האם מותר ליהודי לקרוא לבנו בשמות של גוים? הוכח מפרשת !השבוע

של מה פירוש להיות יהודי בתוך עולם זר. לא מה מותר לעשות, אלא כיצד אדם נקרא, וכיצד הוא נושא את זהותו בגלוי, בשם שבו הוא פונה לעולם והעולם פונה אליו. שם איננו פרט .טכני, אלא הכרזה שקטה על שייכות, על רציפות, על חיבור או ניתוק משרשרת הדורות

יש מציאויות שבהן שאלה הלכתית איננה נוגעת למעשה פרטי בלבד, אלא לשורש ההגדרה של מה פירוש להיות יהודי בתוך עולם זר. לא מה מותר לעשות, אלא כיצד אדם נקרא, וכיצד הוא נושא את זהותו בגלוי, בשם שבו הוא פונה לעולם והעולם פונה אליו. שם איננו פרט .טכני, אלא הכרזה שקטה על שייכות, על רציפות, על חיבור או ניתוק משרשרת הדורות ,פרשת השבוע פותחת במניין שמות, ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה. ירידה לגלות .מפגש עם תרבות זרה, מציאות של טשטוש גבולות. ודווקא שם התורה בוחרת לפתוח בשם לא במעשים, לא בעבודה, אלא בשם. מכאן עולה שאלה חודרת. האם שמו של אדם הוא רק כלי זיהוי חיצוני, או שהוא נושא משמעות רוחנית והלכתית עמוקה, עד כדי כך שיש לו .דין וגדר מכאן מתפצלת השאלה לכיוונים רבים. האם מותר ליהודי לקרוא לבנו בשם שמקורו .בעמים אחרים. האם יש הבדל בין שמות גויים מובהקים לבין שמות שנשתרשו גם בישראל האם יש חילוק בין שמות קדומים שניתנו לפני אברהם אבינו לבין שמות מאוחרים. האם השאלה היא של איסור גמור, של מנהג, של מדת חסידות, או של רגישות רוחנית בלבד. האם שינוי השם הוא חיקוי תרבותי האסור משום הידמות, או שמא מציאות חברתית המשתנה .לפי הזמן והמקום עוד יש לדון, האם שם הנקרא על אדם קובע את זהותו הרוחנית, עד שאמרו חכמים בתר שמא אזלינן, והאם בשם עצמו טמונה סכנה של חיבור לרשעה, כאשר מדובר בשם המזוהה תומש תשרפ עם רשע או עם תרבות של עבודה זרה. ומאידך, כיצד יש להבין את המציאות ההיסטורית ,שבה מצינו גדולי תורה וצדיקים שנשאו שמות שאינם עבריים, והאם יש בכך ראיה להתיר .או שמא היו אלו נסיבות של אונס, גלות, או מציאות שאין ללמוד ממנה לדורות השאלה מתחדדת עוד יותר בדורנו, שבו שמות גויים נפוצים מאוד, לעיתים מתוך רצון להשתלב, לעיתים מתוך לחץ חברתי או תרבותי, ולעיתים מבלי מחשבה כלל. האם כאן ,מדובר רק בשאלה של טעם וריח, או שיש כאן נגיעה בעצם הגבול שבין ישראל לעמים בין זהות פנימית לבין חיקוי חיצוני, בין זכות הגאולה של מצרים לבין סכנת ההתבוללות .שבכל דור . הפסוק)(שמות א א ""ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו פותח את סיפור הירידה למצרים דווקא בהדגשת השמות, עוד בטרם תתואר הגלות, השעבוד .או הטמיעה בין האומות. התורה אינה אומרת רק מי בא, אלא באיזה אופן בא. בשמותיהם כיחידים הנושאים זהות מובחנת, ולא כהמון נטמע. מכאן נפתח שער עיוני רחב להבין מהו .מעמד השם בישראל, והאם יש בו גדר הלכתי ומוסרי המחייב זהירות יתירה עמד על כך שראשי התיבות של שמות בני ישראל)(שם בעל הטורים בפרושו על התורה הבאים מרמזים לשביה, לומר שאף שהיו ישראל בשביה לא שינו את שמם, והביא מדברי חז"ל שבזכות שלא שינו את שמם נגאלו ממצרים. מדבריו עולה שהשם איננו רק פרט .