?אדם שקוראים לו אברהם האם מותר לקרוא לו אברם

השמש נוטה לערוב, ואור רך וזהוב חודר מבעד לחלונות העץ הגבוהים של בית המדרש, מטיל צללים ארוכים המשתרכים על פני הכריכות העבות של הספרים המונחים על השולחנות. ריח ,עתיק של דפי גמרא, תערובת של אבק, דבש ושנים של יגיעה, עומד באוויר, דחוס ומחייב. כאן

?אדם שקוראים לו אברהם האם מותר לקרוא לו אברם

השמש נוטה לערוב, ואור רך וזהוב חודר מבעד לחלונות העץ הגבוהים של בית המדרש, מטיל צללים ארוכים המשתרכים על פני הכריכות העבות של הספרים המונחים על השולחנות. ריח ,עתיק של דפי גמרא, תערובת של אבק, דבש ושנים של יגיעה, עומד באוויר, דחוס ומחייב. כאן בתוך השקט הזה, שאינו שקט של ריקנות אלא שקט של התבוננות, עולה וצפה שאלה שמעסיקה

.את הנפש, שאלה שקשורה בטבורה למהות האדם עצמו

,דמיינו אדם העומד בפתח, נושא את השם אברהם, שם שכולו רוממות, שם של אב המון גויים ,שם שנחצב בסלע הנצח. אך בפי הבריות, ולעיתים גם על קצה הלשון של הקרובים לו ביותר מהדהד השם הישן, השם שנשאר מאחור – אברם. האם השם הזה, שעליו נאמר לא יקרא עוד, נמוג כליל אל תוך תהומות הנשייה? האם מותר, בעידן הזה, לקרוא לאדם, כל אדם, בשם זה? האם יש כאן מעידה בתוך הקודש, חילול של תהליך הבחירה האלוקית, או שמא מדובר רק בהתייחסות

,למציאות שחייתה ופעמה? השאלה הזו, שמרחפת באוויר כמו נשימה אחרונה לפני תקיעת שופר מונחת לפנינו, ודורשת מאיתנו לגעת בלב הדין, לברר את גבולות השם ואת היכולת שלנו להבחין

.בין העבר לבין ההווה המקודש

הפסוקים המאירים את הדרך מביאים אותנו אל רגע השינוי הגדול, הרגע שבו אברם מתעלה לדרגת אברהם. בפרשת לך לך אנו קוראים את הציווי המכונן את מהות השם החדש: "ולא יקרא

.)'(בראשית י"ז ה "עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם כי אב המון גוים נתתיך

פסוק זה הוא המסד שעליו בנויה כל השאלה שלנו. התורה כאן אינה רק מעניקה שם חדש, אלא קובעת הגדרה מחייבת: אין לקרוא לו יותר בשם הישן. השם החדש מבטא את היכולת להוליד

.את ה"המון", את הכלל, את הנצח

מתרגם: ולא יתקרי עוד ית שמך אברם ויהי שמך אברהם ארי אב לסגיאי)(שם תרגום אונקלוס עממין יהביתך. התרגום מדגיש את הפעולה – "ולא יתקרי", שלא ייקרא עוד, כאילו יש כאן מניעה

.אקטיבית מלהשתמש בשם הקודם

, ביאר: בתחילה אב לארם, ולבסוף נעשית אב לכל העולם כולו, שריי היא שרה)(שם רש"י בתחילה נעשית שרה לאומתה, ולבסוף נעשית שרה לכל העולם כולו. רש"י מלמדנו כי השם אברם היה מוגבל לזירה ספציפית, לקהילה שבה צמח, ואילו אברהם הוא שם שחובק עולם, שם

.שאין בו גבולות

חידש: אברם הוא אב לראם, כלומר אב רם ונישא, אך אברהם הוא)(שם רבי אברהם אבן עזרא ,אב המון גויים. הפירוש מעמיק שהשם הראשון היה מוצלח וראוי, אך הוא עסק ברוממות אישית

.בעוד השם החדש עוסק בהשפעה רחבה ועולמית

ביאר: כי הוספת האות ה' היא כנגד שם ה', וזה מה שנותן לאברהם את הכוח להוליד)(שם הרמב"ן את מה שמעבר לטבע. השם החדש הוא כלי קיבול לשפע האלוקי, וקריאה בשם הישן היא כביכול

.התעלמות מהתוספת המקודשת הזו

פירש: כי ה' יתברך בחר לשנות את שמו כדי להוכיח שבידו הכוח לשנות את)(שם הרד"ק המזלות ואת הטבע. אברם היה כפוף למזל, אברהם עומד מעל המזל. הקריאה בשם הישן היא

