מי מכין את נרות השבת ,ומי מכין את נרות החנוכה? הוכח מפרשת השבוע!

השבוע! האור המלווה את חייו של היהודי הוא הרבה מעבר לתופעה פיזיקלית; זהו אור של נשמה, אור של קדושה המפציע מבין חרכי הזמן – פעם בשבת המלכה ופעם בימי החנוכה המאירים

מי מכין את נרות השבת ,ומי מכין את נרות החנוכה? הוכח מפרשת השבוע! האור המלווה את חייו של היהודי הוא הרבה מעבר לתופעה פיזיקלית; זהו אור של נשמה, אור של קדושה המפציע מבין חרכי הזמן – פעם בשבת המלכה ופעם בימי החנוכה המאירים בלב החושף .והנה ,בפתח פרשתנו ,אנו עומדים נפעמים מול המילים "ואתה תצווה" .התורה אינה פותחת במלאכת המשכן או בבגדי הכהונה ,אלא דווקא בשמן הזית הזך ובנר התמיד.

683 גם לנשמה מגיע אוכל

כאן ,בתוך השלהבות העולות ,טמון סוד השותפות המקודשת שבין האיש לאשתו בבנין הבית היהודי. והקשה בעל הטורים (כז ,כ) על עצם הציווי "תצווה" ,וחידש בגימטרייה מופלאה' :תצווה' שווה ,501בדיוק כמו 'נשים צוה' .רמז נורא יש כאן ,שהציווי על הדלקת הנר בבית הוא בראש ובראשונה חובתה של האישה .אך כאן מתעוררת השאלה הגדולה המרעידה את כותלי בית המדרש :אם המצווה מוטלת על האישה ,מדוע מצינו במסורת ההלכה ובדברי רבותינו האחרונים תפקיד כה מרכזי דווקא לאיש בהכנת האור הזה? האם ייתכן שמי שאינו המדליק בפועל הוא דווקא זה שמעמיד את המצווה על מכונה? האם זוהי רק "עזרה טכנית" ,או שמא יש כאן חלוקת תפקידים רוחנית שבה האחד בונה את הכלי והאחרת מפיחה בו אש? וכיצד משתלבת בכך מצוות נר חנוכה ,שם היוצרות מתהפכות והאיש הוא המדליק? חקירה זו תוליך אותנו בין המילים של פרשת השבוע אל נבכי ההלכה, לגלות מי מכין ומי מבעיר את האור בביתנו. עומדים אנו נפעמים מול שורות הפתיחה של פרשתנו" :ואתה תצווה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד" .התורה ,בדקדוקה המופלא ,מפרידה כאן בין "הלקיחה" לבין "ההעלאה" .כל בני ישראל מצווים לקחת ולהביא את השמן ,אך המטרה היא אחת – שהשלהבת תעלה מאליה על ידי מי שמופקד על מלאכת ההדלקה. והנה ,בעל הטורים (שמות כז ,כ) חידש וגילה לנו את הרמז הטמון במילת "תצווה" ,שהיא בגימטרייה "נשים צוה" .פלא עצום הוא זה; דווקא כאן ,בציווי המופנה למשה רבינו על נרות המנורה ,נרמזה חובת הנשים בהדלקת הנר .מכאן אנו למדים שהאור המאיר במשכן הוא השורש והמקור לאור המאיר בכל בית ובית בשבת קודש .אולם ,כשנתבונן לעומק ,נראה שהתורה לא אמרה "והדליקו הנשים" ,אלא רמזה על ציווי רחב יותר – "נשים צוה" .מהו גדר הציווי הזה? האם הוא כולל את כל שלבי המצווה ,מהכנת השמן והפתילה ועד להצתת האש? רש"י (שמות כז ,כ) פירש על המילים "להעלות נר תמיד" – "שידליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה" .כאן טמון המפתח לכל ביאורנו :כדי שהשלהבת תעלה מאליה בצורה יפה וזכה, נדרשת הכנה דקדקנית של "כתית למאור" .אין זו רק פעולה של הצתת פתילה ,אלא יצירת תשתית של אור .אם הנשים מצוות על ההדלקה ,הרי שהתורה מלמדת אותנו כאן שקיים "מכין" וקיים "מדליק" .כשם שבני ישראל מביאים את השמן ומשה "מצווה" עליהם ,כך בבית היהודי נוצרת שותפות :האחד דואג שהשמן יהיה זך והפתילה תהיה מוכנה ,כדי שהאחרת תוכל להעלות את הנר בטהרה ובשמחה. כאשר אנו פוסעים לתוך היכלא דגמרא ,אנו מוצאים כי מצוות הנר אינה רק "הסדר טכני" של תאורה ,אלא היא עומדת במרכזם של דינים נוראים הנוגעים לנפש האישה ולבנין הבית. והקשה התוספות רעק"א (על המשניות ,מסכת שבת פרק ב אות ו) על לשון המשנה (שבת פ"ב מ"ו) ששנינו בה" :על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן ,על שאינן זהירות בנידה בחלה