תרבותי, אלא סימן נאמנות פנימי, שמירת זהות גם בתנאים של גלות ולחץ סביבתי ביאר שהזכרת השמות כאן באה להעמיד את ישראל)(שם הרמב"ן בפרושו על התורה .כמשפחה אחת בעלת רציפות, שכל אחד מהם נושא עמו את זהותו אף בירידה למצרים מדבריו ניכר שהשם הוא חלק ממבנה הייחוס וההמשכיות, ולא ענין חיצוני הניתן להחלפה .כרצון האדם הדגיש שהזכרת השמות)(שם רבנו חיים בן עטר האור החיים הקדוש בפרושו על התורה היא כנגד שורש הנשמה של כל אחד ואחד, וכי שם האדם מגלה את מהותו הפנימית ואת שורשו למעלה. לפי זה, שינוי שם איננו רק שינוי לשוני, אלא פגיעה מסוימת בהופעת .הנשמה בעולם כתב שהדגשת השמות באה ללמד)(שם הנצי"ב מוולוז'ין בפרושו העמק דבר על התורה שישראל לא איבדו את ייחודם אף בתוך מציאות של התערבות בין האומות, והשם שימש להם גבול פנימי המבדיל בינם לבין סביבתם. מדבריו עולה שהשם הוא אחד הכלים המרכזיים .לשמירת ההבדלה שבין ישראל לעמים העיר שהזכרת השמות איננה מקרית, אלא באה להעמיד)(שם החיד"א בברכי יוסף יסוד לדורות, שכאשר ישראל שומרים על שמותיהם, יש בכך שמירה על זהותם הרוחנית .והלאומית גם יחד, והדבר נוגע לשאלות רבות של הנהגה בגלות ,מדברי כל מפרשי התורה הללו מתברר קו אחד ברור. השם בישראל איננו ענין ניטרלי גם לנשמה מגיע אוכל אלא נושא משמעות של זהות, שייכות והבדלה. מכאן נבין מדוע שאלת קריאת שם גוי לבן ישראל איננה שאלה אסתטית בלבד, אלא סוגיה שיש לה שורשים בפסוקי התורה ובהבנת .מהות השם בעולמה של הלכה אמרו בלשון חדה וברורה, ושם רשעים יירקב. ופירש רש״י)(דף לח ע״ב בגמרא במסכת יומא שם, רקביבות תעלה בשמותיהן, שאין מזכירין שמות הרשעים, שלא יקרא אדם לבנו בשם אדם רשע. מדברי הגמרא ופירוש רש״י מתבאר ששם איננו ענין ניטרלי, אלא נשיאת זכר והמשכת משמעות, וכאשר השם קשור ברשע, עצם הזכרתו היא כעין החייאת זכרו, ועל כן ,הזהירו חז״ל שלא להעמיד שם של רשע על אדם מישראל. ומתוך כך נפתח הדיון הרחב .האם גוי בכלל רשע לענין זה, או שמא רק מי שרשעתו מפורסמת ומובהקת , הקשו ממה שמצינו תנא בשם ישמעאל)(יומא דף לח ע״ב בתוספות ישנים על הגמרא שם והלא ישמעאל רשע היה. ותירצו, כיון ששם זה ניתן על ידי הקב״ה, אין לחוש, ועוד שיש ,מדרשים שעשה תשובה. מדבריהם מתברר יסוד גדול, שאין האיסור תלוי רק בצליל השם אלא במעמדו, במקורו, ובמשמעותו הרוחנית, האם הוא נושא עמו זכר של רשעות או שמא .שם שניתן בקדושה או שיש בו צד של תיקון , נאמר, שלא שינו את שמם, שלא שינו את לשונם)(אמור פרשה לב במדרש ויקרא רבה ושלא שינו את מלבושם, ובזכות ארבעה דברים אלו נגאלו ישראל ממצרים. לשון המדרש מורה בבירור שהשם נכלל במערכת של גבולות זהות, והוא אחד העמודים שעליהם נשענת הגאולה. אין זה רק שבח מוסרי בדיעבד, אלא הצבת קו, שהשם הוא כלי לשמירת הייחוד .בתוך סביבה זרה דרשו על הפסוק ויהי שם לגוי גדול, מלמד שהיו)(פרשה א במדרש רבה פרשת כי תבא ישראל מצוינים בשם. הדרשה מטעינה את השם במשמעות לאומית ורוחנית גם יחד. לא רק יחידים בעלי שם, אלא עם שלם שמצוינותו ניכרת גם בשמותיו. מכאן עולה שהשם הוא .