מדוע מענישים את האדם בשמים על עבירות שעבר והרי יש דין שאם בעליו עמו פטור אף בפשיעה?!

שאם בעליו עמו פטור אף בפשיעה?! בלב פרשת המשפטים ,בין דפי השקלא וטריא של דיני השומרים ,מופיעה הלכה המעוררת פליאה גדולה בחריגותה" :אם בעליו עמו לא ישלם" .התורה גזרה כי כאשר בעל החפץ נמצא

מדוע מענישים את האדם בשמים על עבירות שעבר והרי יש דין שאם בעליו עמו פטור אף בפשיעה?! בלב פרשת המשפטים ,בין דפי השקלא וטריא של דיני השומרים ,מופיעה הלכה המעוררת פליאה גדולה בחריגותה" :אם בעליו עמו לא ישלם" .התורה גזרה כי כאשר בעל החפץ נמצא בשירותו של השומר בעת תחילת השמירה או השאילה ,פטור השומר מכל אחריות ,ואפילו פשע בדבר – פטור מלשלם.

171 גם לנשמה מגיע אוכל

והנה ,כאן מתפרצת שאלה המרעידה את אמות הסיפים של עולם התשובה והגמול :הרי הנשמה הקדושה שבאדם אינה אלא פיקדון יקר שהפקיד אדון העולמים בידינו ,כפי שנאמר "והרוח תשוב אל האלוהים אשר נתנה" ,ודרשו חז"ל "תנה לו כמו שנתנה לך" .כאשר אדם עובר עבירה ,הוא הרי פוגם בפיקדון ,מחליד את הנשמה ,שובה אותה בידי החיצונים או אף גורם לה מיתה רוחנית .אך כיצד ייתכן שבית דין של מעלה מעניש את האדם על כך? והרי הבעלים של הנשמה ,הקדוש ברוך הוא ,נמצא עם האדם בכל רגע ורגע" ,המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" וזן ומפרנס לכל ,ואם כן הרי זה "בעליו עמו" בתכלית השלמות! מדוע אם כן לא ייפטר האדם מדין שמים בטענה המשפטית הפשוטה" :בעלי הפיקדון היה עמי בעת שחטאתי ,ודינו של שומר בבעלים לפטור"? בפרק זה נבקש לחקור את עומק הקשר שבין המפקיד העליון לנשמת האדם ,ולברר האם חוקי השמירה של התורה הם המפתח להבנת הצדק האלוקי או שמא קיימת ברית נסתרת המחייבת אותנו גם כאשר השכינה עמנו. מתוך עומק סוגיית השומרים בפרשתנו ,אנו ניגשים לברר את שורש הפטור התמוה לכאורה של "בעליו עמו" ,כדי להבין כיצד הוא משליך על האחריות המוטלת על הנשמה שהופקדה בנו. אם בעליו עמו לא ישלם (שמות כב ,יד)

רש"י (שמות כב ,יד) כתב "אם בעליו עמו -היה עמו במלאכתו בשעה ששאל את הפרה, ואפילו אינו עמו בשעה שמתה או נשברה -פטור" מבאר רש"י שהרגע הקובע הוא תחילת השמירה .לפי זה מתחזקת קושיית "אור החיים" הקדוש :הרי הקדוש ברוך הוא "היה עמו" לאדם מרגע היווצרו ומרגע כניסת הנשמה לגופו ,ואם כן הפטור אמור ללוות את האדם לאורך כל ימי חייו. רבי אברהם אבן עזרא (שמות כב ,יד) פירש "וטעם 'אם בעליו עמו' -שאינו חייב לשלם, כי הוא לא הפקיד אצלו אלא על דעת שהוא עמו לעזור לו ,ואם אירע נאנס -הרי הבעלים רואים ויודעים" מבאר האבן עזרא שהפטור נובע מכך שהבעלים נמצאים במקום ויכולים לפקח על שמירת חפצם .הדברים מעוררים השתוממות :הרי "עיני ה' משוטטות בכל הארץ" והוא צופה ומביט על האדם בעת עשיית העבירה ,ואם הוא רואה ואינו מוחה או עוצר ,מדוע יתחייב השומר? הרמב"ן (שמות כב ,יד) ביאר "גזרת הכתוב היא ,שכל זמן שהבעלים עוסקים במלאכת השומר ,נחלש כוח השמירה ואין עליו אחריות תשלומין .כי השואל או השומר קנה את גוף המלאכה של הבעלים יחד עם החפץ" מבאר הרמב"ן שהפטור הוא דין מהותי בקשר שבין השומר לבעלים .כאשר הבעלים "מושאל" לשומר ,האחריות מתחלקת או פוקעת .בנמשל של האור החיים ,כיוון שהבורא כביכול "מושאל" לצרכי האדם – זן אותו ומקיים את גופו – הרי שהבעלים עמו במלאכתו תמיד. הספורנו (שמות כב ,יד) כתב "אם בעליו עמו -שעוסק עמו בתיקון העניין שבעבורו שאל,