.החזרה של האדם אל תחת שלטון המזל, מקום שבו הוא מוגבל לטבעו בלבד

ביאר: ששינוי השם נועד להודיע לכל סביבתו של אברהם שהוא כעת אישיות)(שם הרלב"ג חדשה. השינוי אינו רק פנימי, אלא הוא מחייב הכרה חיצונית, ולכן הציווי הוא שלא יקראו לו יותר

.בשמו הקודם, כדי להחדיר את המציאות החדשה לתודעת העולם

ם, אך עם התוספת הוא הפך-ר-ב- חידש: כי השם אברם הכיל בתוכו את האותיות א)(שם החזקוני ם. החידוש הוא שהשם אברהם הוא השם השלם, השם שבו נמצאת האות ה' המרמזת-ה-ר-ב-לא

.על עולם הבא ועל בריאת העולם, ולכן מי שקורא בשם הישן מחסיר את האות הקדושה הזו

פירש: ששינוי השם היה הכרחי כדי שאברהם יוכל להשפיע על המון גויים, שכן)(שם הספורנו

השם אברם היה מוכר רק בארם. השם אברהם הוא שם שמובן לכל אדם, שם שנושא בחובו מסר

.של אוניברסליות, וקריאה בשם הישן היא כביכול צמצום של הבשורה הזו

ביאר: שהשינוי בא משום שבתחילה היה אברהם עסוק בתיקון עצמו, אך כעת)(שם הכלי יקר הוא עסוק בתיקון אחרים. השם אברהם מבטא את הכוח להוליד נשמות, ולכן אין להשתמש בשם

.שאינו מכיל את הכוח הזה

החכמים, אותם ענקי הרוח שעיניהם צופיות למרחקים וסודות התורה פרושים לפניהם כספר פתוח, צללו אל עומק הסוגיה כדי להבין האם המניעה לקרוא לאברהם אבינו בשמו הישן היא גזירה המחייבת אותנו בכל עת, או שמא מדובר בהוראה המתוחמת להקשרים מסוימים ולמהות המיוחדת של אב האומה. הדיון התלמודי אינו נותר במישור הטכני, אלא נוגע בעצם המושג של

.שם כביטוי למדרגה רוחנית

תני בר קפרא כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה, שנאמר)(דף יג ע"א בגמרא במסכת ברכות והיה שמך אברהם. רבי אליעזר אומר עובר בלאו, שנאמר ולא יקרא עוד את שמך אברם. מתוך דברי הגמרא עולה שאלת היסוד המלווה אותנו לאורך כל הסוגיה: האם איסור זה הוא גזירה לדורות על כל אדם ששמו אברהם, או שמא מדובר בהתייחסות ייחודית לאברהם אבינו, אשר שינוי שמו סימן את התעלותו הנצחית? הגמרא מתמודדת עם המקרא בנחמיה המזכיר את השם אברם, ומסבירה כי מדובר בתיאור שבח שסידרו הנביאים על המצב הראשוני, מה שמלמדנו כי יש הבחנה דקה בין קריאה בשם כהגדרה לבין אזכור השם כציון היסטורי, הבחנה שמאירה באור

.אחר את חומרת הדברים

. בר קפרא אמר הקורא לאברהם אברם עובר בעשה)(מסכת ברכות פרק א הלכה ו בתלמוד ירושלמי רבי לוי אמר בעשה ולא תעשה, ולא יקרא עוד את שמך אברם הרי בלא תעשה, והיה שמך אברהם הרי בעשה. התיבון הרי אנשי כנסת הגדולה קראו אותו אברם, שנאמר אתה הוא ה' האלוהים אשר ,בחרת באברם. שנייא היא שעד שהוא אברם בחרת בו. דברי הירושלמי מעמיקים את הקושיה ומציבים בפנינו את הצורך ליישב את הסתירה לכאורה שבין הפסוקים. התשובה שלפיה מדובר על המצב הקודם, כאשר הקדוש ברוך הוא בחר בו עוד בהיותו במדרגת אברם, פותחת פתח להבנה שקריאת שם אינה פעולה טכנית בלבד, אלא יש בה ביטוי למדרגה הרוחנית שבה האדם נמצא ברגע הפנייה אליו, וכי לעיתים הזיכרון ההיסטורי של שם אינו נוגד את הציווי להשתמש

.בשם המקודש של ההווה

,הראשונים, עמודי התווך של מסורת ישראל אשר נשאו את אבוקת התורה בנאמנות ובגדלות בחנו את הסוגיה הזו בעין הבוחנת את שורשי המצוות ואת היקפן של ההוראות שניתנו בתקופת האבות. עבורם, השאלה לא הייתה רק מה אומר הטקסט, אלא כיצד הוא משתלב במארג ההלכתי