סמל של שייכות ציבורית, ולא רק בחירה פרטית נאמר, גיטין הבאים ממדינת הים אף על פי ששמותיהן)(דף יא ע״ב בגמרא במסכת גיטין כשמות גויים כשרים, מפני שרוב ישראל שבחוצה לארץ שמותיהן כשמות גויים. הגמרא קובעת כאן מציאות חברתית, שבתקופות מסוימות ישראל נקראו בשמות גויים, והדבר איננו ,פוסל את מעמדם ההלכתי. אולם יש לשים לב, ששם מדובר בדיני גיטין ובכשרות בדיעבד ולא בהנהגה לכתחילה של קריאת שם, ומתוך כך נוצר מתח ברור בין מציאות קיימת לבין .אידיאל נדרש פירש, שרוב ישראל שבחוצה לארץ שמותיהן)(גיטין יא ע״ב רש״י בפרושו על הגמרא שם כשמות גויים, ולכן אין לחשוש שמא הגט נכתב על גוי. מדבריו ניכר שהוא מתאר עובדה קיימת, ולא מציב אידיאל. זהו תיאור של מצב גלותי שבו השם כבר איננו סימן מובהק, אך .אין מכאן ראיה שאין פגם או חסרון בהנהגה זו מצד עצמה תומש תשרפ ,מן הגמרות והמדרשים הללו מתברר קו יסודי. מצד אחד, חז״ל ראו בשם יסוד של זהות זיכרון והמשכיות, עד שאסרו להעלות שם של רשע, ושיבחו את ישראל על שלא שינו את שמם בגלות. מצד שני, הם הכירו במציאות שבה שמות זרים חדרו לישראל, ובתחומים מסוימים לא פסלו זאת בדיעבד. המתח הזה שבין אידיאל למציאות הוא לב הסוגיה, והוא ,שעתיד להוליד את מחלוקת הראשונים והאחרונים, האם יש כאן איסור גמור, מדת חסידות .או הנהגה התלויה בזמן ובמקום ביסוד דברי הראשונים ניכרת כבר מחלוקת שורשית כיצד להבין את מעמד השם בישראל, האם הוא גדר הלכתי מחייב מעיקר הדין, או מסגרת רוחנית־זהותית שמדריכה .את ההנהגה לכתחילה כתב בלשון ברורה, נ״ל משורת הדין שאין להעלות שם)(חלק א סימן רעו בשו״ת המבי״ט מאברהם ואילך, ולא יקרא בישראל לכתחילה שם אדם ולא נח, דלא מסקינן שם אלא בשם מי ששמר את התורה כולה. בדבריו קובע המבי״ט קו חד. השם הראוי לישראל הוא שם שנושא עמו זכות של תורה, שם של מי שעמל בתורה ועשה נחת רוח ליוצרו. שמות שקדמו לאברהם, ואף יותר מכך שמות של גויים, אינם שייכים למערכת הזו. מתוך דבריו עולה שהשם איננו ענין אסתטי או חברתי, אלא המשכת דרך, חיבור רוחני לדמות מופת, ומכאן .הסתייגותו החריפה משמות שאינם נושאים תוכן של תורה , שבנדונו בספק)(סימן רסה סק״ג על דברי המבי״ט סמך בעל אות ברית לרבי שמואל סידון ממזר כתב לבחור לו שם שאינו מצוי בישראל כלל, כדי שיהיה תמוה בעיני הכל ויזכרו שהוא ספק ממזר, וביאר שכשם שמאברהם ואילך מתחיל היחוס, כך אין לכלול מי שאינו בכלל היחוס בתוך שמות ישראל. בדבריו ניכרת תפיסה חדה של שם כגבול חברתי־הלכתי, כלי .למניעת תערובת, ולא רק ביטוי של זהות אישית כתב)(יו"ד סימן קס״ט גישה חריפה עוד יותר מצינו בדברי מהר״ם שיק. בשו״ת מהר״ם שיק שהוא איסור גמור, וילפינן מקרא בסוף פרשת קדושים ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, ובספרי ילפינן מכאן דאין רשאין לדמות להם בשום אופן. וכשם שאסור להדמות להם במלבושם ובהילוכם, כך כל שכן בשמות. הוא חיבר במפורש את איסור השמות לאיסור ההידמות, והוסיף ראיה מגמרא ביומא שם רשעים יירקב, וקבע שמי שנותן שם של גוי לבנו מחשיב את הגויים ומזלזל בזהות ישראל. מתוך דבריו עולה שהשם הוא אחד מסימני .