באיזה שם קוראים ילד מאומץ לתורה האם בשם אביו הביולוגי או ?בשם אביו שמגדלו

,חד פעמי של עליה לתורה, אלא לזהות שנחרטת בפי הציבור, לזיכרון שנצרב במסמכים ולמציאות שתלווה את הילד משחר ילדותו ועד שעת נישואין, גט, ייחוס ודורות. אימוץ יוצר מציאות אנושית עמוקה של חסד, מסירות ואבהות גמורה בלב ובמעשה, אך ההלכה

יש שאלות שבהן ההלכה נוגעת לא רק למעשה מסוים, אלא לחייו של אדם שלם. לא לרגע ,חד פעמי של עליה לתורה, אלא לזהות שנחרטת בפי הציבור, לזיכרון שנצרב במסמכים ולמציאות שתלווה את הילד משחר ילדותו ועד שעת נישואין, גט, ייחוס ודורות. אימוץ יוצר מציאות אנושית עמוקה של חסד, מסירות ואבהות גמורה בלב ובמעשה, אך ההלכה ,מבקשת לברר האם אותה אבהות חינוכית ונפשית הופכת גם לאבהות הלכתית לעניין שם .ייחוס וקריאה בתורה הילד גדל בבית שאיננו בית הולדתו. הוא נקרא כך בפי אביו ואמו המאמצים, הוא מזוהה כך בבית הכנסת, בחברה ובמשפחה, ולעיתים אף איננו יודע כלל שיש פער בין אביו המגדל לאביו הביולוגי. והנה הוא מגיע לעליה לתורה, והמגביה קולו שואל כביכול שאלה אחת פשוטה. באיזה שם לקרוא לו. אך מאחורי שאלה זו עומדות שכבות שלמות של רגש, כבוד הבריות, חשש בושה, ומנגד דקדוקי ייחוס, גיטין, חזקות כהונה ולויה, והשלכות שאינן .נעצרות בבית הכנסת אלא ממשיכות עשרות שנים קדימה יש צד לומר שכשם שהאב המאמץ גידל, פרנס, חינך והעמיד את הילד על רגליו, כך גם שמו נקשר אליו, והקריאה בתורה בשם זה משקפת את האמת החיה של חיי הילד. ומנגד יש מקום לחשוש שמא קביעה פומבית של אבהות שאיננה ביולוגית יוצרת מציאות הלכתית גם לנשמה מגיע אוכל מדומה, שעלולה להתגלגל לדיני גיטין, יוחסין וחזקות, שבהם ההלכה איננה מכירה באבהות .אלא לפי דין המתח כאן איננו תיאורטי. הוא נוגע במצבים של כהונה ולויה, שבהם שם אחד שנאמר בקול רם עלול להעמיד חזקת כהונה שאינה אמת. הוא נוגע בשאלת בושה של ילד או בחור שנודע לו לפתע בפומבי שאיננו בנו של אביו המגדל. והוא נוגע גם לאחריות של ההורים המאמצים עצמם, האם נכון להסתיר את האמת או שמא דווקא הגילוי והדיוק ההלכתי הם .החסד העמוק ביותר ,השאלה מתרחבת עוד יותר כאשר בוחנים את ההבדל בין קריאה לתורה לבין כתיבת גט בין מקום שיש בו צד של כבוד הבריות לבין מקום שאין בו מקום לפשרה כלל. האם מה שמותר או נסבל בבית הכנסת יכול לעבור גם למסמכים הלכתיים. האם יש לחלק בין מצבים של ידיעה מלאה לבין מצבים של אי ידיעה, בין אימוץ גלוי לבין אימוץ נסתר, בין צורך של .שעה לבין קביעת נוהג קבוע ,זו אם כן שאלה שיש בה לב ורעדה יחד. שאלה של חסד מול אמת, של רגש מול אחריות ושל אהבה גדולה שעלולה, אם אינה מדויקת, להפוך למכשול גדול. מכאן יש לברר את ,הדברים מן היסוד, בפסוקי התורה, בדברי חז״ל, בראשונים, באחרונים ובפוסקי דורנו .