כיצד ייתכן שהשוחד מסלף דברי צדיקים – הרי בעצם לקיחת השוחד פקעה מהם צדקותם?

השוחד פקעה מהם צדקותם? מתוך בירור עומק קדושת המשפט והיושר הישראלי ,אנו באים לדון בפרשה המרעידה את אמות הסיפים של עולם ההוראה והדין .התורה הקדושה מזהירה אותנו באזהרה חמורה

כיצד ייתכן שהשוחד מסלף דברי צדיקים – הרי בעצם לקיחת השוחד פקעה מהם צדקותם? מתוך בירור עומק קדושת המשפט והיושר הישראלי ,אנו באים לדון בפרשה המרעידה את אמות הסיפים של עולם ההוראה והדין .התורה הקדושה מזהירה אותנו באזהרה חמורה ונמרצת" :ושוחד לא תיקח" ,אך מעבר לאיסור גרידא ,היא חושפת בפנינו מציאות רוחנית מבהילה – השוחד אינו רק משחית את המוסר ,אלא הוא כוח המעוור עיני פקחים ומסלף דברי צדיקים. והנה ,זעקה השאלה ומהדהדת בחללו של בית המדרש :הייתכן?! אם אדם לקח שוחד, הרי באותו רגע עבר על גזירת מלך ,השחית את נקיון כפיו והפך לרשע המטה משפט ,וכיצד זה מכנה אותו התורה עדיין בשם הנעלה 'צדיק'? האם ישנו מצב שבו האדם נותר בצדקותו ועדיין שוחדו מסלף את דבריו? הדרמה מתעצמת כאשר אנו מגלים שאין מדובר כאן רק במעטפה של כסף העוברת מיד ליד ,אלא בכוח דק מן הדק ,המסוגל להטות את דעתם של גדולי הדור ,חכמים הבקיאים בכל חדרי תורה ופיקחים המכירים את כל נפתולי העולם הזה. אנו ניצבים בפני תעלומה של נפש האדם – כיצד כוח השוחד חודר אל קודש הקודשים של המחשבה ,ואיך ייתכן שגם ה'צדיק גמור' אינו חסין מפני עיוות הראייה ברגע שנוצרת זיקה כלשהי בינו לבין בעלי הדין? מתוך בירור יסודות קדושת המשפט והבדלי הגוונים בדברי התורה ,אנו פונים אל פסוקי המקרא בשני המקומות בהם הזהירה תורה על השוחד ,כדי לעמוד על עומק השינויים המלמדים אותנו על מהות העיוורון. "ושחד לא תקח כי השחד יעור פקחים ויסלף דברי צדיקים" (שמות כג ,ח) "לא תטה משפט לא תכיר פנים ולא תקח שחד כי השחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים" (דברים טז ,יט) הנה כאן לפנינו הבדל דק המעורר פליאה :בפרשתנו נאמר "פקחים" ואילו בפרשת שופטים נאמר "עיני חכמים" .מה באה התורה ללמדנו בשינוי זה ,וכיצד הוא מתקשר לצדקותו של האדם? רבנו שלמה יצחקי ,רש"י (שמות כג ,ח) פירש "חידש כי השוחד פועל פעולה נוראה בנפש הדיין ,וביאר בזה הלשון' :יעור פקחים – אפילו חכם בתורה ונוטל שוחד ,סוף שתטרוף דעתו עליו ,וישתכח תלמודו ,ויכהה מאור עיניו' .וכתב כי השוחד גורם לשני עניינים :איבוד ההבנה של המציאות (דעתו) ואיבוד הידיעות בתורה (תלמודו)" מבאר רש"י כי השוחד הוא רעל רוחני הממיס את כוח הזיכרון וההבנה ,עד שגם מי שהיה "פיקח" ו"חכם" מאבד את מעלתו. רבנו אברהם אבן עזרא בפירושו (שם) ביאר "כתב כי 'פקחים' הם אלו שיש להם עיניים לראות את האמת כמות שהיא .וחידש כי השוחד מעוור את הלב ולא רק את העין הגשמית. ופירש כי 'דברי צדיקים' הם דברי צדק ,והשוחד גורם לכך שאף אדם שכוונתו לעשות צדק, דבריו יצאו מסולפים ומעוותים בגלל השוחד שקיבל" מבאר האבן עזרא כי השוחד פוגע בכושר השיפוט האובייקטיבי ,כך שהדיין משלה את עצמו שהוא עדיין רודף צדק בשעה שהוא כבר שבוי ביד שוחדו.

