תינוק שגדל בלי שידברו אתו בכלל באיזה שפה הוא ידבר? הוכח !מפרשת השבוע

!מפרשת השבוע דמיינו את עומק השקט, שקט בראשיתי שאינו מופרע על ידי רעשי עולם, שקט של מערה עמוקה הטומנת בחיקה סוד נורא הוד. שם, במקום שבו אור השמש אינו חודר וקולות העולם

תינוק שגדל בלי שידברו אתו בכלל באיזה שפה הוא ידבר? הוכח

!מפרשת השבוע

דמיינו את עומק השקט, שקט בראשיתי שאינו מופרע על ידי רעשי עולם, שקט של מערה עמוקה הטומנת בחיקה סוד נורא הוד. שם, במקום שבו אור השמש אינו חודר וקולות העולם החיצון נבלעים בין כתלי הסלע הלחים, ניצב אדם בבדידותו. אין קול שיבקיע את הדממה, אין שיח אנושי שיעצב את המחשבה, אין מילה שתיצוק תוכן בנפש המשתוקקת. ריח הטחב המלטף את האבן הקרה, נשימתו המהדהדת של התינוק העומד להתבגר בתוך הריק הזה, והתחושה המעיקה של הזמן הקופא על עומדו, יוצרים מרחב שבו השאלה הגדולה צפה ועולה מאליה. מה קורה לאדם שנותר לעצמו, ללא מתווך, ללא שפה שירש מהוריו, ללא מילה ששמע מאחיו? האם הלשון היא נחלת הניסיון, תוצר של סביבה וחינוך, או שמא טמונה היא בקרקעית הנשמה, מחכה לרגע שבו תפרוץ החוצה מעצמה? הרעד הזה, שעובר בגוף כשמנסים לדמיין את התינוק הזה פותח את פיו בפעם הראשונה, את אותו רגע שבו השתיקה הארוכה תישבר, מוליד את התהייה המהותית: מאין תבוא השפה? האם היא כלי שנבנה בחוץ או יצירה שנבראת מבפנים, ממעמקי הישות? האם ייתכן שביסודו של עולם, בלב לבה של הבריאה, קיימת שפה שאינה זקוקה ללימוד

?אלא מתפרצת מעצמה מתוך עומק ההוויה

הפסוקים המלווים את מהלכו של אברהם אבינו בפרשתנו חושפים בפנינו את ייחודו של האיש המכונה בפי הבריות בשם העברי, כפי שנאמר: ויבא הפליט ויגד לאברם העברי והוא שוכן באלוני

.)(בראשית יד, יג ממרא האמרי אחי אשכול ואחי ענר והם בעלי ברית אברם

ביאר את הכינוי הזה: שבא מעבר הנהר, ומפרש שכל העולם כולו מעבר)(בראשית יד, יג רש"י אחד, והוא מעבר אחד. כאן ניצב אברהם בודד מול מציאות שלמה, איש שצמח מתוך עצמו בתוך נוף של עבודה זרה, ומכאן מתחדדת השאלה כיצד דבק בשפה שאינה שפת סביבתו אלא שפה

.פנימית, שורשית, הקודמת לכל תקשורת חיצונית

תירגם: דאברם עבריי. הארמית הפשוטה הזו מציבה את אברהם)(בראשית יד, יג תרגום אונקלוס כמי שחוצה גבולות, כמי שהווייתו אינה תלויה במקום ובזמן, אלא בשורש רוחני עמוק שאינו נזקק לאישור המציאות כדי להתקיים, ובכלל זה – השפה עצמה היא חלק מאותה חצייה של

.נהרות התרבות האנושית

פירש: כי נקרא עברי על שם עבר אבי אביו. ומעמיק לומר כי)(שם רבי אברהם אבן עזרא השם הזה אינו רק תיאור גיאוגרפי של אדם שחצה נהר, אלא ציון של שושלת, של ירושה רוחנית

.שמועברת בתוך הדם, בתוך הנפש, עוד בטרם יפתח התינוק את פיו לומר את מילתו הראשונה

חידש: כי יקרא עברי על שם ארץ העברים, ובא להבדיל אותו מכל יושבי הארץ)(שם הרמב"ן הזאת. הנחישות של אברהם להישאר עברי, גם כשהוא שוכן באלוני ממרא, מלמדת על כוח ,הישרדות של הזהות הפנימית; כוח שאינו נזקק לתמיכה חיצונית כדי להישאר נאמן למהותו