ולראות כיצד ההלכה מתמודדת עם מציאות שבה האבהות קיימת במעשה אך לא בדם .)(במדבר ג א ""ואלה תולדות אהרן ומשה ביום דבר ה' את משה בהר סיני : וכי תולדות אהרן ומשה)(דף יט ע״ב על פסוק זה עמדו חז"ל ואמרו בגמרא במסכת סנהדרין הם, והלא תולדות אהרן הם, אלא לומר לך כל המלמד בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו. דברי הגמרא מחדשים יסוד עמוק, שיש מציאות של אבהות שאינה ביולוגית אלא חינוכית ורוחנית, עד שהתורה עצמה מייחסת את הבנים למי שגידלם ולימדם, אף שאינו אביהם הטבעי. מתוך זה עולה שהלשון בן איננה תמיד תיאור ביולוגי, אלא לעיתים תיאור .של קשר מהותי שנוצר מכוח גידול, חינוך והעמדת האדם על דרכו הביא יסוד זה של חז"ל, וביאר שמשה נקרא אביהם)(במדבר ג א רש"י בפרושו על התורה של בני אהרן מצד שלימדם תורה. מדבריו עולה שהתורה עצמה משתמשת בלשון אבהות גם כלפי מי שאינו אב טבעי, כאשר הקשר הוא קשר של בנין נפש ורוח. זהו מקור ראשון .להבנה שיש מושג של אב המגדל, שאינו נופל לגמרי מן ההגדרה של אב בבואו לבאר את הפסוק ושרח בת אשר, כתב)(במדבר כו מו הרמב"ן בפרושו על התורה ששרח לא היתה בתו הביולוגית של אשר אלא בת אשתו, ואף על פי כן קראה הכתוב בת אשר. הרמב"ן מדגיש שהכתוב מייחס אותה אליו מפני שגדלה בביתו ונחשבה כבתו לכל דבר. מדבריו מתבאר שהתורה עצמה מייחסת שם ויחוס משפחתי על פי מציאות של גידול .והשתייכות לבית, ולא רק על פי הולדה הרחיב והטעים שמה)(שם רבנו חיים בן עטר האור החיים הקדוש בפרושו על התורה תומש תשרפ שנקראה שרח בת אשר איננו רק דרך לשון, אלא גילוי של אמת פנימית, שמי שגדל בביתו של אדם וניזון ממנו ברוח ובגשם, הרי הוא כבן ממש לענין קריאה ויחוס שבכתוב. בדבריו .ניכר שהקשר הנוצר מכוח הגידול יוצר מציאות ממשית בעיני התורה כתב שייחוסה של שרח לאשר)(שם הנצי"ב מוולוז'ין בפרושו העמק דבר על התורה מלמד שהתורה מכירה במושג של בית, לא רק כאב ביולוגי אלא כמסגרת חיים, והבן ,נקרא על שם הבית שבתוכו צמח. זהו יסוד להבנת אבהות כמציאות חברתית ורוחנית .ולא רק טבעית מן הפסוקים ומפרשיהם מתברר יסוד חשוב ביותר. התורה מכירה במציאות שבה אדם נקרא בן למי שגידלו וחינכו, ואף מייחסת אותו אליו בלשון הכתוב. אולם עדיין לא נתברר ,האם ייחוס זה כוחו יפה לכל ענין, או שמא הוא מוגבל ללשון התורה ולענין כבוד והכרה ואינו יוצר אבהות הלכתית גמורה לדינים חמורים כגון גיטין, חזקות כהונה ולויה, ושאר דיני יוחסין. מכאן מוכרח לעבור לשלב הבא, שבו יתבררו דברי הגמרא והראשונים בגדרי אבהות .