האם גר שיש לו אב פיזי נחשב כיתום לעניין איסור עינוי?

בלב פרשתנו ,בתוך רצף ציווי הרחמים והמשפט ,מציבה התורה תמרור אזהרה המרעיד את לב השומע" :כל אלמנה ויתום לא תענון" .זוהי זעקה שבוקעת מגרונם של החלשים והנטושים ,אלו שאיבדו את משענת חייהם ועומדים חשופים מול שרירות ליבם של בני אדם.

האם גר שיש לו אב פיזי נחשב כיתום לעניין איסור עינוי? בלב פרשתנו ,בתוך רצף ציווי הרחמים והמשפט ,מציבה התורה תמרור אזהרה המרעיד את לב השומע" :כל אלמנה ויתום לא תענון" .זוהי זעקה שבוקעת מגרונם של החלשים והנטושים ,אלו שאיבדו את משענת חייהם ועומדים חשופים מול שרירות ליבם של בני אדם.

163 גם לנשמה מגיע אוכל

והנה ,כאן עולה שאלה המטלטלת את גדרי ההלכה והבנת הנפש :מהו דינו של גר שזכה להיכנס תחת כנפי השכינה יחד עם בניו הקטנים? הרי ההלכה קובעת מסמרות כי "גר שנתגייר כתינוק שנולד דמי" ,וברגע המקודש של הטבילה פקעו כל קשרי המשפחה ההלכתיים שהיו לו בעבר .אם כן ,לכאורה ,בנו של הגר עומד לפנינו כמי שאין לו אב בעולם התורה ,יתום גמור מבחינה משפטית .אך מאידך ,אביו הפיזי עומד שם ,רחמיו עליו ודאגתו לו קיימים כתמול שלשום. בפרק זה נבקש לחקור את עומק הגדרת ה"יתמות" – האם היא מושג משפטי-הלכתי יבש, הנובע מהעדר קורבה דאורייתא ,או שמא היא מושג פסיכולוגי-קיומי הנמדד לפי מידת חוסר האונים של הילד? האם המצער את בנו של הגר עובר בלאו הנורא של עינוי יתום בשל היותו "תינוק שנולד" ללא אב ,או שמא כל עוד רחמי האב הטבעיים שומרים עליו ,לא חלה עליו הגנת התורה המיוחדת ליתומים? מתוך חרדת הקודש שאופפת את שולחן המשפט האלוקי ,אנו פונים אל הפסוק המהווה את המקור לאחד האיסורים החמורים שבין אדם לחברו ,כדי לדלות ממנו את הגדרת היתמות המגנה על החלש. "כל אלמנה ויתום לא תענון" (שמות כב ,כא). רש"י (שמות כב ,כא) כתב "כל אלמנה ויתום -הוא הדין לכל אדם ,אלא שדיבר הכתוב בהווה, לפי שהם תשושי כח ודבר מצוי לענותם" מבאר רש"י כי הבחירה ב"יתום" וב"אלמנה" אינה מצמצמת את איסור העינוי רק להם ,אך היא מדגישה את המציאות השכיחה .מכאן נלמד כי שורש האיסור נעוץ בחולשתו של האדם .לענייננו ,הדברים מעוררים שאלה :האם בן הגר, שיש לו אב פיזי הדואג לו ,נחשב כ"תשוש כח" בשל העדר מעמד משפטי לאביו ,או שמא מצבו המציאותי הוא הקובע? רבי אברהם אבן עזרא (שמות כב ,כא) כתב "וטעם 'כל' -אפילו הן עשירים .ואמר 'לא תענון' - לשון רבים ,להזהיר את הכל ,שאף הרואה מי שמענה אותם ולא עזרם נחשב למענה" מבאר האבן עזרא כי ההגנה על היתום היא רחבה ומוחלטת ואינה תלויה במצבו הכלכלי .לפי דבריו, יתמות היא מעמד סטטוטורי שמחייב את כל החברה .אם הגר נחשב הלכתית למי שאין לו אב ,הרי שגם אם הוא עשיר ושמור ,לכאורה חל עליו שם יתום. הרמב"ן (שמות כב ,כא) כתב "וטעם המצוה הזאת כטעם 'וגר לא תונה' ,כי היתום והאלמנה אין להם עוזר בבני אדם ,והם בוטחים בה' והוא יענה אותם .והזהיר הכתוב שלא יסמכו המענים על כך שאין ליתום מי שיריב ריבו" מבאר הרמב"ן כי עיקר הלאו נועד למנוע ניצול של העדר "גואל" ומי שיריב את ריב היתום .בבנו של גר ,על אף שאין לו אב "הלכתי" להנחיל לו נחלה או ליחסו ,מכל מקום יש לו אב "מציאותי" שיריב את ריבו .דברי הרמב"ן מחזקים את הסברא שייתכן ובגר שיש לו אב פיזי ,לא עבר המענה בלאו זה. בעל כלי יקר (שמות כב ,כא) כתב "נקט יתום ואלמנה לפי שהם נשברים בלבם יותר מכל אדם, והעינוי פועל בהם יותר .ואמר 'כל' -לרבות כל סוגי היתמות ,בין יתום מאב ובין יתום מאם"

