אדם שמלמד את בן חברו תורה האם קיים מצות פריה ורביה? הוכח !מפרשת השבוע

!מפרשת השבוע ישנה יצירה המתרחשת בין כותלי בית המדרש, יצירה שאינה עשויה בשר ודם, אלא עשויה אותיות של אש שחורה על גבי אש לבנה. כאשר מלמד האדם תורה לתלמידו, הוא אינו רק מעביר

אדם שמלמד את בן חברו תורה האם קיים מצות פריה ורביה? הוכח

!מפרשת השבוע

ישנה יצירה המתרחשת בין כותלי בית המדרש, יצירה שאינה עשויה בשר ודם, אלא עשויה אותיות של אש שחורה על גבי אש לבנה. כאשר מלמד האדם תורה לתלמידו, הוא אינו רק מעביר

ידע, הוא זורע בתוכו נשמה חדשה, הוא מעניק לו כנפיים לטוס אל על. התמיהה הגדולה שמרחפת מעל עולם המחשבה וההלכה היא האם יצירה רוחנית זו, העמוקה והפנימית מכל, יכולה להיחשב כקיום של הציווי האלוקי הקדום, פרו ורבו, ציווי שנטבע בראשית הבריאה. האם באמת, בנקודת המפגש שבין הלב של המלמד לבין הנפש של התלמיד, נבנית קומה של חיים המקבילה ליצירת צאצאים, או שמא מדובר בשני עולמות מקבילים שאינם נפגשים בשורשם. הלב כמה לדעת: האם הזכות הנשגבת הזו של העמדת תלמידים, שהיא לב לבה של הווייתנו, נחשבת כבנייה של הדורות

.הבאים, כבנייה של נצח ישראל בתוך בתינו ובתוך רוחנו

נצלול אל ימי קדם, אל המסע המופלא של אברהם אבינו בדרכו אל הארץ המובטחת. אנו מוצאים את אברהם, אבינו הראשון, אינו צועד לבדו. הוא נושא עמו משא יקר, אוצר שאין לו שיעור – הנפשות שזכה להשיב תחת כנפי השכינה. הפסוקים מלמדים אותנו כי היו אלו חיים חדשים ממש, יצירה רוחנית שאין שנייה לה, ומתוך מילים אלו אנו למדים על עוצמת ההשפעה

.של האדם על סביבתו ועל היכולת להוליד נשמות גם ללא הולדה פיזית

אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת- ביאר: את הנפש אשר עשו בחרן)(בראשית יב, ה רש"י את הנשים, ומעלה עליהם הכתוב כאילו עשאום. רש"י מלמדנו שפעולת הקירוב והלימוד אינה ,נחשבת רק כסיוע או כחינוך, אלא כעשייה ממש, כבריאה של אדם חדש שהיה רחוק והפך קרוב

.ופעולה זו נרשמת בשמים כאילו האדם יצר אותו מבראשית

חידשו: כל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו)(דף יט ע"ב חז"ל במסכת סנהדרין ילדו, שנאמר ואלה תולדות אהרן ומשה, אהרן ילד ומשה לימד לפיכך נקראו על שמו. הגמרא קובעת מסמרות ביחס לחשיבות הלימוד, ומבהירה כי הקשר שנוצר בין הרב לתלמיד אינו קשר של מורה ותלמיד בלבד, אלא הוא מקבל את המהות של קשר אבהי, קשר שבו הרב מוליד את

.תלמידו מחדש אל תוך עולם התורה

מתוך דברים אלו אנו מבינים את שורש הספק שלנו. אם הכתוב מייחס למלמד תורה את התואר אב, הרי שמתעוררת השאלה האם תואר זה הוא רק משל ודימוי, או שמא הוא כולל בתוכו גם את המצווה האופרטיבית של פרו ורבו. המקורות הללו מעניקים לנו את הבסיס להבנה שהשפעתנו על האחר, דרך לימוד תורה והעברת מסורת, היא יצירה שאינה פחותה מיצירת חיים פיזיים, והיא