זו והגבולות שבינה לבין אבהות ביולוגית נאמר בלשון חדה, כל המלמד בן חברו תורה מעלה)(דף יט ע״ב בגמרא במסכת סנהדרין עליו הכתוב כאילו ילדו. לשון הגמרא איננה מליצה בלבד, אלא קביעת יחס ממשי של אבהות, אלא שיש לעיין האם אבהות זו נאמרה לענין שכר ומעלה בלבד, או שיש לה השלכה גם ליחוס, לשם ולדינים הנגררים אחר אבהות. חז״ל קבעו שיש מציאות של הולדה שאינה .בדם אלא בבנין רוחני, אולם לא פירשו בגמרא עצמה עד היכן מגיע כוחה של אבהות זו פירש, כאילו ילדו, לפי שהוא אביו במעלת התורה. מדבריו ניכר)(שם ברש״י על הגמרא שהדימוי לאבהות נאמר במעלת היחס והקשר, ולא כהגדרה ביולוגית. רש״י מדייק בלשונו להעמיד את האבהות על ציר החינוך וההעמדה הרוחנית, ולא על יצירת מציאות יוחסית .חדשה לדין אין בידי להביא לשון מפורש העוסק בגבולות)(סנהדרין דף יט ע״ב בתוספות על הגמרא שם .ההשלכה לדיני יחוס, ועל כן אינני מביא דבר שאינו מבורר במקור כתב על שרח בת אשר, שלא היתה בתו ממש אלא)(במדבר כו מו הרמב״ן בפרושו על התורה בת אשתו, וקראה הכתוב בת אשר לפי שגדלה בביתו. הרמב״ן מטעים שהייחוס שבכתוב נובע ממציאות של גידול והשתייכות לבית, אך אין מדבריו ראיה שנוצרה כאן אבהות לדיני יוחסין, אלא הכרה של תורה במציאות חיים. הוא עצמו, במקום אחר, מחלק בין לשון הכתוב .לבין דיני אישות ויחוס התלויים בהולדה ממש דן בגדרי יחוס וכתב שכל מקום שחז״ל תלו יחוס בבית)(חלק א סימן תי״ג הרשב״א בתשובותיו אב, אין הכוונה אלא לאב שיש לו שם אב בישראל על פי דין, אבל מי שאינו אב ביולוגי אינו ,נעשה אב לענין יחוס אף אם גידל את הילד. מדבריו עולה גבול ברור בין אבהות של מעלה .חינוך וגידול, לבין אבהות של דין גם לנשמה מגיע אוכל ביאר שיחוס איננו תיאור חברתי)(דף סח ע״ב בדפי הרי״ף הר״ן בחידושיו למסכת קידושין אלא גדר הלכתי מדויק, התלוי בהולדה ובהשתייכות לשבט ולמשפחה, וכל סטיה בלשון היחוס עלולה לגרור מכשול בדיני אישות. מתוך דבריו מתחדד שהכרה באבהות חינוכית .אינה הופכת אותה לאבהות יוחסית קבע עיקרון יסודי, שכל יחוס אחר אב תלוי)(פרק טו הלכה ד הרמב״ם בהלכות איסורי ביאה בהולדה, ולא מצינו בדבריו שום מקום שבו אבהות של גידול תיצור יחוס לדין. אף שהרמב״ם .מכיר במעלת המחנך והמלמד, אין הוא מערבב מעלה זו עם דיני יחוס מן הגמרא ומדברי הראשונים הללו עולה תבנית ברורה. יש מושג של אב מגדל, אב ,מחנך, אב ברוח ובמעשה, והתורה עצמה משתמשת בלשון אבהות לגביו. אולם בד בבד כאשר מגיעים לדיני יחוס, גיטין, כהונה ולויה, ההלכה מצמצמת את כוח האבהות הזו ואינה מאפשרת לה להחליף את האב הביולוגי. זהו המתח המרכזי שעתיד לעמוד בבסיס מחלוקת האחרונים, האם בקריאה לתורה יש לראותה כלשון של כבוד והכרה במציאות החיים, או .