164

םיטפשמ תשרפ

מבאר הכלי יקר כי האיסור תלוי בשברון הלב .מכאן יש לדון ,האם בן הגר שהתגייר עם אביו מרגיש את שברון הלב של יתום ,הרי אביו עמו ומנחמו? או שמא עצם הכניסה למציאות של "תינוק שנולד" ללא שורשים משפחתיים בישראל יוצרת שברון לב המגדירו כיתום? הספורנו (שמות כב ,כא) כתב "לא תענון -להשתמש בהם בעבודות בזויות וכיוצא בזה ,לפי שאין להם מי שימחה בידכם" מבאר הספורנו שהעינוי מתבטא בניצול חוסר המגן של היתום. הדברים שבים ומדגישים את השאלה המרכזית בפרקנו :האם הגנה מציאותית של אב ,שאינה מוכרת בדין התורה כ"אבהות" ,מספיקה כדי להוציא את הילד מגדר יתום לעניין לאו זה? מתוך יסודות הפסוקים המעמידים את חובת הגנת היתום על אדני חולשתו ושברון ליבו, אנו פונים אל דברי חז"ל הקדושים כדי לברר את המפגש שבין הגדרת הגר כבריאה חדשה לבין מציאות היתמות בבית המדרש. בגמרא במסכת יבמות (דף כב עמוד א) כתב "גר שנתגייר כתינוק שנולד דמי" מבארת הגמרא יסוד גורף בכל מרחבי ההלכה – הגרות אינה רק שינוי דת ,אלא לידה מחדש המנתקת את כל הקשרים המשפחתיים שהיו קודם לכן .לפי כלל זה ,ברגע שבו טבל הגר לשם יהדות ,פקעה זיקתו ההלכתית לאביו המולידו .כאן נזרע הזרע לשאלתנו :אם הוא כתינוק שנולד ללא יחס, הרי הוא לכאורה "יתום" מבחינה משפטית מרגע לידתו הרוחנית ,שהרי אין לו אב בתורת ישראל שיכול להורישו או להעיד עליו. במכילתא דרבי ישמעאל (משפטים ,פרשה יח) כתב "כל אלמנה ויתום לא תענון -אין לי אלא יתום ואלמנה ,מנין לרבות שאר כל אדם? תלמוד לומר 'לא תענון' ,דברי רבי ישמעאל .רבי עקיבא אומר :יתום ואלמנה שדרכן לענות בהן דיבר הכתוב" מבארת המכילתא את המחלוקת בשורש הדין .לדעת רבי עקיבא ,התורה בחרה ביתום ואלמנה כדוגמה למציאות של "דרך עינוי" .נמצינו למדים כי הגדרת היתום לצורך לאו זה אינה תלויה רק ביחס המשפחתי ,אלא במציאות החברתית שמאפשרת את העינוי .עבור בנו של הגר ,השאלה מתחדדת :האם "דרכו לענות" קיימת בו כיוון שאין לו "גואל" הלכתי ,או שמא אביו הפיזי מונע ממנו מלהיות בכלל אלו שדרכם לענות? בגמרא במסכת בבא מציעא (דף נט עמוד א) כתב "תניא ,רבי אליעזר בן יעקב אומר :למה הזהירה תורה בגר בשלושים וששה מקומות? מפני שסורו רע" מבאר רש"י שם כי הגר קרוב לחזור למנהגיו הקודמים .חיבור הדברים לסוגייתנו מעלה תובנה עמוקה :אם הגר נחשב כמי שזקוק להגנה יתירה בשל רגישותו ,הרי שגם בנו הקטן ,שנחשב כיתום מבחינה הלכתית, נושא בקרבו רגישות כפולה – הן כגר והן כמי שאין לו משענת של "בית אב" בישראל .דברי חז"ל אלו מחזקים את האפשרות שהתורה ביקשה להגן עליו בלאו של יתום למרות נוכחות אביו הפיזי. בתלמוד ירושלמי במסכת דמאי (פרק ו הלכה ז) כתב "גר שמת ואין לו יורשים ...נכסיו הרי הן כמדבר" מבאר הירושלמי את המציאות המשפטית של הגר – הוא נחשב כמי שאין לו יורשים טבעיים אלא אם כן נולדו לו ביהדות .מכאן מוכח שמעמדו הבסיסי של הגר הוא כמי שחי

