה מדובר בשעת הצהריים, שבה)(שם החזקוני השמש מגיעה לשיא עוצמתה. הוא מציין שזהו הזמן שבו אברהם אבינו בחר לפעול כדי להראות

.את אמונתו ללא מורא

ביום שבו נצטוה עשה זאת מיד, בלא כל שהות, כי אמר- ביאר: בעצם היום הזה)(שם הספורנו השם יתברך ואתה את בריתי תשמור. כאן המוקד הוא הדחיפות של הציווי, שחייבה את אברהם

.לפעול ללא דיחוי, גם בשיא היום הלוהט

להראות שאין לו מורא מן הבריות, ולכן עשה זאת לעיני- ביאר: בעצם היום הזה)(שם הכלי יקר השמש, בשיא היום. הביאור הוא שהבחירה בחצות היום היא ביטוי לגבורתו של אברהם, שבחר

.במקום ובזמן שבהם המצווה תהיה בולטת וגלויה לכל

אחר שראינו את הדברים בפרשה ואת הליכתם של הראשונים, הרי אנו נדרשים לגשת אל עומק הסוגיה כפי שהיא מופיעה בדברי חז"ל, המציבים את המקור לכל עניין הזריזות, ומתוכם נבוא

.להבין את השאלה הגדולה המתעוררת כאן

אמרו: מנהני מילי? דאמר רב יהודה אמר רב, דאמר קרא)(דף ד ע"א בגמרא במסכת פסחים

.וישכם אברהם בבוקר, מכאן שזריזין מקדימין למצוות

שמשכים לעשותה. מתוך הדברים אנו למדים- ביאר: מכאן שזריזין מקדימין למצוות)(שם רש"י ששורש המצווה הזו נטוע עמוק בהתנהגותו של אברהם אבינו, אשר לא המתין אלא השכים לקום

.כדי לקיים את רצון בוראו

המתח שאנו חשים בין הגמרא המציבה את אברהם כדגם לזריזות, לבין המדרש המציין כי ,ברית המילה נעשתה בחצי היום, דורש מאיתנו בירור יסודי. אם אברהם הוא המלמדנו להקדים מדוע כאן הוא בוחר להמתין עד לשעות היום המאוחרות יותר, ומהו אותו כוח המניע אותו לשנות מהרגלו הטבעי? נראה כי הישיבה על המדוכה הזו מולידה תובנה חדשה: הזריזות אינה נמדדת

.רק בשעון, אלא במקום שבו השכינה מתגלה בצורה השלמה ביותר

אמרו: מניין שהזריזין מקדימין למצוות? אמר רבי)(מסכת מגילה פרק ד הלכה א בתלמוד ירושלמי

.יהושע בן לוי, דאמר קרא וישכם אברהם בבוקר

ביאר: שכל מצווה שיש בה דיחוי, יש לעשותה בהקדם האפשרי. ההבנה שלנו)(שם הפני משה היא שגם כאן, כשאברהם אבינו ממתין עד חצות היום, אין זו התמהמהות מתוך עצלות, אלא זוהי מצוות הפרסום וקידוש השם – שהיא הדורשת את עיתוי היום, ועל- הקדמה של מצווה אחרת

.כן היא הופכת להיות ההקדמה הראויה ביותר בנסיבות העניין

הראשונים, עמודי ההוראה של עמנו, ניצבו בפני הקושיה העצומה הזו. מצד אחד עומדת הנהגתו .של אברהם אבינו בבוקר, ומצד שני עומדת המציאות המפורשת של ברית המילה בשיא היום הם ביארו לנו שהזריזות אינה רק פעולה טכנית של הקדמת השעה, אלא זריזות לקיום המצווה

.בשלמותה, ואם השלמות דורשת פרסום והכרזה, הרי זו היא הזריזות האמיתית

כתב: דאף דקיימא לן זריזין מקדימין)(ילקוט שמעוני פרשת לך לך אות פ המגן אברהם בספרו זית רענן למצוות דהיינו מצפרא, מכל מקום כאן עשה אברהם אבינו בכוונה תחילה לפרסם הדבר נגד בני דורו הליצנים, כדי לקדש שם שמיים בפרהסיה. ביאור הדברים הוא שהמושג זריזות משתנה לפי המטרה. כאשר המצווה דורשת הכרזה פומבית, הרי שההמתנה לשעת השיא של היום אינה