684

הווצת תשרפ

ובהדלקת הנר" .עמד התוספות רעק"א ודקדק בלשון הזהב של התנא :מדוע נאמר "ובהדלקת הנר" ,ולא נאמר "ובנר" כשם שנאמר "בחלה"? הרי לגבי חלה לא כתוב "ובהפרשת חלה"! מתוך דיוק זה ,פתחו לנו חז"ל צוהר להבנה עמוקה של חלוקת התפקידים .הגמרא במסכת שבת (דף כג ע"ב) מביאה את דברי רב הונא" :הרגיל בנר הווין לן בנים תלמידי חכמים" .רש"י שם מבאר כי הכוונה היא לנר שבת ונר חנוכה .אם כן ,הסגולה לבנים תלמידי חכמים תלויה ב"רגילות" בנר. והנה ,התוספות רעק"א (שם) ביאר ותירץ את דיוק המשנה "ובהדלקת הנר" על פי דברי תיקוני הזוהר ,שגילה סוד גדול :עיקר מצוותה של האישה הוא ב"הדלקה" עצמה ,אך תיקון הנרות והכנתם – זוהי מלאכה המוטלת על בעל הבית .זו הסיבה שהתנא נקט בלשון "הדלקה", כדי להדגיש שדווקא על פעולה זו היא מוזהרת ,שכן ההכנה אינה עליה. בירושלמי (שבת פרק ב הלכה ו) מובא הטעם שהנשים מצוות על הנר משום ש"חווה כיבתה נרו של עולם" והחשיכה את נשמתו של אדם הראשון .לכן ,התיקון נעשה על ידי האור .אך מתוך דברי הגמרא בבבלי על הסגולה של "בנים תלמידי חכמים" ,אנו למדים שהשותפות בנר היא הדרך להביא את אור התורה לבית .אם האיש מתקן והאישה מדליקה ,שניהם נעשים "רגילים בנר" ושניהם שותפים בבנין הדור הבא של תלמידי החכמים. בבואנו לעמוד על סדר הדברים בבית היהודי ,אנו מוצאים כי דברי הראשונים והאחרונים זורעים אור על חלוקת התפקידים המקודשת ,המקבילה למעשה המנורה במקדש .שם, במקום שבו הכהן הגדול מטיב את הנרות ,אנו למדים על הצורך ב"הטבה" הקודמת להדלקה. המאירי (שבת כג ע"ב) ביאר כי המצווה להדליק נר שבת היא משום שלום בית ומשום עונג שבת ,אך הוא מדגיש כי חובת הבית היא שהנר ידלק כראוי .מתוך דברי הראשונים עולה כי מעשה ה"הטבה" – כלומר ,ניקוי הבזיכים ,הכנת הפתילות ומילוי השמן – הוא חלק בלתי נפרד מגוף המצווה. רבינו יצחק מווינא בספרו "אור זרוע" (חלק ב ,סימן יא) כתב וביאר את המנהג שהאיש הוא המכין את הנרות לאשתו .הוא מביא סמך לדבר מהנהגת חסידים ואנשי מעשה שהיו רוצים ליטול חלק במצווה החשובה הזו .לפי דבריו ,למרות שהאישה היא המדליקה העיקרית מטעם התיקון לחטא חווה ,הרי שהאיש ,בהיותו "בעל הבית" ,שותף ביצירת הכלי ובתיקונו. והקשה המרדכי (מסכת שבת) מדוע נהגו שהבעל מתקן את הנרות ,הרי "מצווה בו יותר מבשלוחו"? והוא פירש וביאר כי אין כאן ביטול מצווה מהאישה ,אלא אדרבה – זהו הידור מצווה ששני בני הזוג חוברים יחד לעשיית הנר .האיש מכין את ה"גופא" של הנר ,והאישה מפיחה בו את ה"נשמה" – את השלהבת. זהו הסדר שעולה מדברי הראשונים :הכנת הנר היא כנגד "דישון המנורה" והטבתה ,פעולה שדורשת ריכוז ושימת לב לפרטים הקטנים ,כדי שהאור יהיה "שמן זית זך" כפי שדרשה