165

גם לנשמה מגיע אוכל

ללא זיקת אבות .אם לעניין ממון הוא נחשב כמי שאין לו אב ,האם ניתן לומר שלעניין הגנת הלאו של "לא תענון" הוא ייחשב כבעל אב רק בגלל הקשר הביולוגי? מתוך בירור יסודות דברי חז"ל על מעמדו המיוחד של הגר כמי שנולד מחדש ,אנו עולים אל היכלם של רבותינו הראשונים והאחרונים כדי לדייק את הגדרת ה"יתמות" המפעילה את הלאו הנורא של עינוי ,והאם היא נמדדת לפי קנייני המשפט או לפי מציאות החיים. הריטב"א (בבא מציעא נט ע"א) כתב "יתום ואלמנה -לאו דוקא אלו ,אלא כל שהם חלושי כח שאין להם מי שיעמוד כנגד המענים אותם .אלא שדברה תורה בהווה ,לפי שאין ליתום אב שימחה ביד המענהו" מבאר הריטב"א כי הגדרת יתום אינה תלויה בייחוס בלבד ,אלא במציאות הכוחנית שבין אדם לחברו .לפי דבריו ,אם יש לילד אב פיזי שמוחה ביד המענה, ייתכן שאין הוא בכלל הלאו של יתום ,שכן המטרה היא להגן על מי שאין לו מגן .אולם בגר, שגם אביו הפיזי הוא גר חדש באומה וייתכן שגם כוחו שלו חלש ,יש מקום לדון האם ההגנה נשארת בעינה. רבינו יונה בספרו שערי תשובה (שער ג אות פא) פירש "ומה שהזהירה תורה על יתום ואלמנה, מפני שדמעתם מצויה ונפשם שפלה ,וכל פגיעה בהם גורמת להם צער גדול יותר מאשר לאדם שיש לו משענת" מבאר רבינו יונה כי היתמות היא מצב נפשי של שפלות ורגישות יתירה .כאן מתחזקת השאלה בספרנו :בן הגר ,שניתק מכל משפחתו המורחבת ואין לו שורשים באומה, הרי נפשו שפלה ורגישה כשל יתום ,גם אם אביו עומד לצידו .לפי דבריו ,נראה שהגנת התורה בלאו זה תקיף גם את מי שמוגדר יתום מבחינה רגשית וחברתית. ספר החינוך (מצוה סה) כתב "שורש המצוה ,לפי שאלו הן תשושי כח שאין להם מי שיטעון טענותיהם בכל נפש ,כמו שהיה עושה איש האלמנה ואביהן של יתומים אם היה קיים ...ועל כן הזהירתנו התורה עליהם" מבאר ספר החינוך כי הלאו מבוסס על חסרון "הטוען בכל נפש". כאן עומד הספק של המנחת חינוך שהזכרנו בפתח דברינו :אביו של הגר ודאי טוען עבור בנו בכל נפש ,שהרי רחמי אב על בנים אינם פוקעים בטבילה .אך מאידך ,מבחינה משפטית הוא אינו נחשב לאביו .האם התורה הלכה אחר הרגש הטבעי או אחר ההגדרה החוקית? המאירי בספרו בית הבחירה (בבא מציעא נח ע"ב) ביאר "כלל הדברים שכל שאין לו עוזר וסומך ,התורה חסה עליו בלאו מיוחד .ויתום הוא מי שמת אביו המגדלו והמנחיל לו" מבאר המאירי שהיתמות קשורה לשני גורמים :הגנה ("המגדלו") וירושה ("המנחיל לו") .בבן הגר ,ההגנה קיימת אך הירושה ההלכתית אינה קיימת מצד הדין היבש .הגדרה זו מציבה אותנו בתווך שבין המציאות להלכה. המנחת חינוך (מצווה סה אות ט) חידש "נראה לי להסתפק בגר שהתגיירו בניו הקטנים עמו, דעל פי דיני התורה אין להם קורבה ,דכקטן שנולד דמי ,אם כן נמצא שבנו הקטן יתום הוא שהרי אין לו אב ,ומי שמצער אותו יעבור על לאו זה .אולם אפשר דאינו עובר ,דטעם האיסור הוא משום שהם תשושי כח ,וכאן אביו עומד עבורו כרחמי האב" מבאר המנחת חינוך את הספק היסודי המלווה אותנו :האם הלאו של "לא תענון" הוא גזירת הכתוב התלויה בהגדרה