.נחשבת לעיכוב, אלא לחלק בלתי נפרד ממהות המצווה עצמה, שכן הפרסום הוא חלק מן המצווה ביאר: כי התירוץ לקושיה הוא שהקב"ה)(פרק כט אות ג הרד"ל בפירושו על פרקי דרבי אליעזר .עצמו ציווה את אברהם לסמוך את זמן המילה לחצי היום, כדי שהמילה תתקיים בשיא השמש בדברים אלו הוא חידש שאין כאן בחירה פרטית של אברהם לעכב את המצווה, אלא ציווי אלוקי שנועד לייצר מעמד של גילוי שכינה ופרסום המופת, שבו אור היום והמילה משמשים יחדיו

.להכרזה על בריתו של הקדוש ברוך הוא בעולם

התובנה העולה מדבריהם היא שהזריזות של אברהם אינה כלי ריק. היא מלאה בתוכן של

,דבקות. כאשר אברהם משכים בבוקר, הוא זריז לכלל המצוות. אך כאשר מדובר בברית המילה ,שהיא כריתת הברית המוחלטת עם הבורא, הוא מחפש את הזמן שבו המצווה תהיה שלמה, נוקבת וברורה לכל רואה. זוהי הזריזות הנעלה ביותר – להקריב את הנוחות האישית ואת ההרגל למען

.רצון ה' המשתקף בפרסום האמונה

האחרונים, נושאי דגל ההלכה והמחשבה, לא נותרו אדישים למתח שבין הזריזות הנדרשת לבין הבחירה המכוונת של אברהם אבינו בעיתוי של חצות היום. הם חתרו להבין כיצד ניתן ליישב את הכלל הגדול של זריזין מקדימין עם המעשה המפורש בפרשה, תוך שהם משרטטים עבורנו את

.הגבולות שבין קיום המצווה המיידי לבין ההידור בפרסומה

כתב: דמי שתפילין מצויין בידו ואין לו ציצית, לא)(סימן כה סעיף קטן ב המגן אברהם באורח חיים ימתין לציצית אלא יניח תפילין בלא ציצית, משום דזריזין מקדימין למצוות. בביאור הדברים אנו רואים כי ההלכה קובעת סדרי עדיפויות ברורים: כאשר יש לפנינו מצווה זמינה, אין לנו הרשות לעכב אותה בשביל הידור עתידי, שכן הזמן הוא משאב יקר שאין להחמיצו. הלימוד כאן הוא נוקב, שכן הוא מעמיד את הזריזות כערך עליון שאינו סובל דיחוי, מה שמעצים את השאלה מדוע

.במילת אברהם בחר התורה או בחר אברהם להמתין

ביאר: דאף דהיה יכול לקיים המצווה בדרך יותר מהודרת אם)(שם סעיף קטן ד המשנה ברורה .ימתין לציצית, מכל מקום מצוות הזריזות קודמת, ואין להפסיד זמן של מצווה בשביל רצון להדר בביאור הדברים אנו מבינים ששיקול הדעת ההלכתי מעדיף את הקיים והזמין על פני השאיפה ,לשלמות שעלולה לגרום לאיחור, שכן בעולם ההלכה, הזמן הוא זה שמגדיר את ערכה של המצווה

.ואיחור ללא צורך הוא פגם בזריזות

חידש: כי ברית המילה היא מצווה)(בשאילתות דרב אחאי גאון, פרשת לך לך שאילתא יז העמק שאלה שונה במהותה מכל המצוות האחרות, שכן היא אינה רק פעולה טכנית אלא כריתת ברית של השראת שכינה. ההבנה העולה מדבריו היא שבמצווה כזו, הפרסום הוא חלק בלתי נפרד ממהות הברית. כאשר אברהם אבינו ממתין לחצות היום, הוא אינו דוחה מצווה, אלא הוא מכין את הקרקע להשראת השכינה בצורה המלאה ביותר, ופעולה זו נחשבת כחלק מהזריזות הנדרשת לקיום

.המצווה בצורה שבה היא צריכה להופיע בעולם

האחרונים מוסיפים ומבארים כי כאשר מדובר בפרסום הנס או בפרסום המצווה, הרי שהזריזות .מתפרשת אחרת. במקום שבו הקב"ה דורש מאיתנו לקדש שמו ברבים, ההמתנה היא היא הזריזות כך מיושבת הקושיה: אין כאן סתירה בין הכללים, אלא הבנה עמוקה שהזריזות האמיתית היא

