כיבוד הורים מול מלאכה מסוכנת היכן עובר הקו? הוכח מפרשת !השבוע

חד בין סכנה ממשית, ציווי של אם, ופרנסה שעליה נשען הבית כולו. התורה אינה בורחת ,משאלות כאלה, אלא דווקא משם היא מבקשת הכרעה. בפרשת שמות, בתוך מעמד האותות מתואר רגע שבו מטה נהפך לנחש, מראה שמגלם בו זמנית סכנה, שליחות והשגחה. "ויאמר

יש מצבים שבהם שאלה הלכתית אינה נולדת מספר, אלא מן החיים עצמם, מתוך מפגש חד בין סכנה ממשית, ציווי של אם, ופרנסה שעליה נשען הבית כולו. התורה אינה בורחת ,משאלות כאלה, אלא דווקא משם היא מבקשת הכרעה. בפרשת שמות, בתוך מעמד האותות מתואר רגע שבו מטה נהפך לנחש, מראה שמגלם בו זמנית סכנה, שליחות והשגחה. "ויאמר . הנחש איננו רק פרט בסיפור, אלא)(שמות ד ג "השליכהו ארצה וישליכהו ארצה ויהי לנחש .סמל למפגש בין אדם לסכנה שאינה תאורטית אלא מוחשית על רקע זה מתחדדת שאלה עכשווית, שאינה תיאורטית כלל. אדם העוסק בלכידת נחשים לפרנסתו, מקצוע שיש בו סכנה מתמדת אך גם תועלת ברורה, שכן מארס הנחשים מופק נסיוב המציל חיי אדם. יום אחד מתרחשת פרשה מטלטלת. נחש ארסי במיוחד, שנלכד והונח בקופסה סגורה, משתחרר ונעלם בתוך הרכב. הרכב ננעל, והלוכד פונה לביתו. באישון לילה נגנב הרכב, והגנב מוכש על ידי הנחש ונמצא בסכנת חיים. בית החולים פונה אל הלוכד כדי לדעת באיזה נחש מדובר, כדי להציל את הגנב. המעשה כולו נדמה כשרשרת של השגחה, נחש שנשלח מן השמים, סכנה שנגלגלה על ידי זכאי, והצלת נפש שנעשית דרך .מי שעוסק במקצוע זה אלא שכאן נכנס גורם נוסף, חד ובלתי מתפשר. אמו של לוכד הנחשים, כששומעת על הסכנה ועל מה שעלול היה להתרחש לבנה עצמו, מצווה עליו לחדול מן המקצוע המסוכן הזה. לא עצה, לא בקשה, אלא ציווי ברור של אם הדואגת לנפשו של בנה. וכאן מתייצבת השאלה במלוא חריפותה. האם הבן מחויב לשמוע בקולה, גם כאשר זו פרנסתו, גם כאשר תומש תשרפ מדובר במקצוע שמביא תועלת להצלת חיי אחרים, וגם כאשר מצד הדין מותר לאדם להכניס .עצמו לסכנה לצורך פרנסה השאלה מסתעפת לכמה צירים עמוקים. מצד אחד, מצות כיבוד אב ואם, שמחייבת שמיעה ,בקולם, אך הכלל הידוע שכיבוד אב משל אב, ואין הבן מחויב להפסיד ממון משלו. מצד שני איסור ונשמרתם מאוד לנפשותיכם, והדיון הרחב בפוסקים עד כמה מותר לאדם להסתכן לצורך פרנסה. מצד שלישי, עצם ההסתכלות על נחשים כסכנה אקראית או כשליחות מן השמים, לאור דברי חז"ל "נזדמנו לו נחשים", וההבחנה האם דין זה נאמר רק כאשר פגש .