כקביעה פומבית היוצרת השלכה הלכתית מסוכנת כתב, שבמי שגדל בבית)(אבן העזר חלק א סימן עו בשו״ת חתם סופר לרבי משה סופר אחרים אפשר להעלותו לתורה בשם האב המגדל. לשונו מורה שהחתם סופר ראה בקריאה לתורה מעשה של כבוד והנהגה ציבורית, וכאשר כל מציאותו של הילד ידועה ומוחזקת בתוך בית המגדלים, יש מקום שהקריאה לתורה תבטא את המציאות החיה של .גידול וחינוך, ולא תעמיד את הילד בפומבי במבוכה שתפגע בכבודו ובכבוד המגדלים כתב, ולענין גט)(אבן העזר חלק ד סימן כו אות ב בשו״ת אגרות משה למו״ר הגר״מ פיינשטיין שנכתב בו שם האב על שם מי שגדלתה או שגדלו כשלא ידע שם האב ליכא קפידא כל כך ,מאחר שמוחזקת בשם בת איש זה. לשונו מציב יסוד רחב יותר, שאף במקום חמור של גט כאשר אין ידיעה ברורה או כאשר ההחזקה הציבורית היא על שם האב המגדל, יש צד להתיר שימוש בשם המגדל, אלא שהוא עצמו הוסיף שם עצה לכתחילה להזכיר בפירוש בגט בת פלוני שגדלתה כבתו, ובמקום עיגון התיר גם בסתם. מדבריו ניכר חילוק עדין. מצד אחד הוא מכיר בכוח ההחזקה הציבורית בשם המגדל, ומצד שני הוא ירא להשליך מן הקריאה לתורה אל עולם מסמכי האישות, ולכן לכתחילה מבקש לשון מבוררת שאינה יוצרת טעות ביחוס, אלא מגדירה את המציאות בדיוק, בת פלוני שגדלתה, שזהו אמת שאינה מטעה .ואינה מכשילה (חו"מ סימן מב סק״א בספר נשמת אברהם לרבי אברהם סופר אברהם בשם הגרש״ז אויערבך הובא שהסכים בעיקר הדין לאותה גישה של דיוק בלשון במסמכים, להכיר במציאות)5 הערה הגידול מחד, ולשמור על אמת מבררת מאידך. אף שאין כאן ציטוט שלם לפניי מתוך נשמת אברהם עצמו, עצם ההבאה שבשאלה כבר מורה שהקו הוא ליישב בין כבוד הבריות לבין .חששות תקלה, על ידי לשון מפורשת המגדירה גידול ולא הולדה תומש תשרפ הובא מעשה בבן שאומץ על ידי)(עמוד מג עד מד מסורת משה בשם מו״ר הגר״מ פיינשטיין לויים והחזיק עצמו לוי, והגרמ״פ אמר שבוודאי אסור לקרוא מי שאינו לוי כלוי, מפני שיבוא להחזיקו בלויה ותהיה נפקא מינה לפדיון הבן וכיוצא, ומאידך הוסיף שאין לביישו בפרהסיא .וקשה לידע מה לעשות, אולי לומר לו בצנעה שאינו לוי. מדברים אלו מתברר עיקר גדול במקום שבו השם איננו רק כבוד ונוסח, אלא יצירת חזקה של כהונה ולויה שיש לה השלכות הלכתיות רבות, אין שום מקום להעמיד את הקריאה לתורה על שם האב המאמץ אם הוא כהן או לוי כאשר הבן איננו כן באמת, כי כאן הקריאה לתורה איננה רק פניה מכובדת, אלא עלולה ליצור מציאות הלכתית שקרית לדורות, ובו בזמן הוא מלמד עד כמה כבוד הבריות מחייב דרכי הנהגה עדינות, שלא להעמיד אדם לבושה פומבית, אלא למצוא דרך אמיתית .