האם כשנולדים תאומים הם חלשים בטבעם משאר ילדים? הוכח !מפרשת השבוע

הכח מתחלק, נדמה שהוא נחלש. כאשר עובר אחד מתחלק לשנים, וככל שכן כאשר הוא מתחלק לששה, מתעוררת תחושה טבעית של רפיון, של חולשה, של גוף שאינו ,יכול לשאת ריבוי כזה. וכך נוצרה בתודעת האדם הנחה שקטה, כמעט מובנת מאליה

יש מציאויות שהעין רואה והלב מיד מפרש אותן על פי חוקי הטבע הפשוטים. כאשר הכח מתחלק, נדמה שהוא נחלש. כאשר עובר אחד מתחלק לשנים, וככל שכן כאשר הוא מתחלק לששה, מתעוררת תחושה טבעית של רפיון, של חולשה, של גוף שאינו ,יכול לשאת ריבוי כזה. וכך נוצרה בתודעת האדם הנחה שקטה, כמעט מובנת מאליה ,שתאומים, ובוודאי ריבוי ולדות, נולדים חלשים יותר בטבעם משאר ילדים. אלא שהתורה כדרכה, אינה מניחה את ההבנה האנושית הפשוטה לעמוד לעצמה, אלא מציבה מולה .פסוק טעון עוצמה וברכה בפרשת השבוע נאמר "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אתם". הפסוק אינו מסתפק בתיאור של ריבוי כמותי, אלא מדגיש עוצמה, גבורה, מילוי הארץ .בנוכחות חיה וחזקה ומתוך כך עולה שאלה עמוקה, האם אכן דרכו של עולם שתאומים חלשים בטבעם, ואם כן כיצד מתיישב הדבר עם תיאור התורה על ישראל במצרים, שנולדו בריבוי מופלא ואף .על פי כן היו עצומים בגופם ובכחם כתב לפי שהנולדים תאומים על הרוב הם חלשים או)(שמות והנה בספר תולדות יצחק ,האחד מהם, והטעם שהכח שהיה הולך לעובר אחד הולך לשנים וכל שכן אם הם ששה לזה אמר ויעצמו פירוש גבורים ועצומים כמו שנאמר ולאין אונים עצמה ירבה, באופן שבמאוד הכמות שיולדות ששה בכרס אחד היה העוצם והגבורה מאד, וזהו שאמר במאד תומש תשרפ מאד באופן שאחד מישראל שהיה הולך בשוק היה ממלא השוק, וזהו שאמר ותמלא .הארץ אותם על הפסוק עם בני ישראל רב ועצום ממנו כתב כי גם בני ישראל)(פרק א פסוק ט הכלי יקר הנה הנם נעשו לעם גם המה, בזמן מועט נעשו עם רב, אף על פי שעדיין אינן רבים ממנו מכל מקום הוא עצום ממנו, גבורים בטבע כי כל תאומים דרכם להיות חלשים בטבע וכאן .נולדו ששה בכרס אחד ואף על פי כן הם עצומים בטבע יותר ממנו מתוך דברי המפרשים מתחדדת השאלה במלוא חריפותה. האם התורה מאשרת את ההנחה הטבעית שתאומים חלשים, ורק מלמדת שבמצרים אירע נס שגבר עליה. או שמא יש כאן מבט עמוק יותר, שלפיו עצם חוקי הטבע אינם חזקים כפי שהם נראים, וכאשר השכינה שורה והברכה מתגלה, גם מה שנראה כחלוקה מחלישה הופך לריבוי מחזק. זו איננה שאלה ,רפואית בלבד, אלא בירור יסודי על היחס שבין טבע לברכה, בין חוקי גוף לבין הנהגת שמים ובין מבט אנושי מצומצם לבין מבט התורה הרואה עוצמה דווקא במקום שבו הטבע היה .מצפה לחולשה .)