.הגדול, והאם הוא מהווה חיוב לדורות

, תני בר קפרא)(י"ג, א , כתב: מסכת ברכות סוף פ"ק)(פרק מב רבי אשתורי הפרחי, כפתור ופרח והיה שמך אברהם, רבי אלעזר אומר)(בראשית יז, ה כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה שנאמר . ומיהו הר"ם לא מנאם בספר המצות שלו ולא רבי שלמה)(שם עובר בלאו לא יקרא עוד שמך אברם

אבן גבירול בחרוזותיו. בדברים אלו מתגלה הפער שבין המקורות התלמודיים לבין עריכת ההלכה למעשה. העובדה שגדולי הפוסקים לא ראו צורך להעלות איסור זה על שולחן הכתיבה ההלכתי של כלל ישראל מעוררת תמיהה בלב הלומד, ומלמדת כי ייתכן ואין מדובר בחיוב המוטל על אדם מן השורה, אלא בעניין פנימי שבין אברהם אבינו לבין הקדוש ברוך הוא, או בדרגה רוחנית

.שאינה נתונה למסגרת של מצווה דורית

, כתב: וכמו שלא מנינו במניין המצוות מצוות שהם מדברי)(עשין סימן פ"ה הרשב"ץ, זהר הרקיע .קבלה לפי שלא נאמרו למשה מסיני בפירוש. כן אין ראוי למנות מה שנאמר קודם נתינת התורה כיון שלא נאמר בסיני. ע"כ לא נכניס במניין המצוות מה שאמרו בראשון מברכות כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה שנאמר והי' שמך אברהם. שהרי עם אברהם היה מדבר. ואין ספק שלא נאמר בסיני ואינו דומה למצות פרו ורבו. בהבנה עמוקה זו מסביר לנו הרשב"ץ את הסיבה .להשמטה. השאלה אינה האם יש כאן עניין רוחני, אלא האם העניין הזה הוגדר כמצווה מחייבת בכך שהוא מסביר שהדברים נאמרו ספציפית לאברהם, הוא מוריד מאיתנו את המשא של איסור

.טכני גורף, ומעביר אותנו אל המקום שבו אנו מבינים את הייחודיות של האירוע ההיסטורי

, שלא מנה איסור זה במניינו. העובדה שהרמב"ם, אשר)(שורשי המצוות הרמב"ם, ספר המצוות חתר לדייק כל מצווה ומצווה, בחר להשמיט את האיסור לקרוא לאברהם בשם אברם, מהווה עדות ניצחת לשיטתו שאין כאן מצווה לדורות. הוא אינו זקוק להסבר ארוך, שתיקתו היא הטיעון החזק ביותר. אם היינו מחוייבים בכך, הרמב"ם לא היה מהסס וכותב זאת ברורות, אך עצם ההימנעות מעידה כי מדובר בסיפור, בהדרכה, או בהוראה לאותו דור, אך לא בחיקוק אבן לכל

.יהודי באשר הוא

האחרונים, נושאי דגל ההלכה ומעמיקי הסברות, אשר התמודדו עם השאלות שהותירו אחריהם הראשונים, חיפשו בכל כוחם ליישב את הסתירה שבין חומרת דברי הגמרא לבין העובדה שאיסור זה לא נקבע להלכה בספרי הפסיקה המרכזיים. הם ניצבו מול הדילמה כיצד להתייחס למאמר

.חז"ל שאינו מיושם בפועל, וכיצד להגדיר את תוקפו של איסור שלא מצא את מקומו בשולחן ערוך

כתב: שהדין דכל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה, קיים גם)(או"ח סימן קנ"ו המגן אברהם להלכה. המגן אברהם אינו מנסה להקל בדבר או למצוא היתר, אלא הוא מחזיק במסורת הגמרא ,ומקבל אותה כעובדה קיימת. הוא מלמדנו שגם דברים שאינם מופיעים בבירור בשולחן ערוך יש להם שורש וחיות שאין להתעלם מהם, וכי המסורת שבעל פה היא חלק בלתי נפרד מדרך

.החיים של בן תורה

הקשה: כיצד ניתן להתעלם מסתמא דגמרא, ואף אם נאמר שזו)(ברכות י"ג ע"א המהרש"א אסמכתא, מכל מקום איסור דרבנן הוא, ומדוע הפוסקים לא הביאו זאת? המהרש"א אינו מניח לדברים לעבור בשתיקה; הוא דורש הגיון הלכתי. הוא חושף את המתח שבין התלמוד לבין ההלכה הפסוקה, ומנסה לעורר את הלומד לחפש את הנימוק להשמטה זו, מתוך אמונה שאין שתיקה

.ללא סיבה

, ביאר: שהדבר אינו איסור גמור אלא אסמכתא מדרבנן)(מסכת תמיד, סוף ד"ה הכי קאמר הבאר שבע ולכן אין חובה למנותו במניין המצוות. לפי ה'באר שבע', כוחו של הדין הזה אינו נובע מציווי