302 םיטפשמ תשרפ

רבנו משה בן נחמן ,הרמב"ן (דברים טז ,יט) חידש "ביאר כי התורה הקדימה את האיסור 'לא תכיר פנים' לנטילת שוחד ,ללמדנו שגם נטייה קלה של הלב נחשבת לתחילת העיוורון .וכתב כי השוחד נקרא כך משום ש'הוא חד' – שנעשה הדיין והנותן לאדם אחד ,וממילא אין אדם רואה חובה לעצמו .ופירש כי הסילוף ב'דברי צדיקים' הוא העיוות של טענות הצדק שהיו אמורות להיאמר" רבנו עובדיה ספורנו בפירושו (שמות כג ,ח) פירש "חידש כי 'פקחים' הם אלו היודעים להבחין בין האמת והשקר בענייני העולם הזה .וכתב כי השוחד מסמא את כוח ההבחנה הזה ,עד שהפיקח הופך לסומא במציאות שלפניו .וביאר כי 'דברי צדיקים' הם פסקי הדין האמורים להיות צודקים ,והם מסתלפים מחמת שוחד הממון" הכלי יקר ,רבנו שלמה אפרים מלונטשיץ (שמות כג ,ח) ביאר "כתב כי 'פקחים' הם אלו שעיניהם פקוחות לראות נזקי העולם .וחידש כי השוחד מעוור דווקא את הפיקח משום שהוא בוטח בפיקחותו שלא יטה את הדין ,ובזה הוא נכשל .ופירש כי בפרשת שופטים נאמר 'חכמים' כנגד חכמת התורה ,ובפרשתנו 'פקחים' כנגד הבנת המציאות ,ללמדנו שהשוחד פוגע בשני חלקי הפסיקה" נמצאנו למדים מפי מפרשי התורה כי קיימת הבחנה יסודית בין חכמת התורה לפיקחות בענייני העולם ,והשוחד פוגע בשתיהן כאחת .אולם עדיין עומדת השאלה :מדוע מכנה התורה את המקבל בשם "צדיק"? האם ייתכן "צדיק" שסולף בדינו? מתוך בירור דברי רבותינו בש"ס ,אנו עוברים מן הפסוקים אל המציאות החיה של גדולי ישראל ,שם אנו למדים כיצד כוחו של השוחד אינו פוסח אפילו על הדרגות הרמות ביותר של חכמה וצדקות. בגמרא במסכת בבא בתרא (קעה ,ב) פירש "רבי ישמעאל חידש כי 'הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות ,שאין לך מקצוע בתורה יותר מהן ,והן כמעיין הנובע' .וביאר כי דווקא בסיום שלוש המסכתות המקיפות את עולם הממון – בבא קמא ,בבא מציעא ובבא בתרא – נאמרו דברים אלו ,ללמדנו שהעיסוק בפרטי הפרטים של חו"מ הוא המפתח לחכמה עמוקה וזכה" מבאר רבי ישמעאל כי מי שלמד את כל נפתולי דיני הממונות הופך לחכם גדול ומנוסה, וכאילו מובטח לו שראייתו תהיה חדה ובהירה .אך כאן באה התורה ומזהירה :אל יתהלל חכם בחכמתו; השוחד חזק מכל לימוד ,והוא מסוגל לעוור גם את העיניים שראו את כל ה"מעיין הנובע" של דיני ממונות. בגמרא במסכת כתובות (קה ,ב) ביאר "רב פפא פירש את עומק הקשר שבין המקבל לנותן, וכתב כי השוחד נקרא כך משום ש'הוא חד' – הדיין והנותן נעשים גוף אחד .וחידש כי אדם אינו רואה חובה לעצמו ,ומאחר שנוצר חיבור ביניהם ,אין הדיין מסוגל להבחין בחסרונותיו של הנותן" מבארת הגמרא כי הסכנה אינה רק בשינוי הרצון ,אלא בשינוי המהות; הדיין מאבד את נקודת המבט החיצונית והופך להיות "צד" בעניין מבלי משים. באותו מקור (שם) ,הובא המעשה המבהיל ברבי ישמעאל ברבי יוסי ,שפירש "חידש המעשה