172

םיטפשמ תשרפ

הנה השואל אינו נחשב כשומר לבדו ,כי הבעלים עצמם משתדלים בזה" מבאר הספורנו שהשותפות במלאכה היא שפוטרת .מאחר שהקדוש ברוך הוא שותף באדם ("שלושה שותפים באדם") ,הרי שהוא משתדל עמו בכל מעשיו ,ועל כן טענת הפטור "בעליו עמו" נראית חזקה ובלתי ניתנת להפרכה מצד דיני התורה היבשים. מתוך יסודות המקרא ,אנו צוללים אל ים התלמוד כדי להבין את גדרי הדין המופלא של "בעליו עמו" ,אשר הופך למגן משפטי עבור שומרי הנפשות. בגמרא במסכת בבא מציעה (דף צז עמוד א) כתב "אמר ליה :השקיני מים ,ושאל ממנו פרה – הרי זה שאלה בבעלים .והוא הדין לכל השומרים" מבארת הגמרא כי די במעשה שירות קטן ביותר של הבעלים עבור השומר ,כדי להחיל את הפטור הגורף .האור החיים הקדוש לוקח הלכה זו ומזעזע בה את עולם התשובה :הרי האדון ברוך הוא קדם לזון ולכלכל את האדם עוד בטרם נוצר ,והוא זה שנופח בו נשמת חיים בכל רגע .אם בקשת מים פוטרת את השומר ,הרי שהעובדה שהבורא מתעסק בצרכי האדם תמיד" ,המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" ,מגדירה את כל מהלך חיינו כ"שאילה בבעלים". בגמרא במסכת בבא מציעה (דף צד עמוד א) כתב "מתנה שומר חינם להיות חייב כשואל... מאי טעמא? כל תנאי שבממון קיים" מבארת הגמרא את כוחו של התנאי .כאן טמון התירוץ הראשון של האור החיים :אף שבדין התורה היה האדם פטור מצד "בעליו עמו" ,הרי שהקב"ה התנה בפירוש עם כל נשמה ונשמה שעליה לשמור על פיקדונה בכל מצב .העונשים שקבעה התורה על העבירות הם ההוכחה לקיומו של תנאי זה ,שהרי תנאי שבממון (והנשמה הרי היא רכושו של הבורא) מבטל את פטור הבעלים המקורי. בגמרא במסכת מכות (דף ג עמוד ב) כתב "אמר שמואל :האומר לחברו על מנת שלא תשמיטני שביעית – אין שביעית משמטתו" מבאר שמואל כי אדם יכול למחול על זכויות שהתורה העניקה לו בממון .מכאן נלמד כי גם הנשמה ,אף שהיא בבחינת "שאולה בבעלים" ,הרי מרגע שקיבל עליו האדם את עול המצוות במעמד הר סיני ,הרי זה כאילו התנה מרצונו להיות חייב על כל פגם ופגם ,ובכך מחל על הגנת "בעליו עמו" למען המטרה הנעלה של תיקון הנפש. בגמרא במסכת שבת (דף קנב עמוד ב) כתב "והרוח תשוב אל האלוהים אשר נתנה – תנה לו כמו שנתנה לך ,בטהרה" מבארת הגמרא את חובת השבת הפיקדון .דין זה הוא הבסיס לתביעה השמימית .האור החיים הקדוש מדגיש כי הדרישה להחזיר את הנשמה כפי שניתנה, ללא פגע של "נגנב או נשבר" ,היא חלק מהותי מהחוזה שבין האדם לבוראו .חובה זו גוברת על הכלל המשפטי של בעליו עמו ,שכן היא נוגעת למהות הקשר של "עבד לוה לאיש מלווה" במובן הרוחני ביותר. מתוך דברי חז"ל על כוחו של התנאי המחייב את האדם על נשמתו ,אנו פונים לברר את יסודות הדין בשיטות הראשונים והאחרונים ,כדי להבין האם העבירה נחשבת כפשיעה בשמירה או כהיזק ישיר בפיקדון ,והאם יש בכוחו של פטור "בעליו עמו" לעמוד מול מעשה ידיים.