ישיר, אלא מהדהוד של תורה, רמז בעלמא. זה מיישב מדוע הפוסקים נמנעו מלכתוב זאת כהלכה

.מחייבת, שכן רמזים אינם הופכים לדין שולחני, אלא נותרים כעדות למהותו של העניין

כתב: וליכא למיימר דליכא איסורה אלא בעודו אברהם בחיים חיותו ולא לאחר)(שם העיון יעקב מיתתו. ה'עיון יעקב' מנהל ויכוח עם הניסיונות לתרץ את השאלה על ידי הגבלת הזמן. הוא מראה שקשה לומר שהאיסור תלוי רק בחיים, שכן קושיית הגמרא מפסוק בנחמיה מוכיחה שהאיסור

.מתייחס למהות השם גם לאחר פטירה, וכי השאלה גדולה ומורכבת מכדי להיפתר בתירוץ של זמן

ביאר: שקושיית הפוסקים נובעת מכך שהם לא מצאו את הדבר)(חלק א סימן כ"ו השבות יעקב להלכה, ומשמע שאין ללמוד מפסוקים שנאמרו קודם מתן תורה. הוא מביא הוכחה מתוספות במועד קטן, ומסביר כי התשתית ההלכתית לחיוב אינה קיימת בדברים שנאמרו עוד בטרם ניתנה

.התורה לישראל, ובכך הוא מנסה לסגור את הפרצה ולהבהיר מדוע אין כאן חובה לדורות

: ביאר)(חלק ב, יורה דעה סימן טז אות ח הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו שו"ת יביע אומר .'ומ"ש עוד בשו"ת פני מבין, דההיא דהקורא לאברהם אברם עובר בעשה, אינו אסור ממש וכו )(סוף פרק קמא דתמיד לכאורה קשה דהא עובר בעשה קאמר. וצ"ל דס"ל כמ"ש הגאון באר שבע .דלאו עשה ממש קאמר. אלא דמ"מ הרי לא גרע מאסמכתא בעלמא, ואיסור דרבנן מהיא איכא .וא"כ מה טעם השמיטוהו הפוסקים. והנה כבר עמדו בזה הכפתור ופרח, והמהרש"א, והבאר שבע ,ועכ"פ לכולי עלמא הוא איסור גמור. דבריו המאירים של מרן הראשל"צ חותכים את הספק ומבהירים שגם אם הפוסקים נמנעו מלהכניס זאת לשולחן הערוך כאיסור דאורייתא, הרי שאי אפשר להתעלם מהחומרה שבדבר. הוא מדגיש שגם אם נגדיר זאת כאיסור מדרבנן, אין בכך כדי

.להקל ראש, וההשמטה בפוסקים אינה מתירה את הדבר

חידש: נראה לי דאין זה נוהג אלא בזמן)(ברכות יג ע"א הגאון רבי יוסף חיים בספרו בן יהוידע שאברהם אבינו עליו השלום עודנו חי בעולם הזה קודם שנפטר, וכן נמי נוהג לאחר תחיית המתים. ואע"ג דהרמב"ם כתב הלכתא למשיחא מ"מ דין זה שישנו בתחיית המתים שהוא אחר ביאת המשיח לא כתבו. ולפירש שפיר פריך מן פסוק דנחמיה כי נחמיה הוא ספר אחד מן העשרים וארבע ואין בטל לעתיד לבא וגם אחר התחיה יהיו לומדים בו כשאר הנביאים כתובים דאין בטל לימודם לעתיד לבא. ואותו זמן אברהם אבינו עליו השלום חי ואיך קורין אברם ומשני דבר זה לא אכפת. בדבריו הוא מנסה לפרוץ את גדר הזמן, ומבאר שאין מדובר בהוראה גורפת לכל הדורות בלא הבחנה, אלא בהתייחסות למצב המהותי של אברהם אבינו – האם הוא נמצא איתנו כאן בעולם

.הזה, או שהדבר נוגע לזמן תחיית המתים שבו אברהם אבינו ישוב לחיות

פסק: שהא שאסור לקרוא לאברהם)(חלק ד סימן ל הגאון רבי יצחק וייס בספרו שו"ת מנחת יצחק אברם, זה נאמר דווקא לגבי אברהם אבינו, אבל כלפי סתם אדם שנקרא אברהם ליכא איסור לקרוא לו אברם. בדברים אלו הוא מוריד את משא החומרה מעל כל אדם ששמו אברהם. הוא עושה הבחנה חדה בין אב האומה, שכל שינוי בשמו הוא שינוי של ברית ומהות, לבין כל יהודי אחר הנושא את השם המפואר הזה. לפי שיטתו, אין כאן איסור הלכתי על שאר בני אדם, אלא