.ובוודאי שאינו נזקק לשפה זרה כדי לבטא את תוכנו הפנימי

ביאר: כי אברהם נבדל מהם בדרכיו ובאמונתו, והיה כגר בארץ נכריה. ההבדלה הזו)(שם הספורנו מקיפה את כל חייו, מההליכות ועד הדיבור, ומכאן שהשפה שדיבר בה אברהם לא הייתה השפה של האמורי, אלא שפת הקודש ששימרה את נשמתו טהורה מכל השפעה סביבתית, כאילו נולדה

.בו מתוך הבדידות המופלאה שלו

כתב: שנקרא עברי על שם עבר שהיה נביא, והיה אברהם ממשיך דרכו בנבואה)(שם הכלי יקר ובלשון הקודש. ובזה יושב הספק הגדול: הדיבור אינו תוצר של שמיעת הזולת, אלא ניצוץ נבואי שניתן לאדם בטבעו, וכאשר הוא מבודד מהעולם, הניצוץ הזה הופך ללהבה של שפת הקודש

.שאינה זקוקה ללימוד מוקדם, שהרי מקורה הוא בשורש הנשמה הנצחית

נראה לבאר כי כל המפרשים הללו מבקשים להטמיע בנו את ההבנה שאישיותו של אברהם אבינו אינה אירוע מקרי, אלא מהות שנבנתה מתוך ההתבדלות. כאשר אדם נשאר לבדו, כפי שהיה אברהם במערה, השפה אינה נעלמת, אלא היא מזדקקת. היא אינה צריכה את קולו של האחר כדי להישמע, משום שהיא טבועה בתוך המבנה הפנימי של האדם. הדיבור הוא אינו המצאה חברתית בלבד, אלא הופעה של רוח השם באדם, והיא תפרוץ החוצה ברגע המתאים, גם אם לא היה אדם בעולם שילמד אותנו כיצד להגות את המילים. אברהם העברי, זה ששכן באלוני ממרא אך נותר מעבר השני של המציאות, מוכיח לנו שגם בתוך השקט המוחלט, הנשמה יודעת את מילותיה, כי

.היא חלק משפה עליונה שאינה זקוקה למורה בשר ודם

הנה אנו פונים לצלול אל ים התלמוד, אל דברי חז"ל המעמיקים לחקור את מהות הדיבור

.ואת ראשיתו

כתב: ויהי האדם לנפש חיה, אמר רב יהודה אמר רב לרוח)(דף ט ע"א בגמרא במסכת מגילה ממללא. אונקלוס תרגם על האי קרא לרוח ממללא. הביאור הוא שהתכונה המייחדת את האדם מכל הברואים היא היכולת לדבר, יכולת זו אינה מיומנות נרכשת המגיעה מהסביבה, אלא רוח חיים שהפיח בו הבורא יתברך, ומכאן שהדיבור הוא עצם ההגדרה של הנפש, והוא טבוע באדם

.עוד בטרם יפתח את פיו להגות מילה אחת

, ביאר: שאין הקב"ה משתמש אלא בלשון הקודש)(פרק א הלכה ט בתלמוד ירושלמי מסכת מגילה ומתוך כך נברא העולם. המבט כאן מחדד כי השפה אינה רק כלי תקשורתי, אלא היא תשתית ,הבריאה, היא האנרגיה שמקיימת את המציאות, וכאשר אדם נותר בינו לבין בוראו, השפה הזו

.שהיא שורש קיומו, היא שצפה ועולה מעמקי נשמתו

העומק שבגמרות הללו פותח לנו אופק חדש; הדיבור הוא היבט של הנשמה, וכשם שהנשמה אינה זקוקה ללימוד חיצוני כדי להיות קיימת, כך השפה המחוברת לנשמה אינה זקוקה למורה בשר ודם. הבדידות במערה לא הייתה חיסרון, אלא זמן איכות שבו בערה באברהם אבינו שפת