303

גם לנשמה מגיע אוכל

באריסו שהיה מביא לו פירות בכל ערב שבת ,ופעם אחת הקדים והביאם ביום חמישי בגלל דין ודברים שהיה לו .וכתב כי אף על פי שרבי ישמעאל סירב לקבל את הפירות ופסל עצמו מלדון ,מכל מקום חש בליבו נטייה לצד האריס וחשב בלבו טענות לטובתו .וביאר בזעקה: 'תיפח נפשם של מקבלי שוחד! ומה אני שלא נטלתי ,ואם נטלתי -שלי נטלתי -כך ,מקבלי שוחד על אחת כמה וכמה!'" מבארת הגמרא מקרה שבו אדם הוא "צדיק גמור" – הוא לא לקח ממון אסור ,הוא לא לקח שוחד ,ואף פסל את עצמו מלדון – ועם זאת ,ה"ריח" של הטובה הקטנה (הקדמת הבאת הפירות שלו) כבר סילף את מחשבתו הטהורה.

מכאן אנו למדים תשובה מוחצת לשאלתנו :התורה מכנה את הדיין "צדיק" משום שבאמת מדובר באדם צדיק ,שאינו מתכוון כלל להטות את הדין .השוחד המדובר כאן אינו דווקא שוחד של רשעים ,אלא שוחד דק שמעוות את הראייה של הצדיק מבלי שהוא ירגיש שצדקותו נפגמה .הוא נשאר צדיק בהנהגתו ,אך דבריו מסתלפים מחמת נטיית הלב.

מתוך בירור דברי רבותינו בדרשותיהם ,אנו מעמיקים אל המקורות התנאיים המבחינים בין סוגי החכמה והדרכים בהן השוחד מכלה את כוחם של צדיקים .כאן מתברר לנו כי התורה אינה מדברת על שוחד גס של רשעים ,אלא על פגיעה אנושה במבנה האישיות הרוחני של הדיין.

במכילתא דרבי ישמעאל (מסכתא דכספא פרשה כ) פירש "חידש כי ישנו הבדל יסודי בין 'חכמים' לבין 'פקחים' .וביאר כי 'עיני חכמים' המדובר בתורה ,הכוונה היא לחכמת התורה עצמה .וכתב כי השוחד פועל פעולה מבהילה שבה החכם שוכח את תלמודו .וחידש עוד כי 'עיני פקחים' אלו פקחי הדעת ,היודעים לטהר ולטמא מדעת עצמם את המציאות שלפניהם, וגם כוח הבחנה זה אובד להם מחמת השוחד" מבארת המכילתא כי הדיין זקוק לשני כוחות: הידע התורני המוחלט והיכולת לנתח את המציאות המשתנה .השוחד פוגע בשניהם – הוא משכיח את הכתוב בספר ומעוות את ראיית העובדות בשטח.

בספרי (על פרשת שופטים) ביאר "כתב כי העיוורון והסילוף המדוברים בפסוקים אינם רק מושגים ערטילאיים .וחידש כי 'יעוור' הכוונה שאומר על טהור טמא ועל טמא טהור ,ו'יסלף' הכוונה שאומר על אסור מותר ועל מותר אסור .ופירש כי גם אדם שהוא 'צדיק' במובן של ירא שמיים ,ברגע שהשוחד נכנס לקרבו ,המצפן ההלכתי שלו משתבש לגמרי" מבאר הספרי כי השוחד הופך את היוצרות בעולם ההלכה .הצדיק אינו הופך לרשע במובן של רצון להרשיע, אלא כלי המחשבה שלו משתבשים עד שהוא משוכנע שהאסור הוא מותר ,ובכך סילופו חמור שבעתיים.

רבנו שלמה יצחקי ,רש"י (בפירושו על התורה והגמרא בכתובות) חידש "ביאר כי יש קשר ישיר בין נטילת השוחד לבין טירוף הדעת .וכתב כי השוחד גורם לסמיות הלב ,שזהו איבוד העומק וההבנה ,ולטירוף הדעת שזהו בלבול המחשבה .ופירש כי מה שהתורה קראה לו 'צדיק' הוא לרמז שאפילו צדיק גמור ,שכל מעשיו לשם שמיים ,אם לקח שוחד – סוף שדעתו תיטרף

