?למה בני ישראל במצרים היו עשירים מאוד

חידוש מטלטל. בני ישראל נמצאים בגלות, בארץ שאינה שלהם, תחת שלטון זר ההולך ומתאכזר, ובכל זאת הפסוק מעיד על מציאות הפוכה מן הצפוי. פריה, ריבוי, עוצמה, ומאוד מאוד. לא רק חיים, אלא חיים בשפע. לא רק הישרדות, אלא התעצמות. והלב שואל. כיצד

יש פרשיות שבהן התורה מתארת סבל, ויש פרשיות שבהן היא מתארת שפע. אך כאן מופיע חידוש מטלטל. בני ישראל נמצאים בגלות, בארץ שאינה שלהם, תחת שלטון זר ההולך ומתאכזר, ובכל זאת הפסוק מעיד על מציאות הפוכה מן הצפוי. פריה, ריבוי, עוצמה, ומאוד מאוד. לא רק חיים, אלא חיים בשפע. לא רק הישרדות, אלא התעצמות. והלב שואל. כיצד ייתכן שעבדות מולידה עושר. כיצד גלות מצמיחה ממון. ומה ראתה התורה להדגיש לא רק .את הריבוי האנושי אלא גם את העושר הכלכלי דווקא בשיא ההשתעבדות הפסוק איננו מסתפק בלשון של ריבוי מספרי. הוא בוחר לשון טעונה. ויעצמו במאוד תומש תשרפ מאוד. לשון זו מעוררת קושי כפול. ראשית, מדוע כפל הלשון. ושנית, מה עניינו של מאוד בתוך תיאור פריה ורביה. חז"ל כבר לימדו שמאוד איננו רק תיאור של עוצמה אלא שם נרדף לממון, כפי שנאמר בכל מאודך בכל ממונך. ואם כן, מתחדדת השאלה. האם התורה באה ללמד שבני ישראל לא רק התרבו אלא אף התעשרו מאוד מאוד. ואם כן, מדוע היה צורך .בכך בתוך הנהגת הגלות. ומה תפקידו של העושר במצרים בתוך מהלך השעבוד והגאולה הקושי מתעצם נוכח תגובת פרעה. לא על הריבוי לבדו הוא נלחץ, אלא על העוצמה. ועל כן הוא פונה דווקא לשרי מסים, מתוך מטרה להביא את ישראל לידי עוני. משמע שפרעה זיהה נקודה עמוקה. העושר איננו פרט שולי, אלא יסוד של חירות פנימית, של יציבות, של שמחה. עם עני נשבר. עם עשיר מחזיק מעמד. ואם כן, מדוע גזרה ההשגחה שיהיו ישראל .עשירים עוד קודם הגאולה, ולא לאחריה בלבד יתרה מזו. הבטחת הקב"ה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים כוללת לשון דומה. שכרך הרבה מאוד. לא רק שכר רוחני, אלא שכר שיש בו מאוד. ממון. ואם כן, יש כאן חוט מקשר מן האבות אל הבנים, מן הברית אל הגלות, מן האמונה אל הכלכלה. העושר איננו תוצאה .מקרית, אלא חלק מתוכנית אלוקית רחבה, שיש לעמוד על עומקה ולבסוף, יש לשאול שאלה נוספת. אם העושר היה כה מרכזי, מדוע לא הוא מוזכר בפירוש .אלא ברמז. מדוע התורה בוחרת להצפינו בתוך מילה אחת, מאוד, ולהכפילו, מאוד מאוד .ומה ביקשה התורה ללמד בכך לדורות, על היחס שבין ממון, גלות, ריבוי וגאולה . הפסוק)(שמות א ז ""ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד ותמלא הארץ אותם מעמיס במכוון לשון יתרה. לא נאמר ויעצמו מאוד מאוד, אלא ויעצמו במאוד מאוד. תוספת ,הבי"ת איננה מקרית, והיא פותחת פתח להבנה שהמאוד איננו רק תיאור של ריבוי ועוצמה .