.הדיבור האלוקית, ללא זיהומים של שפות עמים וזרים, שפה שהיא היא הדופק של העולם

נשמתם של הראשונים, ענקי הרוח, מאירה לנו את הדרך בהבנת השורש הדיבורי הזה, כשהם

.חושפים את העובדה שהשפה היא לא כלי עבודה בלבד, אלא היא היא מהות הקודש

כתב: והנה נתברר כי לשון הקדש)(חלק ג פרק ח, ע"א רבנו משה בן מימון, בספרו מורה נבוכים הוא השם המיוחד שהניח האלוה יתברך להגות בעניינים ההם. רבנו מבאר כי אין הדיבור תאונה מקרית שנוצרה מתוך רצון האדם לתקשר עם זולתו, אלא הוא נחיתה של חכמה אלוהית לתוך העולם. היכולת להגות בשם העצמים, לדעת את מהותם הפנימית, היא מתנה שנצרבה בנפש האדם משורש היצירה. כשתינוק, או במקרה של אברהם אבינו במערה, נותר עם עצמו, הוא אינו מחפש אוצר מילים חיצוני, אלא מחלץ מתוך נשמתו את השפה שבה נברא העולם, את השפה

.שהיא החיבור הישיר לבורא יתברך

ביאר: לשון הקדש, היא הלשון אשר ברא בה)(מאמר שני אות ס"ח רבי יהודה הלוי, בספר הכוזרי האל יתברך את עולמו, והיא הלשון שהיו בה אדם וחווה בגן עדן. בעל הכוזרי מחדש כאן נקודה של אור; השפה אינה כלי להעברת מידע, אלא היא אריח בבניין הבריאה עצמה. היא קודמת למציאות .האנושית, ולכן גם אם לא שמע אדם דבור מפיו של אחר, השפה הזו קיימת בתוכו כחלק מזהותו היא זורמת בדם, היא תנועת הלב, וכשאברהם יוצא מהמערה, הוא לא למד שפה חדשה, הוא רק

.נתן ביטוי לקול הפנימי המלווה את הנשמה מאז ירדה לעולם

חידש: כי לשון הקדש נבחר מכל הלשונות, מפני)(ערך לשון הקודש רבנו בחיי, בספרו כד הקמח שהיא הלשון אשר בה נברא העולם. רבנו מבסס את ההנחה שכל עוד האדם מחובר לאמת של בריאתו, הרי שגם אם יתבודד שנים ארוכות, הוא לא יאבד את כושר הדיבור. השפה היא התוכנה המובנית של הנפש, וכאשר אדם נמצא בבדידות מוחלטת כפי שמתואר על אברהם, השפה הזו צפה ומתעוררת, שכן היא אינה נלמדת מן החוץ אלא מושרשת בפנים, והיא נובעת מן השורש

.העליון של הנשמה המחוברת לבורא

הראשונים הגדירו את היסוד, והאחרונים מוסיפים ומרחיבים את ההבנה כיצד כוח הדיבור

.מוטבע בנפש האדם כחלק ממהותו הפנימית שאינה נזקקת לתיווך חיצוני

ביאר: כי הדיבור הוא עצם הנפש המדברת, ואין)(פרק א המהר"ל מפראג, בספרו תפארת ישראל ,הוא כלי חיצוני אלא התגלות הכוחות הפנימיים שיש באדם. המהר"ל מעמידנו על יסוד הדברים שהיכולת להגות שפה אינה תולדה של חינוך או שמיעה בלבד, אלא היא ביטוי לצלם אלוהים שבאדם, ובמקום שבו אין גירויים חיצוניים, הנפש פשוט פורצת החוצה בכל עוצמתה ומגלה את

.שפתה הטבעית שנטועה בה מראשיתה

, חידש: כי לשון הקדש היא שפת הנשמות)(שנת תרל"ב השפת אמת, בספרו על פרשת בראשית ולכן היא קיימת באדם מצד עצמו, ולא נצרך ללימוד חיצוני. השפת אמת מדייק בדבריו, שכל זמן שהאדם דבוק בשורשו, הדיבור מתרחש מאליו, ואברהם אבינו, בהיותו במערה בניתוק מוחלט מהבלי העולם, לא חסר מאומה, כי הוא היה מחובר למקור הנשמות, וממילא השפה נבעה מתוכו

.כמעיין המתגבר שאינו פוסק

כתב: כי שם העצם מעיד על מהות הדבר, והלשון היא)(ב כג הכתב והקבלה, על ספר בראשית היא החכמה הטבועה בנפש האדם. בעל הכתב והקבלה מסביר כי שמות הדברים בלשון הקודש אינם מקריים, אלא הם ביטוי להכרה העמוקה שיש לאדם בטבעו, וכאשר אדם בודד לומד להכיר את העולם, הוא לא צריך שמישהו יגלה לו שזהו סוס או עץ, אלא הוא מזהה את מהות הדבר וקורא