.השער שדרכו אנו בוחנים את גבולות המצווה

נכנסים אנו אל אוצרות הראשונים, אותם ענקי רוח אשר מבטם חודר אל תוך מהות הדברים, אל שורשי הנשמות ואל סוד הבריאה הרוחנית, מבקשים אנו למצוא אצלם את היסוד להבנה שקשר

.הלימוד אינו רק קשר אנושי אלא יצירה של ממש

ביאר: כל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו, כי)(סנהדרין יט ע"ב רש"י מתוך התורה שהרב נוטע בלב תלמידו הוא בונה בו את אישיותו ואת דמותו, וזהו כוחו של הדיבור של תורה שהופך להיות חלק מעצמותו של התלמיד. רש"י מלמדנו שהגדרת האב אינה תלויה רק בחומר, אלא בהשפעה העמוקה שבונה את האדם ומעניקה לו צורה, וזוהי לידתו הרוחנית של

.התלמיד מפי רבו

חידש: שאין זו רק דרך משל, אלא מציאות רוחנית שבה)(בחידושיו על מסכת סנהדרין יט ע"ב הר"ן ,התלמיד נעשה תולדה של רבו, וממילא כל מה ששייך לאב כלפי בנו שייך גם לרב כלפי תלמידו וזהו שורש הדברים שבהם אנו דנים. הוא חושף בפנינו תפיסה עמוקה שבה הרב אינו רק דמות חיצונית, אלא אב שנוטע את נשמתו בתוך תלמידו, ובכך הוא יוצר מציאות שבה אין הבדל מהותי

.בין הולדה גשמית להולדה רוחנית, שכן שתיהן בונות את המשכיות האדם בעולם

ביאר: כי אדם שאינו מלמד תורה, הרי הוא כמי)(בשערי תשובה, שער שלישי, אות כה רבנו יונה שאינו מוליד בנים, שכן תכלית האדם היא להעמיד תורה בעולם, וכל מי שזכה ללמד תורה .לאחרים, הרי הוא מקיים את תכלית בריאתו והופך להיות שותף למעשה בראשית של התורה הוא מדגיש שחשיבותו של האדם נמדדת ביכולתו להשפיע, להעניק ולהוליד חיים חדשים של תורה, ובכך הוא מעלה את דרגת המלמד תורה למדרגת אב שזכה להמשיך את קיומו של עם

.ישראל לעתיד לבוא

נראה כי הראשונים הללו פורשים בפנינו יריעה רחבה המלמדת שהגדרת הולדה אינה מוגבלת לגוף, אלא היא מושג רוחני עמוק שבו האדם משפיע מנשמתו על הזולת, וזוהי היצירה הגדולה

.ביותר של האדם

אנו ממשיכים ומתעמקים בדברי האחרונים, אותם חכמי התקופות האחרונות המבקשים ליישב .את דברי הש"ס ולהבין כיצד ניתן לקבוע הלכה למעשה בתוך המושג המופשט של הולדה רוחנית האחרונים אינם מסתפקים בציטוט דברי חז"ל, אלא הם צוללים אל עומק ההגדרה של מהות

.הקשר שבין רב לתלמיד, וכיצד הוא מעצב את המציאות ההלכתית והרוחנית של האדם

ביאר: כי הלימוד בתורה הוא בבחינת יצירת)(יורה דעה, סימן רמב החתם סופר בשו"ת חתם סופר נשמות בעולם העליון, ומי שזכה להעמיד תלמידים הרי הוא כאילו הוליד בנים, שכן הנשמה שהתפתחה בתלמיד מכוחו של הרב היא תולדה רוחנית שאין לה סוף, והיא נחשבת ליצירה של קיימא לעולם הבא. הוא מלמדנו כי בניגוד להולדה גשמית המוגבלת בעולם הזה, הולדה רוחנית על ידי לימוד תורה היא נצחית, והיא המגדירה את האדם לא רק כאבא לילדיו, אלא כאבא לנשמות