173

גם לנשמה מגיע אוכל

הרמב"ן (בבא מציעא צז ע"א) כתב "המזיק בידיים בבעלים חייב ,ולא אמרה תורה 'אם בעליו עמו לא ישלם' אלא בשמירה ובשאילה שהחפץ נאנס או נגנב ,אבל אם לקח השומר כלי ושברו בידיו -אין זה מדין שומר אלא מדין מזיק ,ומזיק בבעלים חייב" מבאר הרמב"ן חילוק יסודי המאיר את שאלת האור החיים באור חדש .אם אנו מגדירים את העבירה לא רק כ"הזנחה" של השמירה ,אלא כמעשה היזק אקטיבי בנשמה ,הרי שכלל אין מקום לפטור של בעליו עמו .כפי שהביא ב"יושב אוהלים" ,אדם שעושה עבירה הרי הוא "מזיק בידיים" את הפיקדון שקיבל ,ובמזיק אין פטור של בעלים. רבינו פנחס הלוי (ספר החינוך מצוה נט) פירש "שורש מצות המזיק הוא שאסור לאדם להפסיד נכסי חברו בשום עניין ,וכל המפסיד בידיים חייב לשלם בכל עניין ובכל זמן ,בין בבעלים ובין שלא בבעלים ,לפי שהתורה חסה על ממון ישראל" מבאר בעל החינוך את חומרת ההיזק האקטיבי .בנמשל של האור החיים ,הנשמה היא "ממון" של הקדוש ברוך הוא ,והעובר עבירה ופוגם באבר מאברי הנשמה ,הרי הוא מחסיר ומפסיד רכוש שמימי .כאן עולה התובנה המוסרית :האדם אינו יכול להתחבא מאחורי טענות משפטיות של "שמירה" כאשר הוא זה שבידיו פגם בפיקדון. הריטב"א (בבא מציעא צד ע"ב) ביאר "שמירה בבעלים פטורה אפילו בפשיעה ,והטעם הוא משום שהבעלים עמו ורואים את פשיעתו ומוחלים לו .אבל אם הזיק בידיים ,אין בזה מחילה, שאין אדם מוחל על מה שחברו משחית בידיים" מבאר הריטב"א את הטעם המוסרי של הפטור .הפטור מבוסס על "הסכמה שבשתיקה" של הבעלים הנמצאים במקום .אך כאשר אדם עובר עבירה בזדון ,אין הקדוש ברוך הוא "מוחל" על השחתת הנשמה ,שהרי הנשמה לא ניתנה לאדם כדי שישחיתה אלא כדי שירוממה .לכן ,במזיד ,פוקעת הגנת בעליו עמו. רבינו יונה בספרו שערי תשובה (שער א אות י) כתב "כי החוטא הוא כמזיק את היקר שבנכסיו, והנשמה שהיא פיקדון בידו נתבעת ממנו על כל פגם ופגם ,ולא יועיל לו שום טענה של פטור, כי המעשה הוא מעשהו והאחריות היא עליו לבדו" מבאר רבינו יונה כי בעולם הנשמות, האחריות היא אישית ומוחלטת .השאלה אינה רק משפטית-ממונית ,אלא מהותית :האם האדם מילא את שליחותו? בנקודה זו ,גם אם "בעליו עמו" במובן של השגחה ותמיכה ,אין זה פוטר את האדם מהתוצאות המרקיבות של מעשיו הרעים. האור החיים הקדוש בפרשתנו (כב יד) חידש "עוד נראה לתרץ ,כי הגם שהאדון הוא המחדש בטובו והוא בעליו עמו ,הרי האדם במעשיו הרעים גורם לסילוק השכינה ,וכביכול הבעלים אינם עמו בשעת החטא .וכיון שהסתלקו הבעלים ,פקע הפטור וחזר הדין להיות שומר החייב בפשיעה ואף באונסין כשאול" מבאר האור החיים תירוץ נוסף המבוסס על המציאות הרוחנית .הפטור של "בעליו עמו" קיים רק כאשר האדם דבק בקונו .ברגע שהאדם עובר עבירה ,הוא כביכול "מגרש" את השכינה מסביבתו ,כמאמר חז"ל שאין הקב"ה ובעל גאווה יכולים לדור במקום אחד .ממילא ,בשעת העבירה הוא נחשב כשומר שאין בעליו עמו, ומתחייב בכל חומר הדין על פגמי הנשמה.