.לו בשמו האמיתי מתוך ההתבוננות הנפשית העמוקה

גדולי הדורות וצדיקי דורנו מאירים את הסוגיה מנקודת מבט עמוקה המגשרת בין המציאות ,המופשטת לחיים עצמם, ומלמדים אותנו שהדיבור הוא ביטוי של העצמיות ולא של הסביבה

.כשהם חושפים את עומק הקשר בין הנשמה ללשון הקודש

ביאר כי הדיבור אינו אלא התפשטות)(חלק ג ע"ו הרב אברהם יצחק הכהן קוק בספרו אורות הקודש של האור הפנימי של הנשמה אל כלי הביטוי החיצוני, וכאשר הנשמה דבוקה במקורה היא אינה זקוקה ללימוד חיצוני, שכן השפה פורצת מתוכה מאליה כנהר השוטף את גדותיו, ואברהם אבינו אשר נשמתו הייתה כולה דבקות בחי העולמים לא היה צריך להמתין למורה שיעניק לו את

.הדיבור, אלא הוא היה הצינור שדרכו זרמה השפה האלוהית לעולם

חידש כי קדושתה של)(חלק א, אורח חיים סימן ל"ז הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר לשון הקודש נעוצה בעצם מהותה ככלי שבו נברא העולם, ועל כן היא טבועה בלב האומה כחלק בלתי נפרד מזהותה, וכשם שאין אדם צריך ללמוד כיצד לנשום, כך אברהם אבינו אבי האומה נשא בקרבו את השפה הזו ככוח חיים טבעי המחובר לנשמתו, וכאשר יצא מהמערה השפה לא הייתה

.זרה לו, אלא הייתה חזרתו לביתה הטבעי של הנפש

הזכיר כי כל פרט ופרט בבריאה, ובפרט)(חלק י ע"א האדמו"ר מליובאוויטש בספרו ליקוטי שיחות כוח הדיבור האנושי, הוא ביטוי לרצונו של הבורא יתברך, והרצון הזה מוטבע בנפש היהודי, ולפיכך הדיבור בלשון הקודש אינו רכישת מיומנות אלא גילוי של המהות הפנימית, ובאשר לאברהם

אבינו, בבדידותו הוא לא היה מנותק אלא מחובר לבורא, ועל כן השפה שדיבר הייתה השפה

.האמיתית, שפת הבריאה עצמה

נראה להוציא למעשה נפקא מינות עצומות מן היסוד הזה, שכן אם אנו מבינים שהדיבור אינו תלוי בסביבה חיצונית בלבד אלא הוא טבוע בנשמת האדם משורשו, הרי שהדבר משליך על חינוך הילדים ועל הדרך שבה אנו ניגשים לעיצוב אישיותם. עלינו להפנים כי לא הילד הוא לוח חלק שאנו ,מציירים עליו בכלים חיצוניים, אלא נשמתו נושאת עמה כוחות עצומים שרק מחכים להתגלות

.ותפקידנו הוא בעיקר להסיר את המחיצות המונעות מהאור הפנימי הזה לבוא לידי ביטוי

כתב)(שער התבונה, פרק א הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו שמירת הלשון כי בכוחו של הדיבור של האדם לרומם את העולם או להחריבו, ומתוך הנחה שאברהם אבינו דיבר בלשון הקודש עוד בטרם יצא לאוויר העולם, עלינו לדעת כי כל מילה היוצאת מפינו היא בעלת משקל סגולי אדיר, שכן היא אינה רק צליל חיצוני אלא ביטוי של הנשמה שנטעה בנו

.תבונה אלוקית

ביאר כי המודעות לכך)(חלק א, אורח חיים סימן ל"ז הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר שלשון הקודש היא שפת הנשמה מחייבת אותנו להישמר בפינו לא רק בבית הכנסת אלא בכל מקום ובכל עת, שכן גם במקומות שבהם אנו חשים בודדים, הדיבור שלנו נותר ביטוי לקרבתנו