685

גם לנשמה מגיע אוכל

התורה בפרשתנו .בכך הופכת הכנת הנר בערב שבת להמשך ישיר של עבודת המקדש ,שבה כל פרט בהכנה מעכב את השראת השכינה. מרן רבי אברהם אבלי הלוי גומבינר בספרו מגן אברהם (או"ח סימן רס"ג סעיף ז) כתב והביא בשם הכתבים (שער הכוונות דף סא) יסוד נורא :אף על פי שהאישה היא המדליקה ,מכל מקום האיש יתקן את הנרות .המגן אברהם אינו רואה בכך רק "עזרה טכנית" ,אלא חלק מסדר רוחני עמוק שבו האיש מכין את התשתית לאור השבת. והכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו משנה ברורה (או"ח סימן רס"ג סק"יב) הביא את דברי המגן אברהם להלכה למעשה ,וכתב כי נכון שהבעל יתקן את הנרות ויהבהב את הפתילות כדי שיהיו נוחים להדלקה .המשנ"ב מבאר כי בזה גם הבעל משתתף במצווה ,וגם מסייע לאישה שהשלהבת תעלה מאליה בקלות ובצורה זכה ,כדרישת התורה "להעלות נר תמיד". אך כאן אנו מגיעים לחידוש המרטיט הנוגע לנרות החנוכה .רבנו חיים פלאג'י זצ"ל בספרו מועד לכל חי (סימן כז סעיף כה) כתב לבאר את השותפות המקבילה בחנוכה .והקשה רבנו חיים פלאג'י :אם בשבת האיש מכין לאישה ,מה הדין בחנוכה כשהאיש הוא המדליק? הוא חידש וביאר כי כיוון שסגולת הנר היא "בנים תלמידי חכמים" ,הרי שגם לאישה יש שייכות וכיסופים לסגולה זו .לכן ,ראוי שהאישה תכין את השמן ואת הפתילות לבעלה בחנוכה ,כדי שגם היא תהיה שותפה פעילה במצווה המביאה אור של תורה לזרעה. וכך כתב והביא בקונטרס יהי אור לכ"ק האדמו"ר מקלויזנבורג זצ"ל בעל השפע חיים (עמוד ל) ,שכמו שמצאנו בשם האריז"ל שבערב שבת קודש יכין האיש לאשתו את הנרות, נראה שגם בהדלקת נר חנוכה האשה תכין לבעלה הנרות .בכך אנו מוצאים מעגל של אהבה וקדושה :בשבת האיש מכבד את אשתו ומכין לה ,ובחנוכה האישה מכבדת את בעלה ומכינה לו ,ושניהם יחד בונים את המנורה הטהורה של הבית היהודי. בשלב זה אנו זוכים להתבונן כיצד גדולי הדורות האחרונים העמיקו בשרשי המנהג הזה, והפכו אותו מיסוד של "סיוע" ליסוד של "שותפות נשמתית" בין האיש לאישה ,תוך שהם דולים פנינים ממעמקי ההלכה והמחשבה. בספר "ערוך השולחן" (או"ח סימן רס"ג) [להגאון רבי יחיאל מיכל אפשטיין שחי לפני כ 120-שנה] ביאר והרחיב את טעם המנהג שהאיש מכין את הנרות .הוא כותב שאין זה רק כדי שהאישה לא תצטרך לטרוח ,אלא שיש בזה עניין של "חיבוב מצווה" מצד האיש .הוא מבהיר כי מאחר שחובת הנר היא על הבית כולו ,הרי שעל ידי ההכנה נחשב הדבר כאילו שניהם קיימו את המצווה בגופם ,ובכך הוא מיישב את המנהג עם ההלכה הפסוקה שהמצווה מוטלת על האישה. מו"ר הגר"א וייס (מנחת אשר ,פרשת תצווה) חידש והעמיק ביסוד המושג "הכנה למצווה" .הוא מבאר שכשם שבמקדש נאמר "ואתה תצווה" – שמשה רבינו הוא המצווה והמכין ,למרות שאהרן הוא המדליק – כך נקבע לדורות שההכנה היא חלק בלתי נפרד מגוף המצווה .הוא מסביר שבהכנת הנרות על ידי האיש בשבת ,והכנתם על ידי האישה בחנוכה ,אנו יוצרים