174

םיטפשמ תשרפ

החידושי הרי"ם (בפרשת השבוע) כתב "בפסוק 'לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלוהיו עמו' ,יש להמליץ טוב על ישראל :למה אין הקב"ה מביט על האוון? משום 'אלוהיו עמו' – כיוון שהשכינה שורה בישראל תמיד ואינה זזה מהם אף בחטאם ,הרי זה דין 'בעליו עמו' ופטורים מן הדין" מבאר בעל החידושי הרי"ם מבט הפוך ומרגש ,המשתמש בקושיית האור החיים כלימוד זכות עצום .לשיטתו ,הדין התורני של "בעליו עמו" הוא המקור לרחמי שמיים .כיוון שהבורא אינו עוזב את נשמת היהודי לעולם ,הרי שבבית דין של מעלה ניתן לטעון שהאדם פטור מהעונש המלא ,שהרי הבעלים היו עמו .זוהי קריאה של תקווה המלמדת כי עצם נוכחות השם בנו היא המגנה עלינו מן הדין הקשה. רבי אברהם ענתבי זצ"ל בספרו יושב אוהלים (פרשת וילך) ביאר "יש לחלק בין עבירות של קום ועשה לעבירות של שב ואל תעשה .במעשה בידיים ,לכולי עלמא חייב גם בבעלים מדין מזיק .ואף בביטול תורה ומצוות עשה ,כיוון שהנשמה צריכה את האור של המצווה כדי לחיות ,הרי במניעת המצווה הוא כמרעיב את הפיקדון למוות ,והמרעיב בהמה למוות נחשב כמזיק בידיים וחייב גם בבעלים" מבאר בעל "יושב אוהלים" תשובה לקושיה על עבירות של "שב ואל תעשה" .לשיטתו ,האחריות על חיותה של הנשמה היא כה אקטיבית ,עד שכל מחדל נחשב כפעולת השחתה ישירה .האדם אינו יכול להיפטר בטענת "בעליו עמו" כאשר הוא זה שמונע מן הפיקדון את המזון הרוחני המקיים אותו. ילקוט הגרשוני (על תהלים כג) פירש "בפסוק 'גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי' – היינו שאף כשאדם נמצא בגיא צלמוות של עבירות ,אינו ירא מהעונש ("רע") כיוון ש'אתה עמדי' ,והוי דין בעליו עמו שפוטר מן התשלומין" מבאר בעל ילקוט הגרשוני ,בדומה לחידושי הרי"ם ,שהביטחון של האדם בתשובה נשען על כך שהקב"ה עמו תמיד .הפטור של "בעליו עמו" הופך לכלי של דבקות ,המאפשר לאדם לקום מנפילתו מתוך ידיעה שהקשר עם הבעלים לא נותק ,ועל כן יש פתח לרחמים וסליחה. הרה"ק רבי אלימלך מליז'נסק בספרו נועם אלימלך (פרשת משפטים) כתב "כי האדם צריך לצייר בנפשו תמיד שהוא שומר על פיקדון המלך ,וכל תנועה ותנועה שלו נרשמת .ואף שהבורא עמו תמיד ומסייע לו ,אין זה כדי לפוטרו מן העבודה ,אלא כדי לתת לו כוח לשמור. ומי שמשתמש בנוכחות הבעלים כדי להקל בשמירה ,הרי הוא פוגם בעיקר כבוד המלכות" מבאר בעל הנועם אלימלך כי הדין של "בעליו עמו" בעולם הרוחני פועל בצורה הפוכה: נוכחות הבעלים מחייבת דריכות יתירה ולא פטור .אם המלך נמצא עמך בחדר ומפקיד בידך אוצר ,האם יעלה על הדעת שתזלזל בשמירתו בטענה שהמלך רואה? אדרבה ,הקרבה אל המפקיד מעצימה את חובת הנאמנות של השומר. הסבא מקלם בספרו חכמה ומוסר (חלק א) פירש "תנה לו כמו שנתנה לך -ביאור הדבר הוא שהפיקדון אינו רק הנשמה כחפץ ,אלא הזמן והכוחות שניתנו לאדם .ומה שבעליו עמו ,היינו שהבורא נותן לו בכל רגע 'כוח פועל בנפעל' ,ואם האדם משתמש בכוח שהבעלים נותנים לו ברגע זה כדי למרוד בהם ,הרי אין לך פשיעה גדולה מזו ,ואין פטור בעלים במקום שהשומר משתמש בבעלים עצמם כדי להזיק" מבאר הסבא מקלם יסוד חריף :הפטור של "בעליו עמו"