.לעשות את רצון ה' בדרך המהודרת ביותר, ובתנאים שבהם השכינה מתגלה בשיא עוזה

גדולי המוסר והחסידות פתחו לפנינו צוהר להבנה פנימית, שמעבר לדיון ההלכתי היבש. הם לימדו אותנו כי הזמן אינו רק מדד של שעות, אלא כלי קיבול לאורות רוחניים. כאשר אברהם אבינו בוחר בחצות היום, הוא מבקש ללמדנו שהאמת האלוקית צריכה להופיע במלוא עוזה, באור

.השמש הקופח, במקום שבו אין צללים ואין מקום להסתתר

, ביאר: כי בעצם היום הזה בא לומר שגם בתוך עולם הזה הגשמי)(פרשת לך לך השפת אמת

כשהאדם נמצא בשיא המעשה והפעילות, יש ביכולתו להגיע לשיא האור והגילוי. בביאור הדברים אנו למדים שההמתנה לחצות היום אינה רק עניין של פרסום חיצוני, אלא תהליך פנימי שבו ,אברהם מושך את הקדושה לתוך שיאו של היום, לתוך המציאות המוחשית ביותר של העולם

.ובכך הוא מקדש את החול והופך אותו לקודש

כתב: כי השעה הזאת של חצי היום היא שעת הכושר שבה השמש מגיעה)(בראשית יז רבנו בחיי לתיקונה, ובה מאיר האור לכל העולם כולו בשווה. בביאור הדברים אנו רואים את הסמליות שבזמן הזה: כפי שהשמש מגיעה לשיא כוחה ומאירה לכל עבר ללא הבדל, כך ברית המילה מבטאת את האור הנצחי של האמונה שצריך להקרין לכל העולמות, ללא פחד וללא מורא מן הבריות, באומץ

.לב שאינו נרתע

חידש: כי מצוות המילה צריכה להיות מלווה)(פרשת לך לך רבי לוי יצחק מברדיצ'ב בקדושת לוי בפרסום רב, כדי להוכיח כי הנשמה היהודית חזקה מכל טבע ומכל גשמיות. בדברים אלו הוא מאיר זווית נוספת: הפרסום ביום אינו נועד להראות חיצוניות, אלא להוכיח שהאדם היהודי שייך למדרגה אחרת, מדרגה שבה הוא מתגבר על מגבלות הטבע וקשור בקשר בלתי נפרד אל המקור

.העליון, ועל כן הוא עושה זאת בפרהסיה, לאורה של השמש, כהכרזה של ניצחון הרוח על החומר

התובנה העמוקה העולה מגדולינו היא שהזמן שנבחר עבור הברית מעיד על מהותה: זו אינה מצווה שנחבאת אל הכלים, אלא מצווה שמהותה היא התגלות. ההמתנה לחצות היום היא ביטוי להחלטה נחושה של אברהם אבינו להעמיד את הברית במרכז העולם, תחת השמש המאירה, כדי

.שהעולם כולו יידע שהאדם הזה הוא עבד ה', ושהברית הזו היא השלמות של נשמתו

המציאות היומיומית מציבה אותנו לא פעם בדילמה המוכרת: האם למהר ולקיים את המצווה מיד, או שמא להמתין לעת שבה הפעולה תהיה בעלת משמעות רבה יותר, מושכת לבבות ומקדשת שם שמיים בפרהסיה? דמותו של אברהם אבינו, הבוחר בחצות היום, מלמדת אותנו שהזריזות

.אינה נמדדת רק בשעון, אלא בעומק הכוונה ובמטרה להאיר את העולם באור תורתנו

הנפקא מינה למעשה היא יסודית בחיינו הרוחניים. לעיתים אנו סבורים כי הזדרזות לקיים מצווה היא ערך אבסולוטי, וכל עיכוב הוא בגדר חיסרון. אך הלימוד העולה מסוגיית מילת אברהם הוא שלעיתים ההמתנה המחושבת, הבאה מתוך רצון להשיג הידור מצווה או לקדש שם שמיים ברבים, היא היא הזריזות האמיתית. כאשר אדם עומד לפני מצווה, עליו לשאול את עצמו: האם הקידום של המצווה נעשה כדי להסיר אותה מעל סדר יומי, או שמא הוא נעשה מתוך רצון

?להיטיב ולהדר כאשר מדובר בחינוך הילדים, למשל, הלימוד הזה מקבל משנה תוקף. במקום למהר ולסיים את תפילת הבוקר או את הלימוד היומי כדי להספיק לעבודה, ייתכן שדווקא העיכוב הקל, המאפשר לילד להצטרף, להבין ולהתרגש יחד עם ההורה, הוא המעשה שמקדש את היום. בזה אנו הופכים את הפעולה האישית לפרסום של דרך התורה, בדיוק כפי שעשה אברהם אבינו. זוהי הזריזות