686

הווצת תשרפ

"מצווה אחת שלמה" המורכבת משני חלקים :הכנת הכלי והבערת האור .ללא הכלי המוכן, אין האור יכול לשכון ,וללא האור ,הכלי נשאר בשיממונו. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף (ילקוט יוסף ,חנוכה) כתב והביא את דברי רבנו חיים פלאג'י לגבי הכנת נרות חנוכה על ידי האישה .הוא מבאר שאף על פי שמעיקר הדין האיש יכול להכין לעצמו, מכל מקום יש בזה עניין של "שלום בית" והשתתפות בקדושה .הוא מדגיש שדווקא בחנוכה, שבו המצווה היא "נר איש וביתו" ,ההכנה של האישה מבטאת את היותה חלק בלתי נפרד מה"בית" המדליק ,ובכך היא זוכה לאותה סגולה של בנים תלמידי חכמים המוזכרת בגמרא. בספר "חזון עובדיה" (שבת ,חלק א) לראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף ,כתב וביאר שעל ידי שהאיש מכין את הנרות ומהבהב את הפתילות ,הוא מקיים בזה "סיוע לדבר מצווה" ,ודימה זאת לבני ישראל בפרשתנו המביאים את השמן למשה רבינו .הוא מוסיף שמעשה זה מעורר את האהבה והאחווה בין בני הזוג ,שכן כל אחד מהם משתדל עבור מצוותו של השני ,ובמקום שיש אהבה ושלווה – שם שכינה שורה ,והאור של הנרות מאיר באמת. מתוך הבירור העמוק ביסוד "המכין" ו"המדליק" ,עולות כמה נפקא מינות הלכתיות ורעיוניות הנוגעות למעשה היומיום בבית היהודי ,המייצרות חיבור חי בין פסוקי הפרשה למציאות חיינו. נפקא מינה ראשונה עולה בעניין "הידור מצווה" .כפי שלמדנו מהנהגת הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן במשנה ברורה ,האיש המהבהב את הפתילות בערב שבת אינו רק עוזר טכני ,אלא הוא יוצר את האפשרות שהשלהבת "תעלה מאליה" .מכאן עולה השלכה למעשה :אם האיש רואה שהפתילות אינן איכותיות או שהשמן אינו זך דיו ,עליו להשתדל להשיג את הטוב ביותר ,שכן הכנתו היא המאפשרת את קיום המצווה של אשתו בהידור הגבוה ביותר. תובנה נוספת עולה לעניין שותפות האישה בנר חנוכה .כפי שחידש רבנו חיים פלאג'י והביא הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף ,הכנת השמן על ידי האישה בחנוכה אינה רק מחווה של כבוד, אלא היא הדרך שלה לקנות שביתה בסגולת "בנים תלמידי חכמים" .נפקא מינה למעשה היא, שאף אם הבעל רגיל להכין בעצמו ,ראוי שיניח לאשתו להכין את הבזיכים ,כדי לשתף אותה באור המצווה ובשכר הצפון לה. נפקא מינה שלישית נוגעת ליסוד "שלום בית" הנלמד מדברי הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף .כאשר אחד מבני הזוג מכין עבור השני ,המצווה מפסיקה להיות "חובה פרטית" והופכת למפעל משותף .ההשלכה המעשית היא שבשעת דוחק ,יש להעדיף שהאיש יכין את הנרות כדי להקל על אשתו בערב שבת ,ובכך הוא מקיים גם את מצוות "עונג שבת" וגם את "הכנת הנר" ,ובכך שורה השכינה ביניהם כפי שדרשו חז"ל "איש ואישה – שכינה ביניהם". עוד תובנה עולה מדברי מו"ר הגר"א וייס בעניין "הכנה למצווה" .למדנו שההכנה היא חלק מגוף המצווה ,ולכן אדם המכין את הנרות ביישוב הדעת ובכוונה ,נחשב לו הדבר כעוסק