באקראי נחש, או גם כאשר עיסוקו הוא ללכת אל מקום הסכנה ביודעין ועוד מתווספת כאן שאלה עקרונית. האם עיסוק בלכידת נחשים לצורך נסיוב רפואי נחשב רק לפרנסה, או שיש בו גם צד של מצוה והצלת נפשות, ומה נפקא מינה לכך לענין שמיעה לציווי האם. האם יש לומר שכאשר יש צד מצוה אין לשמוע לה, כשם שבכל דבר מצוה אמרו כבוד המקום קודם. או שמא כאן גובר צער האם והחשש הממשי לסכנת הבן, עד שחייב הוא .לפרוש אף במחיר הפסד פרנסתו ,השאלה איננה רק על לוכד נחשים אחד, אלא על כל אדם הנכנס למקצוע שיש בו סיכון בין לפרנסה בין לתועלת הכלל, וניצב מול התנגדות הוריו. היכן עובר הקו בין אחריות אישית לפרנסה, בין מצוה והצלת אחרים, לבין החובה לשמוע לציווי הורים הדואגים לנפשו. כאן ,עומדת השאלה בכל כובדה, קודם בירור המקורות, ודורשת עיון מדוקדק מתוך הפרשה .מתוך דברי חז"ל, ומתוך הכרעת גדולי הפוסקים הפסוק העומד ביסוד הדיון נאמר בפרשת שמות בתוך מעמד האותות שניתנו למשה .)(שמות ד ג "כהכנה לשליחותו. "ויאמר השליכהו ארצה וישליכהו ארצה ויהי לנחש אינו מאריך בביאור עצם הופעת הנחש, אך מדבריו בכל)(שם רש"י בפרושו על התורה מקום שבו הזכירה התורה נחש, עולה יסוד ברור שהנחש איננו רק חיה מסוכנת, אלא כלי הנהגה והשגחה, שלעיתים נשלח להזיק ולעיתים נשלח לנסיון ולבירור. עצם הפיכת המטה .לנחש באה ללמד שהסכנה עצמה מצויה בשליטת ההשגחה, ואין היא מופיעה במקרה גרידא , מדגיש שהאותות שניתנו למשה לא היו מראות דמיוניים)(שם הרמב"ן בפרושו על התורה אלא מציאות מוחשית שנועדה לפעול יראה בלב הרואה. הנחש הוא נחש ממש, סכנה ממשית, כדי ללמד שהקב"ה שולט בכוחות ההיזק עצמם. מדבריו מתברר שהעיסוק בנחש .איננו עיסוק סמלי בלבד, אלא התמודדות עם סכנה אמיתית המופיעה בשליחות אלוקית , כותב בפשטות שהנחש הוא נחש כפשוטו)(שם רבי אברהם אבן עזרא בפרושו על התורה ,ומטרת האות היתה להראות שינוי ממשי בטבע. מתוך דבריו עולה שאין כאן רמז מופשט אלא מציאות שבה אדם עומד מול סכנה טבעית שנבראה בעולם, אלא שהשגחת ה' היא .הקובעת את תפקידה מאריך לבאר שהנחש מייצג כוח מזיק שבדרך כלל)(שם האברבנאל בפרושו על התורה האדם בורח ממנו, וכאן נדרש משה לראות שהכוח הזה עצמו נתון ביד ה'. הנחש אינו טוב גם לנשמה מגיע אוכל ואינו רע מצד עצמו, אלא שליח, וכאשר הוא מופיע במסגרת של ציווי אלוקי, הרי הוא חלק .ממערכת הנהגת העולם עומד על כך שהנחש הוא סכנה טבעית)(שם הנצי"ב מוולוז'ין בהעמק דבר על התורה מוחלטת, והאות בא ללמד שאין לאדם לבטוח בעצמו ובכוחו מול סכנה, אלא רק כאשר הוא פועל בשליחות וברשות. מתוך דבריו משתמע חילוק דק, בין מפגש עם סכנה שבא לאדם .מאליו, לבין כניסה יזומה למקום סכנה ללא צורך של שליחות או הכרח , כותב שהנחש הוא מורה על מידת הדין)(שם החיד"א בפירושו נחל קדומים על התורה ולעיתים מתגלגל הדין על ידי זכאי כדי למנוע נזק מרבים. מכאן נרמז שכאשר מופיע נחש .