175

גם לנשמה מגיע אוכל

נאמר כשהבעלים עוסקים במלאכת השומר ,אך לא כשהשומר רותם את הבעלים למעשה של חורבן .כיוון שהבורא הוא המחיה את האדם בשעת החטא ,הרי שהחוטא כביכול "שואל" את כוח הבורא כדי לפגוע בפיקדון הבורא ,ועל עזות פנים שכזו לא נאמר פטור. האדמו"ר הזקן בספרו התניא (אגרת התשובה ,פרק ב) ביאר "כי על ידי העבירה הוא ממשיך חיות מהקדושה אל החיצונים ,והוא כמשאיל כלי מבית המלך ומגישו לאויביו .וזהו עומק התביעה: תנה לו כמו שנתנה לך בטהרה ,שהרי הבעלים היו עמך ונתנו לך כוח ,ואיך השתמשת באורם לחושך" מבאר בעל התניא שהתביעה "תנה לו כמו שנתנה לך" היא תביעה על מהות השימוש באור האלוקי .השמירה בבעלים מחייבת שהתוצר של השמירה יהיה לרצון הבעלים .אם האדם מחזיר נשמה פגומה ,הוא מעיד שכל זמן שהבעלים היו עמו ,הוא פעל בניגוד לדעתם, ובזה פקע יסוד הפטור המבוסס על שותפות ורצון. רבי ירוחם ממיר בספרו דעת תורה (פרשת משפטים) חידש "חוקי התורה בדיני ממונות הם גילוי של רצון עליון ,אך בעולם הנשמות הדין הולך אחר האמת המוחלטת .האמת היא שהנשמה היא חלק אלוה ממעל ,וכאשר אדם פוגם בה ,הוא פוגם כביכול בבעלים עצמם. ואין אדם פטור בטענת 'בעליו עמו' כאשר הוא פוגע בגופם של הבעלים" מבאר רבי ירוחם כי הקשר בין הנשמה לבורא הוא כה הדוק ,עד שהחטא נחשב כפגיעה בבעלים עצמם .במצב כזה ,המושג "בעליו עמו" אינו טענת פטור לשומר ,אלא תיאור של גודל הכאב והפגם ,שהרי הניזוק (הקב"ה) נמצא שם וחווה את הנזק שגורם השומר לפיקדונו. מתוך בירור עומק האחריות והתביעה הנוראה על הפיקדון האלוקי ,אנו יורדים אל עולם המעשה והעבודה שבלב .הספק המרתק של ה"אור החיים" הקדוש והמענה של גדולי הדורות אינם רק פלפול תורני ,אלא יסודות מוחשיים עליהם נשענת עבודת התשובה של כל יהודי. נפקא מינא ראשונה מתבטאת ביחס של האדם אל תחושת הכישלון והייאוש .אם אדם פוסק בנפשו כשיטת ה"חידושי הרי"ם" וה"ילקוט הגרשוני" ,הרי שעצם הידיעה ש"בעליו עמו" – שהקדוש ברוך הוא לא עזב אותו גם ברגע החטא – צריכה לעורר בו תקווה עצומה. ההבנה שדיני השמירה בתורה כוללים פטור בבעלים מלמדת שיש פתח של חסד ורחמים בדין שמיים .האדם אינו ניגש לתשובה מתוך פחד של "שומר" שאיבד הכל ,אלא מתוך בושה של "שואל" שקיבל הכל מהבעלים שנמצאים איתו .ידיעה זו הופכת את התשובה מתהליך של פחד לתהליך של קרבה ודבקות מחדש. נפקא מינא שנייה עולה בחובת הזהירות ב"ביטול תורה" וביטול מצוות עשה .לפי דברי ה"יושב אוהלים" ,עלינו להבין כי מניעת המזון הרוחני מהנשמה אינה רק "חוסר עשייה", אלא היא נחשבת כהיזק בידיים לפיקדון .אדם שטוען "לא הזקתי לנשמה ,רק ישבתי בטל", צריך לדעת שבפיקדון רוחני ,השביתה ממלאכה היא השחתה אקטיבית .מכאן עולה חובה מעשית לקבוע עתים לתורה לא רק כ"מצווה" ,אלא כפעולת הצלה דחופה לשמירת חיותו של הפיקדון המופקד בידינו ,שכן במזיק אין פטור של בעלים. השלכה שלישית נוגעת למידת הבושה בעת התפילה והתשובה .אם "בעליו עמו" תמיד ,הרי