.ישראל שתורתו חיה בקרבם

חידש: כי לשון הכתוב כאילו ילדו, מלמדת אותנו)(סנהדרין יט ע"ב המהרש"א בחידושי אגדות שהרב מעניק לתלמידו את כוח השכל והדעת, וכשם שהאב מעניק את הגוף, כך הרב מעניק את הצורה הפנימית שבאדם, ולכן ההשוואה היא בבחינת מהות ולא רק בבחינת משל, שהרי החיות של האדם היא השכל. בדבריו אלו הוא מעניק לנו את המפתח להבנת המצווה, שכן אם הרב הוא זה שמצייר את דמותו השכלית והרוחנית של התלמיד, הרי הוא משתתף ביצירתו באופן פעיל

.ומהותי, וזוהי הולדה של אדם חדש

ביאר: כי אהבת הרב לתלמידו נובעת)(על מסכת ברכות, דף סג ע"ב הפני יהושע בחידושי אגדות ,מהיותו חלק מעצמותו, וכאשר אדם מלמד תורה הוא משלים את רצון הבורא בבניין הדורות ומי שזוכה ללמד לאחרים הרי הוא כאילו העמיד דורות של תורה, וכל מעשה הלימוד נחשב .כפעולה של הולדה ממש, שכן התורה היא המקיימת את העולם כפי שהבנים מקיימים את העולם

הוא מוסיף רובד חשוב להבנה שלנו, ומראה כי המצווה אינה תלויה רק בתוצאה המיידית, אלא בכוונה של הרב להעמיד את תורתו ולקיים את רצון הבורא דרך תלמידיו, ובכך הוא הופך לשותף

.בבניין העולם

מתוך דבריהם אנו למדים כי הדיון אינו רק שאלה הלכתית יבשה על קיום מצווה, אלא שאלה על מהות האדם והשפעתו. האחרונים הללו מראים לנו כי האדם שזכה ללמד תורה לאחרים, אינו ,רק מורה, אלא הוא אב במובן המלא של המילה, אב שמוליד חיים של תורה בנשמות של אחרים

.והחיים הללו ממשיכים להתקיים ולהאיר גם לאחר לכתו מן העולם

נתעלה אל מרומי הפסיקה של גדולי דורנו, אלו אשר תורתם הפכה לנר לרגלי העם, המדריכים אותנו בבהירות ובחמלה כיצד לנהוג במבוכי התורה והחיים, ומיישבים את הדעת מתוך בקיאות מופלאה בסודות ההלכה והנפש, ומורים לנו את מקומה המדויק של ההולדה הרוחנית בתוך

.המארג המציווי האלוקי

ביאר: כי אברהם אבינו, אשר כל ימיו היו)(חלק יט הרבי מליובאוויטש בספרו לקוטי שיחות להעמיד תלמידים, הוא המופת לכך שהולדה רוחנית היא הארכה של ההולדה הפיזית. הוא מבאר כי כשם שהגוף מתפתח מן ההורים, כך השכל והנשמה מתפתחים מהתורה שהרב מעניק, וזוהי לידה אמיתית הממשיכה את הקיום הנצחי של האדם, ומתוך כך אנו למדים שפעולת הלימוד היא

.התפשטות של עצם הווייתו של הרב בתוך התלמיד

ביאר: כי הדיון אם לימוד תורה נחשב כקיום)(על ספר בראשית מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר מצוות פרו ורבו תלוי בהבנה מהו עיקר ה"אדם" שבאדם. הוא מחדש כי אם האדם הוא נשמתו ,ותורתו, הרי שהעמדת תלמיד היא יצירת "אדם" חדש במובן העמוק ביותר, וזהו אכן קיום המצווה שכן המטרה היא להמשיך את נשמת ישראל ואת תורתם בעולם, והרב הופך להיות שותף בבניין