שאינה פוגעת כתב שאין להעלות בן מאומץ שלא בשם)(חלק א סימן קלו הגר״י וייס בשו״ת מנחת יצחק אביו האמיתי מחשש בגט. שיטתו נראית בנויה על חשש הטעות העתידית, שכאשר הציבור יתרגל שהבן נקרא על שם האב המגדל, הדבר עלול להיתרגם בשעה של כתיבת גט ושטרות ללשון אבהות שאינה אמת, ומפני חומרת גיטין מעמיד הוא את ההנהגה הציבורית מראש .על קו ברור של אב ביולוגי, כדי שלא להכשיל ולבלבל . חזר על יסוד זה לפי פרטים נוספים)(חלק ב סימן קטו בשו״ת מנחת יצחק למו״ר הגר״י וייס אף שאין כאן לפניי ציטוט נוסף מלשונו המדויקת, עצם הבאתך את ריבוי המקומות מלמדת .שראה בדבר חשש מצוי ומתמשך ולא מקרה צדדי בלבד הרחיב עוד בזה לפי נסיבות שונות של חזקה)(חלק ד סימן מט הגר״י וייס בשו״ת מנחת יצחק ושימושי שם. ואף כאן, בלי להוסיף לשון שאינה לפניי, עיקר הכיוון הוא שהזהירות בקריאה .לתורה נובעת מן האחריות למסמכי האישות והיחוס כתב שיש להעלות ילד מאומץ בשם אביו)(חלק ד סימן קסט הגר״מ קליין בשו״ת משנה הלכות הביולוגי כדי שלא ייווצרו תקלות. לשונו מורה שהחשש איננו רק בגט, אלא בכלל מערכות ההלכה התלויות בשם האב, כתובה, עדויות, מסמכים, ומעמד ציבורי, ומכאן דרישתו לסמן .אמת יציבה ולא להעמיד על שם המגדל כתב שאף על פי שאין לאסור לקרוא)(חלק ד שנת תשכ״א עמוד עז רבי משה פינדלינג בנועם ,לו לתורה בשם אביו המאמץ, אם האב המאמץ כהן או לוי אין להעלותו בשם אביו המאמץ מפני שיבואו להחזיק אותו בטעות לכהן או לוי ועלולות לצמוח טעויות. דבריו מאירים נקודת איזון. מצד עיקר קריאה לתורה כשם של כבוד ודרך ארץ, יש מקום להקל בשם המגדל, אך כאשר השם יוצר חזקה מעשית של כהונה ולויה, חוזרים אל קו האמת הביולוגית כדי למנוע .מכשול ודאי הובא לעיין עוד בפרטי ההנהגה במקומות שנהגו לקרוא)(סימן קלט אות ד בפסקי תשובות לעולה בשם ובשם אביו, ובאיזון שבין כבוד הבריות לבין חשש תקלה בגט ובמסמכים. אין גם לנשמה מגיע אוכל בידי כעת לשונו המדויקת של פסקי תשובות כדי לצטטו, ועל כן אינני מוסיף ציטוט, אבל .עצם ההפניה מעידה שיש שם ליקוט והכרעה מעשית לפי המנהגים השונים מן הפוסקים הללו מתברר שיש כאן שני צירים. ציר אחד רואה בקריאה לתורה מעשה של כבוד ציבורי והכרה במציאות הגידול, ועל כן במקום שאין חשש תקלה קבועה יש מקום לשם האב המגדל. ציר שני רואה בקריאה לתורה יסוד שעלול לקבוע לשון והחזקה, וממילא חושש שמכאן תצא תקלה בגט ובייחוס, ולכן מצריך שם האב הביולוגי. ומעל שניהם עומדת נקודה שלישית המכריעה בהרבה מקרים, והיא כהונה ולויה, ששם גם המקילים מודים שאין .לעשות קריאה שיוצרת חזקה שאינה אמת לאחר שפרשנו את השיטות נביא את נפקא מינות למעשה, שבו נתרגם את עומק הסוגיה .