176

םיטפשמ תשרפ

שכל חטא נעשה בנוכחותו של המפקיד .הנפקא מינא המעשית היא הפיכת הדין של "בעליו עמו" למנוע של בושה חיובית .כשאדם מבין שהקב"ה זן ומפרנס אותו ממש בשעה שהוא עובר עבירה ,הוא מבין את עומק דברי ה"אור החיים" על סילוק השכינה .המעשה המעשי המתבקש הוא "שויתי ה' לנגדי תמיד" – לחיות בתודעה שכל כוח שאני מקבל מהבעלים חייב להיות מופנה לטובת הפיקדון של הבעלים ,ולא להשתמש ב"בעלים" כביכול כדי לפגוע ברצונם. נפקא מינא רביעית היא בהבנת המושג "תנה לו כמו שנתנה לך" .עלינו לפתח רגישות יומיומית ל"ניקיון" של הנשמה .כשם ששומר חפץ נזהר שלא יחליד ,כך על האדם לבדוק בכל ערב האם הפיקדון שקיבל בבוקר חוזר לידי המפקיד (בזמן השינה" ,בידך אפקיד רוחי") באותו מצב של טהרה .הספק של האור החיים מלמדנו שגם אם יש פטור משפטי בשמיים ,השאיפה של יהודי היא לא להיפטר מהדין ,אלא לעמוד בציפיות של הבעלים ולהחזיר את הנשמה מאירה ומבריקה. מתוך בירור הנפקא מינות המעשיות המעצבות את סדר יומו של השומר ,אנו מתעלים אל הקומה הרעיונית כדי להבין את סוד השותפות המופלאה שבין הנברא לבוראו ,כפי שהיא משתקפת בדין "בעליו עמו". התורה ,בחוקקה את פטור הבעלים ,מגלה לנו סוד עמוק בהנהגת העולם :כאשר הבעלים נמצא עם השומר ,אין השומר נחשב לישות נפרדת ובודדת האחראית על החפץ ,אלא הוא הופך לחלק ממערכת אחת עם הבעלים .ברעיונות החסידות והמחשבה" ,בעליו עמו" הוא המצב האידיאלי של האדם – הידיעה שאין הוא פועל לבדו בעולם .הבורא אינו מפקיד את הנשמה באדם ואז "עוזב" אותו לנפשו ,אלא הוא משאיל את עצמו ,כביכול ,להיות עם האדם, לתת לו כוח ,חיות ורצון .כאן טמון עומק הבחירה החופשית :הקדוש ברוך הוא נמצא "עמו" במלאכתו ,אך הוא מעניק לאדם את האוטונומיה להחליט כיצד להשתמש בכוח האלוקי הזה. הרעיון המרכזי העולה מכאן הוא שהפטור של "בעליו עמו" אינו בא להקל על האדם במובן של "חוסר אחריות" ,אלא להצביע על כך שהאדם והבורא הם שותפים בבניין הנשמה. אם האדם מבין שכל נשימה ונשימה היא "שאילה בבעלים" ,הוא תופס שכל עבירה היא למעשה מעילה בשותפות הזו .הבחירה הרעה אינה רק פגיעה ב"חפץ" (הנשמה) ,אלא היא בגידה בבעלים שנמצאים שם ומחזיקים את האדם בחיים באותו רגע ממש .הרעיון של האור החיים על "סילוק השכינה" מלמד שהחטא הוא הניסיון של האדם להפריד את השותפות, להיות "שומר ללא בעלים" ,ובכך הוא מאבד את ההגנה הגבוהה ביותר שלו. מתוך הקומה הרעיונית המבארת את סוד השותפות ,אנו מעפילים אל היכל המחשבה כדי לחזות באורותיהם של גדולי החסידות ,המגלים כיצד "בעליו עמו" אינו רק דין משפטי ,אלא הבטחה של התחדשות ודבקות נצחית. האדמו"ר מסוכטשוב בספרו שם משמואל (פרשת משפטים) פירש "כי עניין 'בעליו עמו' הוא שהשכינה אינה נפרדת מישראל לעולם .ואף אם חטא האדם ופגם ,מכל מקום הנקודה