במקום ישוב, יש בכך צד של השגחה ותיקון, ולא רק סכנה מקרית מבאר שהנחש בתורה משמש פעמים)(שער ל רבי יצחק עראמה בספרו עקדת יצחק רבות ככלי בירור לאדם, האם הוא רואה את המציאות כסכנה עיוורת או כזירה של אחריות ושליחות. מתוך כך מתחדד היסוד שעיסוק בנחשים יכול להיות לעיתים שליחות הנכפית .על האדם, ולעיתים התגרות מסוכנת שאין לה הצדקה מדברי מפרשי התורה מתברר שהנחש בתורה איננו רק בעל חיים מסוכן, אלא ביטוי לכוח היזק המצוי בעולם תחת השגחה. ומכאן מתבקשת העמקה בדברי חז"ל והגמרא, שדנו .במפורש במפגש עם נחשים, בגדרי סכנה, ובשאלה מתי נאמר "נזדמנו לו" ומתי לא נאמר בלשון ברורה. נזדמנו לו נחשים ועקרבים הרגן)(דף קכא ע״ב בגמרא במסכת שבת .בידוע שנזדמנו לו להורגן. לא הרגן בידוע שנזדמנו להורגו ונעשה לו נס מן השמים לכך באו לידו שזימן לו המקום לאבדן לפי שהיו עתידות להזיק)(שבת דף קכא ע״ב רש״י .וגלגלו זכות על ידי זכאי. ומבאר עוד. לא הרגן בידוע שנזדמנו להורגו ונעשה לו נס מן השמים . הראה לו הקדוש ברוך הוא שחטא אלא שנעשה לו נס)(שם ופירש רש״י מתוך לשון הגמרא ורש״י מתברר שעצם המפגש עם נחשים ועקרבים אינו מוצג כמאורע טבעי בלבד, אלא כמציאות שיש בה הנהגה מן השמים, יש מצב שהמזיק נזדמן כדי שיסולק ,על ידי זכאי, ואז ההריגה אינה רק פעולה של הצלה אלא גילוי של מגלגלין זכות על ידי זכאי ויש מצב שהמזיק נזדמן להורגו, והעדר ההריגה מעיד על חטא, ואף אם נעשה לו נס הרי זה .נס שאינו סימן טהור של זכות, אלא התראה מן השמים ומכאן שורש הבירור למעשה של לוכד נחשים, האם עיסוקו נכלל בכלל לשון חז״ל נזדמנו לו, שהרי בגמרא משמע לשון מקרה והזדמנות, ומאידך רש״י תולה את הדבר בהשגחה שזימן לו המקום כדי לאבדן ולהצלה, ונמצא שההכרעה תלויה בהגדרת מעשה הלוכד, האם הוא רודף אחר סכנה מרצונו, או שמא הוא נקרא למקום סכנה שנזדמן לישוב בני אדם, ואז פעולתו היא בכלל גלגול זכות, ובמקום זה גופא מתעוררת שאלת ציווי האם, האם מאחר שהעיסוק כרוך בהכנסת עצמו לסכנה, יש לציווי האם משקל מכריע גם כשיש בו פרנסה .ותועלת לרבים תומש תשרפ . "איך ימית איש ישראלי בידיים בעלי חיים בלי)(יו"ד מהדו"ת סימן י שו"ת נודע ביהודה שום צורך רק לגמור חמדת זמנו להתעסק בצידה?! ואי משום שדובים וזאבים ושאר חיות הטורפים מועדים להזיק, והרי אמרו שהזאב והארי כו' כל הקודם להרגן זכה,... והרי אפילו וכן)(דף קכא ע"ב בשבת על כל פנים מותר לדרסן לפי תומו כדאמרינן בגמרא במסכת שבת ואמנם גם זה אינו ענין לנדון דידן, דהתם כשבאו לישוב)(סימן שטז ס"י פסק מרן בשולחן ערוך במקום בני אדם והם באו לידם, בחול יהרגם ובשבת ידרסם לפי תומו, והרי כך