.'הנכונה – לא לרוץ אל היעד, אלא להפוך את הדרך עצמה למעמד של קידוש ה

גם במפגשים חברתיים או קהילתיים, ההבנה הזו משנה את סדר העדיפויות. אם ישנה הזדמנות לעשות חסד או לקיים מצווה באופן שיגרום לאנשים נוספים להתחבר, להתרשם מיופין של מצוות או להיווכח באמת הפנימית שלנו, הרי שדחייה קלה למען המטרה הזו אינה נקראת איחור, אלא העצמה של המצווה. אברהם אבינו מלמדנו שהאדם המאמין אינו מפחד מהשמש הקופחת, אינו נרתע מהביקורת, ואינו ממהר להסתתר. הוא בוחר בעיתוי שבו האור הוא מקסימלי, שבו הקדושה

.היא גלויה, כדי לומר לעולם כולו: אנו כאן, אנו מאמינים, ואנו גאים בדרך הזו

.יישום הדברים בחיים הוא למצוא את האיזון שבין המשמעת העצמית לבין היצירתיות הרוחנית עלינו להיות זריזים לכל דבר שבקדושה, אך להותיר פתח בלב למה שמעבר לשגרה, לאותם רגעים

.שבהם אנו יכולים להפוך את מעשינו לאבוקה מאירה עבור כל הסובבים אותנו

ההכרעה של אברהם אבינו למול את עצמו ואת בני ביתו בשיא היום, אינה רק החלטה הלכתית או סגנונית, אלא ביטוי לרעיון עמוק הגנוז בתוך המושג של הזמן היהודי. כאשר אנו מתבוננים ,במושג בעצם היום הזה, אנו נחשפים לשאיפה למפגש ישיר ובלתי אמצעי בין הנשמה לבין הבורא מפגש שאינו זקוק למסכים או להסתרות. הלילה מסמל את המסתורין, את הסתר הפנים, ואת החיפוש הנסתר, אך היום, ובמיוחד חצות היום, מסמל את הגילוי, את השקיפות, ואת המוכנות של

.האדם לעמוד בקומה זקופה מול בוראו ולומר לו: כאן אני, כולי שלך, לעיני כל

ביאר: כי הביטוי בעצם היום הזה מלמד על כוח העצמות של)(בראשית יז, כו האור החיים הקדוש היום, שבו אין מקום לערבוביה או לצל, אלא אור מוחלט של אמת. הרחבה: ההסבר הוא שכאשר האדם פועל בשיא היום, הוא מחבר את העולם הזה למקור העליון שלו בבחינה שאינה מותירה מקום לספקות, והזמן הזה הופך לצינור שדרכו הקדושה זורמת אל המציאות ללא הפרעות, כפי

.שהשמש בשיאה אינה מותירה פינה אפלה

חידש: כי ברית המילה היא התיקון שבו האדם משלים את)(תפארת ישראל פרק א המהר"ל מפראג :בריאתו, והזמן שבו היא נעשית בחצי היום מסמל את השלמות הזו שאינה חסרה דבר. הרחבה המהר"ל מבאר שחצות היום הוא רגע שבו השלמות מופיעה ללא חסרון, שכן השמש עומדת במרכז הרקיע ומאירה בשווה לכל העברים, וכך גם הברית המשלמת את האדם וקושרת אותו

.לאמת האלוקית, צריכה להיעשות בזמן של שלמות, של אור גלוי ושל גבורה שאינה מתביישת

מתוך דברים אלו מתחדשת לנו ההבנה שברית המילה היא המעשה שבו האדם מוותר על הניסיון להיות יצור מוגן ונסתר, ובוחר להיות יצור של ברית גלויה. כשם שאברהם אבינו הוציא את האמונה שלו מהמרחב הפרטי אל המרחב הציבורי, כך כל יהודי הנדרש למול את בנו מבין שהברית הזו היא תעודת זהות שאי אפשר להצפין אותה. היא נכתבת בבשר החי, בשיא היום, תחת השמש המאירה, כדי להצהיר שהקשר בינינו לבין הקדוש ברוך הוא הוא קשר של מהות, קשר של

.עצם, שאינו תלוי בנסיבות של זמן או מקום, אלא פורץ דרך ויוצר את הזמן ואת המקום מחדש

