האם מעילו של הכהן הגדול היה חייב בציצית?

עומדים אנו משתוממים אל מול תפארת עבודת הקודש במשכן ובמקדש ,עת היה הכהן הגדול ,בחיר האומה ,יוצא ונכנס בבגדי הזהב היצוקים הוד והדר .והנה ,בבואנו להתבונן במעיל התכלת ,אותו בגד מופלא ששוליו מעוטרים פעמוני זהב ורימוני צבעונין ,מתעוררת

האם מעילו של הכהן הגדול היה חייב בציצית? עומדים אנו משתוממים אל מול תפארת עבודת הקודש במשכן ובמקדש ,עת היה הכהן הגדול ,בחיר האומה ,יוצא ונכנס בבגדי הזהב היצוקים הוד והדר .והנה ,בבואנו להתבונן במעיל התכלת ,אותו בגד מופלא ששוליו מעוטרים פעמוני זהב ורימוני צבעונין ,מתעוררת שאלה הלכתית כבדת משקל המרעישה את אמות הסיפים של עולם הלימוד .הרי התורה הקדושה ציוותה אותנו לדורות עולם על מצות ציצית בכל בגד שיש לו ארבע כנפות ,ולפי שיטות רבות מהראשונים והמפרשים ,המעיל היה פתוח ובעל כנפות המזקיקות אותו למצווה זו .הכיצד ייתכן הדבר שדווקא בגדו של מי שנושא את קדושת ישראל על ליבו ,יהיה פטור מן המזכרת הקדושה של וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות השם? האם יש בכוחה של קדושת הבגד לפטור מחיוב הציצית ,או שמא צורתו המיוחדת של המעיל היא שהפקיעה אותו מן הדין? עלינו לצלול אל עומקן של השיטות השונות המתארות את מבנה המעיל, ולברר האם בגדי הכהונה נחשבים ככסותך המוטלת על האדם ,או שמא הם שייכים למדרגה אחרת לגמרי המפקיעה מהם את חובת הציצית. כדי לעמוד על שורשם של דברים ,עלינו לפתוח בראש ובראשונה בלשון המקרא ,המתארת את עשיית המעיל ותבניתו המיוחדת בפרשת תצווה: "ועשית את מעיל האפוד כליל תכלת .והיה פי ראשו בתוכו שפה יהיה לפיו סביב מעשה ארג כפי תחרא יהיה לו לא יקרע .ועשית על שוליו רמוני תכלת וארגמן ותולעת שני על שוליו סביב ופעמני זהב בתוכם סביב .פעמן זהב ורמון פעמן זהב ורמון על שולי המעיל סביב .והיה על אהרן לשרת ונשמע קולו בבואו אל הקדש לפני ה' ובצאתו ולא ימות" (שמות כח ,לא-לה) .מתוך פסוקי המקרא אנו למדים על החובה שהמעיל יהיה עשוי תכלת ועל מציאותם של הפעמונים והרימונים ,אך צורת לבישתו ומבנהו נותרו סתומים ,ועל כך נחלקו רבותינו מפרשי התורה. רש"י (שמות כח ,ד) כתב" :המעיל הוא כמין חלוק ,וכן הכתונת ,אלא שהכתונת הסמוכה לבשרו ,והמעיל הוא למעלה על הכתונת" .בביאורו מוסיף רש"י שהמעיל לא היו לו שרוולים (בתי יד) ,אלא היה כמין בגד סגור המקיף את הגוף עם פתח לראש .לפי דבריו ,המעיל הוא כעין חלוק סגור ,וממילא אין לו ארבע כנפות הדרושות לחיוב ציצית. רבי אברהם אבן עזרא (שמות כח ,לא) כתב" :ועשית את מעיל האפוד ,שיהיה תחת האפוד" .הוא מפרש שהמעיל כשמו כן הוא ,בגד עליון המכסה את הכתונת ,ומדגיש את עניין התכלת שבו. הרמב"ן (שמות כח ,לב) כתב" :והיה פי ראשו בתוכו ,שיהיה לו פתח בראשו ...אבל פי המעיל אינו אלא הפתח שיכניס בו ראשו ,ואין לו פתח אחר כלל לא מלפניו ולא מאחריו" .אמנם בהמשך דבריו הוא מביא את דעת הרמב"ם ותמה עליה ,שכן לשיטת הרמב"ם המעיל היה פתוח לאורכו ,ואם כן היו לו כנפות. הרד"ק (ספר השרשים ,ערך מעל) כתב" :הוא מלבוש עליון ,ובגדי כהונה היו להם מעיל כליל תכלת" .הוא מדגיש שהמעיל היה בגד חשוב ורחב ,המורה על מעמד ולבוש כבוד. רבינו עובדיה ספורנו (שמות כח ,לב) כתב" :כפי תחרא יהיה לו לא יקרע ,כדי שיתקיים אותו