אמרו שם במסכת שבת תנו רבנן נזדמנו נחשים הרגן בידוע שנזדמנו לו להרגן כו', אבל לרדוף אחריהם ביערות מקום מעונתן כשאין רגילים לבוא לישוב, אין כאן מצוה, ואין כאן רק לרדוף אחר תאוות לבו ועצת הנדמה כטביא..". מתוך לשון קדשו מתברר החילוק היסודי בין סכנה שבאה לישוב בני אדם, שאז יש מקום לומר מצוה והצלה ויש כאן ענין של זכאי שמגלגלין זכות על ידו, לבין רדיפה אחר מקום סכנה שאין בו צורך של ישוב ואין בו הצלת הרבים, שאז אין ,כאן מצוה אלא הכנסת עצמו לסכנה שלא כדין, וחילוק זה יושב ממש על גדר לוכד נחשים האם הוא כמי שרודף אחריהם למקום מעונתם, או כמי שנקרא למקום ישוב שכבר בא ליד .בני אדם . "ועכשיו אני אומר אפילו איסורה איכא, שהרי)(יו"ד מהדו"ת סימן י בשו"ת נודע ביהודה כל העוסקים בזה צריכין להיכנס ביערות ולהכניס עצמם בסכנות גדולות במקום גדודי ,חיות, ורחמנא אמר ונשמרתם מאוד לנפשותיכם, ומי לנו גדול ואומן בקי בצידה יותר מעשו שהכתוב העיד עליו ויהי עשו איש יודע ציד וכו', ופוק חזי מה אמר הוא על עצמו הנה אנכי הולך למות וגו', ואין מקרא יוצא מידי פשוטו שהיינו שהוא מסתכן בכל יום בין גדודי חיות וכן פירשו הרמב"ן, ומעתה איך יכניס עצמו איש יהודי למקום גדודי חיות רעות?! ואף גם ,בזה מי שהוא עני ועושה זו למחייתו, לזה התורה התירה כמו כל סוחרי ימים מעבר לים ,שכל מה שהוא לצורך מחייתו ופרנסתו אין ברירה, והתורה אמרה ואליו הוא נושא את נפשו ואמרו רז"ל מפני מה זה עלה בכבש ונתלה באילן ומסר עצמו למיתה לא על שכרו כו', אבל מי שאין עיקר כוונתו למחייתו, ומתאוות לבו הוא הולך אל מקום גדודי חיות ומכניס עצמו בסכנה, הרי זה עובר על ונשמרתם מאוד...". כאן נבנה היסוד ההלכתי הגדול, שיש מידה של היתר להסתכן לצורך מחיה שאין לה חלופה, כדוגמת סוחרי ימים ופועלים העולים בכבש ,ונתלים באילן, אך ההיתר אינו הופך את הסכנה לדבר קל, אלא הוא היתר של דוחק מחיה .וכל שאינו לצורך מחיה אלא לתאוות הלב ולחמדת הזמן, דינו עובר על ונשמרתם מאוד . "ואליו הוא נושא את נפשו, מפני מה זה עלה בכבש)(דף קיב ע"א בגמרא במסכת בבא מציעא ונתלה באילן ומסר עצמו למיתה, לא על שכרו". דברי הגמרא הללו הם השורש שהנודע ביהודה נשען עליו, שמתוך שהתורה העידה על טבע הפועל שהוא מוסר עצמו לסכנה על שכרו, התברר שיש מציאות שבה פרנסה יוצרת היתר של דוחק, אלא שעדיין נשארת תביעה מן האדם לשקול אם זו אכן מחיה שאין לה דרך אחרת, ואם דרך העיסוק אינה מרבה סכנה .