166

םיטפשמ תשרפ

המשפטית של "יתום" ,ואזי כל מי שאין לו אב על פי תורה נכלל בו ,או שמא זהו לאו המבוסס על מציאות של חוסר מגן .הוא נשאר בצריך עיון ,אך מעורר את המחשבה כי ייתכן והתורה לא הכירה ביתמות במקום שבו הלב האבהי עדיין פועם ודואג. בעל האמרי בינה (הלכות דיינים סימן כב) ביאר "הביא מדברי הבעל הטורים שכל גר מיקרי יתום ,משום שאין לו אב בישראל שיכול לעמוד לימינו ולהצילו מיד עושקיו בכוח הדין והירושה .וכיון שהתורה קבעה שגר שנתגייר כתינוק שנולד ,הרי הוא כיתום גמור לכל דבריו" מבאר האמרי בינה נטייה ברורה להחשיב את הגר כיתום .הוא נסמך על דברי הבעל הטורים (דברים כד ,יז) המקשר בין גר ליתום בפרשיות התורה .לפי דבריו ,העדר ה"ייחוס" והעדר היכולת המשפטית של האב להוריש לבנו כדת משה וישראל ,הופכים את הילד לחסר משענת חוקית ,דבר המכניס אותו אל תחת כנפי הלאו של "כל אלמנה ויתום לא תענון". המהרש"ל בבאורו לסמ"ג (לאוין רה-רו) כתב "אע"פ שגר יש לו אב מולידו ,מכל מקום כיוון שנכרת ממשפחתו הראשונה ואין לו עוד אחים ואבות מן התורה ,שמו עליו יתום. וצריך להיזהר בעינויו שבעתיים ,שכן הוא יתום מעצם הווייתו החדשה בעם ישראל" מבאר המהרש"ל כי היתמות של הגר היא מהותית .אין זה משנה אם האב הפיזי נוכח ,שכן במישור הרוחני והלאומי ,הגר ובנו הם כנשמות בודדות שהתחילו את דרכן מאפס .הבדידות המובנית הזו בתוך החברה הישראלית היא המגדירה אותם כיתומים הזקוקים להגנת התורה. המנחת חינוך (מצווה תקצ אות ב) הוסיף וכתב "משמע דכל גר מיקרי יתום לעניין זה ,שכן הלאו דאונאת הגר ואונאת יתום ואלמנה כרוכים זה בזה בתורה ,וגר שאין לו יחס הוא בבחינת יתום שאין לו משענת אב בישראל" מבאר המנחת חינוך במקום אחר נטייה לחבר בין המושגים. אם התורה הצמידה את הגר ליתום ,הרי שהיא רואה בהם דמויות הדומות במצבן הקיומי. מכאן עולה סברא חזקה שהמענה את בן הגר ,גם אם אביו עמו ,פוגע במי שהתורה הגדירה כחסר שורשים ,ועובר בלאו הכפול. מתוך דברי האחרונים שהאירו את עינינו במתח שבין המציאות הטבעית לבין הגדרת התורה ,אנו באים אל דבריהם של גדולי הדורות האחרונים ,אשר העמיקו בחובתנו המוסרית וההלכתית כלפי אלו שבנו את ביתם מחדש בתוך כרם ישראל ,ובחנו האם צל היתמות מרחף על מי שאביו עומד לצידו. רבי חיים עוזר גרודזינסקי בספרו אחיעזר (חלק ג סימן עב) כתב "אף על פי שבדיני ממונות וירושה פקע קשר האב מהבן בגרות ,מכל מקום לעניין איסורים התלויים ברחמים ובחולשת הדעת ,אין התורה מתעלמת מן המציאות .וכל שיש לו אב המרחם עליו ומגן עליו ,אינו בכלל יתום לעניין עינוי" מבאר בעל האחיעזר חילוק יסודי בין עולם המשפט לעולם הרגש. לשיטתו ,הלאו של "כל אלמנה ויתום לא תענון" אינו "תואר" הלכתי יבש ,אלא הגנה על מצב קיומי .כיוון שהאב הפיזי חי ודואג לבנו ,הרי שהילד אינו חסר הגנה ,ועל כן המצער אותו עובר על איסורי הונאה רגילים אך לא על הלאו המיוחד של עינוי יתום. רבי משה פיינשטיין בספרו אגרות משה (יורה דעה חלק א סימן קס) חידש "בעניין גר שנתגייר