698 הווצת תשרפ

הפתח ולא יתקלקל בחוזק הלבישה" .הוא מתמקד בשימור צורת המעיל והפתח המיוחד שבו ,כדי שיע"בתפארתו לאורך זמן. הכלי יקר (שמות כח ,לא) כתב" :מעיל האפוד כליל תכלת ,התכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכיסא הכבוד" .הוא מבאר את המשמעות הרוחנית של צבע המעיל ,המזכיר לאדם את השגחת השם יתברך ,ומקשר זאת לכפרת עוון לשון הרע על ידי קול הפעמונים. רבי יעקב צבי מקלנבורג בספרו הכתב והקבלה (שמות כח ,לה) כתב" :לדעתי מצות הפעמונים היא דומה למצות ציצית ,שם המצוה היא למזכרת על המצוות על ידי חוש הראיה... וכאן המצוה היא להזכיר את המצוות על ידי חוש השמיעה" .בביאורו הנפלא הוא מחדש שהפעמונים במעיל הם הם ה"ציצית" של הכהן הגדול ,שנועדו להזכיר לו תמיד לפני מי הוא עומד ולשרת ,ובכך מתמלאת מטרת המזכרת בדרך של שמיעה חלף הראיה. לאחר שביארנו את דברי המקרא ומפרשיו ,עלינו לבחון את דברי רבותינו בשני התלמודים, המאירים את סוגיית חיוב הכהנים בציצית ואת מהות בגדי הכהונה. בגמרא במסכת ערכין (דף ב ע"ב) כתב" :הכל חייבין בציצית ,כהנים לוים וישראלים .פשיטא? כהנים איצטריכא ליה ,מהו דתימא הואיל וכתיב לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך ,מאן דלא אישתרי כלאים לגביה בלבישה הוא דמחייב בציצית ,והני כהנים הואיל ואשתרי כלאים לגבייהו לא ליחייבו ,קא משמע לן נהי דאשתרי בעידן עבודה ,בלא עידן עבודה לא אשתרי" .הנה כי כן ,הגמרא מלמדת אותנו יסוד גדול ,שאין היתר הכלאים בבגדי הכהונה מפקיע את הכהנים מעצם חובת הציצית ,אלא שחיובם קיים בבגדיהם האישיים .אולם ,יש לעיין מכאן האם בגדי הכהונה עצמם ,ובתוכם המעיל ,עומדים בפני חובת ציצית מצד דינם כבגד בעל כנפות. בגמרא במסכת חולין (דף קלו ע"א) כתב" :כסותך ולא של הקדש" .מכאן למדו רבותינו שכל בגד שאינו קנוי לאדם בבעלות גמורה ,אלא שייך לממון הקדש ,פטור הוא מן הציצית משום שאינו קרוי כסותך .רש"י (שם) ביאר שהתורה תלתה את מצוות הציצית בבעלותו של האדם על הכסות ,ומכיוון שבגדי כהונה משל ציבור הם ובאים מממון ההקדש ,אין הם נכנסים תחת גדר זה. בגמרא במסכת זבחים (דף יח ע"א) כתב" :מנין שלא יהא דבר חוץ מבשרו? תלמוד לומר: ילבש" .הגמרא דנה שם בחובת הכהן ללבוש את בגדי הכהונה בצורה המדויקת שציוותה תורה ,ללא כל חציצה או תוספת .תוספות (שם) ביאר שאפילו חוט אחד יתיר נחשב כיתור בגדים הפוסל את העבודה .מכאן עולה קושי עצום :גם אם היה המעיל חייב בציצית מצד צורתו ,הרי הטלת הציצית בו הייתה נחשבת כתוספת על בגדי הכהונה שקצבה להם התורה מניין וצורה ,וכל המוסיף גורע ופוסל את הבגד מעבודתו. בתלמוד ירושלמי במסכת חלה (פרק ד הלכה ד) כתב" :בגדי כהונה אין בהן משום כלאים". הירושלמי מדגיש שהיתר הכלאים בבגדי הכהונה הוא גזירת הכתוב המיוחדת לשעת העבודה. מפרשי הירושלמי במקום מבארים שאף על פי שהבגד עשוי מחומרים האסורים בערבוביה בכל מקום ,במקדש הם נעשים מצווה .ויש להוסיף בזה ,שאם בגדי הכהונה הופקעו מדין