ההבדלה המובהקים, ופגיעה בו היא פגיעה בעצם הקדושה הלאומית , שראו)(סימן רע״ה ושו״ת צפנת פענח)(חלק ב סימן קצ״ד בדרך זו הלכו גם שו״ת מהרש״ג .בקריאת שם גוי ביטוי של הידמות האסורה, ולא רק סטיה ממנהג טוב (יו"ד סימן רסה אלא שמול קו זה קמו אחרונים שתמהו עליו בחריפות. בשיירי כנסת הגדולה לאחר שהביא את דברי המבי״ט כתב, ואני תמהה, שהרי מצינו באמוראים ר׳)הגה״ט אות ח בנימין בר יפת, וח״ו לומר שאביו פרץ גדר חכמים וזכה לבן גדול בתורה ובחסידות. קושייתו גם לנשמה מגיע אוכל חדה. המציאות התלמודית עצמה סותרת איסור גורף, שהרי שמות אלו הופיעו בקרב חכמי .ישראל עצמם הרחיב קושיה זו והוסיף עקביא בן מהללאל, והעיר שהעולם אין)(יו"ד שם סק״ו הברכי יוסף נזהרים בזה וקוראים בשמות נח וכיוצא. הוא אף הפנה לדבריו בספר שם הגדולים וביוסף אומץ, והביא ראיות נוספות שאין לראות בשמות קדומים או זרים איסור מוחלט. מדבריו ,ניכר שהוא מבקש לצמצם את דברי המבי״ט ולהעמידם כמדת חסידות או כהעדפה ערכית .ולא כגדר הלכתי מוחלט , הוסיף ראיה מחנוך בן ראובן, שהיה שמו קודם אברהם)(סימן לה בשו״ת תשובה מאהבה והעיר שבמצרים לא שינו את שמם, ומשמע ששמות קדומים לא נאסרו מצד עצמם. הוא .ראה בדברי המחמירים ביטוי לכאב רוחני של הדורות, אך לא ראיה לאיסור גמור חידש חילוק יסודי. אם יש גם צדיק)(או"ח סימן קצט המהר״י אסאד בשו״ת מהר״י אסאד באותו שם, שפיר מסקינן בשמיה, ואין איכפת לן במה שיש גם רשע בשם זה. והוא דן בשם שאול, והעמיד שדין שם רשעים יירקב נאמר מרוח הקודש של שלמה ואילך, ולא בהכרח חל על שמות קדומים. בדבריו ניכר שהעיקר איננו היות השם גויי או עברי, אלא התוכן הרוחני .וההקשר ההיסטורי שלו , שדן באנוסים שנקראו בשמות)(יו"ד סימן קצט בצד המקיל יותר מצינו את שו״ת מהרשד״ם גויים, וכתב שאין בזה איסור כלל מן הדין, והביא ראיות מגיטין הבאים ממדינת הים, שרוב ישראל שבחוצה לארץ שמותיהם כשמות גויים, ואף בארץ ישראל. הוא הדגיש שמדת חסידות היא להתרחק, אך איסור גמור אין כאן. שיטתו מונחת על ההבחנה בין זהות פנימית למעשה .חיצוני, ובין הנהגה אידיאלית למציאות גלותית , שכתב שבזמנים ובמקומות שבהם)(חלק ד סימן עא בכיוון זה הלך גם הנצי״ב במשיב דבר השמות הלועזיים נשתרשו אף אצל אנשים כשרים, שוב אין בהם איסור, כשם שבגדים ,שנחשבו בגדי גויים נעשו בגדי יהודים עם הזמן. בדבריו עולה תפיסה דינמית של ההלכה .הרואה את השם כחלק מתרבות חיה המשתנה לפי המקום והזמן (חלק , המהרש״ם)(סימן קט כנגד קו זה חזרו והחריפו המהר״ם שיק בתשובותיו לאבן העזר ,, וראו בשינוי השם סכנה רוחנית מתגלגלת)(תתשל״ט , טעמי המנהגים, וספר חסידים)ו סימן י שמתחילה בשם ומסתיימת ביציאה מן השיטה. הם תיארו את השם כחיותו של האדם, וכשער .דרכו פועל היצר הרע לטשטוש הזהות, וחיברו זאת ישירות לזכות הגאולה של מצרים , את הקו המחמיר)(חלק ד סימן קיד בדור האחרון חידד הגר״מ קליין בשו״ת משנה הלכות וכתב שכיון שבזמננו הגויים אינם שומרי שבע מצוות בני נח, כולם בכלל רשעים, ואסור להסיק בשם עכו״ם לכולי עלמא, מדברי גמרא וקבלה. הוא חילק בין תקופות קדומות שבהן היו חסידי אומות העולם לבין המציאות המאוחרת, וראה בשם גוי בזמננו בעיה .