167

גם לנשמה מגיע אוכל

כתינוק שנולד ,הרי זה רק לעניין הקורבה והדינים הנובעים ממנה ,אבל לעניין צער ועינוי ,אם יש לו אב ששומר עליו הרי הוא ככל ילד שיש לו אב .ומכל מקום ,בגר יש להיזהר שבעתיים מצד הלאו של אונאת הגר ,שחל גם על בנו הקטן שנכנס עמו לברית" מבאר הגר"מ פיינשטיין זצ"ל כי התורה לא באה ליצור יתמות מלאכותית במקום שבו היא אינה קיימת בנפש .עם זאת ,הוא מדגיש כי ההגנה אינה פוחתת ,שכן אם לא עבר משום "יתום" ,ודאי שעבר משום "גר" ,והחומרה נותרת בעינה. מרן הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף בספרו יחוה דעת (חלק ה סימן ס) ביאר "אף שספק המנחת חינוך במקומו עומד ,מכל מקום יש לומר שכל גר ובנו נחשבים כיתומים לעניין זה שאין להם משפחה מרובה בישראל שתעמוד לימינם בשעת דחקם .ואפילו אביו עמו ,הרי שניהם כגרים בודדים ,ועל כן ראוי להחמיר בכבודם כבוד יתומים ממש" מבאר מרן זצ"ל מבט רחב יותר על מושג היתמות .לשיטתו ,גם אם האב קיים ,העדר ה"חמולה" והקשרים החברתיים הותיקים בישראל משאיר את הבן בעמדת חולשה המצדיקה את הגנת הלאו .הוא רואה בבדידות החברתית של הגר סוג של יתמות קולקטיבית. רבי יצחק זילברשטיין בספרו עלינו לשבח (שמות ,פרשת משפטים) כתב "מעשה בא לא לפנינו על גר שצער את בנו ,האם עובר הוא עצמו על 'לא תענון' .והנה מצד הדין שאביו עומד עליו לכאורה אינו יתום ,אך כיוון שאין לבן הזה שום קרוב אחר בישראל ,הרי הוא כיתום אצל כל העולם כולו מלבד אביו" מבאר הרב כי מעמד היתמות יכול להיות יחסי .כלפי האב עצמו אולי אינו יתום ,אך כלפי שאר בני האדם המצערים אותו ,הוא נחשב כמי שאין לו משענת ובסיס איתן באומה ,ולכן האזהרה בעינה עומדת. מתוך בירור הכרעות גדולי הדורות שנעו בין המציאות הרגשית למעמד המשפטי ,אנו יורדים אל עולם המעשה .הספק המרתק של המנחת חינוך אינו נשאר בין כותלי בית המדרש ,אלא משליך ישירות על הנהגתנו היומיומית ועל חובת הזהירות שחלה עלינו כלפי אלו שבחרו להסתופף תחת כנפי השכינה. נפקא מינא ראשונה עולה בשאלת חומרת המעשה של המצער בן גרים .אם אנו פוסקים כדברי האמרי בינה והמהרש"ל שכל גר ובנו נחשבים יתומים ,הרי שהפוגע בילד זה עובר על שלושה לאווין דאורייתא :אונאת דברים (איסור כללי) ,אונאת הגר (איסור מיוחד) ועינוי יתום. לעומת זאת ,אם נלך אחר המציאות הפיזית כפי שהציע האחיעזר ,המענה עובר "רק" על איסורי הונאה וגר .למעשה ,כיוון שמדובר בספק בלאו דאורייתא ,עלינו לנהוג לחומרא ולירא לנפשנו מן העונש הנורא של "וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב" ,הנאמר על מענה יתום ,גם כשמדובר בבן גרים שאביו עומד על גביו. נפקא מינא שנייה מתבטאת בניהול מוסדות חינוך וישיבות .כאשר מלמד או מנהל נדרשים להעיר או להעניש תלמיד שהוא בן גרים ,עליהם לדעת שייתכן וחל עליהם הלאו של "כל אלמנה ויתום לא תענון" .גם אם האב הגר נמצא בתמונה ומעורב בחיי בנו ,העדר ה"שורשים" המשפחתיים של הילד בתוך הקהילה מגדיר אותו כמי ש"דמעתו מצויה" וכמי שאין לו מי