.לבורא, ואין לנו להקל ראש בדיבורנו גם כאשר איש אינו שומע

חידש כי ההתבוננות בדרכו של)(על ספר בראשית, פרשת וירא מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר ,אברהם אבינו מלמדת אותנו כי האדם נדרש לא פעם להתבודדות כדי למצוא את קולו האמיתי ומכאן נלמד כי גם בחיינו האישיים עלינו למצוא זמנים שבהם נתנתק מן ההמולה הסובבת, נכנס למערה הפנימית של נפשנו, וניתן לקול האמת שלנו להישמע, שכן רק משם נוכל לצמוח ולהשפיע

.על הסביבה כולה

נראה כי מכל אלו עולה הלכה למעשה שאין לזלזל בשום הברה היוצאת מפי האדם, שכן בכל ,מילה טמון כוח הבריאה שניתן לנו בטבענו, ועלינו לזכות לשמור על כלי הביטוי הזה טהור וקדוש

.כפי ששמר עליו אברהם אבינו בצאתו אל העולם

נראה להעמיק ולברר את היסוד הרעיוני הטמון בבסיס הסוגיה, שכן השאלה כיצד ייתכן שאדם ידע שפה ללא שמיעתה מן החוץ, נוגעת בנקודה המרתקת ביותר בחיי הרוח: מהו בכלל גבול הלימוד, והיכן מסתיימת ההשתדלות האנושית ומתחילה ההתגלות האלוהית? כאשר אנו בוחנים קרקעי-את תהליך הדיבור, אנו מגלים כי הוא אינו כלי חיצוני המולבש על האדם, אלא הוא זרם תת שזורם בנשמה עוד בטרם יצאה לאוויר העולם, והוא המתווך היחיד שבין עולם המחשבה הטהור

.לבין העולם הגשמי שבו אנו חיים

, ביאר כי נשמת האדם היא חלק אלוה ממעל)(שער א פרק א הרב חיים מוולוז'ין בספרו נפש החיים ,וכל הידע, כל החכמה, וכל היכולת להגות ולבטא את האמת, טמונים בתוכה באופן פוטנציאלי מחכים לרגע שבו יקבלו צורה וגילוי. המבט כאן מרחיב את מושגינו על הדיבור, שכן הוא מלמדנו שגם ללא מורה חיצוני, האדם נושא בתוכו ספריות של חכמה וכלים של ביטוי. כאשר אברהם

אבינו שהה במערה, הוא לא היה במצב של חסר, אלא במצב של גילוי פנימי, שבו הנשמה משילה מעליה את התלות החיצונית ומחזירה לעצמה את הכוח המקורי של שפת הבריאה, שפה שהיא

.היא האמת הצרופה של המציאות

חידש כי השפה אינה אלא הלבשה של)(חלק ב פרק ד 'רבנו משה חיים לוצאטו בספרו דרך ה כוחות רוחניים בתוך כלים גשמיים, והצלילים שאנו משמיעים אינם מקריים, אלא הם יצירה של עולמות. התובנה הזו מולידה הבנה חדשה ביחס לשפה; הדיבור הוא אינו המצאה חברתית שמטרתה להעביר אינפורמציה בין אנשים, אלא הוא פעולה קוסמית שבאמצעותה האדם משפיע ,על המציאות. כשם שהבורא יתברך ברא את העולם במאמר, כך האדם, בהיותו נברא בצלם משתמש בדיבור כדי לעצב את עולמו הפנימי והחיצוני. ההתבודדות במערה לא רק אפשרה לאברהם ללמוד לדבר, אלא היא אפשרה לו להכיר בכוחו של הדיבור ככלי עבודה אלוהי, ולכן לא

.היה זקוק לאף אחד אחר שילמדו, שהרי הכוח הזה נטוע בתוך צלם האלוהים שבו

נראה כי מתוך דברים אלו עולה תמונה רעיונית רחבה: האדם הוא יציר כפיים המצויד מראש בכל מה שהוא צריך כדי להוציא אל הפועל את שליחותו. השפה היא התשתית, היא הצינור שמאפשר לנשמה לרדת לעולם הזה ולהישאר מחוברת למקור שלה. התפיסה הזו משחררת אותנו מהתלות המוחלטת בנסיבות החיצוניות; היא משיבה לנו את השליטה על חיינו, כי היא מגלה לנו שבתוך פנימיותנו קיימים מאגרים של דעת וביטוי שמחכים שנשכיל להוציא אותם מן הכוח אל הפועל, גם כשאנחנו בודדים, גם כשאנחנו נדחים, וגם כשאין אף קול חיצוני שיעודד אותנו או

