השורף בית חבירו שיש לחברו ביטוח מבנה -האם חייב לשלם?

בלב ליבה של פרשת משפטים ,בין משפטי הדין והיושר ,חקקה התורה את האחריות המוחלטת של המזיק" :שלם ישלם המבעיר את הבערה". אולם בימינו ,עולם המסחר והביטוח יצר מציאות מורכבת :הבית עולה בלהבות ,אך

השורף בית חבירו שיש לחברו ביטוח מבנה -האם חייב לשלם? בלב ליבה של פרשת משפטים ,בין משפטי הדין והיושר ,חקקה התורה את האחריות המוחלטת של המזיק" :שלם ישלם המבעיר את הבערה". אולם בימינו ,עולם המסחר והביטוח יצר מציאות מורכבת :הבית עולה בלהבות ,אך הניזק מבוטח; חברת הביטוח מפצה אותו על נזקו ,והנה הוא עומד כשבידו דמי הבית .כאן מתעוררת שאלה נוקבת המטלטלת את עולם הנזיקין :האם השורף ,שגרם לנזק כבד ,יכול לחסות תחת צילו של חוזה הביטוח שערך הניזק? האם העובדה שלבעל הבית לא נגרם "חיסרון כיס" סופי בשל הפיצוי מחברת הביטוח ,הופכת את השורף לפטור? זוהי שאלה הנוגעת בשורשי הגדרת הנזק – האם אנו דנים על ה"הפסד" של האדם ,או על "חורבן החפץ" כשלעצמו .בוא וראה כיצד הופכת אש הבערה למדורה של בירור הלכתי עמוק ,בין דין התורה המקורי לבין סדרי הביטוח המודרניים ,וכיצד רבותינו האחרונים מעמיקים בשאלה האם יש לנכות את "רחמי השמיים" של הביטוח מחובתו של המזיק. מתוך להבות האש המכלות את רכוש הזולת ,אנו פונים אל המקור האלוקי בפרשתנו, המציב תמרור אזהרה של אחריות ומלמדנו את חומרת הדין של "שלם ישלם". בפרשתנו (שמות כב ,ה) כתב "כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש או הקמה או השדה, שלם ישלם המבעיר את הבערה" מבארת התורה כי האחריות הממונית מוטלת על כתפי המבעיר .אולם ,עלינו להעמיק בפסוק נוסף בפרשת אמור המגדיר את מהות התשלום. בספר ויקרא (כד ,יח) כתב "ומכה נפש בהמה ישלמנה ,נפש תחת נפש" מכאן למדו חכמינו את היסוד של "מכה בהמה ישלמנה" .כאן מתעוררת חקירה יסודית :האם התורה חייבה לשלם רק כדי למלא את חסרונו של הניזק ,או שמא זהו חיוב עצמי על המזיק לשלם את שווי החפץ שאיבד? רש"י (שמות כב ,ה) כתב "שלם ישלם המבעיר -אף על פי שלא הוא הדליק את האש בידיים, אלא שיצאה מעצמה מחמת שלא שמרה כראוי ,חייב לשלם" מבאר רש"י כי שורש החיוב הוא במחדל השמירה .דבריו מעוררים אותנו למחשבה :האם חובת התשלום הנובעת מהרשלנות פוקעת ברגע שצד שלישי (חברת הביטוח) מחליט לפצות את הניזק? רבי אברהם אבן עזרא (ויקרא כד ,יח) כתב "ומכה נפש בהמה ישלמנה -דמיה יתן לבעליה" מבאר האבן עזרא שהתשלום הוא תמורת "דמי החפץ" .מלשונו נראה שאין זה משנה מה מצבו הכללי של בעל החפץ ,אלא ישנו חוב דמים על החפץ עצמו שנגדע מן העולם. הרמב"ן (שמות כב ,ה) כתב "וטעם שלם ישלם ,כי הוא פושע בשמירתו ...והתורה חייבה אותו למלאת כל מה שהפסיד חברו" מבאר הרמב"ן את הממד המוסרי של הפיצוי .כאן נשאלת השאלת :האם כוונת הרמב"ן שחייב רק "למלאת את ההפסד" ,ואם אין הפסד כי יש ביטוח יהיה פטור? או שמא עצם שריפת הבית נחשבת כהפסד גמור המחייב תשלום מיידי? הכלי יקר (שמות כב ,ה) כתב "המשלם עבור הבערה ,מתקן בזה את אשר עיוות במידתו...