168

םיטפשמ תשרפ

שיריב ריבו בערבות הדדית טבעית .על כן ,חובת הקירוב והזהירות בצער שלו היא כפולה ומכופלת ,וכל ענישה צריכה להיעשות בחרדת קודש ובמידה מזערית ,מחשש לעינוי יתום. השלכה שלישית נוגעת לדיני קדימה בצדקה וחסד .אם בן הגר נחשב יתום ,הרי שהוא קודם לאחרים בחלק ממעשי החסד הקהילתיים .למעשה ,עלינו להביט על משפחות הגרים לא רק כ"חדשים" באומה ,אלא כמי שנמצאים במצב של יתמות חברתית .גם אם האב מפרנס ושומר, העובדה שאין להם "בית אב" ותמיכה משפחתית רחבה מחייבת את הציבור לנהוג בהם כביתומים לעניין התמיכה המוראלית והחברתית ,כדי שלא ירגישו מעונים ובודדים במערכה. נפקא מינא רביעית היא בתחום השידוכים והקמת הבית .לעיתים בני גרים חשים חולשה מול משפחות מיוחסות .הסוגיה שלנו מלמדת כי התורה העניקה להם מעמד של יתומים כדי לעורר עליהם רחמים וזכויות יתר .המלבין פני בן גרים בשעת הצעת שידוך או מבזה אותו על חוסר ייחוסו ,מסתכן בלאו של עינוי יתום ,שכן בנקודה זו של בניית הבית ,העדר ה"אב" המיוחס בישראל הוא בולט וכואב ביותר ,והתורה עומדת לצד היתום בנקודת שברו. מתוך בירור הנפקא מינות למעשה ,אנו מתעלים אל הקומה הרעיונית כדי להבין את עומק מושג היתמות בתורת ישראל .התורה אינה רואה ב"יתום" רק הגדרה טכנית של מי שמת אביו ,אלא מצב קיומי של חוסר שייכות וחוסר הגנה. כאשר התורה מצווה על הגנת היתום ,היא פונה אל הנקודה הרגישה ביותר בנפש האדם – הצורך בשורשים .אדם שיש לו אבות ואבות אבותיו בישראל ,הוא אילן הנטוע בקרקע יציבה; גם אם ינשבו עליו רוחות רעות ,יש לו על מה להישען .הגר ,ובנו עמו ,הם כשתילים חדשים שטרם העמיקו שורש .היתמות שלהם אינה נובעת מהעדר אב ביולוגי ,אלא מהעדר "אבהות היסטורית" בתוך האומה .המחשבה הרעיונית כאן היא שהתורה מבקשת להחליף את חסרון השורשים הטבעיים בהגנה אלוקית ישירה .הלאו של "כל אלמנה ויתום לא תענון" הוא כביכול הצהרה של הבורא" :אם אין להם אב בישראל שיגן עליהם מכוח הייחוס ,אני אהיה להם לאב". יתירה מכך ,הרעיון של "גר שנתגייר כתינוק שנולד" מלמד אותנו שכל התחלה חדשה כרוכה ביתמות מסוימת .הגר מוותר על עברו למען עתידו ,ובכך הוא משאיר את עצמו חשוף. התורה מלמדת אותנו שדווקא המקום שבו האדם הכי פגיע – שם נמצאת השכינה .לכן ,גם אם אביו הפיזי עומד לידו ,התורה מגדירה אותו כיתום כדי לומר לנו :היזהרו בכבודו ,כי אין לו חומת מגן חברתית .המוסר הרעיוני העולה מכאן הוא שהחברה נמדדת ביכולתה להעניק "תחושת אבהות" למי שאין לו כזו מצד הטבע ,ולהפוך את הבדידות של הגר לשייכות גמורה דרך מצוות הרחמים. מתוך הקומה הרעיונית ,אנו מעפילים אל היכל המחשבה כדי לחזות באורות המחשבה של גדולי המוסר והפילוסופיה היהודית ,המבארים כיצד היתמות – בין אם היא פיזית ובין אם היא הלכתית – יוצרת כלי קיבול מיוחד להשראת שכינה. המהר"ל מפראג בספרו נתיבות עולם (נתיב גמילות חסדים ,פרק ד) פירש "כי היתום והאלמנה