.דמותו של התלמיד כאב גמור

ביאר: כי על אף שחז"ל אמרו שהמלמד)(חלק ה, סימן קמה מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי בן חברו כאילו ילדו, להלכה למעשה אין זה פוטר את האדם מחיוב מצוות פרו ורבו הגשמי. הוא מבאר כי התורה יצרה הבחנה בין החיוב הכללי של העמדת דורות לבין הזכות והמעלה העצומה של הולדה רוחנית, ושני עולמות אלו מקבילים ואינם באים זה במקום זה, אלא משלימים זה את זה, והחיוב הפיזי נותר עומד במקומו כבסיס לקיום האומה, בעוד ההולדה הרוחנית היא גובה

.הקומה שהאדם מוסיף על גביה נראה כי דבריהם מאירים את הדרך לא רק למעשה, אלא לנפש, ומלמדים אותנו כי המצווה להוליד צאצאים והמצווה להעמיד תלמידים אינן סותרות, אלא הן שתי פנים של רצון הבורא

.לראות את דמותו של אדם נמשכת והולכת בעולם, בין אם דרך הגוף ובין אם דרך הנשמה והדעת

הגיעה העת לתרגם את הסוגיה אל מרחב החיים וההלכה, אל המקום שבו האדם ניצב מול הנהגת ,השם בחייו, ומבקש לדעת כיצד לפעול ולנהוג. הנפקא מינה המעשית אינה רק עניין של הגדרה אלא היא נוגעת למי שמבקש לדעת מהו משקלם של תלמידיו במאזני הנצח שלו, ומהו היחס בין

הבנים שבביתו לבין התלמידים שבבית המדרש. אנו לומדים כי ההבחנה בין המצווה הפיזית לבין

.ההישג הרוחני היא דקה אך משמעותית, והיא מעצבת את הלך הרוח של האדם העובד את בוראו

ביאר: כי אדם שאין לו בנים, עליו להשתדל בכל)(סימן א, סעיף יב הערוך השולחן באבן העזר כוחו להעמיד תלמידים, שכן דברי תורה הם הם קיומו הנצחי של האדם, ומי שמלמד תורה זוכה להטביע את חותמו בעולם הזה ובעולם הבא כאילו הוליד בנים, והרי זה כקיום של המשכת הדורות בדרך אחרת. הוא מלמדנו כי החיסרון הגשמי אינו סוף פסוק, אלא הזמנה למציאת דרכים

.נעלות יותר להמשכת הקדושה, ובכך הוא מעניק נחמה ודרך למי שמרגיש חסר בביתו

ביאר: כי על אף שחז"ל הפליגו מאוד)(חלק א, סימן לה הגרש"ז אויערבך בשו"ת מנחת שלמה במעלת המלמד בן חברו תורה, עד שהחשיבוהו כאילו ילדו, אין זה מבטל את החיוב של מצוות פרו ורבו כפשוטו, שכן התורה הגדירה מצווה מיוחדת לבניין העם בדרך של הולדה גופנית, והיא עומדת לעצמה כבסיס לקיום האומה. ביאורו מלמדנו כי אין אנו מנסים להחליף את המצוות זו

.בזו, אלא להכיר בערך העצום של כל אחת מהן בדרכה שלה

מתוך כך אנו מבינים את ההשלכה למעשה: כאשר אדם מתלבט כיצד להשקיע את כוחותיו, הוא אינו נדרש לבחור בין האהבה לילדיו לבין המסירות לתלמידיו, אלא להבין ששניהם בונים קומות שונות באישיותו ובנצחיותו. האדם שזכה גם וגם, הרי הוא בונה עולם שלם שבו החיים הגשמיים והחיים הרוחניים משולבים זה בזה, ואילו מי שחייו ממוקדים בחינוך ובהעמדת תלמידים, מוצא

