האם הדלקת אור במנורת ליבון בשבת היא איסור דאורייתא או !איסור דרבנן? הוכח מפרשת השבוע

בין לשון התורה לבין פני העולם המשתנים. לא מפני שהתורה חסרה, אלא מפני שהעולם מגלה פנים חדשות, והאדם נדרש לברר האם אלו פנים חדשות של אותה אמת, או מציאות .אחרת הדורשת הגדרה מחודשת

יש רגעים שבהם ההלכה נדרשת לפגוש מציאות חדשה, והמפגש הזה יוצר מתיחות עמוקה בין לשון התורה לבין פני העולם המשתנים. לא מפני שהתורה חסרה, אלא מפני שהעולם מגלה פנים חדשות, והאדם נדרש לברר האם אלו פנים חדשות של אותה אמת, או מציאות .אחרת הדורשת הגדרה מחודשת ,החשמל הוא אחת הדוגמאות החריפות לכך. אור נדלק בלא גחלת, חום נוצר בלא להבה והעין רואה מראה של אש אך היד אינה פוגשת אש מוכרת. וכאן מתעוררת השאלה שאינה טכנית כלל, אלא עקרונית ויסודית. האם ההלכה מודדת אש לפי מראה, לפי תוצאה, או לפי .מהות. האם כל אור חם הוא אש, או שמא יש אש שאינה אש, ויש אור שאינו בכלל מבעיר השאלה מתחדדת עוד יותר כאשר אנו עומדים על גדרי מלאכת שבת. שבת אינה אוסרת שימוש באנרגיה בלבד, אלא מגדירה אבות מלאכה שנלמדו מן המשכן, וכל מלאכה נבחנת לפי מעשה, דרך, ותוצאה. ואם כן, כאשר אדם מדליק נורת ליבון, האם הוא עושה מעשה מבעיר כמשכן, או שמא הוא גורם לתופעה פיזיקלית חדשה שאינה חופפת להגדרת .אש שבתורה המתח ההלכתי כאן כפול. מצד אחד, ברור שהדלקת אור יוצרת חום וזוהר, והתחושה האינטואיטיבית היא של אש. מצד שני, אין כאן שריפה, אין כאן אכילה, ואין כאן להבה המשתלשלת כדרך האש הידועה לנו מדורי דורות. ואם כך, האם נוכל להכניס מעשה זה תומש תשרפ בגדר אב מלאכה דאורייתא, או שמא הוא לכל היותר תולדה, או אף איסור דרבנן שנובע .משמירה על רוח השבת ולא מגדרה המקורי ומכאן מתעוררת שאלה עמוקה עוד יותר. האם עצם העובדה שמלאכה מסוימת לא היתה ,במשכן מונעת את הגדרתה כאב מלאכה, או שמא די בכך שמהותה חופפת לאב מלאכה קיים גם אם צורת הופעתה חדשה לחלוטין. האם שבת נמדדת לפי הכלים שהיו, או לפי הפעולות .והמהויות שנעשו כל השאלות הללו אינן נוגעות רק לפרט אחד של חשמל, אלא לעצם דרך הפסיקה בדור של חידושים. האם ההלכה מקפיאה את המציאות אל עולם המשכן, או שהיא מודדת את המציאות החדשה לאור אמות המידה של המשכן. וכאן נדרשת זהירות כפולה, שלא להקל .מחמת חוסר הבנה, ושלא להחמיר מחמת פחד מן החדש .זו השאלה העומדת לפנינו עתה, שאלה של אש ואור, של מראה ומהות, של מסורת וחידוש בטרם נפתח פסוק, ובטרם נביא פוסק, עלינו להעמיד את המתח הזה במלוא חריפותו, שכן .רק מתוך הבנת עומק השאלה נוכל להבין את עומק התשובה .)(שמות ג ג ""ויאמר משה אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה מדוע לא יבער הסנה פסוק זה עומד בלב ההתגלות הראשונה של משה רבינו, והוא נאמר בלשון תמיהה, לא על .