169

גם לנשמה מגיע אוכל

הם דבקים בהשם יתברך לגמרי ,מפני שאין להם משענת בנבראים כלל ...ולפיכך המצער אותם פוגע בדבקות שבין השם יתברך אליהם ,שכן השם הוא אביהם של יתומים" מבאר המהר"ל יסוד נורא :היתמות אינה רק חיסרון ,היא מצב של התפשטות הגשמיות והסתמכות מוחלטת על הבורא .לפי דבריו ,בן הגר שאין לו "בית אב" בישראל ,גם אם אביו הפיזי חי, הרי מבחינת המבנה המשפחתי המקובל בעם ישראל הוא נחשב חסר משענת .הבדידות הזו היא היא הגורמת לו להיסמך על שולחנו של הקדוש ברוך הוא ,ומכאן נובע הלאו החמור המזהיר את כל מי שיעז לפגוע במי שנתון תחת חסות הבורא. בעל הכלי יקר (שמות כב ,כב) חידש "כי אם צעוק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו -וכי בישראל אחרים לא כתיב שמוע אשמע? אלא שהיתום והאלמנה ,כיוון שאין להם על מי לסמוך ,ליבם נשבר בקרבם וצעקתם יוצאת מעומק הלב ללא שום מחיצה ,ולכן התשובה עליה היא מיידית" מבאר הכלי יקר שהגדרת יתום תלויה בתחושת הלב .אם בן הגר מרגיש "יתום" בתוך החברה – שאין מי שיגן עליו בשעת מריבה או שאין לו גב משפחתי רחב – הרי שצעקתו בוקעת רקיעים .המחשבה הזו מלמדת אותנו שהתורה לא הלכה רק אחר הרישום הטכני ב"תעודת הזהות" ההלכתית ,אלא אחר המציאות הנפשית .אם הילד מרגיש חשוף, הקדוש ברוך הוא הופך לשומרו האישי. השפת אמת (פרשת משפטים ,תרמ"ח) ביאר "וכל גר ויתום הם בבחינת נקודה פנימית שאין לה עזר מן החוץ .והתורה רצתה שנלמד מזה שכל אדם צריך לראות עצמו כגר ויתום בעולם הזה ,שאין לו אלא עזרת הבורא לבדה" מבאר השפת אמת כי המצווה להגן על בן הגר כיתום נועדה לעורר בנו את ההכרה בחוסר האונים האנושי הכללי .כאשר אנו נזהרים בעינוי של מי שאין לו "אב" במובן הישראלי ,אנו מתחברים אל האמת הפנימית שכולנו "גרים ויתומים" לפני ה' .היחס המיוחד לבן הגר הוא שיעור באמונה ובביטול אל השורש האלוקי הנמצא מעל כל קשרי הדם. מתוך בירור הקומות המחשבתיות המציבות את היתום בלב הדבקות האלוקית ,אנו באים אל שכלול המצפן המוסרי של אישיותנו .מצוות הגנת היתום ,ובפרט בגרסה המורכבת של בן הגר ,היא קריאה למוסר של "ראיית הנעלם" – היכולת לזהות את כאבו של מי שנראה כלפי חוץ כבעל משענת ,אך בחדרי ליבו הוא חש בודד וחסר הגנה. המוסר הנלמד מפרק זה דורש מאיתנו עדינות נפש שאינה מסתפקת בהגדרות החוקיות היבשות .אדם מוסרי באמת אינו שואל "האם מבחינה משפטית הוא נחשב יתום כדי שאזהר בלאו" ,אלא מתבונן במציאות חייו של הזולת .בן הגר ,גם כשאביו עומד לצידו ,מייצג עבורנו את ה"שקופים" בחברה – אלו שאין להם קול חזק ,אין להם "פרוטקציה" משפחתית ,ואין להם גב חברתי איתן .המוסר התורני מחנך אותנו שככל שהאדם חלש יותר ופחות מוגן על ידי המבנה החברתי הטבעי ,כך עלינו להעניק לו הגנה מלאכותית ומענה רך יותר. זוהי בנייה של אישיות המקדשת את החלש .האזהרה המופיעה בתורה על עינוי יתום היא חסרת תקדים בחריפותה ("וחרה אפי והרגתי אתכם") ,והיא נועדה ליצור הרתעה מוסרית מוחלטת מפני ניצול כוח .עלינו לאמץ אל ליבנו את ההבנה שכל פגיעה במי שמרגיש חסר אב – בין