.ילמד אותנו את שפתנו

העולם שאנו חיים בו הוא עולם של רעש. המולת החוץ, תביעות החברה, הציפיות שאנו חשים על כתפינו – כל אלו יוצרים מעין שכבת בידוד עבה סביב נשמתנו. השאלה הגדולה של אברהם אבינו במערה אינה רק שאלה לשונית, אלא היא שאלה קיומית: האם יש לאדם קול משלו, קול שאינו הדהוד של הסביבה? כשאדם נכנס אל עומק נפשו, אל אותה מערה פנימית שקטה, הוא מגלה שהנשמה אינה זקוקה לתרגום של המציאות כדי להתבטא. היא נושאת עמה שפה פנימית, שפת

.אמת שנוצרה בטרם נברא העולם, והחיבור אליה הוא המפתח ליציבות הנפשית הגדולה ביותר

ביאר כי ההתבודדות היא)(שער הייחוד, פרק י' ע"ב רבנו בחיי אבן פקודה בספרו חובות הלבבות התרופה הטובה ביותר לבלבול הדעת, שכן בתוך השקט מברר האדם את האמת מן השקר, ומגלה את קולו הייחודי שנטע בו הבורא. הדיבור שנבע מאברהם במערה היה דיבור של בירור, דיבור של אמת צרופה שלא עברה דרך מסננת של מוסכמות חברתיות, ולכן הוא היה חזק ואמיתי, וכך גם בכל אדם: כאשר אנו שקטים מספיק כדי להקשיב לנשמתנו, אנו מוצאים שם את התשובות

.שחיפשנו בחוץ ללא הצלחה

חידש כי כל התגלות אלוהית באדם)(אות מ' ע"א רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו צדקת הצדיק מתחילה בתוך החושך, בתוך המערה של ההסתרה. ככל שהמציאות החיצונית חסומה יותר, כך האור הפנימי דוחק לצאת, והאדם מגלה כוחות שלא ידע על קיומם. הדיבור העצמי של אברהם

הוא ביטוי לאותו כוח חיות פנימי שאינו תלוי בדבר, וכשאדם בוטח בכוח הזה שבקרבו, הוא אינו

.נזקק לאישורים מהעולם כדי לדעת את האמת, כי הוא מרגיש אותה בתוך נשמתו

, ביאר כי נשמת האדם היא עולם ומלואו)(אגרות, אגרת צ"א ע"ב רבי יצחק הוטנר בספרו פחד יצחק וכאשר אדם נמצא בבדידות הוא אינו אבוד, אלא הוא נדרש להוציא מהכוח אל הפועל את מה שמונח בתוכו. השפה שאברהם דיבר בה לא הייתה חידוש חיצוני, אלא היא הייתה השפה שבה ,נשמתו דיברה עם בוראה כל השנים שבהן לא שמע קול אנושי. היכולת הזו להתקיים בתוך עצמך להוציא אל הפועל את מה שנפשך חפצה לומר, היא הפסגה של האמונה, שבה האדם מבין שהוא

.לעולם לא לבד, כי הוא מחובר לשורש כל הקולות

,נראה שההרחבה המחשבתית הזו מלמדת אותנו שלא לפחד מהשקט, לא לפחד מהבדידות אלא לראות בהם את ההזדמנות הגדולה ביותר לפגוש את עצמנו. אנחנו לעולם לא באמת זקוקים למורה שיגיד לנו מי אנחנו, אלא רק לזמן הנכון להקשיב לקול שבוקע מעומק נשמתנו, הקול

.שאברהם אבינו גילה במערה, הקול שהוא נחלתנו שלנו

כאשר אנו בוחנים את חיינו דרך הפריזמה של הסוגיה המופלאה הזו, אנו מגלים כי המצפן הפנימי אינו כלי חיצוני שמישהו מניח בידינו, אלא הוא זרימת החיים עצמה המפעמת בלבנו, מחכה ליום שבו נבחר להקשיב לה. המוסר האמיתי אינו נבנה מהעתקה של נורמות חברתיות, אלא מתוך זיכוך המבט אל עבר האמת הפנימית, אותה אמת שחלחלה לאברהם אבינו במערתו, גם כששום