חמורה יותר תומש תשרפ (או"ח חלק ג סימן לה, וחלק ד סימן לעומתו כתב מו״ר הגר״מ פיינשטיין בשו״ת אגרות משה שאין איסור ממשי בדבר, אלא גנאי גדול, כשם שלא שינו את לשונם במצרים הוא)סו שבח ולא איסור, ואף על פי כן כל ישראל מדברים בלשונות האומות. הוא העמיד את הדברים על הבחנה ברורה בין איסור גמור לבין ערך רוחני גבוה, והזהיר שלא להפוך .שבח לאיסור מתוך דברי כל הראשונים והאחרונים הללו מתגלה לפנינו מחלוקת עמוקה. יש הרואים בשם גבול הלכתי של הבדלה, עד כדי איסור גמור להיקרא בשם גויים, ויש הרואים בו מרחב ,זהותי תרבותי, שיש בו אידיאל, מדת חסידות, ואזהרה רוחנית, אך לא גדר איסור מוחלט .ותלוי בזמן, במקום ובמשמעות השם לאחר שפרשנו את השיטות נביא את נפקא מינות למעשה, שבו נתרגם את עומק הסוגיה .לכללים הלכתיים ודרכי הנהגה בחיי המעשה של האדם ההולך בדרכי אברהם אבינו הנפקא מינה הראשונה היא עצם השאלה אם יש כאן איסור גמור או הנהגה רצויה. לדעת המהר״ם שיק, המהרש״ג, צפנת פענח, המהרש״ם, טעמי המנהגים, ספר חסידים ומשנה .הלכות, קריאת שם גוי לבן ישראל נכללת באיסור ההידמות ואסורה מן הדין, ובפרט בזמננו לדעת המהרשד״ם, המשיב דבר והאגרות משה אין כאן איסור גמור אלא גנאי גדול ומדת .חסידות להתרחק, וההלכה אינה אוסרת מעיקר הדין הנפקא מינה השניה היא חילוק בין שמות גויים מובהקים לשמות משותפים. לשיטות המקילות, שם שנמצא גם בישראל ואינו מזוהה בלעדית עם אומה זרה, אין בו קפידה, ובפרט ,אם נשתרש בקרב ישראל. לשיטות המחמירות אף שם גוי שאינו שם רשע נכלל בהידמות .כל זמן שמקורו וקליטתו מן העמים הנפקא מינה השלישית היא שמות קדומים שניתנו לפני אברהם אבינו. לדעת המבי״ט .ואות ברית אין ראוי להעלות שמות אלו לכתחילה, מאחר שמאברהם ואילך מתחיל היחוס לדעת שיירי כנסת הגדולה, הברכי יוסף, תשובה מאהבה ומהר״י אסאד אין בכך איסור, מאחר .שמצינו שמות אלו בדברי חז״ל ובתנאים ואמוראים הנפקא מינה הרביעית היא שם שיש בו גם צדיק וגם רשע. לדעת מהר״י אסאד, אם יש ,צדיק הנושא שם זה שפיר מסקינן בשמיה ואין חוששין לרשע. לשיטות המחמירות יותר עצם הזיהוי עם אומות העולם או עם רשעה מפקיע את השם מן הראוי, אף אם נמצא בו צד .של קדושה במקום אחר הנפקא מינה החמישית היא שמות לעז שניתנו מחמת אונס או גזירת המלכות. לדעת מהרשד״ם והמשיב דבר, כאשר השם ניתן מתוך אונס או מציאות חברתית שאין בה כוונת ,הידמות, אין בזה איסור, ואף אין מקום להחמיר לאחר שהשם נשתרש. לשיטות המחמירות .גם אז יש לראות בשם הלעז פגם רוחני, אלא שבאונס אין האדם נתפס .הנפקא מינה השישית היא השימוש בשם גוי כשם עיקרי לעומת שם לעלייה לתורה בלבד גם לנשמה מגיע אוכל גם לשיטות המחמירות הודו רבים שיש להקפיד שלפחות השם העברי יהיה עיקרי לעניין תורה, כתובה, גט ומצוות, ושם הלעז לכל היותר שם מכונה חיצוני. לשיטות המקילות, אף .שימוש יומיומי בשם לעז איננו איסור, אך אינו דרך ראויה ,הנפקא מינה השביעית היא דורנו ורגישות הזהות. לשיטת משנה הלכות והמהרש״ם בדור של טשטוש זהויות יש להחמיר יותר, מפני שהשם נעשה שער להתרחקות. לשיטת האגרות משה, אף בדורנו אין להפוך ערך גדול לאיסור, אך יש להדר ולהזהיר מצד חינוך .