אלא מציאות מוגדרת בפני עצמה, שבתוכה ובאמצעותה נתעצמו ישראל , עמד על דקדוק זה וכתב, הוה ליה למימר מאוד מאוד)(שם הכלי יקר בפרושו על התורה מהו במאוד, אלא שרצה להורות שנעשו עשירים גם בממון שנקרא מאוד, כמו שנאמר בכל מאודך בכל ממונך. ולפי זה ויעצמו במאוד פירושו שנתעצמו בתוך הממון עצמו, ומתוך כך במאוד מאוד, היינו שנתעצמו מאוד מאוד בכח אותו מאוד שהוא הממון. ומתוך הבנה זו ביאר הכלי יקר את מהלך פרעה, שחשב להביאם לידי עוני על ידי שרי מסים, כי זיהה שהעושר הוא מקור עוצמתם. אלא שמדה כנגד מדה נענש, שהבניין עצמו גרם לו להתמסכן, כמאמר העוסק בבניין מתמסכן. מדבריו מתברר שהעושר)(דף סג ע"א חז"ל בגמרא במסכת יבמות במצרים איננו פרט צדדי, אלא יסוד בהנהגת הגלות, ושהשעבוד נועד דווקא לשבור את .נקודת החוזק הכלכלית של ישראל קשר את העושר במצרים)(דרושים דרוש לח עמוד יט רבי עזריה פיג'ו בספרו בינה לעיתים ישירות להבטחת הקב"ה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, אנכי מגן לך שכרך הרבה מאוד. הוא ביאר שכשם שאברהם אבינו היה מגן לאחרים מממונו, פיזר ונתן משלו, כך מדה גם לנשמה מגיע אוכל כנגד מדה הבטיחו הקב"ה ששכרו יהיה הרבה מאוד, כלומר שהמאוד שהוא הממון יהיה לו לריבוי. ומתוך כך נמשכה הברכה לבניו, שגם הם בגלות מצרים זכו למאוד מאוד, שפע ממוני הבא כגמול על חסדו של אברהם. לפי זה, העושר איננו רק צורך קיומי, אלא המשך ישיר .של הנהגת החסד של האבות, המוטבע בבנים אף בתוך הגלות הביא את פירוש הרב)(דרשת וירבו רבנו החיד"א בספרו שמחת הרגל על הגדה של פסח הגדול בדורו מהר"מ בן חביב זללה"ה, שדקדק בלשון הפסוק באופן דומה. הוא ביאר שייתכן היה לחשוב שריבוי כזה בגלות ובדלות הוא עצמו מכאוב נוסף, שהרי ריבוי ילדים בלי פרנסה ,מוציא את האדם מדעתו, ואין להם לחם ולא שמלה. על כן הדגישה התורה במאוד מאוד כלומר שהיה להם ממון הרבה, כדכתיב בכל מאודך בכל ממונך. ומתוך כך היו שמחים ביוצאי חלציהם ולא נבהלו מן הריבוי. מדבריו עולה חידוש עמוק, שהעושר במצרים לא רק חיזק את ישראל פיזית, אלא שמר על שלמות נפשם ושמחתם, שלא יהפוך הריבוי .לברכה קללה מתוך דברי המפרשים הללו מתברר קו אחד ברור. העושר של בני ישראל במצרים לא היה תוצאה מקרית של נסיבות כלכליות, אלא חלק מהותי מתוכנית אלוקית. הוא שימש מקור עוצמה מול השעבוד, ביטוי להמשכיות ברכת האבות, ותנאי נפשי לקיום ריבוי מבורך גם בתוך גלות קשה. התורה הצפינה זאת במילה אחת, מאוד, וכפלה אותה, כדי לרמוז שהמאוד .