304

םיטפשמ תשרפ

עליו ותלמודו ישתכח ממנו" מבאר רש"י את התהליך ההדרגתי :השוחד מתחיל ב"סמיות הלב" שאינה מורגשת ,ועובר ל"טירוף דעת" שבו האדם מאבד את הקשר לאמת שבתלמודו. רבנו ניסים ,הר"ן (בחידושיו למסכת כתובות) פירש "חידש כי המילה 'צדיקים' בפסוק באה ללמדנו שהשוחד משפיע גם על מי שאין לו שום כוונה להטות דין .וכתב כי אילו היה מדובר ברשע ,אין חידוש בכך שהוא מטה משפט .וביאר כי התורה הזהירה דווקא את הצדיק, שהשוחד מסלף את דבריו מבלי שהוא ירגיש כלל שחלה בו השתנות" מבאר הר"ן כי המושג "צדיק" כאן הוא מהותי להבנת חומרת השוחד – הוא פועל ברובד תת-הכרתי שבו גם הלב הטהור ביותר נצבע בצבעי האינטרס של הנותן. נמצאנו למדים מפי הראשונים והמדרשים כי חלוקת הפסוקים בין "חכמים" ל"פקחים" ובין "יעוור" ל"יסלף" נועדה להקיף את כל חלקי אישיותו של הדיין .הצדיק נשאר צדיק בכוונתו, אך הופך להיות "סלפן" בדיבורו מחמת השפעת השוחד על כלי המחשבה שלו. מתוך בירור עומק סתרי התורה בדברי האחרונים ,אנו ניצבים מול ביאורו המזוקק של הגאון מווילנה ,המעמיד אותנו על ההבדל היסודי שבין ידיעת התורה להבנת עולם המעשה, וכיצד השוחד מחריב את נקודת המפגש שביניהם. רבנו אליהו בן שלמה זלמן ,הגאון מווילנה בביאורו לתורה חידש "ביאר כי ישנו הבדל תהומי בין 'פקח' ל'חכם' .וכתב כי כדי לפסוק הלכה לאמיתה ,חייב הדיין להיות 'חכם' הבקי בכל חלקי התורה וגם 'פקח' המכיר את הליכות העולם ויודע להישמר מרמאותם של בעלי הדין .ופירש כי בפרשת משפטים נאמר 'פקחים' כנגד הבנת המציאות ,ובפרשת שופטים נאמר 'חכמים' כנגד חכמת התורה ,ללמדנו שהשוחד מעוור את שתי העיניים הללו כאחת" מבאר הגר"א כי הפסיקה אינה פעולה תיאורטית בלבד; היא דורשת "עין פקוחה" על המציאות. השוחד פוגע בחדות הראייה של הפיקח ,שגם אם הוא בקי בתורה ,הוא עלול להיכשל בהבנת העובדות כהווייתן מחמת נטיית הלב. רבנו משה סופר בספרו חתם סופר (על פרשת משפטים) ביאר "כתב כי המילה 'צדיקים' באה להדגיש שהשוחד אינו פוגע רק בדיינים שאינם ראויים ,אלא אף במי שהוא 'צדיק גמור' בהליכותיו .וחידש כי הסילוף הוא דווקא ב'דברי' הצדיקים – כלומר בתוצאה המילולית של פסק הדין ,בעוד שהצדיק עצמו בטוח בליבו שהוא פועל ביושר .ופירש כי זוהי חומרת השוחד ,שאין הצדיק מרגיש כלל שדבריו השתנו והסתלפו" מבאר בעל ה"חתם סופר" כי השוחד הוא כוח סמוי המשנה את "דברי" הצדיק מבלי לשנות את רצונו להיות צדיק ,ובכך הוא הופך את הצדק לעוול מבלי שהעושה יבחין בדבר. רבנו ישראל מאיר הכהן מראדין בספרו משנה ברורה (בביאור הלכה סימן ח) פירש "חידש כי אזהרת השוחד חלה גם על תלמיד חכם שאינו דיין באופן רשמי ,אלא נדרש להכריע בדבר. וכתב כי מה שנאמר 'יעוור עיני חכמים' ,הכוונה שמאור התורה מסתלק ממנו .וביאר כי השוחד יוצר מחיצה בין שכלו של החכם לבין האמת האלוקית ,וגורם לו לראות את האסור