(שמות א ז ""ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אתם פסוק זה בנוי במכוון במדרג הולך ומתחזק. תחילה פריה ורביה כדרך העולם, לאחר מכן ,"שריצה וריבוי שאינם שכיחים, ולבסוף הדגשה כפולה של עוצמה, "ויעצמו במאד מאד .עד שהתוצאה איננה רק ריבוי מספרי אלא מילוי הארץ בנוכחות חיה, חזקה ומורגשת התורה עצמה קושרת את הריבוי אל העוצמה, ולא מניחה לומר שכאן התרחש ריבוי .הבא על חשבון הכח , עמד על דיוק זה וכתב שמצד)(שם רבי יצחק קארו, ספר תולדות יצחק על התורה דרך הטבע הנולדים תאומים על הרוב הם חלשים, או שלפחות אחד מהם חלש, מפני .שהכח שהיה ראוי לעובר אחד מתחלק לשנים, וכל שכן כאשר מדובר בששה בכרס אחד ,ולכך הדגישה התורה "ויעצמו", לפרש שלא רק שלא נחלשו אלא נעשו גבורים ועצומים . והוסיף לבאר שמה שנאמר "במאד)(ישעיה מ כט "כענין שנאמר "ולאין אונים עצמה ירבה מאד" בא ללמד שהעוצמה גדלה כנגד גודל הריבוי, עד שאחד מישראל שהיה הולך בשוק היה ממלא את השוק, וזהו שאמר "ותמלא הארץ אותם", מילוי של כח ונוכחות ולא של .מספר בלבד , ביאר על דברי פרעה "עם בני)(שמות א ט רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, כלי יקר על התורה ישראל רב ועצום ממנו", שאף שעדיין לא היו רבים ממנו במספר, מכל מקום היו עצומים ממנו בטבע. וכתב בפירוש שדרך תאומים להיות חלשים בטבעם, וכאן נולדו ששה בכרס אחד ואף על פי כן היו עצומים וגבורים יותר, ללמד שהיתה כאן הנהגה אלוקית מיוחדת, שבה .העוצמה אינה נחלשת מחמת החלוקה אלא מתרבה מחמת הברכה מן הפסוק ומדברי מפרשיו מתברר שהתורה מכירה במציאות הטבעית של חולשה גם לנשמה מגיע אוכל אפשרית בריבוי לידות, אך מדגישה שבמצרים התרחש מהפך. לא רק נס נקודתי, אלא גילוי ,עיקרון, שכאשר השכינה שורה והברכה פועלת, חוקי הטבע אינם מתבטלים אלא מתהפכים .והריבוי עצמו נעשה מקור של עצמה במדרש רבה על הפסוק "ובני ישראל פרו וישרצו" דרשו חז״ל שלא כדרך כל הארץ היתה פרייתן של ישראל במצרים, אלא דרך ריבוי מופלא שהיה בו משום נס גלוי בתוך מסגרת הטבע. חז״ל עמדו על כך שאין התורה מאריכה בפרטי המספר בלבד, אלא חוזרת ומדגישה את הלשונות פרו, וישרצו, וירבו, ויעצמו, ללמד שלא היה זה ריבוי הבא על חשבון החיות .והכח, אלא ריבוי המוליד חיים חזקים ושלמים ובמדרש תנחומא נאמר שכל אחת מן הנשים היתה יולדת ששה בכרס אחד, ויש מן המדרשים שמנו אף יותר, והדגישו חז״ל שמתוך אותו ריבוי לא נולדה חולשה אלא תוספת חיות. דבר זה בא ללמד, שאין הריבוי עצמו גורם בהכרח לפירוד הכח, אלא כאשר הברכה .