עצמו היה כלי ההתעצמות כתב בלשונו הזהב, הוה ליה למימר מאוד מאוד, מהו)(שם הכלי יקר בפרושו על התורה במאוד, אלא שרצה להורות שנעשו עשירים גם בממון שנקרא מאוד, כמו שאומר הכתוב ובכל מאודך, בכל ממונך. ויעצמו במאוד, היינו בממון שנקרא מאוד, ובאותו מאוד נתעצמו מאוד מאוד. בדבריו מונחת הנחת יסוד ברורה. המילה מאוד איננה רק תיאור של ריבוי ,ועוצמה, אלא שם לדבר מסוים, ממון. התורה מלמדת שבני ישראל לא רק התרבו במספרם אלא חיו בתוך מציאות של שפע כלכלי, והעושר עצמו היה כלי ההתעצמות שלהם. ומתוך כך מבאר הכלי יקר את צעדו של פרעה, שראה בעושר זה סכנה קיומית לשלטונו, ועל כן ניסה להביאם לידי עוני על ידי שרי מסים, כדי לשבור את נקודת החוזק. אלא שמדה כנגד מדה נענש, שכן הבניין שנועד למסכן את ישראל גרם להתמסכנותו שלו, כמאמר חז"ל בגמרא ,. נמצא שהעושר במצרים איננו פרט אגבי)(דף סג ע"א במסכת יבמות, העוסק בבניין מתמסכן .אלא מוקד מאבק רוחני וכלכלי בין ישראל לפרעה פירש את הדברים מתוך)(דרושים, דרוש לח, עמוד יט רבי עזריה פיג'ו בספרו בינה לעיתים (בראשית טו "חיבור עמוק לברית בין הבתרים. על הפסוק "אנכי מגן לך שכרך הרבה מאוד , ביאר, שכיון שאברהם אבינו היה מגן לאחרים, שפיזר ונתן מממונו לעניים ולנצרכים)א הבטיחו הקב"ה מדה כנגד מדה ששכרו יהיה הרבה מאוד, כלומר ריבוי בממון. ומתוך שכר זה נמשכה הברכה גם לזרעו, שבני ישראל זכו במצרים למאוד מאוד. לפי זה, העושר של ישראל במצרים איננו תוצאה של גלות, אלא קיום הבטחה קדומה לאברהם, שכר של חסד תומש תשרפ ,שהתגלגל לדורות. נמצא שהמאוד של מצרים הוא המשך ישיר של מאודך של אברהם .והממון נעשה צינור של שכר רוחני רבנו החיד"א בספרו שמחת הרגל על הגדה של פסח, בשם הרב הגדול מהר"ם בן חביב , כתב ביאור עמוק על דרך הנפש. הוא הקשה, שאם בני ישראל היו בגלות)(דרשת וירבו זללה"ה ובדלות, הרי ריבוי בנים היה צריך להיות מכאוב נוסף, שכן ריבוי ילדים בלי פרנסה מביא את האדם לידי צער ובלבול הדעת. ועל כן מדגישה התורה "במאוד מאוד", כלומר שהיה להם ממון הרבה, כמשמעות הכתוב "בכל מאודך". ומתוך כך, הריבוי לא היה להם לצער אלא לשמחה, והיו שמחים ביוצאי חלציהם. בדבריו מתחדש יסוד חשוב. העושר במצרים לא נועד רק לקיום פיזי, אלא לשמירה על בריאות הנפש, כדי שהריבוי לא יהפוך את הגלות לבלתי .נסבלת. הממון שימש כלי לשמירת שמחה, משפחתיות ותקוה בתוך מציאות של שעבוד שלושה מפרשים, שלוש זוויות, וקו אחד מאחד. הכלי יקר מראה שהעושר היה מקור העוצמה שפרעה ביקש לשבור. בינה לעיתים מגלה שהעושר הוא שכר אברהמי הממשיך לפעול בבנים. שמחת הרגל מגלה שהעושר שמר על נפש העם שלא תישבר מריבוי בתוך גלות. ובצירוף כולם מתברר שהתורה מדגישה "במאוד מאוד" כדי ללמד שהגלות לא החלה מעוני, אלא משפע, והשפע עצמו היה חלק מתוכנית אלוקית עמוקה להכין עם חי, שמח .