177

גם לנשמה מגיע אוכל

הפנימית שבו היא דבוקה בבעלים .וזהו הכוח של התשובה ,שהאדם יכול לשוב אל הבעלים בכל עת ,כי מעולם לא היה בבחינת שומר בודד ,אלא תמיד היה המפקיד עמו בפנימיות נקודת לבבו" מבאר בעל השם משמואל כי הדין של בעליו עמו הוא התשתית לאפשרות של "חזרה בתשובה" .אם האדם היה שומר נפרד לגמרי ,הרי שברגע שהפיקדון נשבר – הדין היה חלוט .אך כיוון שהבעלים עמו ,תמיד קיימת הזיקה אל המקור ,והפגם אינו יכול להגיע אל השורש העליון שבו האדם והבורא הם אחד. האדמו"ר מסלונים בספרו נתיבות שלום (פרשת משפטים) חידש "עיקר עבודת האדם בעולם הזה היא להגיע להכרה של 'בעליו עמו' ,שכל תנועה וכל מעשה הם מכוחו של הבורא יתברך. וכאשר האדם חי בתודעה זו ,הרי הוא פטור מכל דאגות העולם הזה ,כי הוא יודע שהבעלים נושאים עמו במשא .וזהו עומק הפטור :מי שמרגיש שהשם עמו ,השם באמת נושא עמו באחריות על כל הקורות אותו" מבאר הנתיבות שלום את הפטור כהנהגה של ביטחון. היתרון שבדין "בעליו עמו" הוא ההרפיה מהלחץ של "הכל עליי" .כשאדם מבין שהוא שותף עם האינסוף ,הוא מבין שגם הכשלונות שלו הם חלק מתוכנית גדולה יותר שבה הבעלים מעורבים ,וזה נותן לו כוח לקום ולהתחיל מחדש מבלי להישבר תחת כובד האחריות. רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו צדקת הצדיק (אות מ) ביאר "שכל מה שהאדם פועל בעולם הזה ,הכל הוא מאת ה' יתברך ,ואפילו כוח הבחירה והחטא ניתן לו מהבעלים .וזהו עומק הדין 'אם בעליו עמו לא ישלם' – כי בסוף הכל יתגלה שהכל היה מאתו יתברך לטובה ,ולעתיד לבוא יתברר שגם העבירות היו בבחינת בעליו עמו ,שהקב"ה נתן כוח לעשותם כדי להגיע לתשובה נעלית יותר" מבאר רבי צדוק מבט מבהיל על העתיד לבוא .הוא לוקח את פטור הבעלים אל הקצה של "זדונות נהפכו לזכויות" .כאשר מתגלה למפרע שהבורא היה עם האדם גם ברגעי החושך שלו ("כי אתה עמדי") ,הרי שהתשלום על החטא נמחק בתוך האור הגדול של גילוי אחדות השם בעולם. מתוך בירור הקומות המחשבתיות המגלות את סוד הדבקות והתשובה הטמון ב"בעליו עמו" ,אנו באים אל שכלול המצפן המוסרי של אישיותנו ,המבקשת ללמוד מדרכיו של מקום ולהחיל את חוקי החמלה של השמיים על מערכות היחסים שבינינו לבין הזולת. המוסר הנלמד מפרק זה דורש מאיתנו עדינות נפש המתרגמת את הדין המשפטי למידת חסידות .אם הקדוש ברוך הוא ,אדון הכל ,בוחר להיות "עמנו" במלאכתנו כדי להגן עלינו ולפטור אותנו מן הדין הקשה ,הרי שמוטלת עלינו חובה מוסרית לנהוג בדרך זו עם חברינו. להיות "בעליו עמו" פירושו לא להשאיר את הזולת לבדו עם נטל האחריות והשמירה .אדם מוסרי הוא מי שכאשר הוא רואה את חברו מתייגע במלאכה ,בגידול ילדיו או בניהול עסקיו, הוא אינו עומד מן הצד כ"מבקר" או כ"מפקח" ,אלא משאיל את עצמו להיות שותף במשא. המסר המוסרי כאן הוא עמוק :הפטור של "בעליו עמו" מלמד שהשותפות מבטלת את התביעה .ככל שאנו נהיה מעורבים יותר בחיי חברינו מתוך רצון לעזור ולסייע ,כך נמעיט את היכולת שלנו לבוא אליהם בטענות ובתביעות כאשר הם נכשלים .אדם שמרגיש ש"בעליו עמו" – שחבריו וקהילתו נמצאים איתו בעולו – מרגיש משוחרר מן הפחד של "לא ישלם",