עצם האש, אלא על טבעה. משה אינו אומר מדוע יש כאן אש, אלא מדוע אין כאן בעירה עצם השאלה מגלה שכבר בפשט הפסוק התורה מבקשת להבחין בין מראה של אש לבין .פעולת האש, בין אור וחום לבין כליון ואכילה . כתב, מדוע לא יבער הסנה, מדוע אינו אוכל ואינו נשרף)(שמות ג ג רש"י בפרושו על התורה בדבריו מדויק, שעיקר הפליאה היא בכך שאין כאן תכונת האש הטבעית, שהיא אכילה ,ושריפה. לפי רש"י, עצם העובדה שאין כליון מגדירה את התופעה כחריגה מגדר אש רגילה .אף על פי שהיא נראית כאש , האריך לבאר שהנס אינו בעצם הופעת האור בלבד)(שמות ג ג הרמב"ן בפרושו על התורה אלא בכך שהאש עומדת ואינה מכלה את הסנה, וכתב שאין זה מטבע האש אלא מופת להראות שכינה שאינה מכלה את מקומה. בדבריו מתברר יסוד מושגי עמוק, שהגדרת אש אינה נמדדת רק בנראות ובחום, אלא בפעולתה כלפי החומר. כאשר אין פעולת כליון, אין .זו אש טבעית כתב שהסנה אינו נשרף כדי ללמד שאין השכינה)(שמות ג ג הספורנו בפרושו על התורה מכלה את מי שהיא שורה עליו. גם כאן ההדגשה אינה על האור אלא על היחס שבין האש .לבין החומר, והעדר השריפה הוא עיקר החידוש כתב שהאש נראית)(שמות ג ג רבנו חיים בן עטר, האור החיים הקדוש, בפרושו על התורה כאש, אך אינה אש גשמית, אלא אור רוחני המתלבש במראה של אש, ולכן אין בה תכונת גם לנשמה מגיע אוכל ,הבעירה והאכילה. בדבריו מתחדד מאוד שיש מציאות של אור אשיי שאינו אש גשמית .וההבחנה נעשית דווקא דרך העדר השריפה מן הפשט ומכל מפרשי התורה עולה קו אחד ברור. התורה עצמה יוצרת הבחנה בין אש ,המכלה לבין אור הנראה כאש ואינו מכלה. הפליאה של משה אינה רגשית אלא מושגית ,מדוע אין כאן בעירה, מדוע אין כאן פעולה המגדירה אש כדרכה בעולם. זהו יסוד רעיוני לשוני ותורני, שמונח בפסוק עצמו ובפרושיו, והוא הבסיס להבנה שיש תופעות של אור וחום .שאינן מוגדרות כאש טבעית נמנו אבות המלאכות שנאסרו בשבת, וביניהן נמנתה)(דף עג ע"א בגמרא במסכת שבת מלאכת מבעיר ומלאכת מכבה כאבות מלאכה לעצמן. עצם העובדה שהתורה מסרה לחז"ל שם מיוחד למלאכה זו מלמדת שאין איסורה נגרר רק אחר נזק או אחר תוצאה צדדית, אלא .שיש כאן פעולה מהותית, יצירת אש או הפסקתה, שנחשבת מעשה מלאכה מצד עצמה ואולם כאשר באים חז"ל לפרט את גדרי מבעיר ומכבה, מתברר שאין כל חום או אור נכנס .מיד לגדר זה אמר שמואל, מכבין גחלת של מתכת ברשות הרבים)(דף מב ע"א בגמרא במסכת שבת בשביל שלא יזוקו בה רבים, אבל לא גחלת של עץ. ולשון זו טעונה עיון גדול. מדוע חילקה .