ובעל זהות לקראת גאולה , אמר בלשון זו, וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ)(שמות פרשה א אות ז במדרש שמות רבה אמר רבי שמעון בר נחמן, מלמד שהיו ישראל פרים ורבים שלא כדרך הארץ, והיתה אשה יולדת ששה בכרס אחד. דברי המדרש מגלים שריבוי ישראל במצרים לא היה ריבוי טבעי בלבד, אלא הנהגה עליונה הפורצת את גבולות המציאות הרגילה. אלא שכאן מתווסף עומק חדש לאור דברי המפרשים. ריבוי נסי כזה מחייב גם יכולת קיום, מזון ופרנסה. נמצא שהנס של הפריה והרביה מחובר בהכרח למציאות של שפע ממוני, שאם לא כן היה הנס עצמו נהפך לעינוי. כך מתברר שהמאוד מאוד שבפסוק איננו תוספת חיצונית, אלא תנאי הכרחי .להופעת הברכה הנסית כתב, שהיה הקב"ה מזמין להם פרנסתם בתוך בתיהם, והיו)(שמות אות ח במדרש תנחומא .אוכלין ושותין ושמחים אף בשעה שהיו משועבדים. מדרש זה מגלה רובד פנימי במיוחד השעבוד לא ביטל את השפע, אלא התקיים לצידו. בני ישראל חיו במציאות כפולה, גוף נתון לעול, ונפש הניזונה משפע. העושר לא ביטל את הגלות, אך הגלות גם לא הצליחה למחוק את חוויית הברכה. זהו עומק ההנהגה, שישראל לא נשברו מבפנים, משום שחיו בתוך מציאות .של נתינה אלוקית מתמדת, גם כאשר המציאות החיצונית היתה קשה דרש על הפסוק בברית בין הבתרים, ואחרי)(בראשית פרשה עו אות ב במדרש בראשית רבה כן יצאו ברכוש גדול, שאמר הקב"ה לאברהם, בניך עתידים להשתעבד, אך איני מוציאם ריקנים, אלא ברכוש גדול, כדי שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם. מדרש זה מאיר נקודה יסודית. העושר איננו רק פיצוי גם לנשמה מגיע אוכל לאחר הגלות, אלא חלק בלתי נפרד מקיום ההבטחה האלוקית עצמה. וכאשר מצרפים זאת לפסוק ויעצמו במאוד מאוד, מתברר שכבר בתוך הגלות החל להתממש אותו רכוש גדול, ולא רק ביציאה ממצרים. נמצא שהעושר במצרים הוא תחילת קיום הברית, ולא רק .תוצאתה הסופית אמר, שבזכות שלא שינו את שמם, לשונם ומלבושם)(אמור פרשה לב במדרש ויקרא רבה נגאלו ישראל ממצרים. אף שאין המדרש מזכיר בפירוש את הממון, עומקו מתגלה מתוך ההקשר. שמירה על זהות דורשת יציבות נפשית וחברתית, ויציבות כזו קשה להתקיים בעוני מוחלט. העושר במצרים שימש קרקע לשימור זהות, לשון, משפחה ושמחה, ומתוך כך .אפשר להבין כיצד אותם ארבעה דברים יכלו להישמר לאורך דורות של שעבוד ,מתוך דברי חז"ל והמדרשים מתברר מבט כולל. הריבוי הנסי, השמחה בתוך השעבוד וקיום הבטחת הברית לאברהם, כולם נשזרים יחד סביב נקודה אחת. הממון במצרים לא היה מותרות, אלא כלי הנהגתי עמוק, שאיפשר לעם להתרבות, לשמור זהות, ולא להישבר נפשית .בתוך גלות קשה. המאוד מאוד איננו פרט לשוני, אלא מפתח להבנת כל מהלך הגלות והגאולה כתב, כי הריבוי והעוצמה שנאמרו כאן אינם טבעיים)(שם הרמב"ן בפרושו על התורה .בלבד, אלא ברכה אלוקית המופיעה במקום של גזירה, כדי לקיים את דבר ה' לאברהם אבינו הרמב"ן מדגיש שהברכה בתוך הגלות איננה סתירה לגזירה, אלא חלק ממנה, שהרי הקב"ה הבטיח לאברהם גם עינוי וגם ריבוי, וגם יציאה ברכוש גדול. ומתוך כך מבואר שהשפע איננו מתנה מאוחרת לגאולה, אלא הכנה מוקדמת אליה, כדי שעם ישראל ייצא כעם חי, שלם .