שורה, הכח נמשך ממקור עליון ואינו מוגבל במידת הכלי הטבעי עוד מצינו בדברי חז״ל במסכת ברכות שנאמר "ברכת ה׳ היא תעשיר ולא יוסף עצב עמה". דרשו בזה שהברכה האלוקית אינה כדבר הנרכש בדרך הטבע, שמה שמתרבה במקום אחד חסר במקום אחר, אלא היא תוספת שאינה גורעת. יסוד זה מאיר את דברי המפרשים בפרשתנו, שהעוצמה של ישראל לא באה על חשבון גופם אלא נוספה להם .ממקור של ברכה וכן אמרו חז״ל במסכת תענית שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין, ללמד שהכח ,האמיתי אינו נמדד במדדים חיצוניים בלבד. ישראל במצרים נראו לכאורה כעם נרדף משועבד ורב במספר, אך בתוך הסתר זה נבנתה עוצמה פנימית שעתידה להתגלות ביציאה ממצרים. וכך מתברר שהברכה אינה רק תיקון של חולשה, אלא בניית כח עמוק שאינו .נמדד במבט ראשון מדברי חז״ל עולה קו ברור, שהטבע קובע את ציפיית האדם, אך הברכה קובעת את תוצאת המציאות. כאשר הנהגת השם פועלת, גם מה שנראה כחולשה טבעית, כגון ריבוי ולדות בכרס .אחד, נעשה כלי לגילוי של חיות ועצמה יתירה לאחר שנתבררו הדברים נביא את הנפקא מינות למעשה, שבהן מתברר כיצד הסוגיה איננה תיאור אגדי בלבד אלא נושאת השלכות להבנת טבע האדם, חינוך, הנהגה .ותפיסת החיים ומכאן נפקא מינה ראשונה, שאין להסיק מסקנות מוחלטות על יכולת, כח או עתיד של ילד או אדם מתוך נתונים טבעיים בלבד, כגון ריבוי לידות או חלוקת כח, משום שהתורה מגלה שיש מציאות שבה הברכה האלוקית משנה את משוואת הטבע, והכח נמדד לא רק .במה שמתחלק אלא במה שנוסף ומכאן נפקא מינה שניה, שבחינוך ילדים, ובפרט תאומים או ילדים שנולדו בתנאים תומש תשרפ מורכבים, אין לגדל תודעה של חולשה צפויה או פער מובנה, אלא להעמיד מראש נקודת מוצא של יכולת ועוצמה, כי פעמים רבות דווקא מי שנראה כחלש בטבעו נושא בקרבו כח .פנימי גדול יותר ומכאן נפקא מינה שלישית, בהנהגת הציבור והמשפחה, שאין לפחד מריבוי אחריות, ריבוי משימות וריבוי מחויבויות מצד הטענה שהכח יישחק, אלא כאשר הדברים נעשים מתוך .שליחות, אמונה וסדר נכון, פעמים שהריבוי עצמו הוא שמוליד עצמה חדשה ומכאן נפקא מינה רביעית, ביחס בין טבע להשתדלות. אף שהאדם מחויב להכיר את חוקי הטבע ולנהוג בהם בחכמה, אין הוא רשאי לכלוא את עצמו בתוכם, אלא לדעת שיש מצבים שבהם הנהגת שמים מרחיבה את גבולות הכח מעבר למה שהשכל הטבעי .היה מוכן להניח ומכאן נפקא מינה חמישית, בתפיסת ההיסטוריה והזהות של ישראל, שאין לראות בריבוי ובצפיפות סימן לחולשה לאומית, אלא אדרבה, פעמים שדווקא מתוך עומס, לחץ וריבוי .נבנית חוסן לאומי ועצמה רוחנית וגופנית, כפי שנתגלה במצרים ומכאן נפקא מינה שישית, בעבודת האדם עם עצמו, שלא ייבהל כאשר חייו מתמלאים ,"יותר ממה שנדמה לו שהוא יכול לשאת, אלא יזכור שכשם שבמצרים "ויעצמו במאד מאד .