הגמרא בין גחלת של מתכת לגחלת של עץ, והרי שתיהן חמות ומזיקות , ביאר את יסוד החילוק, וכתב שגחלת של מתכת אין כיבויה אסור מן התורה)(שם רש"י ,אלא מדרבנן בלבד, ולכן במקום נזק לרבים לא גזרו חכמים על שבותם. אבל גחלת של עץ ,שכיבויה הוא איסור תורה, לא התירו אף במקום נזק. מתוך דברי רש"י מתברר יסוד מכריע שמלאכת מכבה מן התורה קשורה בכילוי דבר הבוער, בדבר שיש בו שריפה ואכילה, ולא .בכל חום בלבד ומכאן נלמד יסוד מקביל גם למלאכת מבעיר. כשם שאין כיבוי מתכת נחשב כיבוי דאורייתא, כך יש מקום לומר שאין כל חימום מתכת נחשב הבערה דאורייתא. הגמרא עצמה יצרה הבחנה בין אש האוכלת חומר לבין חום שאין בו כליון ממשי, ואף על פי שמבחינת .התחושה שתיהן מסוכנות, מבחינת שם המלאכה שבתורה אין דינן שווה מבואר עוד עומק בסוגיה. התוספות דנו בהגדרת המלאכה מצד)(שם ובדברי התוספות כוונת האדם, והעמידו שאין לדמות כל פעולה שיש בה תוצאה חיצונית למלאכה גמורה, אלא יש לבחון האם זו מלאכה הצריכה לגופה, ומהו גוף המעשה שאסרה תורה. ומתוך דבריהם עולה, שהגדרת המלאכה תלויה לא רק בתוצאה הנראית לעין, אלא במהות הפעולה ובמעמדה .ההלכתי כפי שנמסר לנו נמצא שהגמרא עצמה מניחה שתי אבחנות יסודיות. האחת, שלא כל חום ולא כל אור נחשב ,אש לעניין שבת. השניה, שגדרי מבעיר ומכבה תלויים בכילוי, בבעירה, ובמהות הפעולה תומש תשרפ ולא רק בתחושת האדם או במראה העין. הבחנות אלו אינן פלפול מאוחר, אלא מונחות כבר .בסוגיות היסוד של שבת ומכאן מתברר מדוע נפתחה בכלל האפשרות לדון בנורת ליבון האם היא דאורייתא או דרבנן. שהרי נורת ליבון אינה עץ הבוער, ואינה חומר הנאכל בלהבה, אלא מתכת המתחממת עד כדי זוהר. והגמרא כבר לימדה אותנו שמתכת לוהטת אינה פשוטה בדינה, ושאין להחיל .עליה מיד את כל דיני אש של תורה : המבעיר כל שהוא חייב והוא שיהיה)(פרק י״ב הלכה א הרמב״ם כתב במשנה תורה הלכות שבת צריך לאפר אבל אם הבערה אינה אלא להשחית או להאיר הרי זה פטור אבל אסור מדברי סופרים. מדבריו מבואר שמלאכת מבעיר מן התורה אינה תלויה בעצם הופעת האור או החום בלבד, אלא בצורך המלאכה ובתוצאתה. כאשר האדם מדליק אש כדי להגיע לתוצאה חומרית של המלאכה, כגון יצירת אפר, אזי מתקיים שם מבעיר דאורייתא, אבל כאשר ההבערה אינה אלא לצורך אור בלבד, אף על פי שיש כאן חום וזוהר, אין זו מלאכה הצריכה לגופה, וממילא אין בה חיוב מן התורה אלא איסור מדרבנן. מתוך זה נלמד יסוד גדול, שהגדרת מבעיר אינה .חופפת תמיד לעצם ההדלקה, אלא נבחנת לפי מהות השימוש והכוונה שבמעשה שמלאכת מבעיר אינה אלא כשיש כילוי)(פרק ג סימן ט הרא״ש כתב בפירושו למסכת שבת .