149 גם לנשמה מגיע אוכל

והתשלום הוא חלק מן התשובה על הנזק" מבאר הכלי יקר כי התשלום אינו רק העברה כספית ,אלא תיקון לנפש המזיק .אם כן ,ברור כי גם אם לניזק יש ביטוח ,המזיק עדיין זקוק לתיקון נפשו דרך התשלום ,ואין פטור הביטוח פוטר את המזיק מחובת התיקון שלו. מתוך יסודות הפסוקים ,אנו צוללים אל עומק ים התלמוד ואל חקירותיהם המופלאות של רבותינו האחרונים ,המבקשים להגדיר :מהו שורש החיוב של המזיק? האם עליו לרפא את חסרונו של חברו ,או שמא עליו לשלם את מחיר החפץ שאיבד מן העולם. הגאון בעל חלקת יואב (חלק ב סימן צ) חידש יש לחקור בהא דחייבה תורה מכה בהמה ישלמה ,מה הכוונה? האם הוא מחמת הפסד בעלים ,או דילמא גזירת הכתוב דמשלם החפץ מה ששווה למכור מבאר החלקת יואב חקירה יסודית :האם התורה מחייבת את המזיק רק בגלל ה"חור" שנוצר בכיסו של הניזק ,או שמא זו גזירת הכתוב שהחפץ המזיק צריך להשתלם כשלעצמו .מסקנתו היא שהדבר ברור :המזיק חייב לשלם גם אם לא הגיע הפסד לבעלים כלל ,וזאת מתוך דיוק נפלא בדברי הגמרא. בגמרא במסכת בבא קמא (דף כו עמוד ב) כתב בזרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל... חייב המשבר אף שלא הפסיד לבעלים כלל ,דבלאו הכי היה נשבר בנפילתו לארץ מבארת הגמרא מקרה שבו הכלי היה נשבר ממילא בעוד רגע ,ואף על פי כן ,המשבר אותו במקל חייב לשלם .הרי לנו הוכחה ניצחת :למרות שהבעלים לא הפסידו דבר (שהרי הכלי היה אבוד ממילא) ,המזיק חייב .מכאן מוכיח החלקת יואב לענייננו :גם אם לבעל הבית יש ביטוח והוא לא "מפסיד" כסף בסופו של יום ,השורף חייב לשלם את דמי הבית ,כי התורה חייבה על עצם מעשה ההיזק לחפץ. אמנם ,הרמב"ן בספר המלחמות (סוף פרק כיצד הרגל) פירש דבכהאי גוונא שהכלי עומד להישבר ,המשבר פטור מבאר הרמב"ן שיטה הפוכה ,לפיה אם לא נגרם הפסד ממשי לממון הבעלים -אין חיוב .אך החלקת יואב דוחה זאת וקובע שלא נפסקה הלכה כהרמב"ן בזה ,וגם הרמב"ן לא אמר זאת אלא בכלי שבאוויר שערכו פחת ,מה שאין כן בבית ששווה לכל אדם, שבו בוודאי חייב המזיק לשלם ללא קשר לשיפוי הביטוחי. עוד הקשה החלקת יואב (שם) מהא דקיימא לן "זה נהנה וזה לא חסר" אינו חייב ,אם כן כל שכן מזיק שלא נהנה כלל ,כשלא חיסר את חברו (בגלל הביטוח) שיהיה פטור? מבאר החלקת יואב חילוק דק :ב"זה נהנה" החיוב נובע רק מסברא ,ולכן כשאין חסרון לניזק -הסברא פוקעת .אבל במזיק ,החיוב חקוק בתורה "מכה בהמה ישלמנה" ,וגזירת הכתוב היא שעל המזיק לשלם את שווי הנזק שביצע ,בין אם הבעלים חסר מכיסו ובין אם לאו. המהרש"ם בשו"ת מהרש"ם (חלק ד סימן ז) כתב "פשוט בעיני מסברא שאין להשורף שום זכות במה שעשה זה לעצמו מסחר עם הסיקיראציע [הביטוח] ,והוא ריוח של מסחר" מבאר המהרש"ם בבהירות שאין לשורף שום יד ורגל בחוזה האישי שכרת בעל הבית עם חברת הביטוח .הביטוח הוא סוג של "עסקה" או מסחר צדדי שבעל הבית שילם עליו בדמים יקרים (פרמיות) לאורך שנים .לפיכך ,השאלה האם בעל הבית מקבל פיצוי היא עניין שבינו לבין