לכללים הלכתיים ודרכי הנהגה בחיי המעשה של האדם ההולך בדרכי אברהם אבינו הנפקא מינה הראשונה היא עצם הגדרת הקריאה לתורה, האם היא לשון כבוד בלבד או קביעת מציאות הלכתית. לדעת החתם סופר אפשר לקרוא בשם האב המגדל כשזהו שם חי ומוחזק בציבור, מפני שבקריאה לתורה יש מקום לשקף את מציאות הגידול והכבוד. לדעת המנחת יצחק והמשנה הלכות יש להקפיד בשם האב הביולוגי, מפני שהקריאה לתורה יוצרת .לשון וחזקה שעלולות להתגלגל לתקלות חמורות הנפקא מינה השניה היא מציאות שבה שם האב הביולוגי ידוע וברור. כאשר ידוע מי האב .הביולוגי, לשיטות המחמירות אין מקום לשם המגדל, ויש לקרוא בשם האב הביולוגי בלבד לשיטות המקילות אפשר לשקול את שם המגדל בקריאה לתורה, אך ראוי לנהוג בזה רק .במקום שמכירים את המציאות ושאין חשש שיבואו לטעות במסמכים הנפקא מינה השלישית היא מציאות שבה שם האב הביולוגי אינו ידוע, או שהבן לא ידע אותו כלל והוחזק שנים בשם האב המגדל. לפי אגרות משה יש מקום גדול להקל, מפני שהחזקה הציבורית היא חלק מן המציאות, ובפרט במקום שיש צורך גדול או חשש עיגון ,במסמכים. לפי המחמירים גם כאן יש לחשוש לתקלות, אך כאשר אין שם ביולוגי ידוע .מתעצם הצורך למצוא לשון אמת שאינה משקרת ואינה מביישת הנפקא מינה הרביעית היא ההבדל בין קריאה לתורה לבין גט ושטרות. גם לשיטות שמקלות בקריאה לתורה בשם האב המגדל, בדיני גט יש להעדיף לכתחילה לשון מבוררת המבהירה את המציאות, כפי שהורה אגרות משה, להזכיר בפירוש שגדלתה כבתו, כדי שלא ליצור אבהות מדומה. לשיטות המחמירות, הקריאה לתורה עצמה כבר חייבת להיות מדויקת .כדי שלא לקבוע הרגל לשוני שיטעה בשעת כתיבת גט הנפקא מינה החמישית היא אב מאמץ כהן או לוי. כאן כמעט כל השיטות מודות שיש ,סכנה מיוחדת, שהקריאה בשם האב המאמץ ככהן או לוי תיצור חזקת כהונה או לויה בטעות ותוליד נפקא מינות בפדיון הבן, בנשיאות כפיים, בעליות, נישואין וכיוצא. לכן גם אם נוהגים .לכבד את הבן ולהעלותו, אין לקרוא לו באופן שיוצר חזקה שאינה אמת תומש תשרפ הנפקא מינה השישית היא בושה וכבוד הבריות. מן המעשה שהובא במסורת משה בשם ,הגרמ"פ מתברר שכאשר עומד אדם לפני הציבור והוא מוחזק בשם מסוים או במעמד מסוים אין לביישו בפרהסיא, ויש למצוא דרך של אמת בצנעה, כגון בירור שקט, הודעה עדינה, או ,פתרון שאינו מכריז ברבים על שינוי שיביך. אולם אין מכאן היתר לקבוע שקר הלכתי קבוע .אלא הוראה כיצד לנהוג בשעה קשה ,הנפקא מינה השביעית היא הנהגת ההורים המאמצים כלפי הילד. יש כאן אחריות כבדה .משום שהסתרת אמת עלולה להכניס את הילד לחזקות שאינן שלו, ולהוליד תקלות לדורות ,מאידך, גילוי בלתי מדוד עלול לשבור נפש ולגרום בושה. לכן דרך ההלכה מבקשת דיוק .הדרגה וייעוץ תורני רגיש הנפקא מינה השמינית היא הכרעת מרא דאתרא לפי מנהג המקום. במקום שנהגו להקפיד תמיד בשם האב הביולוגי, שינוי יבלוט ויצור מבוכה. ובמקום שנהגו לתת משקל רב לכבוד הבריות, אפשר למצוא פתרונות מכובדים שאינם מכשילים. לכן בכל מקרה ממשי יש צורך .