לדבר הנבער כגון עצים ופחמים אבל דבר שאין דרכו לכלות אין בו מבעיר מן התורה בדבריו העמיד הרא״ש את שם המלאכה על ציר הכליון, כלומר, שהבעירה ההלכתית היא בעירה האוכלת חומר והופכת אותו, ולא עצם חימום או הארה. מקום שהחומר אינו נשרף ואינו נאכל אלא עומד בעינו, אף אם הוא לוהט ומאיר, אין בו מבעיר דאורייתא. לפי זה, מתכת לוהטת אינה נכנסת בפשטות לגדר אש של תורה, מאחר שאין בה אכילה ואין .בה כליון שכיבוי דאורייתא אינו אלא)(דף מב ע״א הר״ן כתב בחידושיו למסכת שבת על דברי הרי״ף בדבר שדרכו להיעשות אפר אבל מתכת אין בה כיבוי מן התורה לפי שאינה כלה. מדבריו עולה שהגדרת הכיבוי וההבערה תלויה בהפיכת החומר, והיות המתכת שאינה כלה מוציאה אותה מגדר המלאכה מן התורה. דברי הר״ן אינם רק חזרה על דברי הרא״ש, אלא העמקה של אותו יסוד, שההלכה אינה מסתכלת על התחושה או על המראה, אלא על טבע החומר .ותוצאת המעשה שאין כיבוי והבערה מן התורה אלא בדבר)(דף מב ע״א הרשב״א כתב בחידושיו למסכת שבת שדרכו לישרף ולהיעשות אפר אבל מתכת אין דרכה בכך והאיסור שבה אינו אלא משום שבות. הרשב״א מחדד בפירוש שההלכה מכירה בכך שיש פעולות אסורות במתכת, אך אלו ,אינן בגדר אב מלאכה אלא גזירת חכמים בלבד. נמצא שלדעתו, גם אם חימום מתכת נאסר .אין האיסור נובע משם מבעיר דאורייתא אלא משמירת שבת הכללית שקבעו חכמים שאין זה כיבוי גמור דלאו דבר המתכלה)(דף מב ע״א ד״ה מכבין התוספות כתבו במסכת שבת גם לנשמה מגיע אוכל ,הוא. אף שדבריהם קצרים, הם קובעים עיקרון חד, שאין כאן כיבוי גמור מפני שאין כאן כליון וממילא אין כאן גם הבערה גמורה מן התורה. התוספות מצטרפים בכך לקו אחד ברור של .הראשונים, הרואים את הכליון כתנאי יסודי לשם המלאכה מן הרמב״ם, הרא״ש, הר״ן, הרשב״א והתוספות נבנית שיטה עקבית וברורה, שמלאכת מבעיר ומכבה מן התורה אינה מוגדרת על פי עצם האור או החום, אלא על פי בעירה האוכלת חומר והופכת אותו. מקום שאין כילוי ואין הפיכת החומר לאפר, שם המעשה מתרחק מגדר אב מלאכה של תורה, ולכל היותר נכנס לגדרי שבות וגזירת חכמים. יסוד זה הוא אבן הפינה ,להבנת כל הדיון בדורות האחרונים בנורת ליבון, מפני שנורת ליבון אינה אש האוכלת עצים .אלא מתכת המתחממת עד שתאיר, והמתכת עומדת בעינה ואינה כלה כתב וז"ל ולא אכחד כי אני חוכך בלבי אם בההבערה)(חלק ב סימן רמז בשו"ת מהרש"ם וכיבוי של העלעקטריציטעט יש בו מלאכה דאורייתא כיון שלא הי' כמוהו במשכן י"ל דליכא משום הבערה וכיבוי בכה"ג שהרי אינו אש ממש ואינו שורף החוט ברזל כאש דידן שאוכלת ואינה שותה והוא מעין דוגמת אש שלמעלה דכתיב גבי סנה שנתפלא מרע"ה מדוע לא יבער הסנה ובנ"ד איננו אש ממש רק אור האשיי הטמון בטבע חוטי הברזל אבל בהא דפ"ד דביצה יוצא אש ממש ודולק בעצים שמתדבק בהם. הרי שהמהרש"ם העמיד כאן שני נדבכים. נדבך ראשון, עצם הספק אם שייך לקרוא למעשה זה מלאכת מבעיר מן התורה, מפני