150

םיטפשמ תשרפ

החברה ,ואין זה מעניינו של המזיק כלל .הסברא הפשוטה תובעת" :הייתכן שחטא המזיק ושרף בית ,והוא זה שיהיה המרוויח מכך שהניזק היה פיקח וביטח את רכושו?". ועוד הוסיף המהרש"ם (שם) "ואיך יעלה על הדעת שהוא ירויח על ידי שזה עשה לעצמו מסחר מבחוץ ...ולכן לעניות דעתי גם מסברא פשוט דהשורף חייב לשלם להבעלים ,אם עבור עצמו ואם עבור חבורת האסיקראציע" מבאר המהרש"ם כי חובת התשלום של המזיק שרירה וקיימת .הוא אינו יכול לטעון "הרי קיבלת כסף ממקום אחר" ,שכן הכסף מהביטוח הוא תמורה להסכם מסחרי ,ואילו הכסף מהמזיק הוא תמורה להריסת גוף הבית .המהרש"ם מדגיש שאפילו אם בעל הבית יקח את הכסף לעצמו ולא יעבירו לחברת הביטוח ,אין זה מעניינו של המזיק ,שכן עליו מוטלת החובה לשלם למי שאת רכושו הוא איבד. ובעניין החשש מכפל תשלומים פירש המהרש"ם "המזיק אינו חייב לשלם פעמיים ...ורשאי להתנות את התשלום לניזק בערבות לכך שאם חברת הביטוח תתבע אותו ,יחזיר הניזק למזיק את הסכום" מבאר המהרש"ם את הפן המעשי :המזיק אכן חייב לשלם ,אך הוא רשאי להגן על עצמו .אם ישנו חשש שחברת הביטוח תחזור ותתבע את המזיק (דין שיבוב/סוברוגציה), על הניזק להבטיח למזיק שהוא לא יינזק פעמיים .בכך יוצר המהרש"ם איזון :המזיק אינו נפטר מחובו ,אך הוא גם אינו הופך לקרבן של כפל תביעות. מתוך דברי המהרש"ם על זכויות המסחר של הניזק ,אנו פונים אל עומק עיונו של בעל ה'אור שמח' ,המביא ראיה מרעישה מיסודות דיני ההצלה בגמרא ,כדי להוכיח שחובת התשלום אינה תלויה בתוצאה הסופית של הכיס. הגאון רבי מאיר שמחה מדווינסק בספרו אור שמח (הלכות שכירות פרק ז) פירש "מהא דאיתא בגמרא במסכת בבא קמא (דף קטז ע"א) דאם אדם ירד להציל את של חברו ,והניח את שלו על מנת שחברו ישלם לו דמי שלו ,ועלה שלו מאליו ,דאמרינן 'משמיא רחימו עליה' וחייב חברו לשלם לו" מבאר ה'אור שמח' מקרה מופלא :אדם הסכים להפקיר את רכושו כדי להציל את רכוש חברו ,בתנאי שהחבר יפצה אותו על אובדנו .בסופו של דבר ,בדרך נס ,רכושו ניצל מעצמו ("עלה מאליו") .למרות שלמציל לא נגרם שום חסרון כיס בסופו של דבר ,חברו חייב לשלם לו את כל הסכום שהתנו ביניהם .מכאן מוכיח ה'אור שמח' כעין מביא מכוח וחומר: אם שם ,כשהחבר לא עשה שום נזק אלא רק התחייב לשלם ,הוא חייב למרות שלא נגרם הפסד – כל שכן במזיק ששרף בית ,שחובת התשלום חלה עליו ברגע השריפה ,ואין לו פטור בגלל שהניזק קיבל פיצוי ממקום אחר (חברת הביטוח). ועוד חידש האור שמח (שם) "שמה שמקבל מחברת הביטוח הוא תמורת דמי ביטוח ששילם ,ואין לומר דשאני התם שכבר היתה אבודה מכל אדם ונעשה הפקר ...שהרי אע"פ שלא נעשה הפקר גמור ,אמרינן דמשמיא רחימו עליה" מבאר ה'אור שמח' שאין לדחות את הראיה בטענה שהרכוש שם הפך להפקר .גם אם הרכוש עדיין היה שייך לבעליו ,העובדה ש"מהשמיים ריחמו עליו" והוא קיבל פיצוי או הצלה ,אינה גורעת מהתחייבות המזיק או הנהנה לשלם .לדידו ,הפיצוי מהביטוח הוא כעין "רחמי שמיים" שהניזק זכה להם בזכות כספו ,ואין המזיק יכול להשתמש ברחמים אלו כדי להיפטר מחובו שלו.