מעבר למה שהתורה דיברה בו . "נזדמנו לו נחשים ועקרבים, הרגן בידוע שנזדמנו לו)(דף קכא ע"ב בגמרא במסכת שבת גם לנשמה מגיע אוכל להורגן, לא הרגן בידוע שנזדמנו להורגו, ונעשה לו נס מן השמים". יסוד זה קובע שהמפגש עם מזיק הבא לישוב בני אדם יש בו צד הנהגה מן השמים, ומתוך כך כאשר לוכד נחשים נקרא למקום ישוב שכבר בא ליד בני אדם, יש מקום גדול לראותו בכלל מי שנזדמן לו, ולא בכלל מי שרודף אחריהם ביערות מקום מעונתם, אלא שמכאן עדיין אין ראיה מכרעת להתיר נגד .ציווי אם, כי גם במקום היתר יש לשקול אם הסכנה מרובה ואם יש חלופה . "כיבוד אב משל אב". כלל זה מונח תחת הסברא)(דף לב ע"א בגמרא במסכת קדושין שנאמרה, שכאשר הציווי גורם הפסד ממון לבן, אין הכרח לומר שהבן חייב לשמוע, אולם כאן מתערבת נקודה שונה, כי אין זה הפסד ממון בלבד אלא חשש סכנה, והדיון עובר מממון .לגדרי שמירת הנפש . "וששאלת אם האב יכול)(דפוס ב סימן כח, ובנדמ"ח ח"ב סימן קעט בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג לעכב על ידי בנו מלעלות לארץ ישראל, כיון דקיימא לן מצוה לעלות, וכתיב אני ה' דבכל דבר מצוה לא ישמע לו דכבוד המקום קודם". דבריו מגלים את הציר העקרוני, שבמקום מצוה אין שומעין להורים כשציוו כנגד דבר ה', ומכאן נפתח צד גדול לומר שאם לכידת נחשים לצורך הפקת נסיוב והצלת חולים נחשבת מעשה מצוה, יש מקום לומר שאין שומעין לציווי אם, אולם כל זה תלוי אם באמת נחשב הדבר מצוה בגדריו, ואם הסכנה אינה יוצאת .מגדר ההיתר של מחיה . "אם האב והאם מתענים והבן חושב איך לבטל מהם הענויים, והבן)(סימן שמ בספר חסידים מתענה או מדבר אני מתענה אם אתם מתענים, והבן יודע שאביו ואמו עצבים על שמסגף נפשו,... אסור לו לענות נפשו ממה שאביו ואמו מצטערים בתעניותיו... אסור לו לענות נפשו ממה שאביו ואמו מצטערים בתעניותיו...". מדבריו מתבאר שיש מקום גדול לתת משקל לצער הורים כאשר הבן מכניס עצמו לצער וסיגוף, ומכאן קרוב ללמוד בקל וחומר על צער הורים מפני סכנה, שבמקום שהדבר יוצר צער עמוק ופחד קבוע, יש מקום לחייב את הבן .להימנע, אף אם היה צד של הידור או הנהגה טובה בעיסוקו . "שדן לגבי מי שציווה לבנו שלא ילך)(סימן ערב רבנו יוסף חיים זיע"א, שו"ת תורה לשמה במקום סכנה, אם מותר לבן להפליג בים לצורך פרנסתו, ומסיק שם שבזמנים שיש סכנה בים, אסור לו להפליג בים מפני ציווי אביו". מדבריו כפי שהובאו מתבאר חידוש גדול, שגם כאשר מדובר בפרנסה, אם מציאות הסכנה ניכרת ונחשבת סכנה ממשית, יש בכוח ציווי ההורים לחייב את הבן לפרוש, מפני שאין כאן רק ממון אלא שמירת נפש, וכל צער ההורים .מצטרף לגדרי הדבר . "ויעויין עוד". אף שאין כאן לשון מצוטטת, עצם ההפניה)(ח"ד סימן לד שו"ת שרגא המאיר מלמדת שיש בזה בירור נוסף בפוסקי הזמן על כניסה למקום סכנה מפני פרנסה מול ציווי .