687

גם לנשמה מגיע אוכל

בקודש ממש .מכאן שאין לראות בהכנה מלאכה של חול שיש לסיימה במהירות ,אלא רגע של דבקות המקביל לדישון המנורה בבית המקדש. כאשר אנו מתבוננים במחזוריות האור בבית היהודי – האיש המכין לאישה בשבת ,והאישה המכינה לאיש בחנוכה – אנו מגלים סוד עמוק של "השלמה" .בעולם של חול ,כל אדם עומד לעצמו ,אך בעולם הקדושה ,האור אינו יכול להופיע בשלמותו אלא מתוך שותפות. העומק הרעיוני טמון בכך שהאור זקוק לכלי .השמן והפתילה הם ה"חומר" ,המציאות הגשמית המצפה לקדושה .השלהבת היא ה"רוח" ,האש הנאחזת בחומר ומרוממת אותו. כאשר האיש מכין את הנרות לאשתו בערב שבת ,הוא אומר לה בשפה של מעשה" :אני בונה עבורך את הכלי ,אני מכין את התשתית בעולם הזה ,כדי שאת ,בכוחך המיוחד ,תוכלי להוריד את השכינה ולהצית את האור" .זוהי הבנה עמוקה של תפקידי האיש והאישה – האחד מעצב את המציאות והאחרת מעניקה לה נשמה וחיות. ובחנוכה ,הגלגל חוזר .האיש יוצא אל הפתח ,אל מחוץ לבית ,להפיץ את האור ברבים .כאן, האישה היא זו שמכינה לו את השמן .היא מעניקה לו את ה"כוח הפנימי" ,את השמן הזך שנשמר בטהרה בתוך הבית ,כדי שהוא יוכל לקחת את הכוח הזה ולהאיר איתו את החוץ. זהו עומק הרעיון של "נר איש וביתו" – אין זה נר של יחיד ,אלא נר שנוצר מהתמזגות הכוחות של שניהם. הפירוט של "שמן זית זך כתית למאור" בפרשתנו מלמד שההכנה צריכה להיות בשיא הטהרה והדיוק .כשבני הזוג מכינים זה לזו את הנרות ,הם מעידים שהמצווה אינה "מטלה" שצריך לצאת ידי חובה בה ,אלא מתנה שהם מעניקים זה לזו .האור שיוצא מתוך הכנה של אהבה והערכה ,הוא אור שונה בתכלית; זהו אור שיש בו את כוח ה"תמיד" – הוא אינו כבה לעולם ,כי הוא יונק משורש השלום והאחדות שביניהם. כאשר אדם מתבונן במצוות הנר דרך עיני הפרשה ודברי רבותינו ,הוא מגלה יסוד אמוני כביר :האור האמיתי בחיינו אינו תוצאה של הברקה רגעית ,אלא של הכנה שקטה ומסורה. האמונה אינה רק ב"שלהבת" – באותם רגעים של התעלות ודבקות – אלא גם ב"שמן" וב"פתילה" ,באותם פרטים קטנים ויומיומיים שנדמה שהם חסרי זוהר. החיבור לאמונה מתבטא בידיעה שכל הכנה שאנו עושים למען הזולת ,ובמיוחד בין איש לאשתו ,היא הדרך היחידה להשראת השכינה .הקדוש ברוך הוא אינו שוכן במקום של פירוד, אלא במקום שבו אחד "מכין" והשני "מעלה" .האמונה מלמדת אותנו שדווקא כשאני מבטל את רצוני ועוסק בהכנה עבור מצוותו של האחר ,אני זוכה להיות שותף באור הגדול ביותר. זוהי התשובה לקושי שבחיי השגרה; אדם עשוי להרגיש שהוא "רק מכין" ,שהוא רק עוסק בטכני ,אך התורה בפרשתנו קוראת דווקא למשה רבינו ,הגדול בנביאים ,לעסוק ב"ציווי" ובהכנת השמן .מכאן שאין עבודה גדולה יותר מאשר להכין את התשתית לקדושה. יתירה מכך ,האמונה ב"בנים תלמידי חכמים" שצומחים מתוך הרגילות בנר ,מחזקת בנו את