699

גם לנשמה מגיע אוכל

כלאים לצורך מצוותם ,כך גם הופקעו מדין ציצית ,שהרי כל מהותם היא כפי שציוותה תורה "לכבוד ולתפארת" ,וכל שינוי מתבניתם פוגע במהות זו. בגמרא במסכת ברכות (דף יח ע"א) כתב" :רבי חייא ורבי יונתן הוו שקלי ואזלי בבית הקברות, הוה קשדיא תכלתא דרבי יונתן ,אמר ליה רבי חייא דלייה ,כדי שלא יאמרו למחר באין אצלנו ועכשיו מחרפין אותנו" .אנו רואים מכאן את החשש מביזוי המצווה כאשר היא נגררת על הארץ .רבותינו דנו לגבי המעיל שהיה ארוך ומגיע עד עקביו של הכהן ,שאם היו בו ציציות היו הן נגררות על רצפת המקדש ,ויש בכך משום ביזוי ,אף שרצפת העזרה קדושה היא. כדי להבין את יסודות פטור המעיל מחובת הציצית ,עלינו להעמיק בשיטות הראשונים והאחרונים שביארו את צורת הבגד ואת הגדרים ההלכתיים של בגדי הכהונה. מרן רבי יוסף קארו בכסף משנה (הלכות כלי המקדש פ"ט ה"ג) כתב בדעת הרמב"ם שהמעיל היה פתוח לכל אורכו מלפניו ,ומלבד פתח הצוואר היו לו זוויות למטה .לפי הבנה זו ,המעיל הוא בגד שיש לו כנפות ממש ,ולכאורה היה עליו להתחייב בציצית אילו היה בגד חולין. רבנו משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות כלי המקדש פ"ט ה"ג) כתב :המעיל כולו תכלת ואין בו בתי ידיים ,אלא נחלק לשתי כנפיים מסוף גרונו עד למטה כדרך כל המעילים .מדבריו עולה כי המעיל לא היה סגור כחלוק אלא פתוח כגלימה ,ודווקא משום כך מתעצמת השאלה מדוע לא נצטווה הכהן להטיל בו ציצית ,שהרי הוא בגד בעל כנפות גמור. הראב"ד (שם) כתב בהשגותיו וחלק על הרמב"ם ,וביאר שהמעיל היה סגור לגמרי ורק פתח לראשו היה לו מלמעלה .לשיטתו ,המעיל דומה לכתונת ואין לו כנפות כלל ,וממילא פטור הוא מן הציצית מהתורה ,שהרי אין בגד חייב בציצית אלא אם כן יש לו ארבע כנפות. רבנו אשר ,הרא"ש (הלכות ציצית סימן א) כתב שכל בגד שאינו עשוי לכיסוי הגוף דרך לבישה גמורה ,אלא נעשה לצורך אחר ,פטור מן הציצית .ויש לומר שמאחר ובגדי כהונה הוגדרו בתורה לכבוד ולתפארת ,הרי שאין מטרתם הגנה על הגוף או לבישה רגילה ,אלא הם בגדי שירות ומצווה ,ועל כן פקע מהם שם כסות. רבנו שלמה בן אדרת ,הרשב"א (חולין קלו ע"א) כתב שהטעם שאין הקדש חייב בציצית הוא משום שנאמר כסותך ,ודרשו חכמים כסות המיוחדת לך ,ולא כסות של הקדש שהיא ממון גבוה .מאחר ובגדי כהונה נרכשים מתרומת הלשכה ושייכים להקדש ,אין הכהן יכול לקרוא להם כסות שלו. רבנו ניסים ,הר"ן (שבת כה ע"א מדפי הריף) כתב שבגדי כהונה ניתנו לכהנים ליהנות בהם ,אך הנאה זו היא צורך העבודה .מכאן יש לדייק ,שאף אם יש בהם הנאה ,מכל מקום אין הם בגדיו הפרטיים אלא מלבושי מלכות של הקדוש ברוך הוא ,ובגדי המלך אינם חייבים בציצית של העבד. הגאון מוהרא"י קורקוס (הלכות כלי המקדש פ"ט) כתב בביאור דעת הרמב"ם שאף על פי שהיו למעיל כנפות ,הרי צורתו הייחודית והיותו בגד שרת המיועד למטרה מוגדרת של "כבוד ותפארת" ,מפקיעה ממנו את דין הציצית הרגיל .הוא מבהיר שתבנית המעיל היא גזירת הכתוב עם הפעמונים והרימונים ,ואין להוסיף עליה גדילים שלא נזכרו בתורה.