הורים, ומכאן שהשאלה איננה מחודשת בלבד אלא נידונה בפועל הגרא"ל שטינמן זצ"ל בעל אילת השחר זצ"ל, הוראה למעשה כפי שהובא. "והורה שצריך לחדול מעיסוקו". עצם ההוראה נושאת משקל גדול, שמצטרפים בה שני צדדים כאחד, חומר תומש תשרפ הסכנה בעיסוק המצוי במגע קבוע עם ארס, וצער ההורים וציווים, עד שההכרעה למעשה .היתה לפרוש, ואף אם יש צד פרנסה וצד תועלת, אין זה מכריע כאשר הסכנה ניכרת ומעשית לאחר שפרשנו את השיטות נביא את נפקא מינות למעשה, שבו נתרגם את עומק הסוגיה לכללים הלכתיים ודרכי הנהגה בחיי המעשה של האדם ההולך בדרך התורה והיראה, ונעמיד .את השאלה על מכונה מתוך החיבור שבין כיבוד אם, שמירת הנפש, ודוחק הפרנסה הנפקא מינה הראשונה נוגעת לגדר שמיעת קול הורים במקום שהציווי נוגע לעצם סכנת הגוף ולא רק להפסד ממון, שהרי כלל גדול נמסר בגמרא שכיבוד אב משל אב, וממילא במקום שההורים דורשים מן הבן להפסיד את פרנסתו, יש מקום לדון שאין עליו חיוב ,לשמוע מצד ממון, אלא שכאן אין הנידון על הפסד ממון בלבד, אלא על מניעת סכנה והרי הנודע ביהודה העמיד שהכנסת עצמו לסכנה יש בה צד איסור מצד ונשמרתם מאוד לנפשותיכם, ורק במקום מחיה שאין ברירה התורה התירה כדוגמת סוחרי ימים ופועלים ,העולים בכבש, ומעתה כל מקום שהסכנה מרובה ומוחשית, וההורים מצטערים ודואגים הציווי מקבל משקל של שמירת נפש ולא של דרישה ממונית בלבד, ומכאן מתחיל כל .החשבון למעשה הנפקא מינה השניה היא בהגדרת העיסוק, האם הוא בכלל מקרה של נזדמנו לו נחשים ועקרבים, או בכלל רדיפה אחריהם ביערות מקום מעונתם, שהרי הנודע ביהודה חילק בפירוש בין מזיקים שבאו לישוב בני אדם ונזדמנו לידו, שאז יש צד מצוה להציל ולהסיר נזק ויש מקום למגלגלין זכות על ידי זכאי, לבין מי שרודף אחריהם במקום שאין רגילים לבוא לישוב ואין כאן צורך של ישוב אלא חמדת הזמן, שאז אין כאן מצוה אלא הכנסת עצמו לסכנה, ומעתה לוכד נחשים שנקרא אל מקום ישוב בגלל נחש שנמצא שם, קרוב לדמות את מעשיו לציר הראשון ולא לשני, אלא שעדיין יש לעיין אם דרכי המקצוע בפועל גורמות לו .להכניס עצמו לסכנה קבועה ומרובה מעבר לגדרי ההיתר של דוחק מחיה הנפקא מינה השלישית היא מצד טיב הפרנסה והחלופה, שהרי הנודע ביהודה בנה היתר רק ,במקום שעיקר כוונתו למחייתו ואין לו ברירה, ואם יש לו דרך פרנסה אחרת שאינה מסכנתו או שהסכנה כאן חריגה ומשונה, שוב חוזר עיקר הדין של ונשמרתם מאוד לנפשותיכם, ואז ציווי האם אינו רק בקשת רגש אלא סיוע להעמיד את הבן בתוך גבול התורה, ובמקום שיש .