.נחמה בידיעה שגם הוא בונה דורות של תורה הממשיכים את דרכו בעולם

השאלת את נפשנו לדעת האם יצירה רוחנית היא יצירה גמורה, והדברים לוקחים אותנו אל התשתית של מהות האדם. כשאנו מדברים על פרו ורבו, אנו מדברים על צווי של מילוי העולם בחיים, על הצורך האנושי להעביר את הלפיד הלאה. השאלה המנקרת היא האם ה"לפיד" הוא רק דנ"א הרוחני, אותו מטען של תורה, ערכים ודעת המגדיר את צלם-דנ"א הגנטי, או שמא הוא ה-ה האלוהים שבאדם. נראה כי בנקודה זו התורה מלמדת אותנו שקיומו של אדם בעולם אינו נמדד

.רק בצאצאיו, אלא בהשפעתו, בכוחו להוליד דעות, מחשבות ושאיפות בלבבות אחרים

ביאר: כי מצוות הלימוד לתלמיד אינה)(נתיב התורה, פרק א המהר"ל מפראג בספרו נתיבות עולם רק העברת מידע, אלא היא פעולה שבה הרב משפיע משכלו ומנשמתו אל תוך התלמיד, ובכך הוא הופך להיות המקור שממנו נבנית אישיותו של התלמיד. הוא מעמיק ומסביר כי האדם הוא שכלו, ומי שמוליד את שכלו של הזולת, הרי הוא מוליד את האדם עצמו בדרגת המציאות הגבוהה

.ביותר שלו, שכן גוף ללא תורה הוא כלי ריק, ואילו הנשמה שהתורה מעצבת היא החיים האמיתיים

חידש: כי כל דיבור של תורה שאדם מוציא)(שער ד, פרק ב בנפש החיים לרבי חיים מוולוז'ין מפיו יוצר מציאות רוחנית בעולמות העליונים, ומי שמלמד תורה לחברו, הרי הוא בורא עולמות בנשמתו של התלמיד, והעולמות הללו הם הנפשות שאותן הוא עשה בחרן. הוא מוסיף ומבאר כי כוחו של המלמד הוא כוח שותפות עם הבורא במעשה בראשית, שכן תפקיד האדם הוא להמשיך את הבריאה על ידי הבאת דעת אלוהים לתוך העולם, וכל תלמיד שזוכה להאיר באור התורה הוא

.עדות חיה לכך שהרב השפיע מחיותו והוליד חיים חדשים של קדושה

נראה להסביר כי ההבדל בין הולדה פיזית לרוחנית מיטשטש כאשר מבינים שהמטרה של שניהם היא אחת: הבטחת הנצח. כאשר אדם מוליד בן, הוא מעניק לו גוף שימשיך את שמו, אך כאשר אדם מוליד תלמיד, הוא מעניק לו נשמה שתמשיך את דעתו ואת דרכו בעבודת השם. הדיון :אם זהו קיום מצווה של פריה ורביה הופך להיות משני לעומת התובנה המזעזעת והמרוממת כאחד האדם מסוגל ליצור נצח. הוא מסוגל לקחת נפש אחרת, להשפיע עליה, לבנות אותה ולהפוך אותה

.לחלק ממנו, וזוהי היצירה האנושית הגדולה ביותר שיכולה להיות

.הנפש היא עולם ומלואו, וכאשר אדם מלמד תורה, הוא אינו פועל רק בשכלו, אלא בנשמתו המעבר מהמישור ההלכתי אל המישור של הנפש והאמונה מלמד אותנו כי המצווה להעמיד ,תלמידים היא ביטוי לעומק הקשר שבין האדם לבין הנצח. כאשר אדם זוכה להשפיע על תלמיד הוא למעשה משכפל את אורו בעולם, וכמו אב הרואה את בנו מתפתח, כך המורה רואה את נשמתו מתפתחת ובונה עוד קומה בבניין האומה. זו אינה רק פעולה טכנית, אלא כניסה אל סוד היצירה