700

הווצת תשרפ

הגאון בעל מרכבת המשנה (הלכות כלי המקדש פ"ט) כתב וחיזק את ההבנה שכל בגדי הכהונה הם בבחינת חוקה .הוא מבאר שמאחר והמעיל הוא חלק ממערכת בגדים שלמה שנועדה לעבודה ,אין לדון בו מדיני בגד חולין המכסה את האדם ,אלא הוא נחשב ככלי מכלי השרת שאין להם אלא את צורתם המקורית. הפרי מגדים בספרו תיבת גומא (פרשת תצווה) כתב ליישב את קושיית הגמרא במסכת ערכין. הוא מחדש שבאמת המעיל ושאר בגדי הכהונה פטורים מציצית משום שנאמר "כסותך" – ולא של הקדש .לשיטתו ,היות ובגדי הכהונה משל ציבור הם ובאים מתרומת הלשכה ,אין הכהן יכול לקרוא להם כסותו הפרטית ,ועל כן לא שייך בהם חיוב ציצית כלל. הגאון רבי יוסף באב"ד בספרו מנחת חינוך (מצוה צט) כתב והעמיק בטעם הפטור משום שהם בגדי הקדש .הוא מוסיף שאפילו אם נאמר שיש חיוב דרבנן בבגד שאול לאחר שלושים יום ,בבגדי כהונה לא שייך לתקן זאת ,שכן כל חוט יתיר שיטיל במעיל ייחשב כ"יתור בגדים" ויפסול את עבודת הכהן הגדול .המנחת חינוך מדגיש שהתורה קבעה מניין מדויק לבגדים, וכל תוספת עליהם היא בגדר איסור. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו משנה ברורה (או"ח סימן ט ס"ק ב) כתב בביאור גדרי חיוב הציצית ,שצריך שיהיה הבגד מיועד לכיסוי הגוף .הוא מביא את היסוד שבגדים המיועדים למטרות אחרות ,ובפרט בגדי קודש שצורתם הכתבה על ידי התורה למטרת עבודה בלבד ,אינם נכנסים תחת ההגדרה של בגד המחויב בציצית. הגאון רבי אפרים זלמן מרגליות בספרו יד אפרים (או"ח סימן כא) כתב לדחות את הסברא שהכהן היה מחליף בגדיו תדיר ולכן פטור .הוא מבהיר שאם סוג הבגד מצד עצמו פטור מחמת קדושתו או מחמת היותו ממון הקדש ,אין הדבר תלוי בזמן לבישתו או בעושרו של הכהן ,אלא בעצם מהות הבגד שאינו מוגדר ככסות פרטית. הגאון המפורסם רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג בספרו שו"ת היכל יצחק (אורח חיים סימן ה) כתב וביאר בטוב טעם את דברי המנחת חינוך .הוא דן בשאלה האם בגדי כהונה נחשבים שאולים אצל הכהן ,ומסיק שאף אם נאמר ששואל לזמן מרובה חייב בציצית מדרבנן ,כאן המצב שונה. הוא מחדש שמאחר ובגדי הכהונה אינם להנאתו האישית של הכהן אלא לצורך המצווה בלבד, הרי שהם דומים לבגד שאינו עשוי להנאת לבישה ,וכפי שכתבו התוספות לגבי כלאים ,שכל שאינו עשוי להנאה אינו בגד ,ולכן פטורים הם מן הציצית מהותית ולא רק טכנית. הגאון האדיר מטשעבין רבי דב בריש ווידנפלד בספרו שו"ת דובב מישרים (חלק ב סימן טז) כתב ביאור נפלא המבוסס על דברי הבית יוסף .הוא מציין שגדר כסות המחויבת בציצית הוא בגד המגן על האדם מפני החום והקור .אולם ,גלימות של כבוד שאין האדם לובשן אלא לתפארת ,פטורות מן הציצית .והנה בגדי הכהונה הרי נאמר בהם "לכבוד ולתפארת" ,וכל מהות לבישתם היא מכוח מצוות התורה לעבוד בהם ,ולא כדי להגן על הגוף .לכן ,לשיטתו, גם לדעת המגן אברהם המחמיר בבגד כבוד של הדיוט ,בבגדי כהונה שכל לבישתם היא גזירת הכתוב של כבוד ,כולם יודו שהם פטורים.