688

הווצת תשרפ

הידיעה שכל פעולה קטנה בביתנו מהדהדת לדורות .כשהאישה מכינה את השמן בחנוכה, או האיש בערב שבת ,הם אינם רק מסדרים כלי זכוכית; הם זורעים אור בנשמות צאצאיהם. האמונה היא לראות מעבר לשמן הפיזי את השמן הרוחני ,ה"זך וכתית" ,שנוצר מתוך המאמץ והאהבה שבין בני הזוג. התובנה המחשבתית כאן היא שכל יהודי הוא בבחינת "שלהבת" .לעיתים השלהבת נמוכה, לעיתים היא רועדת ברוחות הזמן .האמונה נותנת לנו את הכוח להיות אלו ש"מטיבים את הנרות" זה לזה – לעזור לשני להאיר ,להכין לו את התנאים שבהם יוכל לפרוח ולעלות מאליו, עד ששלהבתו תהיה קשורה בשלהבת הנצח. המצפן המוסרי העולה מתוך סוגיית הכנת הנרות מכוון אותנו אל מידת הנושא בעול עם חברו .בעולם שבו כל אחד מחפש את ה"מצווה שלו" ואת ההתעלות האישית שלו ,באה התורה בפרשתנו ומלמדת אותנו שיעור בענווה ובמסירות :המעלה הגדולה ביותר היא לסייע לאחר להאיר. המוסר הנלמד כאן הוא הוויתור על ה"אני" למען ה"אנחנו" .כאשר האיש מכין את הנרות לאשתו ,הוא מציב מצפן של כבוד והערכה לתפקידה הרוחני .הוא אינו אומר "זו המצווה שלך ,תסתדרי לבד" ,אלא הוא נכנס אל עובי הקורה של ההכנה .זהו מצפן המורה לנו שבכל תחומי החיים ,עלינו לשאול את עצמנו :כיצד אני יכול להכין את התשתית כדי שחברי ,בן זוגי או ילדיי יוכלו להצליח ולעלות מאליהם? זאת ועוד ,עניין ההיבהוב של הפתילות – שהוזכר בדברי המשנה ברורה – טומן בחובו מסר מוסרי אדיר .המטרה בהיבהוב היא להפוך את הפתילה ל"נוחה להידלק" .כמה פעמים אנו נתקלים באנשים סביבנו שהם בבחינת "פתילה קשה" ,אנשים שעברו קשיים וליבם נאטם? המצפן הפנימי שלנו צריך להיות כזה ש"מהבהב" את הלבבות ,שמרכך את המציאות עבור האחר ,כדי שכאשר תבוא שעת המצווה או שעת השמחה ,יהיה להם קל לקבל את האור. בסופו של דבר ,המוסר שבעיסוק בשמן ובפתילה מלמד אותנו שאין עבודה בזויה .אם משה רבינו נצטווה על השמן ,ואם גדולי הדורות דקדקו להכין את הנרות בעצמם ,הרי שכל פרט קטן בשירות הזולת ובשירות השכינה הוא פסגת המוסר .המצפן הזה מזהיר אותנו מפני ה"רוחניות המופשטת" שאין בה מעשה ,ומורה לנו שהאור הגדול ביותר צומח דווקא מתוך הטיפול המסור בפרטים הטכניים והגשמיים של הבית היהודי. מתוך המסע שעברנו בין פסוקי הפרשה ,דברי רבותינו והנהגותיהם ,אנו שבים אל הבית היהודי עם מבט חדש ורוטט על אותם רגעים קטנים של ערב שבת וחנוכה. ראשית ,נלמד כי השותפות בבית היא המפתח לאורו של עולם .אין "מצווה של יחיד", אלא כל אור שנדלק הוא תוצאה של שיתוף פעולה – האחד מכין את הכלי והשני מעלה את השלהבת. שנית ,נסיק כי ההכנה למצווה היא המצווה עצמה .העיסוק בשמן ,בפתילה ובבזיכים אינו