ובעל קיום ביאר, שעצם ההתעצמות של ישראל במצרים עוררה)(שם הרשב"ם בפרושו על התורה את פחד פרעה, מפני שכאשר עם מתרבה ומתעצם יש בו כח כלכלי וחברתי המאיים על השלטון. מדבריו עולה שהעושר איננו תוספת צדדית לריבוי, אלא חלק טבעי ממנו, שכן ריבוי שאין עמו ממון איננו עוצמה אלא חולשה. לפיכך ראה פרעה צורך לשבור את ישראל .דוקא דרך מסים ועבודת פרך האריך לבאר, שהנהגת השפע במצרים)(שער לח רבי יצחק עראמה בספרו עקדת יצחק ,נועדה לברר את מדרגת האמונה של ישראל. בעוני קיצוני האדם נאבק על עצם קיומו ,ואין פנאי לבניין רוחני. ואילו כאשר יש שפע, מתברר האם האדם משתמש בו לבניין זהות ,משפחה וערבות הדדית. ולפי זה, העושר במצרים היה נסיון רוחני, לא פחות מן השעבוד .ועמידת ישראל בו היא חלק מזכות הגאולה כתב, שגלות מצרים היתה שורש לכל)(פרק יב 'המהר"ל מפראג בספרו גבורות ה הגלויות, ועל כן נכללו בה כל הכוחות, גם כוח השפע. הוא ביאר שעושר במצרים איננו סימן של מנוחה, אלא גילוי של חיות פנימית שאינה נכבית גם תחת לחץ. החירות האמיתית, לשיטתו, איננה מתחילה ביום היציאה, אלא בכך שהגלות איננה מצליחה תומש תשרפ ,לרוקן את העם מתוכנו. ומתוך כך העושר הוא סימן לכך שהחומר עצמו נטמע בקדושה .ולא נעשה כלי לשבירה חזר והטעים, שהמאוד מאוד שבפסוק מרמז על ממון)(שם רבנו החיד"א בספרו פתח עינים שניתן לישראל בהשגחה פרטית, כדי שלא יאמרו האומות שעם עבדים עני הוא עם חסר ערך. הוא ביאר שהקב"ה רצה שישראל יעמדו גם בעיני עצמם וגם בעיני המצרים כעם בעל ערך, ולא כעבדים שבורים, כדי שכאשר תבוא הגאולה תהיה זו יציאה של עם שלם ולא .בריחה של עניים כתב, שהשפע במצרים היה שמירה)(מערכת מ אות צב רבי חיים פלאג'י בספרו גנזי חיים על שלמות המשפחה. ממון יוצר יציבות, ויציבות יוצרת רצף דורות. ומתוך כך זכו ישראל לריבוי מופלג מבלי להתפורר מבפנים. העושר לא ביטל את הסבל, אך מנע את קריסת התא .המשפחתי, שהוא יסוד קיום האומה כתב, שהתורה הדגישה ותמלא הארץ)(שם הנצי"ב מוולוז'ין בפרושו העמק דבר על התורה אותם, ללמד שלא היו ישראל נוודים עניים אלא יושבי קרקע בעלי אחיזה. אחיזה זו איננה רק גאוגרפית אלא כלכלית וחברתית, והיא שעמדה להם שלא ייטמעו ולא ייעלמו בתוך מצרים. לפי דבריו, העושר הוא תנאי לאי טמיעה, שהרי עני נגרר אחרי החזק, ואילו בעל .ממון שומר על עצמאותו מן הראשונים והאחרונים עולה תמונה אחת רציפה. העושר של בני ישראל במצרים איננו ,סתירה לגלות אלא עומק הגלות. הוא קיום הבטחה קדומה, נסיון רוחני, כלי לשמירת זהות ותנאי מוקדם לגאולה. גלות שאין בה שפע שוברת, אך גלות שיש בה מאוד מאוד בונה עם .