170

םיטפשמ תשרפ

אם אביו נפטר ובין אם אביו אינו מוכר בשיח החברתי-הלכתי כמשענת יציבה – היא פגיעה בבבת עינו של הקדוש ברוך הוא .המוסר הזה הופך אותנו לאנשים רגישים יותר ,המבינים שהעוצמה האמיתית של חברה נמדדת לא בכוחה מול חזקים ,אלא בחמלה ובמרחב המוגן שהיא יוצרת עבור אלו שמרגישים יתומים בתוכה. מתוך בירור הספקות והארת הנתיבות בדרכי האחרונים ,נחתום את דברינו בתובנות למעשה אשר ילוו אותנו בכל הליכותינו .עלינו לדעת כי התורה לא באה לצמצם את רחמיה להגדרות יבשות ,אלא פרסה את חסותה על כל מי שמרגיש חסר מגן .בכל מפגש עם בן גרים ,עלינו לראות בו לא רק את הילד העומד מולנו ,אלא את הנשמה העדינה שוויתרה על שורשי העבר כדי להינטע בכרם ישראל .חובתנו היא להיות לו ל"אב" חברתי ,להעניק לו את תחושת השייכות והביטחון ,ולזכור כי כל מילה של עינוי או זלזול עלולה להדהד בכיסא הכבוד כצעקת יתום .מי שקונה לעצמו את מידת הרגישות הזו ,זוכה להיות שותף למעשה הבריאה של בניין האומה מתוך חסד ואהבה.

עיקר העניין: בסיומו של בירור נשגב זה ,עולה תובנה המאירה את הלב באור יקרות .למדנו כי שאלת יתמותו של בן הגר אינה רק שאלה משפטית בחו"מ ,אלא בירור עמוק בחובת הרחמים המוטלת עלינו .אף שיש לו אב מולידו המגן עליו ברחמי אב טבעיים ,הרי שבמישור התורני והלאומי הוא עומד כ"תינוק שנולד" ללא יחוס אבות וללא משענת היסטורית בישראל .התורה ,ברגישותה האינסופית ,השמיעה לנו כי חסרון ה"שורשים" הללו הופך את הילד לחשוף ופגיע ,ובכך היא מעניקה לו את המעמד המקודש של יתום החוסה תחת הגנת הלאו הנורא "לא תענון" .עיקר העניין הוא שהקדוש ברוך הוא ,אביהם של יתומים ,בחר בבן הגר להיות לו לבן חביב במיוחד ,וכל המצער אותו אינו פוגע רק בילד בודד ,אלא מזעזע את המיתר הדק של הברית שבין השם לבין אלו שבאו מרחוק .עלינו לנצור אמת זו בליבנו, ולהפוך את קהילותינו למחסה של כבוד ועדינות לכל נשמה המחפשת בית ואב בתוך עם הקודש.