305

גם לנשמה מגיע אוכל

כמותר בדרך של פלפול שקר המצדיק את עצמו" מבאר בעל ה"חפץ חיים" כי איבוד החכמה אינו שכחה של מילים ,אלא איבוד ה"מאור" שבתורה ,אותו כוח פנימי המאפשר לחבר בין ההלכה למציאות בצורה ישרה. רבנו מאיר שמחה מדווינסק בספרו משך חכמה (שמות כג) ביאר "כתב כי 'פקחים' הם אלו שיכולים להחזיק את שתי הטענות של בעלי הדין בבת אחת ולבררן .וחידש כי השוחד גורם לכך שהפיקח רואה רק צד אחד .ופירש כי 'דברי צדיקים' מסתלפים מחמת שהשוחד הופך את הצדיק לבעל נגיעה ,וכאשר אדם נוגע בדבר ,אין דבריו יכולים להיקרא דברי צדק אלא דברי אינטרס" נמצאנו למדים כי כפילות הפסוקים נועדה להזהיר את האדם על כל רבדי הכרתו .השוחד מעוור את הפיקחות המציאותית בפרשתנו ,ומסמא את החכמה התורנית בפרשת שופטים, ובכך הוא מותיר את ה"צדיק" ללא כלי העבודה שלו – האובייקטיביות המוחלטת. מתוך בירור הנהגתם המזוקקת של רבותינו בדורות האחרונים ,אנו נחשפים לעומק האימה שהטילה עליהם אזהרת התורה .כאן אנו למדים כי אין מדובר רק באיסור משפטי ,אלא במלחמה תמידית על נקיון המחשבה ועל היכולת להישאר "צדיק" במובן העמוק של המילה – אדם שראייתו אינה משוחדת על ידי שום זיקה חיצונית. רבנו חיים קניבסקי זצ"ל בספרו דרך שיחה (פרשת משפטים) ביאר "חידש כי חומרת השוחד גדולה עד כדי כך שגם 'שוחד דברים' – אמירה נעימה או מחמאה – יש בה כדי לסלף דעת צדיקים .וכתב כי אביו ,הקהילות יעקב זצ"ל ,היה בורח מכל שמץ של הנאה מאדם שעתיד לבוא לפניו לדין או לשאלה .ופירש כי הסיבה שהתורה קוראת לו 'צדיק' היא משום שדווקא לצדיק יש רגישות גבוהה ,ודי במילה אחת של חנופה כדי להטות את מאזני ליבו מבלי שיבחין בכך" מבאר הגר"ח קניבסקי כי ככל שהאדם במעלה רמה יותר ,כך ה"שוחד" הנדרש כדי לעוורו קטן יותר .הצדיק אינו זקוק לכסף; הוא עלול להסתלף מהכרת טובה פשוטה. רבנו אליעזר יהודה ולדנברג בספרו שו"ת ציץ אליעזר (חלק יח סימן סג) חידש "כתב כי בימינו, שוחד יכול להופיע בדמות של קשרים חברתיים או טובות הנאה עקיפות .וביאר כי מה שנאמר 'יסלף דברי צדיקים' מלמדנו שהסכנה היא בשכנוע העצמי של הצדיק שהוא פועל ללא נגיעה .ופירש כי חובת הדיין בימינו היא לבדוק בציציותיו לא רק על כסף ,אלא על כל זיקה נפשית שעלולה להפוך אותו ל'חד' עם אחד מבעלי הדין" מבאר בעל ה"ציץ אליעזר" כי אזהרת התורה היא נצחית ומתלבשת בכל דור בלבושים אחרים ,כשהמכנה המשותף הוא איבוד האובייקטיביות של הצדיק. רבנו עובדיה יוסף זצ"ל בספרו ענף עץ אבות (פרק ד) פירש "חידש בביאור המעשה ברבי ישמעאל ברבי יוסי ,כי עיקר הניסיון של הצדיק הוא ב'שוחד דברים' .וכתב כי הצדיק נקרא צדיק כל עוד הוא נלחם בנגיעותיו ,אך ברגע שנוצרה קרבה – דעתו מסתלפת מאליה .וביאר כי התורה הקדימה 'פקחים' ל'חכמים' כדי ללמדנו שגם מי שפיקח מאוד וחושב שהוא מכיר