וקדושת הזהות הנפקא מינה השמינית היא חינוך הבנים. לדעת כל השיטות כמעט, גם המקילות, קריאת שם גוי מתוך רצון להידמות ולחפש חן בעיני העמים היא שלילית ומגונה, ופוגעת בשורש .החינוכי של הבית, אף אם אין בה איסור גמור מעבר לשאלת ההיתר והאיסור, הסוגיה כולה פותחת שער רחב להבנת עומק משמעותו של השם בישראל. השם איננו רק צירוף אותיות שנבחר בטעם אישי או תרבותי, אלא לבוש של נשמה, אופן הופעה של האדם בעולם. חז״ל קבעו בתר שמא אזלינן, לא כקביעה מאגית חלילה, אלא כהבחנה עמוקה ששמו של אדם יוצר סביבו תודעה, זיכרון וכיוון פנימי. כאשר השם נטוע במסורת של קדושה, של תורה ושל דמויות מופת, הוא מושך את האדם כלפי מעלה. וכאשר השם שאול מתרבות זרה, בלא הקשר של קדושה, יש בו סכנה של ניתוק .עדין מן הרצף ההרחבה המחשבתית מלמדת שהמחלוקת שבין הפוסקים איננה רק טכנית. היא משקפת ,שתי תפיסות של גלות וזהות. תפיסה אחת רואה בשם חומת מגן, קו גבול שאסור לפרוץ משום שכל סדק קטן בזהות עלול להתרחב לדורות. תפיסה אחרת מכירה בכך שהזהות הישראלית עמוקה מן השם, נטועה בתורה ובמצוות, ויכולה לשאת גם שמות שנשתנו מחמת .הזמן והמקום, כל עוד הלב והמעשה נשארים נאמנים ,מן הבחינה המוסרית, ניכרת כאן קריאה חדה לדור של טשטוש. לא כל מה שמותר ראוי ולא כל מה שאינו אסור נקי מהשפעה. גם לשיטות המקילות, עצם הבחירה בשם היא מעשה חינוכי, הצהרה שקטה של ערכים. האם הבית מבקש להשתלב ולהיטמע, או להיות פתוח .לעולם אך נאמן לעצמו. השם איננו סוגר את האדם, אך הוא מציב לו נקודת מוצא ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום: ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום: בחירת שם לילד היא מעשה של אחריות לדורות, ולא רק ביטוי לטעם אישי, והיא דורשת מחשבה .על המשמעות ולא רק על הצליל ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום: גם כאשר אין איסור גמור, יש ערך גדול בהעדפת .שמות המחברים למסורת, משום שהם יוצרים אווירה חינוכית ושורשית בבית ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום: מציאות של אונס, גלות או צורך חברתי איננה .זהה לבחירה מודעת מתוך רצון להידמות, והלב הוא המבחין בין השניים תומש תשרפ ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום: זהות יהודית איננה נבנית מצעד אחד בלבד, אך .כל צעד קטן מצטבר, והשם הוא אחד הצעדים הראשונים והמשפיעים ביותר ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום: גם בדור פתוח ומעורב, אפשר לחיות בכבוד בין .האומות מבלי לוותר על סימני הייחוד הפנימיים עיקר העניין עיקר העניין הוא, שהשם בישראל הוא שער בין הנשמה לעולם. יש בו הלכה, יש בו מנהג, ויש בו אחריות מוסרית עמוקה. מחלוקת הפוסקים מלמדת שאין להפוך ערכים לאיסורים בקלות, אך גם אין לזלזל בערכים מפני שאין עליהם חותמת של איסור. כאשר הורים בוחרים שם לבנם, הם כותבים את השורה הראשונה בסיפור חייו, ואם השורה הזו נכתבת מתוך חיבור לשורש, למסורת ולזהות, היא הופכת עצמה לכלי של גאולה קטנה, המשך ישיר לאותם שמות שלא שינו במצרים, ושבזכותם יצאו .מעבדות לחירות