.קול אנושי לא הגיע לאוזניו

ביאר כי הדאגה העיקרית של)(שער שלישי, אות ס"ד ע"א רבנו יונה מגירונדי בספרו שערי תשובה האדם צריכה להיות לתיקון לבו, שכן הלב הוא המקום שבו משתקפת האמת האלוקית. כאשר אדם עסוק בלהוכיח את צדקתו כלפי חוץ, הוא מאבד את הקשר עם המצפן הפנימי, אך כאשר הוא מתכנס לתוך הווייתו, הוא מוצא שהמוסר אינו גזירה חיצונית אלא רצון הנשמה, וכשם שאברהם ,לא נזקק למדריך חיצוני כדי לדעת את האמת, כך גם אנו, אם נשכיל להתנקות מרעשי הסביבה

.נדע להבחין בין טוב לרע מתוך אינטואיציה רוחנית שנטועה בנו

כתב כי הזהירות בענייני העולם היא המפתח לפתיחת)(פרק י"א, ע"ב המסילת ישרים בספרו העיניים המוסריות, ומי שמרגיל את עצמו להתבונן בכל מעשה שלו, מגיע למצב שבו הוא מונחה על ידי תבונתו הפנימית ולא על ידי דחפים רגעיים. אברהם אבינו, בשהותו במערה, התאמן :בזהירות הזו, בהתבוננות הזו, עד שהפכה להיות טבעו השני, וזהו המסר המוסרי העמוק עבורנו המצפן שלנו מתחדד דווקא ברגעי השקט, כאשר אנו שואלים את עצמנו לא מה העולם מצפה

.מאיתנו, אלא מהי האמת שאותה אנו נושאים בקרבנו חידש כי כל מצווה ומצווה היא כלי שבאמצעותו אנו מכוונים את)(מצווה תל"ד, ע"א בספר החינוך הנפש אל השלמות, והפעולות המוסריות שאנו עושים אינן מטרה בפני עצמה אלא דרך לעיצוב ,הלב. המוסר הוא אם כן תרגול של השפה הפנימית הזו שזכינו לה, וכאשר אנו פועלים ביושר בחסד, ובצניעות, אנו למעשה מדברים את שפת הנשמה שלנו, שפה שאינה זקוקה לקהל שיריע

.לה, אלא היא קיימת כעובדה מוגמרת בתוך עומק הישות שלנו, מוכנה להדרכה בכל רגע

מכאן אנו לוקחים עמנו הנהגה למעשה לחיי היום יום. בעולם שבו הקולות החיצוניים לא פוסקים מלהישמע, ועומס המידע והדעות סביבנו מנסה לעצב את תודעתנו בכל רגע, עלינו ,ללמוד ליצור את המרחב הפנימי שלנו. אם אברהם אבינו גילה את שפת הקודש בבדידות המערה גם אנו מסוגלים למצוא את האמת שלנו בתוך העומס היומיומי. עלינו לסמוך על האינטואיציה היהודית שלנו, על הלב הפועם שאינו זקוק למורה דרך חיצוני בכל צעד ושעל, אלא פועל מתוך הבנה פנימית וחיבור לבורא. הדיבור שלנו, המילים שאנו בוחרים לומר בביתנו, בשיחותינו .ובמחשבותינו, אינם רק כלים להעברת מידע, אלא הם ביטוי של הקדושה הטבועה בנשמתנו כאשר אדם מבין שהשפה היא כוח יצירה שניתן לו מראשיתו, הוא מתחיל להתייחס לכל מילה שיוצאת מפיו ביראת כבוד, שכן הוא מבין שזוהי הדרך שבה הוא מעצב את המציאות סביבו ומגלה

.את צלם האלוהים שבו :עיקר העניין:עיקר העניין

הדיבור איננו כלי חיצוני שנרכש מהסביבה, אלא הוא זרם חיים פנימי הפועם בנשמת האדם עוד בטרם יצא לאוויר העולם. כשם שאברהם העברי, בבדידותו המוחלטת במערה, לא נזקק למדריך אלא חשף מתוך נשמתו את השפה שבה נברא העולם, כך גם כל אדם נושא בתוכו עולם ומלואו של אמיתות ושל דיבור קדוש, הממתין לרגע שבו נשכיל להשקיט את המולת העולם ולהקשיב לקול האמת

.הפנימי הבוקע מתוכנו

האמת אינה נרכשת בחוץ, היא מתגלה מתוך השקט הפנימי העמוק ביותר של הלב. ככל שתשקיט את רעשי העולם, כך תשמע בבירור את שפת נשמתך

.המחוברת לבורא