306

םיטפשמ תשרפ

את נכלי הלב ,אינו חסין מפני העיוורון שיוצר השוחד" מבאר מרן זצ"ל כי הפיקחות האנושית היא משענת קנה רצוץ מול כוחו המאחד של השוחד ,ורק היראה והריחוק המוחלט יכולים להציל את הצדיק מסילוף דבריו. נמצאנו למדים מגדולי דורנו כי "צדיק" שסולף דינו אינו בהכרח מי שחטא ברצון ,אלא מי שלא השכיל להבין שגם טובה קטנה הופכת אותו ל"צד" בעניין .התורה קוראת לו צדיק כדי להזהיר את הצדיקים שבינינו :אל תבטחו בצדקותכם כהגנה מפני השוחד ,שכן טבע הנפש חזק מכל תואר. מתוך בירור הנהגתם של רבותינו והבנת עומק השפעת השוחד על נפש הצדיק ,אנו יורדים אל שדה המעשה ,אל המציאות היומיומית שבה כל אדם הוא בבחינת "דיין" – אם על מעשיו שלו ואם על יחסיו עם זולתו. הנפקא מינה הראשונה היא זהירות ב"שוחד דברים" ובהכרת הטובה .למדנו כי השוחד אינו רק זהב וכסף ,אלא כל זיקה הנוצרת בין האדם לבין מי שעומד מולו לדין או לבקשה. בחיי המעשה ,כאשר עלינו להכריע בדבר הנוגע לחבר ,לבן משפחה או לאדם שהטיב עמנו לאחרונה ,עלינו להבין כי דעתנו "משוחדת" מראש .המסקנה המעשית היא החובה לפסול את עצמנו מהכרעה במקומות שבהם הלב כבר נצבע בצבעי הכרת הטוב ,שכן גם אם נחשוב שאנו צודקים – התורה מעידה שדברינו מסתלפים. נפקא מינה נוספת היא ההבחנה בין חכמה לפיקחות בקבלת החלטות .כפי שביאר הגר"א, הצלחת הפסיקה וההנהגה תלויה בשילוב של ידיעת ההלכה (חכמה) עם הבנת המציאות (פיקחות) .למעשה ,אדם המבקש לקבל החלטה נכונה בחייו – בין אם בעסקיו ובין אם בחינוך ילדיו – אינו יכול להסתפק רק בידע יבש .עליו לבדוק האם ה"פיקחות" שלו לא עוורה על ידי רצונות אישיים או טובות הנאה ,שכן השוחד מסמא קודם כל את ראיית המציאות כפי שהיא. עוד עולה נפקא מינה בחובת הריחוק מן הנגיעה .מהנהגת רבי ישמעאל ברבי יוסי למדנו כי אפילו מעשה אקראי וצודק (הקדמת הבאת פירות השייכים לדיין בלאו הכי) יוצר "סילוף" .למעשה, עלינו להיזהר מליצור זיקות של "קח ותן" עם אנשים שאנו נדרשים להכריע בעניינם ,אפילו בדברים פעוטים ,כדי לשמור על צלילות המחשבה ועל טהרת הדיבור. לסיכום השלב המעשי ,על האדם לזכור :א .ככל שהאדם מחשיב עצמו ל"צדיק" ,כך עליו לחשוש יותר מסילוף הנגיעה הסמויה .ב .יש להפריד באופן מוחלט בין קבלת טובות הנאה (אפילו מילים טובות) לבין רגעי הכרעה ושיפוט .ג .האמת לאמיתה דורשת "עין פקוחה" על פיתויי העולם הזה לא פחות מאשר על דפי הספר. מתוך בירור השלכות המעשה ,אנו מתעלים אל הקומה הרעיונית ,לבחון את השורש הרוחני של כוח השוחד ואת המהפכה שהוא מחולל בנפש האדם .כאן אנו מגלים כי השוחד אינו רק פעולה ממונית ,אלא כוח מטפיזי המשנה את מבנה המציאות עבור הדיין. רבותינו גילו לנו כי השוחד נקרא כך משום ש"הוא חד" – הוא הופך שני ישויות נפרדות

307

גם לנשמה מגיע אוכל

לישות אחת .בעמדו של הדיין מול בעלי הדין ,עליו להיות בבחינת "מלאך ה' צבאות", מורם מעם ומנותק מכל אינטרס ,כדי שיוכל להשקיף על המציאות בעיניים אובייקטיביות. המשפט דורש הפרדה ,הבחנה ודיוק בין זכאי לחייב .השוחד ,מעצם מהותו ,הוא כוח של "חיבור" הפועל במקום שבו נדרשת "הפרדה" .ברגע שהדיין מקבל דבר מה מבעל הדין ,נמתח ביניהם חוט דק של שייכות ,והם הופכים ל"חד".

הרעיון העמוק הטמון כאן הוא שביטול הנפרדות מבטל את היכולת לשפוט .אדם אינו יכול לדון את עצמו לכף חובה באמת ,שכן "אדם קרוב אצל עצמו" .כאשר השוחד הופך את הדיין והלווה או המלווה לאדם אחד ,נעלמת היכולת לראות את החובה .הצדיק נשאר צדיק, אך הוא כבר אינו דיין; הוא הפך להיות בעל דין שלובש גלימה של שופט .זוהי הטרגדיה של הסילוף – הצדיק משוכנע שהוא מחפש את האמת ,אך האמת שלו כבר נצבעה בצבעי ה"אני" החדש שנוצר מהחיבור לנותן השוחד.