701

גם לנשמה מגיע אוכל

הגאון רבי יצחק יהודה שמלקיש בספרו שו"ת בית יצחק (אורח חיים סימן ה) כתב לדון בשיטת הרמב"ם שלמעיל היו כנפות .הוא מקשה שאם המעיל היה פטור רק מהתורה ,היה עליהם לחייבו מדרבנן .אך הוא מיישב שמלבד הטעם של הקדש ,הרי בגדי כהונה אינם להנאת הכהן כלל .הוא מוסיף שכל בגד שאין האדם נהנה מלבישתו הנאה גופנית אלא רק מקיים בו מצווה ,אינו נחשב "כסות" לעניין ציצית ,ולכן המעיל פטור מכל וכל. הגאון רבי משה נחום ירושלימסקי בספרו באר משה (פרשת שלח) כתב וחידש שהסיבה שאין ציצית במעיל היא משום "בל תוסיף" .הוא מסביר שאם התורה פירטה בדיוק מה יהיה בשולי המעיל – פעמונים ורימונים – הרי שכל תוספת של ציצית תהיה שינוי מצוות המלך .הוא מבאר שדווקא הפעמונים הם אלו הממלאים את תפקיד הציצית עבור הכהן הגדול ,להזכירו תמיד את חובתו בקודש. בשו"ת מהרש"ם (חלק ג סימן רסה) כתב לעיין בדין ריבוי בגדים .הוא מביא את דברי הכלי חמדה שכתב שאסור להטיל ציצית במעיל משום שזהו חוט יתיר והרי זה כהוספת בגד חמישי לכהן הדיוט או תשיעי לכהן גדול .המהרש"ם מבהיר שחומרת יתור בגדים במקדש היא כזו שדוחה את עצם האפשרות לקיים מצוות ציצית בבגדים אלו. מתוך העיון המעמיק בשיטות הראשונים והאחרונים בסוגיית המעיל וחיוב הציצית בבגדי הכהונה ,עולות תובנות הלכתיות הנוגעות לימינו ולמציאות חיינו ,ומהן נגזרות נפקא מינות מעשיות בכמה תחומים: הגדרת בגד המיועד לכבוד ולתפארת לעומת בגד לבישה רגיל .מתוך דברי הגאון מטשעבין והבית יוסף בסוגיית המעיל ,אנו לומדים שייתכן ובגד שכל תכליתו היא כבוד ,כגון גלימות שלבשו בעבר דיינים או מלבושי כבוד מיוחדים שאין לאדם הנאה גופנית מהם והם אינם עשויים להגן מפני החום והקור ,יהיו פטורים מן הציצית .למעשה ,אדם הלובש בגד כזה שאינו משמש ככסות רגילה אלא כסמל מעמד ,יש לו על מה לסמוך אם אינו מטיל בו ציצית, אם כי בבגדי חולין שלנו נהגו להחמיר. דין בגד השייך להקדש או לציבור .אחת הנפקא מינות החשובות היא בבגד שאינו בבעלותו הפרטית של האדם ,כגון טליתות של בית הכנסת ששייכות לציבור .למדנו מהמנחת חינוך והפרי מגדים שגדר כסותך ממעט את מה שאינו שלך .אמנם בטלית של בית הכנסת מברכים עליה משום שהיא כאילו שאולה לאדם ,אך בבגדים ששייכים להקדש ממש או למוסדות שאין בהם זכות קניין לאדם הפרטי ,מתעורר ספק בחיובם מהתורה ,ולמדים אנו שבעלות היא תנאי יסודי במצווה. איסור הוספה על מצוות קבועות .מהדיון על יתור בגדים במעיל אנו למדים יסוד גדול לכלל המצוות :כאשר התורה קבעה שיעור או צורה מסוימת למצווה ,כגון ארבעת המינים או תפילין ,אין לאדם להוסיף עליהם "חומרות" שמשנות את צורת המצווה ,שכן הוספה זו עלולה להיחשב כגריעה וכביטול רצון המלך שקבע גבולות למצווה. היחס לביזוי מצווה בגרגורה על הארץ .מדברי הרדב"ז והמגן אברהם לגבי אורך