.של הקדוש ברוך הוא, שכן האדם נעשה שותף בהעברת החיים הרוחניים מדור לדור

חידש: כי כשם שאברהם אבינו היה אבי האומה, כך כל)(פרשת וישב, שנת תרל"ה השפת אמת אדם מישראל שיש בו הכוח ללמד ולהשפיע, הרי הוא אב לנשמות, שכן הנשמה היא בבחינת אור שצריך להתפתח, והרב הוא זה שמעניק לה את הכלים להתגלות. הוא מבאר כי הלימוד הוא בבחינת יצירת חיים, שכן הידע שניתן לתלמיד אינו חיצוני אליו, אלא הוא הופך להיות חלק

.מהווייתו, וזוהי לידה רוחנית שאין לה גבולות של זמן ומקום, שכן תורה היא נצחית

ביאר: כי הנשמות של ישראל קשורות זו בזו בשרשרת)(חלק ג הראי"ה קוק באורות הקודש שאינה נפסקת, וכל מי שזוכה להאיר את נשמת חברו, הרי הוא מגלה חלק מנשמתו שלו בתוך הזולת, וזוהי אחדות הנפש שבה הרב והתלמיד הופכים להיות ישות אחת במגמת התורה. הוא מסביר כי ההולדה הרוחנית היא גבוהה יותר מהגשמית, שכן היא אינה תלויה בחומר המוגבל, אלא

.היא ביטוי לרצון האלוקי להופיע בעולם דרך דעת, הבנה וחיבור עמוק בין הלבבות

בתחום ההנהגה, מנהיג אמיתי הוא זה שרואה את אחריותו לא רק כניהול, אלא כגידול. המנהיג נדרש להבין שכל אדם שהוא בא עמו במגע הוא עולם שניתן להשפיע עליו, ולכן עליו לגשת אל העשייה מתוך תחושת אבהות ורחמים, כמי שבונה את העתיד. הידיעה שכל פעולה חינוכית היא בבחינת פרו ורבו רוחני, מעניקה למנהיג כוח להמשיך גם כשהדרך קשה, שכן הוא יודע שכל רגע

.של השפעה הוא זריעת נשמה חדשה שתצמיח פירות לעתיד לבוא

החיבור לאמונה מתבטא בידיעה שאין פעולה של קדושה הולכת לאיבוד. כאשר אדם משקיע את כוחותיו בהעמדת תלמידים, הוא בונה את בית המקדש הפנימי של האומה, והוא נותן אמון בכך שהקדוש ברוך הוא, שנטע בנו את היכולת להוליד חיים, נטע בנו גם את היכולת להוליד נשמות. התפילה של האדם המלמד תורה צריכה להיות שה' יפתח את ליבו של התלמיד, כפי שהאב מתפלל על בנו שיזכה לבריאות ולאריכות ימים, שכן ההצלחה של התלמיד היא ההוכחה

.לכך שהרב השלים את ייעודו בעולם

,המצפן הפנימי הנבנה מתוך סוגיה זו מורה לנו על אחריות גדולה, לא רק כמי שמקיים מצווה

אלא כמי שבונה עולמות ונושא על כתפיו את משא הדורות. המוסר הפנימי כאן אינו עוסק בשאלה יבשה של היכן נמצאת החובה המצומצמת, אלא בשאלה רחבה של ייעוד – האם אדם חי את חייו ,כציר שסביבו מסתובב עולם שלם של השפעה, או שהוא מסתפק בקיום עצמי. המצפן הפנימי ,שנבנה מתוך ההכרה שהמלמד תורה הופך לאב, תובע מאתנו מבט שונה על כל אדם שאנו פוגשים

.מבט שמחפש את הניצוץ שאפשר להדליק, את הנשמה שאפשר לבנות

ביאר: כי הנתינה היא השורש)(בספרו מכתב מאליהו, חלק א, מאמר על הנתינה הרב אליהו אליעזר דסלר של האהבה, וכאשר אדם נותן לחברו תורה, הוא נותן לו את עצמו, את מהות חייו, ובכך הוא בונה אהבה שאינה תלויה בדבר. הוא מלמדנו כי המצפן של המלמד תורה הוא היכולת להסתכל על התלמיד לא כאובייקט ללימוד, אלא כבן שזקוק למזון רוחני, והנתינה הזו היא שיוצרת את הקשר