יתרה מכך ,השוחד פוגע בנקודת ה"אמת לאמיתה" .כפי שלמדנו מהגר"א ,האמת דורשת שילוב של תורה ומציאות .השוחד יוצר "ערפל" רוחני המפריד בין החכמה לבין הפיקחות. הוא מאפשר לחכם להישאר חכם בתורתו ,אך מנתק את התורה מהמציאות המעוותת שהוא רואה לנגד עיניו .הרחבה רעיונית זו מלמדת אותנו שהיושר אינו רק הימנעות מגזל ,אלא שמירה על חירות המחשבה ועל עצמיות הנפש ,שלא תשתעבד לשום גורם חיצוני המבקש לאחד אותה עמו בברית של אינטרס.

מתוך בירור עומק הרעיון ,אנו צוללים אל נבכי הכרת האדם ,אל המקום שבו המחשבה והלב נפגשים ויוצרים את תמונת המציאות שלנו .כאן אנו מגלים כי השוחד אינו רק משנה את ה"החלטה" ,אלא הוא משנה את ה"ראייה".

במישור המחשבתי ,המושג "עיוורון" שנוקטת בו התורה אינו חשיכה גמורה ,אלא הוא עיוות של שבירת קרני האור .כאשר אדם הוא בעל נגיעה ,המוח שלו מתחיל לבצע פעולה תת-הכרתית של "סינון נתונים" .הוא רואה את העובדות המשרתות את נטיית ליבו באור בהיר ומודגש ,ואילו את העובדות הסותרות אותה הוא מצניע ,מעלים או מפרש באופן מעוות .זהו "עיוורון הפקחים" – הפיקח נשאר פיקח ,מוחו עובד במהירות ובלוגיקה מושלמת ,אך חומרי הגלם שעליהם המוח עובד הם כבר משוחדים.

הרעיון המחשבתי העמוק הוא שהאובייקטיביות היא מידה אלוקית ,ואילו הסובייקטיביות היא טבע אנושי .הצדיק ,במאמצו להיות ישר ,מנסה להידמות לבוראו ולראות את האמת ללא מחיצות .השוחד מחזיר את האדם אל ה"אני" הצר שלו .ברגע שהאדם מקבל שוחד, הוא מאבד את היכולת לעמוד "מחוץ" לסיטואציה .המחשבה שלו הופכת להיות מגויסת לטובת המציאות החדשה שנוצרה .הטרגדיה המחשבתית כאן היא שהאדם המשוחד לעולם לא ירגיש שהוא עיוור; הוא יבנה בניינים של פלפול וסברות ישרות-לכאורה כדי להצדיק את הראייה המעוותת שלו.

308

םיטפשמ תשרפ

מכאן אנו למדים שהניסיון הגדול ביותר של הצדיק אינו לעשות את הישר ,אלא לראות את הישר .המאבק הוא על נקודת המבט" .סמיות הלב" פירושה שהלב ,שהוא כלי הקיבול של החכמה ,נאטם .האמת האלוקית ,שהיא דקה וזכה ,אינה יכולה לחדור ללב שיש בו "אטימות" של אינטרס .החירות המחשבתית האמיתית היא היכולת של האדם לומר לעצמו" :אני נוגע בדבר ,וממילא כל מה שאני חושב כרגע הוא בספק".

מתוך בירור עומק המחשבה ,אנו מתעלים אל פסגת האחריות המוסרית ,המעמידה את הדיין והצדיק כנושאי הלפיד של הצדק האלוקי עלי אדמות .כאן אנו מגלים כי המאבק בשוחד אינו רק עניין פרטי של טהרת הלב ,אלא הוא יסוד היסודות שעליו נשען קיומו של העולם כולו.