702

הווצת תשרפ

המעיל והציציות ,עולה נפקא מינה למעשה לכל אדם הלובש טלית גדול או ציצית קטן שהפתילים שלהם ארוכים .עליו להיזהר שלא יגררו הציציות על הארץ במקומות מטונפים או בבית הקברות ,ויש בכך הדרכה מעשית לשמירה על כבוד תשמישי המצווה שלא יבואו לידי ביזוי. כאשר אנו מתבוננים בעומק הסוגיה של פטור המעיל מן הציצית ,אנו מגלים רובד פנימי ומהותי הנוגע למהותה של עבודת השם בקודש .הציצית ,כפי שמעידה עליה התורה ,היא מזכרת לאדם הפשוט השרוי בעולם החולין :וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' .האדם המהלך בשוק ובשדה זקוק לסימנים חיצוניים ,לחוטים התלויים בכנפי בגדו ,כדי שלא יסור אחרי לבבו ואחרי עיניו .הציצית היא כעין חותם של עבד המזכיר לו את אדוניו בכל עת ובכל שעה. אולם ,הכהן הגדול בלובשו את בגדי הקודש ,ובפרט המעיל כליל התכלת ,נמצא במדרגה שונה בתכלית .הוא אינו זקוק לסימן חיצוני של ציצית ,משום שכל כולו באותה שעה הוא "מרכבה" לשכינה .בגדי הכהונה עצמם הם הם הציצית שלו .כפי שביאר הכתב והקבלה, המעיל עם פעמוני הזהב ורימוני התכלת יוצר סביב הכהן מעטפת של קדושה שאינה מניחה לו להסיח דעת מהקדושה אף לרגע .בעוד הציצית פועלת דרך חוש הראייה ,הפעמונים פועלים דרך חוש השמיעה ,והם מזכירים לו בבואו אל הקודש ובצאתו את גודל האחריות המוטלת עליו. יש כאן בירור עמוק במושג הכבוד והתפארת .בדרך כלל ,בגדי כבוד עלולים להביא את האדם לידי גאווה ורוח גבוהה ,ולכן הם זקוקים לציצית שתכניע את הלב .אך בגדי הכהונה אינם כבודו הפרטי של אהרן הכהן ,אלא הם כבוד שמיים המופיע דרכו .כשהבגד הוא "ממון גבוה" והוא חלק מעבודת המקדש ,אין בו אחיזה ליצר הרע של הגאווה, ואדרבה ,הוא כלי להתבטלות מוחלטת לפני השם יתברך .הפטור מציצית במעיל מלמדנו שבמקום שבו כל המציאות היא מצווה ,אין צורך בסימני זיכרון נוספים ,שכן המהות עצמה היא הזיכרון. במבט אל תוך נפש האדם ,סוגיית המעיל והציצית מגלה לנו את המתח המתמיד שבין ה"עושה" לבין ה"נעשה" .