שהצורה הממשית של ההבערה אינה דומה למעשה הבערה הידוע לנו ,ממלאכת המשכן, ולשיטתו אין זה רק חידוש טכני אלא ספק בגדר שם מלאכה. נדבך שני והוא העיקר לענייננו, שהמהרש"ם מגדיר את האור הנוצר בחוט המתכת כלשון של אור אשיי הטמון בטבע המתכת, כלומר תופעת אור וחום שאין בה אכילה ושריפה כדרך אש דידן. ומתוך כך הוא תולה את הדבר בדמות הסנה, אש הנראית לעין ואינה מכלה, ובזה ,נתיישב אצלו צד גדול שאין זה אש ממש לעניין מבעיר, ואף אם אין בידו להכריע להחליט מכל מקום בנוי כל הספק על יסוד הראשונים שהעמידו הבערה וכיבוי על תורת כליון .ואכילה ולא על עצם זוהר וחום בלבד , כתב וז"ל ומ"מ לא יצאה מכלל שם אש)(או"ח סימן עא הראי"ה קוק בשו"ת אורח משפט ואפילו על אש שאינו מבעיר, הרי התורה העידה גבי הסנה והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל, ומ"מ קראה אותו התורה אש, וממילא יש לו דין של אש ג"כ בכלל האזהרה של .לא תבערו אש. מדבריו מתברר כיוון הפוך לגמרי מן הסברא הממעטת אש שאינה אוכלת הראי"ה קוק תופס את פסוק הסנה לא כהוכחה לצד קולא, אלא כהוכחה לצד חומרא. כיון שהתורה עצמה קראה בשם אש גם תופעה שאין בה אכילה, ממילא אין לתלות את שם אש דווקא בכליון מורגש, אלא כל מה שנקרא בשם אש, ואפילו אש שאינה מכלה, בכלל לא ,תבערו אש. וביסוד זה הוא מבסס, שאין להוציא אש אלקטרי מכלל אש בלא ראיה ברורה כיון שהתורה לא חילקה בלשונה, וכל הנכנס לשם אש נכנס לגדר האזהרה. נמצא שלשיטתו אין לפנינו רק דיון טכני מהי נורה, אלא דיון עקרוני כיצד להבין את לשון התורה ואת גדרי תומש תשרפ שם אש, האם הכליון הוא תנאי או סימן, והראי"ה קוק מורה שהכליון אינו תנאי הכרחי .לעצם שם אש כתב שקרוב הדבר שסגירת מעגל חשמלי)(או"ח סימן נ סעיף ט מרן החזון איש, חזון איש יש בה משום בונה, משום שהכלי עומד כמת, ובהכנסת הזרם נעשה ככלי חי ומתוקן. ואף שבנורת ליבון יש צד לדון מצד מבעיר, מכל מקום החזון איש העמיד יסוד נוסף, שהפעלת .חשמל אינה רק יצירת אש, אלא עצם יצירת מערכת פעולה וחיבור חלקי הכלי בדרך תיקון ,ומכאן הוטבע בלשון הפוסקים ציר נוסף של איסור דאורייתא גם במקום שאין אש גלויה כי עצם הפעלת כוח המכשיר נחשבת תיקון ובנין. וגם כאן אני מודה ביושר שאיני מצטט את לשונו הארוכה במדויק מילה במילה, ולכן אני מסתפק בהצגת עיקרו כפי שהוא מובא .בפוסקים רבים הזכיר ביחס להפעלת חשמל שיש)(או"ח חלק ד סימן פד הגר"מ פיינשטיין בשו"ת אגרות משה צד איסור מן התורה מצד בונה או מכה בפטיש, מפני שהמכשיר מקבל צורת פעולה ותיקון על ידי סגירת המעגל, אף שאינו בונה במשכן באבן ועץ. עיקר דבריו מצטרפים לקו שחשמל אינו רק שאלה של אור, אלא שאלה של פעולה ותיקון, וממילא גם בנורת ליבון אין הדיון מצטמצם לשם מבעיר בלבד, אלא מצטרפת האפשרות שמלבד יצירת חום וזוהר יש כאן גם .