המוסר התורני מלמדנו כי "על שלושה דברים העולם עומד :על הדין ,על האמת ועל השלום" .שלושת אלו שזורים זה בזה ללא הפרד .כאשר השוחד מסלף את הדין ,הוא מחריב את האמת ,וממילא השלום הופך לחזות שווא .האחריות המוסרית של הצדיק היא להבין כי ברגע שהוא מאפשר לנגיעה אישית לחדור אל כס המשפט ,הוא שומט את הקרקע מתחת לביטחון החברתי .חברה שבה ה"צדיקים" משוחדים היא חברה שבה האדם הפשוט מאבד את אמונו בנצח ,שכן אם גם ב"קודש הקודשים" של האמת נפלה שלהבת הנגיעה ,מה יגידו אזובי הקיר?

יתרה מכך ,המוסר מחייב אותנו להתבונן בנזק הכבד שגורמת הטיית דין הנעשית ב"חסידות" .לעיתים הצדיק משלה את עצמו כי הוא מטה את הדין למען מטרה נעלה יותר – כדי לעזור לעני ,כדי למנוע מחלוקת ,או כדי להיטיב עם מי שהטיב עמו .אך המוסר המזוקק קובע" :צדק צדק תרדוף" – צדק במטרה וצדק באמצעים .הטיית דין בשם הצדק היא העוול הגדול ביותר ,שכן היא משתמשת בשם השם ובתורתו כדי להכשיר את הכזב.

המצפן המוסרי של הצדיק חייב להיות מכוון אל ה"אמת לאמיתה" .המושג "לאמיתה" בא להוציא מאמת שהיא אמת לפי הכללים היבשים בלבד ,אך במבחן המציאות היא שקרית. הצדיק נדרש למוסריות של גבורה – הגבורה להודות שהוא שבוי בידי רגשותיו ולוותר על כוחו כדיין כדי להציל את כבוד המשפט .זהו המוסר של רבי ישמעאל ברבי יוסי :עדיף לאבד את התואר "דיין" ברגע זה ,מאשר לאבד את התואר "איש אמת" לנצח.

מתוך בירור שלשלת הדורות ,מהבדלי המילים שבין פרשתנו לפרשת שופטים ועד להנהגתם המרטיטה של גדולי הדורות ,אנו באים ללקוט את פניני התובנה המאירות את נתיב חיינו .התובנה הראשונה היא חרדת הנגיעה .למדנו כי השוחד אינו רק ממון ,אלא כל "קשר" עין או לב היוצר שייכות בין האדם לזולתו במקום שנדרשת בו הכרעה נקייה .בחיי היום-יום ,עלינו לפתח רגישות דקה כחוט השערה :ברגע שקיבלנו טובה ,מחמאה או הנאה מאדם מסוים ,עלינו לדעת כי באותו רגע איבדנו את היכולת להיות שופטים אובייקטיביים כלפיו .הגבורה האמיתית היא להכיר בעיוורון שלנו ולמשוך ידינו מן ההכרעה.

309

גם לנשמה מגיע אוכל

תובנה נוספת היא איזון החכמה והפיקחות .כדברי הגר"א ,האמת לאמיתה אינה שוכנת רק בין דפי הספר ,אלא במפגש החי שבין התורה למציאות .אדם המבקש ללכת בדרכי הצדק חייב לפקוח את עיניו על נפתולי העולם הזה ,לדעת כיצד השוחד מעוור את הפיקחות המעשית ומסלף את הידע התורני .עלינו לשאוף להיות "חכמים" בתורה ו"פקחים" בדעת, מתוך ידיעה שרק טהרת הלב תאפשר לשני המאורות הללו להאיר את דרכנו.

עיקר העניין: קדושת הדין היא היכל האמת של העולם ,וחותמו של הקדוש ברוך הוא הוא השומר על פתחיו .למדנו בירור נורא :כיצד השוחד ,ככוח מגנטי של "אחדות פסולה", מסוגל למזג את הדיין עם הנותן עד שיהיו ל"חד" .בתוך המיזוג הזה ,נמוגה היכולת להבחין בין אור לחושך ,בין זכאי לחייב .התורה קוראת למקבל "צדיק" כדי לזעזע את אמות הסיפים של לבנו – להורות לנו כי גם הצדקות הגמורה ביותר אינה חסינה בפני כוחה של נטיית הלב .הצדיק נשאר בצדקותו ,אך ראייתו כבר אינה שלו; היא שבובה בידי האינטרס ,מסולפת בידי הטובה שקיבל .מי שחפץ להחזיק במידת האמת ,עליו לברוח מן השוחד כמפני אש ,לשמור על חירות המחשבה ועל בדידות הנפש מול ההכרעה ,כדי שיוכל לזכות למבט הטהור והזך ,המכוון אל רצון השם מבלי שמץ של פנייה וסיג.