הציצית היא מצווה שהאדם מקיים בבגדיו שלו ,בכסותו הפרטית, במקום שבו הוא מרגיש בעל בית על מציאותו .שם ,בתוך ה"אני" ,הוא מצווה להטיל ציצית כדי להכפיף את רצונו לרצון בוראו .אך המעיל מייצג מציאות של התעלות מעל הבעלות האישית .כפי שביארנו ,אחד הטעמים המרכזיים לפטור המעיל הוא שאינו כסותך אלא של הקדש. יש רגעים בחייו של אדם שבהם הוא נדרש לפשוט את בגדיו הפרטיים ,את הרצונות והנגיעות האישיות שלו ,ולהפוך להיות כלי שרת למשהו גדול ממנו .הכהן הגדול בלובשו את המעיל מלמדנו את סוד הביטול .כאשר אדם פועל לא מתוך "כסותך" – לא מתוך דאגה לכבודו ולצרכיו – אלא מתוך שליחות אלוקית ,הוא הופך להיות כליל תכלת .במצב זה, הגבולות שבין האדם למצווה מיטשטשים ,והוא עצמו הופך להיות חפץ של קדושה.

703

גם לנשמה מגיע אוכל

הפעמונים המשמיעים קול בבואו אל הקודש ובצאתו ,מרמזים על ההרמוניה הפנימית שצריכה להיות באדם בין עולמו הפנימי לבין הופעתו החיצונית .בעוד הציצית היא עדות שקטה ,הפעמון הוא קול חי .המחשבה העולה מכאן היא שהאדם שזכה להגיע למדרגת המעיל ,אינו זקוק עוד להוכחות חיצוניות על יהדותו ,אלא כל תנועה שלו ,כל פסיעה וכל דיבור ,משמיעים קול של עבודת השם .הלקח עבורנו הוא לשאוף לכך שגם במעשי החולין שלנו ,נשכיל להפוך את ה"כסות" האישית שלנו למעיל של הקדש ,כזה שכל מהותו היא כבוד ותפארת למלכו של עולם.

ההתבוננות במעיל הכהן הגדול ובפטור שלו ממצות ציצית מעניקה לנו מצפן מוסרי המכוון את דרכנו בעבודת המידות ובתיקון הנפש .המוסר העולה מן הסוגיה מלמדנו את חובת הזהירות מפני "חיצוניות יתרה" .הציצית היא מצווה שיש בה ראייה חיצונית ,אך המעיל, שכולו תכלת וקדושה ,מלמד ששיא הקדושה הוא דווקא כאשר המהות הפנימית של הבגד והאדם הלובש אותו הופכים לאחד .הכהן הגדול אינו "לובש" מצוות ציצית על בגד חול ,אלא הוא לובש "בגד מצווה" שכל חוט וחוט שבו הוקדשו מראש למטרה אחת בלבד.