151

גם לנשמה מגיע אוכל

מתוך בירור גוף חובת התשלום על הבית עצמו ,אנו פונים לדון בנזקי המשנה המלווים את הגשת התביעה לביטוח .כאן אנו נכנסים אל השבילים הדקים של עולם הממון המודרני, שבו לא רק הלבנה והטיח ניזוקים ,אלא גם הדירוג הכלכלי והזכויות העתידיות של האדם. בספר משפטיך ליעקב (חלק ה סימן יח אות ט) חקר האם הנחת היעדר התביעות היא הנחה של המחיר הקיים שניתנת כעידוד להיעדר התביעות ,או שהמחיר הוא המחיר המופחת וכאשר מוגשת תביעה יש תוספות לדמי הפוליסה מבאר בעל 'משפטיך ליעקב' כי יש להגדיר מהי מהותה של ההנחה הזו שנגרעה מהניזק .אם אנו מגדירים זאת כהנחה שהחברה מעניקה כצ'ופר ,הרי שגרימת אובדנה נחשבת רק כ"מבטל כיסו של חברו" – כלומר ,מניעת רווח עתידי ,שבהלכה בדרך כלל פטור עליה .אך אם נגדיר שהמחיר האמיתי הוא המחיר הנמוך, ועצם התביעה גורמת לקנס ועליית מחיר ,הרי שזהו נזק ישיר בכיסו של המבוטח. ועוד הוסיף בביאור הדברים (שם) "שאף אם נאמר שהמחיר המופחת הוא המחיר ותביעת חברת הביטוח גרמה לעליית המחיר ,עדיין אין זה מוגדר כנזק אלא כמניעת רווח ,שהרי לא מצאנו שמי שגורם להתייקרות נקרא מזיק" מבאר המחבר סברא עמוקה :גם אם המזיק גרם לכך שהניזק ישלם יותר בעתיד ,אין זה נחשב כנזק בידיים על ממון קיים .הוא מביא ראיה ממי שמוכר מוצר במחיר גבוה ממחיר השוק (בפחות משתות) ,שאינו נחשב כמזיק למרות שגרם לקונה לשלם יותר .מאחר שחברות הביטוח מציגות זאת כהנחה מהמחיר הקיים ,הרי שברור שמדובר במניעת רווח בלבד. ועיין בדברי הרא"ש (מסכת בבא מציעא פרק ד סימן כ) וכן בדברי מרן בשולחן ערוך (חו"מ סימן רכז סעיף ו) שכתבו שאילו היינו אומרים שהמוכר במחיר יקר נחשב מזיק ,יכול היה הקונה לתבוע את המוכר מדין מזיק מבארים הפוסקים כי אין מושג של "נזק" בעצם העובדה שמישהו גרם לשני לשלם מחיר גבוה יותר על שירות בעתיד .מעבר לכך ,גם אם היינו רוצים להגדיר זאת כנזק ,הרי הוא אינו ודאי – שכן ייתכן שהמבוטח היה מאבד את ההנחה ממילא בשל תביעה אחרת או מכירת הנכס .לכן ,על הפסד ה"פרמיה" והנחת היעדר התביעות ,המזיק יהיה פטור. מתוך בירור גדרי הפיצוי והנחת היעדר התביעות ,אנו יורדים אל שדה המעשה כדי לבחון כיצד משפיעים פרטי המקרה על השורה התחתונה של פסק הדין ,והאם יש חילוק בין זהות המבטח לזהות המזיק. נפקא מינא ראשונה עולה בשאלת זהות חברת הביטוח .כפי שצוין בשאלה המקורית, יש לחקור האם המזיק חייב לשלם לניזק עצמו או שמא עליו להסדיר את התשלום מול חברת הביטוח .אם חברת הביטוח היא בבעלות יהודית ,הרי שברגע שהיא שילמה לניזק, היא "נכנסת בנעליו" וקונה את הזכות לתבוע את המזיק מדין "שיבוב" .בכהאי גוונא ,המזיק חייב לשלם לחברה מדין מזיק ממון ישראל .אולם ,אם מדובר בחברה של נכרים ,יש לדון האם המזיק יכול לטעון שאין לו חובה להשיב להם את כספם ,אך כפי שראינו במהרש"ם, חובתו הבסיסית כלפי בעל הבית היהודי נותרת בעינה כל עוד לא הוסדר הפיצוי המלא. נפקא מינא שנייה נוגעת לסוג הביטוח – האם מדובר בביטוח על מבנה הבית בלבד או גם