.כבוד מיוחד שיוחד לאברהם אבינו בלבד

כתב: על פי מה שכתב בספר בית)(פרשת לך לך הגאון רבי חיים קנייבסקי בספרו דרך שיחה שמואל שמות אנשים אות אלף דבזמנינו כל שם אברהם נקרא על שם אברהם אבינו ומפני זה כותבין בגט אברהם מלא בה"א כמ"ש לא יקרא שמך אברם, אולם בכל זאת סיים בשם הרש"ל אם יש קבלה שאיש זה נקרא שמו אברם ולא אברהם מאיזה סיבה אזי כותבים גם שמו אברם, ואולי גם באברהם חוזאה היה איזה סיבה לקרוא שמו בדווקא אברם. הוא מאיר פן נוסף – הקשר בין השם שאנו קוראים לילדינו לבין האב הגדול. גם אם כותבים בגט את השם המלא כדי לצאת ידי ,כל הספקות, הוא לא שולל את האפשרות שיהיו מקרים שבהם השם אברם יהיה מותר או נצרך

.ובכך הוא מתווה דרך להבנה מורכבת ורגישה יותר של שמות אנשים

המעבר מן העיון העיוני אל מציאות החיים מחייב אותנו לבחון כיצד הדברים באים לידי ביטוי בסדר יומנו, בהלכות הכתובות ובדרכי ההתנהגות שלנו. כאשר אנו פוסעים בנתיב המעשי, עלינו

.לתרגם את הסוגיה המורכבת של קריאת השמות לשפת המעשה

בכתיבת גט, נדרש לכתוב את השם אברהם בתוספת האות ה', כדי לוודא שהשם נכתב בצורה ביאר: שסיבת הדבר היא משום)(אבן העזר סימן קכ"ט המדויקת והשלמה ביותר. הבית שמואל ,שהשם אברהם הוא השם המלא שניתן על ידי הקדוש ברוך הוא, ואין לנו להקל ראש בשינויו שכן החשש הוא שמא נכתוב שם חסר שאינו משקף את זהותו המהותית של האדם כפי שנתקנה יום אנו עשויים להשתמש-בברית המילה. זוהי נפקא מינה מובהקת להלכה: גם אם בשפת היום בכינויים, בכתבי הקודש ובהליכים משפטיים המעידים על המהות הפנימית של האדם, אנו

.מחויבים להיצמד לשם השלם והמלא, השם המקשר את האדם לשורש נשמתו

ביחס לקריאה לאדם ששמו אברהם בשם אברם בשיחה חברית, עלינו להבחין בין האיסור לבין , אין איסור הלכתי לקרוא)(שו"ת מנחת יצחק, חלק ד סימן ל הנהגת הכבוד. לדעת הגאון רבי יצחק וייס לאדם ששמו אברהם בשם אברם, שכן הציווי הנלמד מהגמרא מופנה כלפי אברהם אבינו ולא כלפי בניו הנושאים את שמו. עם זאת, התובנה המעשית העולה מן הדברים היא ששמו של אדם הוא הכלי להופעת אישיותו בעולם, ואין זה מן הראוי לקצר או לעוות את השם של מי שמבקש ללכת בדרכו של אברהם אבינו. גם אם אין בכך עבירה טכנית, יש בכך ויתור על גודל ועל העומק

.שהשם אברהם מבקש להנחיל לעולם

נפקא מינה נוספת היא באופן שבו הורים בוחרים את שם ילדיהם. ההבנה ששינוי השם של אברהם אבינו היה פעולה של עלייה במדרגה צריכה להנחות אותנו בבחירת שמות. כאשר אנו מעניקים לילד את השם אברהם, אנו מעניקים לו את השאיפה להיות חלק מברית נצחית, להיות אב המון גויים, להשפיע ולהוסיף אור. לכן, אין מקום בדעתנו לבחור בשמות המבטאים צמצום או חסרון, אלא עלינו לשאוף להעניק את השם השלם, השם שבו השראת השכינה והברכה שרויה

.בו במלוא עוצמתו

יום היא עמוקה. אם אנו פוגשים אדם ששמו אברהם, הרי-ההשלכה על ההנהגה שלנו ביום שקריאה בשמו המלא היא ביטוי להכרה בערכו ובייעודו. זוהי הדרך שלנו לקיים את המצווה של כיבוד הזולת, לא רק על ידי יחס של כבוד כללי, אלא על ידי שימוש בשם שמחבר אותו

לשורשיו. כאשר אנו קוראים לאדם בשמו המלא והנכון, אנו מסייעים לו, ולו במעט, להתחבר אל המהות הפנימית שלו, אל אותה ברית עמוקה שהשם אברהם מייצג. בזה אנו הופכים את הסוגיה התלמודית לכלי של חסד ואמת, המעצים את הקשר שבין איש לרעהו ובין אדם לבין