כאן טמון לקח מוסרי נוקב :לעיתים אדם משקיע רבות בסימנים חיצוניים של יראת שמיים ,אך שוכח להפוך את עצם המהות שלו לקדושה .המעיל פטור מציצית כי הוא אינו זקוק למזכרת; הוא עצמו המזכרת .המצפן הפנימי שלנו צריך לשאוף למצב שבו מעשינו ומידותינו יהיו כה מזוקקים ,עד שלא נזדקק לגדרים חיצוניים שיעצרו אותנו מחטא ,אלא הטוב יהפוך לטבענו השני .כשהבגד הוא "לכבוד ולתפארת" שמיים באמת ,הוא אינו יכול להיות שעטנז ואינו יכול להכיל פסול.

יתרה מכך ,אנו למדים על ענוות הקודש .דווקא הכהן הגדול ,העומד בשיא המעלה, לובש בגד שאינו שלו אלא של הקדש .המוסר המלווה אותנו הוא שכל הכבוד וההדר שניתנו לאדם אינם "כסותך" הפרטית .ככל שאדם עולה במעלות הקודש וההנהגה ,עליו להפנים שכל מה שיש לו אינו אלא פיקדון לצורך שירות הציבור ועבודת הבורא .הפטור מציצית במעיל הוא תזכורת לכך שבמקום שבו אין "אני" ואין בעלות פרטית ,שם שורה השכינה במלוא עוזה.

מהשבילים המאירים של עבודת הכהן הגדול במקדש ,אנו שבים אל ארחות חיינו ומבקשים לדלות פנינים של הנהגה מעשית ליומיום .למדנו כי הבגד אינו רק כסות לגוף ,אלא הוא מבטא את המהות של הלובש אותו .כאשר אדם ניגש למלאכת יומו ,עליו לשאול את עצמו :האם לבושי הם "כסותי" הפרטית ,המשרתת את נוחותי וגאוותי ,או שמא הם בגדי שרת המוקדשים למטרה נעלה יותר? התובנה הראשונה היא שכל פעולה פשוטה יכולה להפוך למעיל של קודש אם רק ניצוק לתוכה כוונה של לשם שמיים.

תובנה נוספת היא היכולת לשלב בין הקול לבין המעשה .כשם שהמעיל השמיע קול בבואו אל הקודש ,כך גם עבודת השם שלנו צריכה להיות הרמונית ומשמחת ,כזו שקולה

704

הווצת תשרפ

נשמע בנחת ובנועם על הבריות .עלינו לשאוף למדרגה שבה אין אנו זקוקים למזכרות חיצוניות כדי להימנע מן החטא ,אלא שהכרת הטוב והאמת תהיה טבועה בנו כחלק בלתי נפרד מאישיותנו.

עיקר העניין: מעילו של הכהן הגדול ,אותו בגד מופלא שכליל תכלת היה ,עומד כסמל לנשמה שפשטה את מלבושי החול והתעטפה באור עליון .פטורו מן הציצית אינו חסרון במצווה ,אלא עדות למדרגה שבה הבגד והאדם ,המעשה והכוונה ,הופכים לאריג אחד של קדושה .כאשר הכהן פוסע בעזרה וקול הפעמונים מלווה את צעדיו ,הוא מלמדנו שמי שכל כולו קודש ,הופך בעצמו למזכרת חיה של מלכות שמיים בעולם. יהי רצון שנזכה גם אנו ,בתוך עולמנו המלא כסות ותפארת ,להפוך כל בגד לבגד שרת וכל תנועה לעבודת קודש ,עד שנזכה לראות כהנים בעבודתם ולויים בדוכנם, במהרה בימינו אמן.