הברית ביום אינה רק פעולה של כניסה לעולם, אלא התחייבות להישאר באור, להמשיך להאיר את העולם גם כאשר השמש שוקעת, ולהביא את האמת של חצות היום אל כל רגע ורגע של החיים. זהו היסוד המעניק לכל יהודי את הכוח לעמוד איתן בדרכו, בידיעה שהוא נושא עליו את

חותם הברית, חותם שמזכיר לו תמיד, גם בימי ענן וגם בימי שמש, שהוא שייך לאותו אברהם

.אבינו שבחר ביום כדי לקדש את שם השם בעולם

הנפש היהודית מחפשת את האמת לא רק במקומות המוגנים, אלא בלב הסערה, תחת השמש הקופחת של המציאות. כאשר אברהם אבינו בוחר למול את עצמו בחצות היום, הוא מלמד את כל נשמות ישראל שבאו אחריו שהאמונה אינה אמורה להיות נחבאת אל הכלים. הברית היא החיבור העמוק ביותר של הנפש עם קונה, וחיבור כזה אינו יכול להיות חלקי או נסתר. הנפש שואפת להפגין את נאמנותה לאלוקים דווקא כאשר העולם רואה, דווקא כאשר האור חזק ומבליט כל פרט. ברגע זה, כשהאדם מסיר את הערלה, הוא מסיר את הלוט מעל נשמתו ומכריז בגלוי: אני

.קשור למקור העליון. זוהי התפרצות של אמת פנימית שאינה מבקשת את רשותו של אף אחד

ביאר: כי הברית היא התיקון שבו)(פרשת לך לך רבי חיים טייטלבוים בספרו באר מים חיים הנשמה משתחררת מכבלי הטבע, והשעה של חצות היום היא השעה שבה כוחות הטבע נכנעים לפני האור האלוקי. ביאור הדברים הוא שהבחירה בחצות היום היא ביטוי להחלטת הנפש שלא להסתתר מאחורי מגבלות של שעה או נסיבות, אלא לפרוץ החוצה ולגלות את קדושת הברית

.לעיני השמש, המייצגת את העולם כולו

חידש: כי האדם המכיר באמת העמוקה)(אות קנח רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו צדקת הצדיק שלו, אינו זקוק לחשיכה כדי להסתיר את עבודת ה', אלא הוא מוצא כוח בעצם היום, שהרי האמת היא כוח המאיר בעצמו. ההסבר העמוק הוא שהאדם היודע את ערך נשמתו, חש שכל העולם כולו הוא במה לעבודת ה', ולכן הוא בוחר בשיא היום, הזמן שבו הכל גלוי, כדי להמליך את הקב"ה על

.כל המציאות, בביטחון גמור ובדבקות שלמה

,החיבור בין הנפש לבין רגע הברית מוביל אותנו להבנה שהזמן אינו גורם חיצוני שקובע עבורנו אלא אנחנו אלו המקרינים את קדושתנו על הזמן. כאשר יהודי בוחר לקדש את רגעיו בגלוי, מתוך אהבה בוערת לבוראו, הוא הופך את הזמן עצמו למקום של מקדש. זהו רגע של התעלות שבו האדם מרגיש שהוא באמת חי, באמת מחובר, ובאמת נמצא במקום שבו הוא אמור להיות, בתוך

.הברית הנצחית, תחת אור האמת, צועד בדרך שהתווה לנו אברהם אבינו

,המצפן המוסרי הניצב לפני האדם הבוחר את דרכו בחיים, אינו נמדד בחישובים של כדאיות ,אלא בזיכוך הרצון. כאשר אברהם אבינו בחר את שעת חצות היום, הוא לא חיפש את הדרך הקלה אלא את הדרך האמיתית, הדרך שבה האור חושף את האמת ומאיר את הנסתר. המצפן הפנימי של ,אדם מאמין מכוון תמיד אל עבר המקום שבו הוא יכול להיות הכי נאמן לעצמו, לאמונתו ולבוראו

.מבלי לחשוש מן המבטים הסובבים אותו

ביאר: יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא שיתברר)(במסילת ישרים, פרק א הרמח"ל ויתאמת אצל האדם מה היא חובתו בעולמו ומה צריך שישים מגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי ,חייו. ביאור הדברים הוא שההחלטה לפעול בשיא היום ובגלוי היא תוצאה של בהירות פנימית ,שבה האדם יודע מהו תפקידו ואינו נותן לרעשי הרקע לבלבל אותו, שהרי כאשר המגמה ברורה