152

םיטפשמ תשרפ

על חפצים ורהיטים ("תכולה") .בביטוח מבנה ,השווי הוא ברור ומוגדר לפי הערכת שמאי ,ולכן קל יותר להחיל את דברי ה'חלקת יואב' שמדובר ב"גזירת הכתוב" לשלם את ערך החפץ .אך בחפצים אישיים ,לעיתים הפיצוי מהביטוח הוא לפי "ערך כינון" (חדש תחת ישן) ,ואילו המזיק מצד הדין חייב לשלם רק "כפי שהיה שווה בשעת הנזק" .כאן נוצר פער שבו הניזק עשוי להרוויח מהביטוח יותר ממה שהמזיק חייב לו ,ובזה ודאי לכל הדעות אין המזיק חייב לשלם את התוספת של הכלים החדשים. השלכה שלישית היא במקרה של "השתתפות עצמית" .גם אם נלך בדרך המקלה ביותר ונרצה לפטור את המזיק בגלל הביטוח ,הרי שעל דמי ההשתתפות העצמית ששילם הניזק מכיסו ,ודאי שאין חולק שהמזיק חייב לשלם .זהו נזק ישיר ומוחשי שלא כוסה על ידי שום גורם חיצוני ,ובו מתקיים "הפסד בעלים" לכל הדעות. נפקא מינא רביעית היא שאלת הערבות והשיפוי .כפי שביאר המהרש"ם ,המזיק רשאי להתנות את התשלום לניזק בכך שיקבל הגנה משפטית או ערבות למקרה שחברת הביטוח תתבע אותו בעתיד .הבחנה זו חשובה במיוחד בעולם המודרני שבו חברות הביטוח פועלות בשיטתיות לגבות את נזקיהן מהגורם האחראי ,ואנו מבקשים למנוע מצב שבו המזיק "ייענש" פעמיים על אותו מעשה. מתוך בירור פרטי הדינים והתשלומים ,אנו מתעלים אל הקומה המחשבתית ,להתבונן במהות האחריות שהטילה התורה על האדם .מעבר לשאלת השקלים והדינרים ,הסוגיה של "מזיק בבית מבוטח" מגלה לנו טפח מהשקפת התורה על ערך המעשה האנושי ועל גבולות השותפות שבין אדם לחברו. התובנה הרעיונית העמוקה כאן היא שמעשהו של המזיק אינו נמחק בשל "מזלו הטוב" של הניזק .התורה מלמדת אותנו כי האחריות היא מהותית ולא רק תוצאתית .אם אדם שרף בית ,הוא פגם בסדר העולם ובכבוד הרכוש של חברו; העובדה שהחבר היה פיקח והכין לעצמו "רשת ביטחון" בדמות חוזה ביטוח ,אינה גורעת כהוא זה מחומרת המעשה של המזיק .אדרבה ,כפי שראינו ב'חלקת יואב' ,חיוב התורה הוא על עצם איבוד החפץ מן העולם – "מכה בהמה ישלמנה" – כביכול אומרת התורה" :אתה החסרת דבר מהעולם ,ועליך מוטלת החובה להשיבו". זאת ועוד ,יש כאן מסר מוסרי על היחס לזולת .הניזק שילם ממיטב כספו לאורך שנים עבור הביטוח ,וזהו "קניין" אישי שלו .לו היינו פוטרים את המזיק בגלל הביטוח ,היינו למעשה נותנים למזיק ליהנות מפירותיו של הניזק – מצב שבו "הרשע וטוב לו" במובן הממוני .התורה דורשת מאיתנו יושרה :המזיק עומד מול הניזק ,ושם מתברר הדין .העולם החיצוני של חברות הביטוח הוא מעטפת של חסד שהניזק יצר לעצמו ,ואין למזיק רשות לחסות תחתיה כדי להתחמק מאחריותו האישית. בסופו של דבר ,האחריות שהתורה מטילה על המזיק בונה את אישיותו כמי שמכיר בערך רכוש הזולת .הדין שאינו פוקע גם כשיש פיצוי ,מחנך אותנו שבעולם היהודי אין "הפקר".