178

םיטפשמ תשרפ

ויכול להשקיע את כל כוחותיו בצמיחה ובבניין .עלינו לאמץ את מידת "נושא בעול עם חברו" ,ולהבין שעל ידי היותנו "עמם" במלאכתם ,אנו מעניקים להם את המרחב המוגן ביותר לגדול בו ,מתוך חירות ולא מתוך פחד מעונש. מתוך בירור שבילי ההלכה ומעמקי המחשבה ,אנו באים לחתום את הפרק בתובנות המאירות את חיי היום-יום באור של דבקות ואחריות .למדנו כי כל נשימה של האדם היא פיקדון יקר ,וכל רגע של חיים הוא "שאילה בבעלים" .התובנה המעשית העולה מכאן היא החובה לחיות בתודעת "שויתי" – לזכור כי המפקיד העליון נמצא עמנו בכל מלאכה ובכל תנועה .ידיעה זו אינה באה לרפות את ידינו ,אלא אדרבה ,נוסכת בנו עוצמה לדעת שאיננו לבד במערכה .כאשר אדם ניגש למצווה או מתמודד עם ניסיון ,עליו לומר לעצמו" :בעלי הפיקדון עמי ,הוא נותן לי את הכוח ,וממילא כל מהותי צריכה להיות מכוונת להחזיר לו את נשמתי בטהרה" .אנו יוצאים מכאן עם מחויבות עמוקה יותר לשמירת הנפש ,מתוך אהבה ובושה של מלכות ,ולא רק מתוך פחד הדין.

עיקר העניין: בסיומו של מסע רוחני זה ,מתגלה לנו האמת המרעידה :כל קיומנו בעולם הזה הוא בגדר "בעליו עמו" .הקדוש ברוך הוא ,במקום שיפקיד את נשמתנו ויעמוד ממרחק, בחר כביכול להשתעבד לצרכינו ,לזון ולכלכל אותנו בכל רגע ,ובכך הפך את כל חיינו למציאות של "שאילה בבעלים" .עיקר העניין הוא שהפטור ההלכתי של "בעליו עמו" אינו מיועד להסרת אחריות ,אלא הוא קריאה לעומק של שותפות ודבקות .אם הבורא נמצא איתנו בשעת החטא ,הרי שהתביעה עלינו אינה רק על הנזק ,אלא על העזות להשתמש בכוחו של המלך נגד רצונו .ומאידך ,כאן טמון סוד התשובה :כיוון שמעולם לא נפרדו הבעלים מאיתנו ,תמיד נותר פתח פתוח לחזור אל השורש. בנקודה שבה האדם מבין ש"אלוהיו עמו" ,שם פוקע כוחו של הדין הקשה ומתגלה אור החסד ,המאפשר לנו להשיב את הפיקדון כשהוא מאיר ומזוקק ,כביום שניתן לנו מתחת כיסא הכבוד.