.האבהי העמוק שאין לו גבולות

ביאר: כי מצוות לימוד התורה היא היסוד שעליו)(במצווה תקיט, על מצוות תלמוד תורה ספר החינוך ,נשענת האומה, ומי שזוכה ללמד את בן חברו הרי הוא כמי שמשמר את הבריאה כולה מכלייה שכן ללא תורה העולם חוזר לתוהו ובוהו. הוא מחדש כי המוסר הפנימי של האדם צריך להיות שכל רגע של לימוד הוא רגע של הצלת נפשות, וההתמסרות הזו היא המצפן שמכוון את האדם

.לא להסתפק בעצמו, אלא להאיר לאחרים מתוך הבנה שהם חלק בלתי נפרד מנשמתו שלו

ההשלכה המוסרית מכאן היא ברורה: המצפן הזה הוא שמאפשר לאדם להבחין בין הבל לבין עיקר. אדם שחי מתוך הכרה כזו אינו מחפש כבוד או תודה, אלא מחפש את התלמיד שצריך את האור שלו, מתוך הבנה שאם הוא לא ייתן, הרי הוא מחסיר את עצמו ואת העולם. מוסר זה דורש ,מאתנו להיות אקטיביים, לא להמתין שהתלמיד יגיע אלינו, אלא לצאת ולחפש, לזרוע בלבבות

.ולהאמין שכל פעולה של חינוך היא פעולה של יצירת חיים

אנו לומדים שגם כאשר אנו טועים או מרגישים שאין בכוחנו להשפיע, המצפן הזה מזכיר לנו שהנכונות לבוא וללמד, העצם של הפתיחה של הספר מול אדם אחר, הוא המעשה המקדש את האדם ומחבר אותו אל שרשרת הדורות. זוהי ענווה מוחלטת שמשולבת בגדלות רוחנית – הידיעה שאתה אבא רוחני, שאתה בונה, שאתה שותף למעשה בראשית, וכל זאת מתוך מחוייבות פשוטה

.ואוהבת לאמת

,שילוב התובנות הללו בחיים דורש מאיתנו מבט פקוח על המציאות. כל אדם שאנו פוגשים בבית, ברחוב או בבית המדרש, הוא פוטנציאל לחיים חדשים. התובנה המרכזית היא שאין אנו ,צריכים לחכות להזדמנות רשמית של מורה ותלמיד כדי לקיים את יסוד המצווה; בכל מילה טובה בכל הכוונה נכונה ובכל לימוד משותף, אנו מולידים דעת ומשפיעים נשמה. אם נשכיל לראות את האחר כמי שזקוק לבנייה שלנו, נגלה שחיינו מתמלאים בסיפוק עצום, שכן אנו הופכים מנצרי

.חיים למולידי רוח, ובכך אנו בונים את נצח ישראל בכל רגע ורגע

:עיקר העניין:עיקר העניין

הסוגיה אם המלמד תורה לבן חברו מקיים מצוות פרו ורבו מעלה על נס את הכוח המופלא שיש לאדם להשפיע על זולתו. הגם שנחלקו גדולי עולם אם מדובר בקיום המצווה כפשוטה או בהישג רוחני נעלה, הרי שהמציאות מוכיחה שההשפעה הרוחנית היא לב לבה של הולדת הנשמות. כשהאדם משפיע תורה, הוא מעניק לתלמידו כלים לחיים, בונה את דמותו ומבטיח את המשכיות הדורות בדרך של דעת ונשמה. תובנה זו מלמדת אותנו כי כל פעולה של מסירת תורה היא יצירה חיה ופעילה, המקשרת את האדם אל הנצח ומאפשרת לו להיות שותף מלא בבריאת

.העולם בכל יום מחדש