כך גם בנפש האדם יש כוחות שאינם מתגלים אלא כאשר הם נדרשים באמת בכך מתברר שהשאלה על טבע התאומים איננה שאלה רפואית גרידא, אלא שער להבנת יחס התורה אל גבול וכח, חלוקה וברכה, ומה שנראה כחולשה מצד הטבע עשוי להפוך .למקור של עצמה כאשר היד האלוקית מצטרפת אל המציאות יש כאן עימות שקט בין שני מבטים על החיים. מבט אחד רואה את המציאות דרך חוקי חלוקה ומגבלה. הכח מוגבל, המשא כבד, הריבוי מחליש, וככל שמתחלקים יותר כך נגרע מן היחיד. זהו מבט טבעי, הגיוני, כזה שמסביר יפה את המציאות כאשר היא סגורה בתוך עצמה. אך התורה פותחת חלון למבט אחר, שבו הכח אינו נמדד רק במה שיש לאדם, אלא .במקור שממנו הוא ניזון ,כאשר הכח נמשך מן הטבע בלבד, אכן יש בו גבול. אך כאשר הכח נמשך מן הברכה מן הרצון האלוקי, מן השליחות, הוא אינו מתחלק אלא מתרבה. זו הסיבה שהתורה אינה מתנצלת על הריבוי, ואינה אומרת אף מילה על מחירו, אלא להפך, מדגישה שוב ושוב את ,העוצמה שנולדה מתוכו. "ויעצמו במאד מאד" אינו תיאור צדדי, אלא הצהרה עקרונית .שבמקום שבו האדם מצפה לחולשה, שם מתגלה גבורה חדשה ומכאן עומק נוסף. ישראל במצרים אינם רק עם הנולד בריבוי גופני, אלא עם הנולד לתוך עומס קיומי. שעבוד, פחד, גזירות, חיים קשים. ועל פי כל מדד אנושי היה ראוי שהמציאות הזו תחליש, תשבור, תדלדל. והתורה מעידה שהתרחש ההפך. הריבוי והעומס לא כילו את גם לנשמה מגיע אוכל הכח, אלא זיקקו אותו. מתוך כך נבנתה אומה שיכולה לצאת ממצרים לא כקבוצת נמלטים .אלא כעם נושא ייעוד :ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום שלא כל ריבוי הוא איום, ולעיתים דווקא ריבוי אחריות, ריבוי קשרים וריבוי משימות הוא .הכלי שדרכו מתגלה כח פנימי שלא ידענו על קיומו שאין למהר לפרש חולשה במקום שבו יש עומס, אלא לשאול מאין מגיע הכח, ואם הוא .מחובר למקור של שליחות וברכה, הוא יכול לגדול דווקא שם שחיי האדם אינם נמדדים רק בכמה כח יש לו היום, אלא בכמה כח מתווסף לו כאשר הוא .נדרש לשאת יותר ושלפעמים הפחד מן החלוקה והפיזור הוא שמחליש, ואילו האמונה שהכח אינו מתחלק .אלא מתרבה, היא עצמה מקור של עוצמה עיקר העניין עיקר העניין הוא שהאמירה שתאומים חלשים בטבעם היא תיאור של טבע סגור, לא של מציאות מוכרחת. התורה עצמה מכירה בכך שכאשר הכח מתחלק, יש מקום לצפות לחולשה, וכך כתבו המפרשים בפירוש. אלא שפרשתנו באה ללמד שהטבע אינו ,המילה האחרונה. בישראל שבמצרים, שנולדו בריבוי מופלא ואף ששה בכרס אחד ,לא רק שלא נחלש הכח אלא נתעצם במאד מאד. ומתוך כך מתברר יסוד גדול שכאשר הברכה שורה והשליחות פועלת, גם מה שנראה כעומס וחלוקה נעשה ,מקור של גבורה, עד שהארץ מתמלאת לא רק במספר אנשים, אלא בנוכחות חיה חזקה, כזו שאדם אחד ממלא שוק שלם, ועם שלם ממלא עולם בכח חיים שאינו .נכנע לחוקי החולשה