חלופה ראויה, אין מקום לדחות את דבריה בטענה של פרנסה הנפקא מינה הרביעית נוגעת לצד מצוה והצלת נפשות, שהרי יש מקום לדון שבמקצוע זה מופקים תרופות להצלת חיים, וכעין מה שנתבאר מדברי המהר"ם מרוטנבורג שבכל דבר מצוה אין שומעים להורים משום אני ה', אך מאידך אין כל דבר שנעשה בו תועלת נעשה מיד בגדר מצוה הדוחה ציווי הורים, ובפרט כאשר דרך עשייתו כוללת סכנה לבן עצמו, ואז יש לשקול האם המצוה כאן מוטלת דווקא עליו ובאופן זה, או שמא אפשר שתיעשה על ידי אחרים או בדרכים בטוחות יותר, ובמקום זה גופא ניכרת הכרעת המעשה שהובאה בשם בעל אילת השחר זצ"ל שהורה לחדול מעיסוקו, שממנה נשמע שבשקלול המציאות הסכנה .גברה על צדדי התועלת גם לנשמה מגיע אוכל הנפקא מינה החמישית היא במשקל צער ההורים, שהרי ספר חסידים העמיד יסוד שאם ,האב והאם מצטערים על סיגוף הבן, אסור לו לענות נפשו ממה שאביו ואמו מצטערים וממילא כאשר אין כאן רק סיגוף אלא חשש סכנה ממשית, צער האם והפחד המתמיד מקבלים מקום של הלכה, לא מצד רגש בלבד אלא מצד כיבוד הורים והנהגת דרך ארץ של .תורה, ובפרט במקום שהסכנה אינה חד פעמית אלא עיסוק קבוע במזיקים הנפקא מינה הששית נוגעת להגדרת סכנת המקצוע בזמן ובמקום, שהרי רבנו יוסף חיים בשו"ת תורה לשמה פסק שבזמנים שיש סכנה בים אסור להפליג לצורך פרנסה מפני ציווי אביו, ונמצא שהדין תלוי במציאות הסכנה, ואם הסכנה קרובה ומצויה ועומדת, ציווי ההורים מכריע אף מול הפסד פרנסה, אך אם הסכנה רחוקה ואינה שכיחה, יש לעיין אם דינה כסכנת העולם שבני אדם רגילים בה לצורך מחייתם, שאז גדר ההיתר של התורה רחב יותר, וכל זה .תלוי בפרטי המציאות ובהערכת מומחים ומעתה נפתח פתח להרחבה רעיונית, כי התורה מלמדת דרך חיים ביחס לסכנה. הנחש ,שבפרשה אינו רק אות למשה, אלא מורה שהסכנה קיימת בעולם, והיא מצויה תחת השגחה אך האדם אינו מצווה לרדוף אחריה כדי להוכיח אמונה, אלא להישמר ממנה ולפעול בתוכה מתוך אחריות. הגמרא בשבת העמידה שהמזיקים הבאים לידו של אדם עשויים להיות שליחות כדי להציל רבים, ואז גלגלו זכות על ידי זכאי, אך הנודע ביהודה הזהיר מפני הפיכת ההיתר לאידיאולוגיה של סיכון, כי התורה התירה דוחק מחיה ולא התירה התגרות .מתמדת בסכנה ובהרחבה מחשבתית מתברר שכיבוד אם כאן איננו רק מערכת של ציות חיצוני, אלא מפגש בין שתי אהבות. אהבת הבן לפרנסתו ולייעודו, ואהבת האם לנפשו ולחייו. במקום כזה ההלכה שוקלת את המעשה לא רק לפי תוצאה כלכלית אלא לפי ערך החיים, והחיים בתורה אינם רק המשך נשימה, אלא שליחות יציבה שאינה נקטעת מפחד ומסיכון שאינו נצרך. וכאשר בעל אילת השחר הורה לחדול, נשמע שבמקום שבו הסכנה נעשתה חלק מן .