.ייעודו הרוחני

הרחבת הדעת בעניין השמות מעמיקה אותנו אל ההבנה כי שם אינו סימון חיצוני בלבד, אלא הוא מהווה את גילויה של הנשמה בתוך העולם הזה. המעבר משמו של אברם לשמו של אברהם אינו אלא שיקוף למעבר מהותי של הנשמה מן ה"אני" הפרטי, המצומצם בתוך גבולות המזל

.והטבע, אל עבר ה"אנחנו" הנשמתי, המחובר לאלוקות האינסופית

חידש: כי שינוי השם נועד לגלות את הנקודה הפנימית)(פרשת לך לך, שנת תרל"ב השפת אמת שבאדם, שאינה נתונה תחת שלטון המזל והטבע. אברם הוא השם שבו השתמש הקדוש ברוך הוא כדי לציין את המצב הקודם, שבו אברהם עדיין היה נתון במערכת העולם המוגבלת, אך אברהם הוא השם המורה על כך שהאדם הפך להיות מרכבה לשכינה, ולכן הוא משתחרר מכל מחיצה המבדילה בינו לבין בוראו. הנשמה שלנו, כשהיא מחוברת לאמונה, יכולה לפרוץ את גבולות השם

.הפרטי שלה ולהפוך להיות חלק ממערכת גדולה יותר, שבה השפעה אינה מוגבלת למקום או לזמן

לימד: כי השמות הם ביטוי לכוחות הנפש שבאדם, ושינוי השם)'(אורות הקודש, חלק ג הראי"ה קוק הוא פעולה רוחנית המרחיבה את הכלים להכיל אור חדש. כשם שהאדם מתפתח, כך הכוחות שבו צריכים לקבל גילויים חדשים, ושינוי השם מהווה את הפיכת הכוח מהכוח אל הפועל. אם אדם נשאר מקובע בשם הישן שלו, הוא מותיר את נשמתו כלואה בתוך העבר, אך כאשר הוא נפתח אל

.הייעוד האלוקי שבו, השם החדש הופך למפתח שדרכו זורם שפע שלא היה יכול להופיע קודם לכן

ביאר: את סוד האבהות שיש בשם אברהם. אברהם אבינו לא היה)(פרשת לך לך הנתיבות שלום רק אב ליצחק, אלא הוא הפך להיות אב לכל אדם שמחפש את הקדוש ברוך הוא בעולם. השינוי משמו של אברם, שביטא אדם פרטי בודד, לשמו של אברהם, המכיל בתוכו את האות ה' המרמזת על עולם הבא ועל המלכות, מלמדנו כי הייעוד שלנו הוא לצאת מעצמנו ולכלול בתוכנו את נשמות ישראל כולן. כאשר אדם זוכה למדרגה זו, אין הוא עוד אדם פרטי, אלא הוא הופך להיות צינור שדרכו הקדושה עוברת לכל העולם, וזוהי הסיבה שאין לקרוא לו בשם הישן, שכן הוא כבר

.אינו אותו אדם שהיה

העומק המונח כאן הוא שהשם אברם, בעבורנו, אינו אלא המדרגה הראשונית שבה כל אחד מאיתנו נמצא – הניסיון לבנות את עצמנו, להתקיים, לשמור על ייחודיות. אך אברהם הוא השאיפה ,העליונה לביטול ה"יש" הפרטי לטובת ה"אין" האלוקי. כל עוד אנו עסוקים בשימור ה"אברם" שבנו ,אנו נותרים מוגבלים. אך ברגע שאנו מעזים להשתנות, להשיל את המעטפת ולהתחבר אל הברית אנו הופכים לאברהם, לאנשים שנושאים בשורת נצח, לאנשים שכל מהותם היא להוסיף אור וחיים בעולם, להוליד נשמות, להוליד דרכים חדשות של אמונה. זוהי ההבנה שכל אחד מאיתנו יכול להפוך את השם שניתן לו בתחילת דרכו לשם של ברית, לשם של השפעה, לשם שדרכו הקדוש

.ברוך הוא מאיר את העולם, וכל קריאה בשם זה היא תזכורת לייעוד הנצחי שלנו

החיבור העמוק בין השם לבין הנפש פותח לנו צוהר אל עולמו הפנימי של האדם, אל ההבנה שהשם שאנו קוראים בו לזולת אינו רק אמצעי זיהוי, אלא כלי שדרכו אנו מעוררים את תמצית נשמתו. כאשר אנו קוראים לאדם בשמו, אנו לא רק פונים אליו, אלא אנו מחברים אותו אל השורש הרוחני שלו, אל המהות שהבורא נטע בו. השאלה אם לקרוא לו אברם או אברהם נוגעת בשאלה האם אנו רואים את האדם בנקודת המוצא הטבעית שלו, או שמא אנו פונים אל הנקודה הנשמתית