.כל פעולה הופכת למכוונת מטרה וקדושה

חידש: כי בכל מצווה ומצווה ישנו טעם פנימי, ועל האדם לכוון את ליבו)(מצווה ב ספר החינוך להבין את עומק הכוונה שמאחורי המעשה, כדי שהגוף יפעל בהרמוניה עם הנשמה. בהסבר הדברים אנו למדים שגם הבחירה בזמן, כמו הבחירה בחצות היום, אינה עניין שרירותי, אלא היא מבטאת את שאיפת האדם להגיע לשיא המודעות בזמן קיום המצווה, ולהפוך את פעולתו

.החיצונית להשתקפות של האמת הפנימית השוכנת בקרבו

.המצפן המוסרי שלנו, אם כן, אינו מצביע על מה שנוח או על מה שמקובל, אלא על מה שנכון כאשר אדם בוחן את צעדיו לאורו של אברהם אבינו, הוא מבין שיושרה אישית משמעותה לעמוד זקוף תחת השמש, ללא פניות זרות, בידיעה שכל מעשה שנעשה בתוך הברית הוא מעשה שמחבר את העולם אל המקור. זוהי דרך החיים של מי שאינו מפחד מהאמת, ומי שהופך את חייו למסע

.של קידוש השם בלתי פוסק

השמש המאירה במלוא עוזה בצהרי היום היא לא רק תופעת טבע, אלא המראה החיצוני של האמת הפנימית שאברהם אבינו חקק בנשמותינו. בבחירתו למול בעצם היום הזה, הוא לימד ,אותנו שקדושה אמיתית אינה זקוקה לצללים או למסתור, אלא היא שואפת להתגלות בשיא האור

.במקום שבו כל הבריאה עדה לחיבור הנשגב שבין בשר ודם לבין הקדוש ברוך הוא

ומכן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום: ההתלבטות של אברהם אבינו בין הזריזות המיידית לבין ההידור שבפרסום הנס, היא המראה של חיינו. אדם מוצא את עצמו לא פעם בלחץ של זמן, מחפש לסיים את המטלות מהר ככל האפשר, ושוכח לעיתים כי העיקר הוא לא רק ביצוע הפעולה, אלא האופן שבו היא נעשית. אברהם אבינו מלמד אותנו שזריזות אמת היא זריזות לדבר המקדם את כבוד שמיים, ואם המתנה קלה מאפשרת לנו לעשות את הדברים בשיא ההידור, בגלוי ובגאון, הרי

.שהיא אינה עיכוב אלא תוספת של קדושה

החיים שלנו מזמנים לנו הזדמנויות רבות לקידוש השם. החוכמה היא לא לברוח אל הפינות המוגנות, אלא להעז לפעול ביושרה ובאמת גם כאשר העולם מביט בנו. כאשר אנו בוחרים בדרך התורה מתוך ביטחון ושמחה, מבלי להתבייש במהלכינו, אנו הופכים להיות אותה שמש בצהרי היום המאירה את סביבתנו. זהו הכוח של בן אברהם: היכולת לעמוד זקוף, להכיר בערך של המצווה שבידינו, ולהקרין אותה החוצה, כדי שגם האחרים יראו ויבינו שדרך ה' היא הדרך המאירה

.והברורה ביותר לחיים

:עיקר העניין:עיקר העניין

אברהם אבינו בחר בחצות היום כדי להכריז קבל עם ועדה שהברית בינינו לבין הקדוש ברוך הוא היא נצחית וגלויה. השעה הזו אינה שרירותית, אלא היא מבטאת את השלמות שבה האמת האלוקית נפגשת עם המציאות האנושית ללא שום אמון בחשכה ובמסתור, וביטוי לאמונה-מחיצות. הבחירה ביום היא הצהרת אי שכל חיינו צריכים להיות מוקדשים לקידוש השם, באומץ, בתום ובידיעה ברורה שאנו הולכים בדרכו של אבינו הראשון, שביקש להפוך את העולם כולו למקום שבו

.השכינה שורה באור יקרות, גלויה וברורה לעין כל הקדושה אינה נמדדת רק ברוחב היריעה אלא בעומק הכוונה שבה אנו מבצעים את רצון ה' בפרהסיה ובביטחון. כאשר יהודי חי מתוך אמת פנימית, כל שעה ביומו

.הופכת להיות שעת צהריים, שעת גילוי של מלכות שמיים בעולם