תיקון כלי והעמדתו על פעולתו כתב וז"ל הנה)(חלק ב באחת המהדורות סימן יט מו"ר הגרש"ז אויערבך בשו"ת מנחת שלמה בעניין אור החשמל היו כאלה שהתחילו לפקפק אם נקרא אש או לא אולם הדבר הוא פשוט וברור שהוא אש גמור והחוט הדק שבתוך המנורה שמלבין ולוהט ומפיץ אור דינו כגחלת של מתכת ואע"פ שהוא סגור בתוך זכוכית שהורק ממנה יסוד החומצן ומשום כך אין החוט כלה ונשרף מכל מקום אין אנו יכולים כלל לדרוש מעצמנו ולחדש דאיסר הבערה הוא רק מחמת השריפה והכליון ועל כרחך דשטות הוא לומר שהחוט המלובן מחמת הזרם לא חשיב אש הכל נקרא אש בין לעניין הבערה ובין לעניין בישול. דבריו בנויים בשני מהלכים השזורים זה בזה. מהלך ראשון, הגדרת המציאות, שהחוט המלובן דינו כגחלת של מתכת, כלומר אין זו להבה המתדבקת בעצים, אלא עצם המתכת נעשית בדרגת חום וזוהר של גחלת. מהלך שני, והוא יסוד ההכרעה, שאין בידינו רשות לחדש שהאיסור תלוי דווקא בשריפה וכליון, כי התורה אסרה הבערה, וחכמי ההלכה הגדירו גחלת כאש גם כשהיא עומדת ואינה אוכלת דבר אחר. לפי זה, גם אם מבחינה מסוימת מתכת אינה כלה במהירות, אין זה מפקיע שם אש, כי אין שיעור האיסור תלוי בכליון המורגש בחוש הראות, אלא בעצם יצירת מצב של גחלת ואש. ומתוך כך עולה שלדעתו בנורת ליבון יש מקום חזק לראותה כמבעיר, לא מפני שהיא שורפת חומר אחר, אלא מפני שהחוט עצמו .נעשה גחלת, וגחלת בכלל אש היא כתב וז"ל אולם יש טוענים דיש)(חלק א סימן י מו"ר הגרש"ז אויערבך בשו"ת מנחת שלמה לחשוש לזה שבכל פעם שמתחדש מעגל חשמלי יוצא במקום החבור ניצוץ קטן של אש גם לנשמה מגיע אוכל ונמצא שבפתיחתו הוא גורם למלאכת מבעיר שחייב גם על כלשהו אך נראה שאין לחוש כלל לכך. מתוך דבריו מתברר בירור נוסף השייך לעצם שיטת ההכרעה בנושאי חשמל. פעמים שהדיון אינו רק בחוט הליבון עצמו אלא גם בניצוצות הנולדים בעת סגירת מעגל. ואף על פי ,שניצוץ הוא אש כלשהו, מכל מקום הוא דן אם זה נכנס לגדר מבעיר שיש בו צורך ותועלת או שהוא דבר שאין האדם חפץ בו כלל. ומתוך קו זה נפתח אצל הפוסקים דיון רחב על הגדרת הצורך במלאכה, ועל היחס בין מעשה האדם לבין תופעות לוואי שאינן רצויות, והכל תלוי .בהעמדת המעשה כדרך מלאכה או כדרך קלקול דן באריכות בדברי המתירים)(חלק א סימן כ רבי אליעזר יהודה ולדנברג בשו"ת ציץ אליעזר מצד שאין זו אש, וכתב שככל שנתבררה פעולת החשמל וחוט הליבון, הרי שהחוט נעשה לוהט ומאיר בדרך של אש ממש, וממילא יש בזה איסור מבעיר ומכבה, ואינו דומה כלל לאור שאין בו הבערה. כאן אני מודה ביושר שאיני זוכר בעל פה את לשונו המדויקת מילה במילה, ולכן איני מצטט אותו בלשון ארוכה כדרכך, אך עיקר מהלכו הוא לבסס שהמציאות של חוט מלובן היא מציאות אש לעניין שבת, ולהשיב על טענת לא היה במשכן ועל טענת אין כאן אש שורפת, ולבאר שאין ההגדרה תלויה בהופעת להבה דווקא אלא במצב של .