.הגבוהה שבה הוא שואף להיות, אל אותה ברית של נצח

, ביאר: כי שם האדם הוא עצמותו, והוא המורה על עניינו)(פרק ב המהר"ל מפראג, גבורות השם של האדם ועל מהותו. כשם שהקב"ה קרא לאברהם בשם אברהם, הוא גילה בו כוח חדש, כוח שאינו תלוי במציאות הארצית, אלא כוח של השפעה אלוקית. ההבנה הזו מלמדת אותנו שכאשר אנו פונים לאדם, עלינו לבחור את המילים שמעצימות את מה שבו, ולא את המילים המזכירות את מה שהיה או את מה שהוא כפוף לו מצד הטבע. שם הוא כלי קיבול לאור, ואם נשתמש בכלי

.קטן – אברם – אנו עלולים לצמצם את האור שיוכל להופיע באותו אדם

חידש: כי האות ה' שנוספה לשמו של אברהם היא המפתח)(פרשת לך לך בספר שם משמואל .שדרכו ה' מאיר את עולמו. האות ה' היא אות של תפילה, של נשימה, של חיבור אל הנשמה היתרה ,אברהם הפך להיות בחינת מרכבה לשכינה משום שהוא היה מוכן לוותר על ה"אני" הקטן שלו על ה"אברם" שבו, כדי להיות כלי רחב לכלל ישראל. האמונה שלנו בהנהגה היא שהאדם נמצא בתהליך מתמיד של התעלות, וכל שם שניתן לו בתחילת הדרך הוא רק השער, אך הייעוד הוא ,להיות אברהם. העבודה שלנו היא להאמין בטוב שבאדם, לראות בו את הפוטנציאל הגדול ביותר

.ולקרוא לו בשם שמחבר אותו לדרגה הגבוהה ביותר שלו

נראה להסביר, כי המפגש שלנו עם האחר הוא הזדמנות לקדש את השם. כאשר אנו פונים לאדם בשמו המלא, אנו בעצם אומרים לו: אני רואה אותך כמי שאתה יכול להיות, אני מאמין בכוח שלך לשנות, אני מכבד את הנשמה שפועמת בך. זוהי הנהגה של אהבה שאינה מסתפקת בחיצוניות, אלא חודרת אל פנימיות הדברים. אם נתייחס לאדם לפי המגבלות שלו, לפי העבר שלו, אנו נשאיר אותו קטן. אך אם נתייחס אליו לפי שם המעלה שלו, אנו נעזור לו לצמוח. זוהי האמונה בהשגחה פרטית, שהיא היא הכוח שמאפשר לאברהם להיות אב המון גויים. אנחנו לא רק קוראים לאדם בשם, אנחנו מזמנים לו את האפשרות להיות מי שהוא נועד להיות. החיבור הזה אל האדם הוא החיבור אל הקדוש ברוך הוא, כי בתוך כל שם אנו מוצאים רמז לאותיות הנשמה, ולכן ,ראוי שנבחר תמיד בדרך שמרוממת, בדרך שמעלה, בדרך שמחוברת לתוספת האות הקדושה

.ה', המאירה בתוכנו-ה

ההתבוננות על סוגיית השמות אינה נעצרת רק בחילופי אותיות בכתבי הקודש, אלא מחלחלת אל תוך מערכת היחסים העדינה והמורכבת שבין אדם לחברו. המצפן הפנימי שלנו, זה המכוון אותנו כיצד להלך בעולם, נבחן דווקא ברגעים הקטנים שבהם אנו פונים אל הזולת. האם אנו בוחרים לראות את האדם שמולנו כפי שהוא מוגבל בזיכרונות העבר, בטעויות שלו או בתיוגים שדבקנו בו, או שמא אנו בוחרים לראות בו את הפוטנציאל הנשמתי, את השם החדש שנועד

?להוביל אותו אל ייעודו הנצחי

ביאר: כי שינוי השם מהווה הכרזה)'(פירושו לספר בראשית, פרק י"ז, פסוק ה רבי שמשון רפאל הירש על היעוד העתידי של האדם, וכי האחריות שלנו היא לראות באחר את הגרעין הזה המבקש לצמוח ולהתפתח. לפי דבריו, כאשר אנו פונים לאדם, עלינו להישמר שלא להכניס אותו שוב אל ;תוך המיכל המצומצם של שמו הקודם. היחס שאנו נותנים לזולת הוא הכוח המניע של השתנותו אם נתייחס לאדם בשמו המלא, בשם המכיל בתוכו את השאיפה לאלוקות, אנו מעניקים לו את הלגיטימציה הנפשית להיות אדם גדול יותר מכפי שהיה עד כה. המוסר הזה דורש מאיתנו עין