השגרה, אין לומר שמדובר רק בפרנסה, אלא במבחן מתמיד של ונשמרתם מאוד ובהרחבה מוסרית נלמד יסוד של אחריות אישית. אין די לומר פרנסתי בכך, כי גם לפרנסה יש גבולות, והנודע ביהודה העמיד שההיתר הוא כאשר אין ברירה, אך כאשר יש דרכים אחרות, או כאשר הסכנה יוצאת מגדר הרגילות של בעלי מלאכה, שוב אין זה דוחק מחיה אלא נטילת נפש בידיים. והסיפור שהובא במסכת שבת על נזדמנו לו נחשים ועקרבים מלמד שגם כשנקרה המזיק לאדם, ההכרעה מה לעשות אינה רק טכנית, אלא היא קריאת שמים לאדם להכריע אם הוא נעשה זכאי המגן על אחרים, או שמא הוא מכניס עצמו לתוך הנהגה .של נס, ונס אינו דרך עבודה קבועה ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום: כאשר נידון מקצוע מסוכן, עיקר השאלה איננה ,כמה מרוויחים ממנו, אלא האם הסכנה היא חלק טבעי ומקובל של מחיה שאין לה חלופה .או שהיא חריגה ומרובה עד שנעשית התגרות באיסור ונשמרתם מאוד לנפשותיכם תומש תשרפ ,כאשר אם מצווה לפרוש מפני פחד וסכנה, אין לראות בכך חולשה, אלא קול של אחריות ובפרט כאשר הדבר יוצר צער קבוע, שספר חסידים העמיד לו משקל של איסור לענות נפשו .במקום שההורים מצטערים כאשר יש צד מצוה ותועלת לרבים, אין ממהרים לקבוע שכבוד המקום דוחה את ציווי ההורים, אלא בודקים אם המצוה מוטלת דווקא באופן זה ובידי אדם זה, או שיש דרכים .אחרות שלא יעמידו את חייו בסכנה מתמדת ,כאשר עיסוק מסוים נעשה תלוי בנס, והאדם מוצא עצמו חי בתוך סיכון שאינו נשלט התורה מלמדת שלא בונים עבודת ה' על נס, אלא על אחריות ושמירה, כי נס מן השמים הוא .לפעמים סימן של התראה ולא מסלול של הנהגה :עיקר העניין:עיקר העניין מצות כיבוד אם אינה עומדת בחלל ריק, אלא פוגשת את חובת שמירת הנפש ואת מציאות דוחק הפרנסה, וההלכה מאזנת בין שלושה עולמות, עולם הציווי, עולם המציאות, ועולם האחריות. הנודע ביהודה התיר הכנסת עצמו לסכנה לצורך מחיה שאין ברירה, אך קבע גבול ברור שכל מי שמתאוות לבו מכניס עצמו לסכנה עובר על ונשמרתם מאוד, ובד בבד הגמרא לימדה שמזיקים הבאים לישוב עשויים להתגלגל כדי שיסולקו על ידי זכאי, אך אין זו קריאה לרדוף אחריהם, אלא ליטול אחריות כאשר באו לידו. ובמקום שאם מצווה לפרוש מפני סכנה ניכרת, ודברי תורה לשמה מורים שיש לשמוע להורים גם כשהדבר גורם הפסד פרנסה כאשר הסכנה ממשית, והוראת בעל אילת השחר מכריעה למעשה לחדול, מתגלה קו אחד של תורה. החיים אינם הפקר, והפרנסה אינה היתר בלתי מוגבל, והמצוה אינה סיבה להשליך את הנפש אל תוך ארס, כי הקב"ה נתן לאדם תורה של חיים, תורה שמקדשת את הפרנסה, אך מציבה לה גבולות של שמירה. וכאשר הנחש מופיע בפרשה, הוא לוחש בלשון חדה שהסכנה קיימת, אך היא נתונה ביד ה', והאדם אינו נדרש להוכיח אומץ מול הנחש, אלא להוכיח יראת שמים מול עצמו, לדעת מתי לפעול ומתי לסגת, מתי להחזיק במלאכה ומתי להניח לה, כדי שפרנסה תהיה כלי .של חיים ולא צל של מיתה