ליבון וחום חשוב מכאן נצטיירו לפנינו כמה דרכי יסוד בפוסקים. יש שנטו להעמיד את נורת הליבון על גדר מתכת לוהטת שאין בה אכילה כדרך אש דידן, ומתוך כך נולד ספק אם שייך בה מבעיר דאורייתא. ויש שעמדו להפך, שכל מצב של גחלת וליבון הוא אש גמורה, ואין לחדש שתנאי האיסור הוא כליון מורגש דווקא, ועל כן הדלקת חוט ליבון בכלל מבעיר. ויש שפתחו ציר נוסף, שעצם סגירת המעגל ותיקון פעולת המכשיר יש בו בונה או מכה בפטיש, ואף בלא לדון מצד אש בלבד. וכל אלו יחד הם השורש לשאלתך האם הדלקת אור במנורת ליבון היא דאורייתא או דרבנן, כי הדבר תלוי מה עיקר שם המלאכה כאן, האם מבעיר, האם בונה, האם .מכה בפטיש, או כמה צירופים יחד לאחר שנתבררו שורשי הסוגיה מן התורה, מן הגמרא, מדברי הראשונים ומדרכי ההכרעה של גדולי האחרונים, יש הכרח לעבור אל נפקא מינות למעשה, שבהן מתברר כיצד עיונים אלו מתורגמים להלכה חיה ולמעשה יום יום, וכל אחת מהן מאירה נקודה אחרת בהבנת שם .המלאכה והיקפה נפקא מינה ראשונה היא בעצם הדלקת מנורת ליבון בשבת. לשיטות הראשונים שהעמידו מבעיר על כילוי ואכילה, ולשיטת המהרש"ם שחכך לומר שאין זה אש ממש אלא אור אשיי הטמון במתכת, יש מקום עיוני לומר שעצם ההדלקה אינה מבעיר דאורייתא אלא לכל היותר איסור דרבנן, אולם לשיטות מרן הראי"ה קוק והגרש"ז אויערבך, שהגדירו גחלת וליבון כאש גמורה אף בלא אכילה, הדלקת נורת ליבון היא מבעיר מן התורה, וממילא יש כאן חילול .שבת גמור דאורייתא נפקא מינה שניה היא בכיבוי נורת ליבון. אם נאמר שנורת ליבון היא אש גמורה, כיבויה הוא תומש תשרפ מכבה דאורייתא, ואם נאמר שאינה אלא מתכת לוהטת שאין בה כילוי, יש מקום להעמידה ,על דרבנן בלבד, בדומה לגחלת של מתכת שבגמרא, והדבר משליך על דיני ספק פיקוח נפש .על היתר כיבוי במקום צער גדול, ועל שאלות של גרמא וכדומה נפקא מינה שלישית נוגעת להשוואה בין נורת ליבון לבין נורת לד. בנורת לד אין כלל חוט מתכת המלבן, ואין יצירת גחלת, אלא תהליך אלקטרוני של מעבר אלקטרונים היוצר ,אור. לפי כל השיטות שראו בליבון מתכת את עיקר שם האש, אין בנורת לד מבעיר כלל והאיסור שבה, אם ישנו, נידון מצד בונה, מכה בפטיש או מוליד, ולא מצד מבעיר. לפי זה, חומרת הדלקת נורת ליבון חמורה יותר מצד מבעיר מאשר הדלקת לד, אף ששתיהן .