בשיקול דעת של רב המכיר את המציאות ואת הרגישות הציבורית מעבר לפרטי ההלכה והחששות המעשיים, סוגיית הילד המאומץ נוגעת בנקודת עומק של ,תפיסת אבהות בתורה. יש אב שמוליד בגוף, ויש אב שמוליד בנפש. התורה מכירה בשניהם אך איננה מערבבת ביניהם. היא נותנת לכל אחד את מקומו המדויק. האב המגדל הוא אב במובן של חסד, מסירות, חינוך ובנין אדם. האב הביולוגי הוא אב במובן של ייחוס, שורש ודין. וכאשר מערבבים בין המישורים, נולדת סכנה, לא רק הלכתית אלא גם מוסרית, משום .שהאמת מיטשטשת בשם רגש שאיננו מדויק ההרחבה המחשבתית מלמדת שהתורה איננה מתעלמת מן הרגש. אדרבה, היא רגישה אליו עד מאוד. לכן מצאנו מקומות שבהם חז"ל והפוסקים הכירו באבהות של גידול, עד כדי לשון של ילוד, בן, ובת. אך בד בבד, התורה מבקשת לשמור על אמת חדה וברורה בדברים שתלויים בדורות, בגיטין, ביוחסין ובחזקות. אין זו אכזריות, אלא אחריות. אחריות לכך .שהחסד של דור אחד לא יהפוך למכשול של דור אחר מן הבחינה המוסרית, האימוץ הוא מן המעשים הגדולים של חסד בישראל. אדם שלוקח ,ילד שאיננו שלו ומגדלו כבנו, הרי הוא שותף למעשה בריאה. אך דוקא משום גודל המעשה ,נדרשת זהירות כפולה שלא לבנות את הקשר על טשטוש אמת. אמת איננה מבטלת אהבה אלא מעמיקה אותה. ילד שגדל בידיעה ברורה ומכבדת על מצבו, יכול לחיות בזהות שלמה .יותר מילד שהאמת מתגלה לו ביום אחד בפרהסיא ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום: חסד שאיננו מלווה באמת עלול להפוך עם השנים למעמסה ולכאב, ואילו חסד שמונח על אדני אמת יוצר בנין יציב לדורות. כבוד הבריות .איננו היתר לשקר, אלא חובה למצוא דרך לומר אמת בעדינות, בתזמון נכון ובאופן בונה ההבחנה בין רגש לדין איננה ניתוק, אלא חכמה, לדעת היכן כל אחד מהם שולט. אחריות גם לנשמה מגיע אוכל הורית איננה מסתיימת בגידול הילד, אלא כוללת גם מחשבה על עתידו ההלכתי, המשפחתי והנפשי. לעיתים הדרך הקשה יותר בהווה, של דיוק וגילוי אמת, היא הדרך הקלה והמרפאה .יותר בעתיד עיקר העניין עיקר העניין הוא, שהקריאה לתורה איננה רק קריאה של שם, אלא קביעת זהות פומבית. התורה מכירה באב המגדל כאב של חסד, אך שומרת את מושג האב לדין ולייחוס בידי האב הביולוגי. מתוך כך נולדת ההכרעה המורכבת, שבקריאה לתורה יש מקום לשיקולי כבוד והנהגה, אך לעולם אין לשכוח את האחריות לדורות, ובפרט בענייני כהונה, לויה וגיטין. וכאשר ההלכה מאזנת בין אמת לחסד, בין רגש לדין, היא מגלה שאין כאן סתירה, אלא שלמות, שבה הילד עומד לפני ספר התורה לא כבעל זהות .מסופקת, אלא כאדם שנבנה באמת ובאהבה יחד