689

גם לנשמה מגיע אוכל

"מטלה טכנית" ,אלא עבודת קודש המקבילה לעבודת המנורה במשכן ,ודווקא בה טמונה הסגולה לבנים תלמידי חכמים.

עיקר העניין: השאלה מי מכין את הנרות ומי מדליקם מקבלת מענה מרהיב בפרשתנו" :ואתה תצווה ...להעלות נר תמיד" .התורה יצרה הפרדה בין הציווי וההכנה לבין ההעלאה בפועל .בעל הטורים רמז במילת 'תצווה' כי 'נשים צוה' על הדלקת הנר ,אך חז"ל והפוסקים דקדקו כי אין זה פוטר את האיש .התוספות רעק"א דייק מלשון המשנה "ובהדלקת הנר" כי חובת האישה היא ההדלקה בלבד ,ואילו ההכנה והתיקון מוטלים על האיש .המגן אברהם והמשנ"ב פסקו להלכה שהאיש יתקן את הנרות לאשתו בערב שבת ,ורבנו חיים פלאג'י חידש שכנגד זה ,בחנוכה תכין האישה את הנרות לבעלה .בכך מתבאר שסגולת "הרגיל בנר" לבנים תלמידי חכמים שייכת לשניהם בשווה – דרך ההכנה ודרך ההדלקה – וכי השמן הזך של המשכן ממשיך לזרום בצינורות האהבה והאחווה שבכל בית בישראל. במרחב המקודש שבין פרשת תצווה לבית היהודי ,מתגלה סוד האור המשותף. בעוד שהתורה מפקידה את נרות המנורה בידי הכהנים ,היא רומזת בגימטרייה מופלאה כי "נשים צוה" על אורו של השבת .אך האור אינו עומד לבדו; הוא זקוק להכנה שתאפשר לשלהבת לעלות מאליה .רבותינו האחרונים ,מהמשנה ברורה ועד רבנו חיים פלאג'י ,שרטטו את מחול האורות של המשפחה היהודית :האיש המכין ומהבהב את הפתילות בערב שבת כהצדעה לאור של אשתו ,והאישה המכינה את השמן בחנוכה כדי לקנות שביתה בסגולת התורה של בניה .זוהי אינה רק חלוקת תפקידים הלכתית ,אלא בניין רוחני שלם; מפגש שבו התיקון הגשמי הופך למצע לקדושה ,והדאגה של האחד למצוותו של האחר הופכת את הבית למשכן מעט, שבו נר התמיד אינו כבה לעולם.