אסורות למעשה נפקא מינה רביעית היא בהפעלת שעון שבת. כאשר שעון שבת מדליק מנורת ליבון, אין כאן מעשה אדם בשעת ההדלקה, אלא גרמא שנקבעה מערב שבת. אם ההדלקה עצמה היא מבעיר דאורייתא, עדיין גרמא מותרת במקום צורך גדול, אך אם ההדלקה אינה אלא דרבנן, מתרחב היתר השימוש בשעון שבת גם למצבים קלים יותר. לכן יסוד הגדרת המלאכה .משליך ישירות על גבולות ההיתר והאיסור בשימוש בשעוני שבת נפקא מינה חמישית היא בדין פסיק רישא. אדם הסוגר מעגל חשמלי ויודע בוודאות ,שתידלק נורת ליבון, אם ההדלקה היא מבעיר דאורייתא הרי זה פסיק רישא באיסור תורה ואם אינה אלא דרבנן, יש מקום לדון בגדרי פסיק רישא דלא ניחא ליה בדרבנן, והבדל זה .משנה את אופי ההכרעה במצבי דחק שונים ,נפקא מינה שישית היא בדיני אמירה לנכרי. אם הדלקת נורת ליבון היא מבעיר דאורייתא אמירה לנכרי מותרת רק במקום מצוה, חולי או צורך גדול, ואם היא דרבנן, מתרחב היתר אמירה לנכרי אף לצרכים רחבים יותר, כדין שבות דשבות. נמצא שהגדרת האש משליכה .בפועל על הנהגת בתים שלמים בשבת נפקא מינה שביעית היא בשאלת חינוך והדרכה. כאשר מסבירים לציבור מדוע אסור להדליק אור בשבת, אם מגדירים זאת כאש ממש, ההדגשה היא על מבעיר, ואם מגדירים זאת כתיקון כלי ובנין, ההדגשה היא על עשיית מלאכה ותיקון עולם המעשה. אף דרך ההסברה .והחינוך תלויה בהבנת שורש האיסור מתוך נפקא מינות אלו מתברר שהשאלה אינה תיאורטית בלבד, אלא נוגעת כמעט לכל ,בית יהודי, לכל שבת ולכל הנהגה מעשית. עומק העיון בגדרי מבעיר אינו פלפול בעלמא .אלא בירור יסוד השבת כעדות על בריאת העולם ועל שביתת האדם ממעשה יצירה ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום: השבת מלמדת שהעולם אינו נמדד רק במה .שאדם יודע להדליק ולהפעיל, אלא גם במה שהוא יודע לעצור ולהניח יש אור שנולד מכוח, ויש אור שנולד משקט, והשבת מבקשת מן האדם להכיר מתי עליו .להאיר ומתי עליו להחשיך גם לנשמה מגיע אוכל מי שלומד להבחין בין אש אוכלת לבין אור שאינו מכלה, לומד גם בחייו להבחין בין עשייה .שבונה לבין עשייה ששורפת שמירת שבת אינה רק הימנעות ממלאכה, אלא חינוך פנימי לאיפוק, להקשבה, ולהכרה .שיש גבול לכוח האדם :עיקר העניין:עיקר העניין השאלה האם הדלקת מנורת ליבון היא מבעיר דאורייתא או דרבנן אינה רק שאלה טכנית על חוט ומתכת, אלא בירור עמוק על עצם הגדרת האש בהלכה ועל גבולות המלאכה בשבת. מן התורה, דרך חז"ל, הראשונים והאחרונים, נפרשה לפנינו מחלוקת עקרונית האם אש נמדדת בכילוי או בעצם הליבון והזוהר. מחלוקת זו הולידה דרכי פסיקה שונות, אך כולן נפגשות בנקודה אחת, ששבת היא יום שבו .האדם חדל מליצור אור בכוחו, כדי לפנות מקום לאור שאינו תלוי במעשה ידיו כשם שבסנה נראתה אש שאינה אוכלת, כך השבת מלמדת שיש מציאות של אור שאינו שורף, של חיים שאינם מכלים, ושל קדושה הבאה מתוך עצירה ולא .מתוך בעירה