שיוכל לצאת לחירות לא כקבצן אלא כבן חורין לאחר שנתברר שורש ההנהגה מן הפסוקים, המדרשים ודברי הראשונים והאחרונים, יש להוריד את הדברים לשדה המעשה ולהעמיד נפקא מינות ברורות לדורות. הנפקא מינה הראשונה היא היחס לממון בתוך גלות. מן המקורות עולה שממון איננו בהכרח סימן של נוחות או ויתור רוחני, אלא יכול להיות כלי של השגחה לשימור זהות. גלות שאין בה משענת כלכלית סופה לשבור את האדם ואת המשפחה, ואילו גלות שיש בה יציבות ממונית מאפשרת .שמירת תורה, חינוך, לשון וזהות הנפקא מינה השניה היא ההבנה שהשפע איננו מטרה אלא אמצעי. בני ישראל במצרים לא התעשרו כדי להשתקע, אלא כדי להחזיק מעמד. ממון שנעשה תחליף לייעוד הופך .למלכודת, אך ממון המשמש לחיזוק המשפחה, הקהילה והאמונה נעשה כלי גאולה הנפקא מינה השלישית היא היחס לריבוי ולברכה משפחתית. מן החיד"א ומהר"מ בן חביב עולה יסוד, שריבוי ללא יכולת קיום הוא צער, ואילו ריבוי עם יציבות הוא שמחה. מכאן הדרכה לדורות, שאין לראות בילדים ברכה מנותקת מאחריות, אלא חלק ממבנה חיים שלם .שבו גם הממון מתגייס לשמירת השמחה והשלמות גם לנשמה מגיע אוכל הנפקא מינה הרביעית היא קריאת ההיסטוריה היהודית. פעמים רבות נראה שבגלות יש שפע כלכלי דווקא קודם משבר גדול. על פי הסוגיה שלנו, אין זה מקרה. השפע הוא לעיתים .הכנה נפשית וחברתית לעמידה בניסיון קשה או למעבר היסטורי גדול, כשם שהיה במצרים הנפקא מינה החמישית היא הזהירות מן המבט המצרי. פרעה זיהה בעושר של ישראל סכנה, משום שהבין שכסף יוצר עצמאות. מכאן אזהרה לדורות, שלא לאמץ את תפיסת האויב .הרואה בממון חזות הכל, אלא לראות בו כלי לשירות ערכים ולא מקור זהות בפני עצמו ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום: ממון איננו מנותק מן הרוח, והוא יכול להיות שותף בבניין זהות או חלילה בהרסה, והבחירה ביד האדם. יציבות כלכלית היא חלק מאחריות רוחנית, משום שבלעדיה קשה לשמר שמחה, משפחה וחינוך לאורך זמן. אין למדוד הצלחה בגלות רק לפי רמת השפע, אלא לפי השאלה האם השפע משמר זהות או מטשטש אותה. ריבוי, הצלחה ושפע צריכים לבוא יחד עם הכרה בייעוד, אחרת הם עלולים להפוך לנטל. הגאולה איננה מתחילה ביום אחד, אלא נבנית בשנים של חוסן פנימי, גם בתוך .מציאות מורכבת עיקר העניין עיקר העניין 'הוא, שהמאוד מאוד של מצרים איננו פרט היסטורי, אלא מפתח להבנת הנהגת ה עם עמו. הקב"ה בונה גאולה לא מתוך ריקנות אלא מתוך חיים. הוא מאפשר שפע בתוך גלות כדי שהעם לא יאבד את צורתו, את שמחתו ואת זהותו. וכאשר מגיע רגע היציאה, יוצא העם לא כפליט רעב אלא כבן חורין, שכבר למד בתוך החושך כיצד להשתמש במאוד שלו לעבודת ה'. כך מתברר שהעושר במצרים לא עמד בסתירה לגאולה, אלא היה אחד מאבני היסוד שלה, ברכה נסתרת שהכינה עם שלם לרגע .שבו ייאמר לו, שלח את עמי ויעבדני