.טובה, היודעת להבחין בטוב החבוי באדם גם כאשר הוא טרם התגלה במלואו

נכתב: כי השמירה על כבודו של הזולת)(רבינו יונה מגירונדי, שער שלישי בספר שערי תשובה והימנעות מכל דבר העלול לביישו היא אחת מאבני הנגיף של היראה והאהבה. הבנתנו את האיסור לקרוא לאברהם בשם אברם, גם אם הוא נותר בגדר הוראה מיוחדת, מלמדת אותנו על הרגישות הגבוהה הנדרשת בשפתנו. מילים יש להן משקל של עולמות, ושם הוא המפתח לנשמה. מוסר ,החיים כאן הוא שאין לנו רשות להקל ראש בשמות של אנשים, בתארים שבהם אנו מכנים אותם או בדרך שבה אנו בוחרים להציג אותם בפני אחרים. העקביות והדיוק בשם אינם רק עניין של נימוס, אלא עניין של יושרה פנימית – האם אני נאמן למי שהאדם הזה מבקש להיות, או שאני

?כובל אותו לדימוי שלי עליו

עלינו להפנים כי כל קריאה בשמו של אדם היא פעולה של יצירה. כמו שאנו משתדלים לא לפגוע ברגשותיו, כך עלינו לשאוף להעצים את דרגתו על ידי הפנייה אליו בשם המעלה. זהו המצפן המוסרי שלנו: אדם שחי חיים של אמונה, מחפש תמיד את הדרך להעלות את הזולת, לשקף לו את האור שבו, ולא להותיר אותו במקום שבו הוא מרגיש חסר או מוגבל. כאשר אנו קוראים לאדם בשמו המלא, אנו מצהירים כי הוא אינו רק בשר ודם, אלא נשמה שנתנה בה הבטחה. המוסר הפשוט הזה, שמתחיל מהקפדה על שמות, נבנה בהדרגה לכדי השקפת עולם המקדשת את החיים ואת הצלם האלוקי שבהם, וממנה אנו שואבים את הכוח להיות אנשים שרואים, מעריכים

.ומרוממים את סביבתם בכל עת ובכל מקום

הנה אנחנו מגיעים אל התחנה שבה התיאוריה פוגשת את הלב, אל המקום שבו הלימוד הופך :לחלק מהדופק של יומנו. ההתבוננות בסוגיה זו מלמדת אותנו תובנה יסודית בחכמת החיים הדיבור שלנו אינו רק כלי להעברת מידע, אלא כלי של יצירה. כאשר אנו פונים אל הזולת, יש ,בידינו הכוח לקבוע איזו מציאות אנו מעוררים בו – האם את המציאות המצומצמת של העבר

.או את המציאות המרוממת של הייעוד

יום, עלינו לאמץ את הדרך של אברהם אבינו. בכל אדם שאנו פוגשים, בכל בן-בחיי היום משפחה או חבר, קיימת דרגה של אברם, של מוגבלות ושל ארציות, אך קיימת בו גם נקודת אברהם, הנקודה שבה הוא מבקש להיפתח אל האינסוף, אל האמונה, אל הנתינה. כשאנו בוחרים ,להדגיש את הטוב, להאמין בפוטנציאל הגלום בו ולפנות אליו מתוך כבוד למה שהוא יכול להיות אנו בעצם קוראים לו בשם אברהם. אנו מעניקים לו את האמון הנחוץ כדי שיפרוץ את הגבולות של עצמו. זוהי דרך של חסד, דרך המאפשרת לאדם לצמוח מתוך ההכרה שיש מי שרואה בו את

.האור הגדול, ולא רק את העבר המוגבל

:עיקר העניין:עיקר העניין

בסופו של דבר, הסוגיה שלנו חורגת הרבה מעבר לבירור הלכתי כזה או אחר, והיא נוגעת בלב האמונה והיחס האנושי. הקדוש ברוך הוא שינה את שמו של אברהם אבינו כדי ללמדנו שהאדם אינו נגזרת של המציאות הקודמת שלו, אלא בריה שיש לה כוח בלתי פוסק להתעלות ולהתחדש. כאשר אנו מתבוננים בזולת, עלינו להביט בו בעיניים המזהות את הצלם האלוקי, את האברהם שבו, ולא את האברם שבו הוא שרוי לעת עתה. כל שם הוא קריאה לפעולה, וכל פנייה אנושית היא הזמנה לגילוי

.הנשמה והעצמתה

השם שאנו נותנים לזולת הוא המראה שבה הוא יראה את עצמו, וככל שנכבד את .השם הגבוה כך נסייע לו לפרוץ את גבולות העבר ולהפוך לאור המאיר את העולם בידינו הכוח לרומם את המציאות על ידי הדיבור שלנו, כאשר אנו בוחרים לראות

.את האדם בדרגת השלמות אליה הוא שואף להגיע