153

גם לנשמה מגיע אוכל

כל פגיעה ,כל שריפה וכל נזק דורשים תיקון והשבה מצד הפוגע ,ובכך אנו משמרים חברה המושתתת על אחריות אישית ועל כבוד עמוק ליגיע כפיים של האחר. מתוך בירור האחריות הממונית ,אנו שבים אל דברי המפרשים על פרשתנו ,כדי להבין את עומק פגיעתה של האש בנפש ובחברה ,וכיצד היא משקפת את הזהירות הנדרשת מן האדם. רש"י (שמות כב ,ה) כתב "שלם ישלם המבעיר -אף על פי שלא הוא הדליק את האש בידיים... חייב לשלם" מבאר רש"י כי התורה חייבה את האדם גם על אש שיצאה "מעצמה" מחמת חוסר שמירה .ברובד הנפשי ,האש היא משל לכוח המתפרץ שבתוך האדם – לכעס או לרשלנות שיכולים לצאת משליטה ולכלות את עמלו של השני .העובדה שהמזיק חייב לשלם גם כשיש ביטוח ,מלמדת אותנו שחובת השמירה על האש הפנימית והחיצונית היא אבסולוטית .אין לאדם לסמוך על כך ש"יהיה בסדר" או ש"השני מבוטח" ,אלא עליו להיות שומר נאמן על כוחו ומרצו שלא יפגעו באחר. בעל כלי יקר (שמות כב ,ה) כתב "כי האש רומז למידת הכעס ...והמשלם דמי הבערה הוא כמכבה את אש המחלוקת והדין" מבאר הכלי יקר קשר עמוק בין הפיצוי הממוני לבין תיקון המידות .האש שמכלה את הבית מייצגת פירוד והרס .התשלום שהמזיק מוציא מכיסו הוא הפעולה שמכבה את הבעירה שבלב הניזק .אם המזיק היה נפטר בתואנת ביטוח ,אש המריבה הייתה ממשיכה ללחך בלב הניזק ,המרגיש שנעשה לו עוול מבלי שהפוגע לקח אחריות. התשלום הישיר הוא זה שבונה מחדש את גשר האמון בין אדם לחברו. זאת ועוד ,עומק הדין מחנך אותנו לזהות בסיסית עם רכוש הזולת .האדם המאמין רואה בבית חברו לא רק נכס נדל"ני המבוטח בחברה פלונית ,אלא כלי שבו שוכן החסד והשכינה של אותה משפחה .כאשר האדם נדרש לשלם "נפש תחת נפש" או "דמים תחת דמים" על רכוש שהזיק ,הוא לומד להעריך את היצירה האנושית ולהבין שנזק אינו רק מספר במאזן הכספי ,אלא פגיעה חיה שדורשת תיקון חי. מתוך בירור יסודות האחריות בנפש ,אנו באים אל הקומה המוסרית של חיי החברה והמסחר .בעידן המודרני ,שבו אנו מוקפים בתאגידי ענק ובחברות ביטוח המגלגלות מיליארדים ,קיימת סכנה מוסרית שהאדם היחיד יחוש שמעשיו חסרי משמעות ,או ש"הכיס העמוק" של החברה יפתור אותו מחובתו המוסרית כלפי חברו. המוסר היהודי קובע כי ההגינות אינה נמדדת לפי גודל המאזן הכספי של הניזק ,אלא לפי עמידתו של האדם מול מצפונו ומול בוראו .אילו היינו מאפשרים למזיק להיפטר מתשלום רק משום שלחברו יש ביטוח ,היינו משחיתים את מידת היושר .אדם כזה היה מתרגל לומר לעצמו" :מה זה משנה אם אזיק? הביטוח ישלם" .גישה כזו מובילה לזלזול ברכוש הזולת ולחברה שבה איש הישר בעיניו יעשה ,תוך הסתמכות על מערכות פיצוי חיצוניות. יתירה מכך ,המוסר שבדברי המהרש"ם וה'אור שמח' מחנך אותנו להגינות צרופה :העובדה שהניזק היה אחראי ודאג לעתידו אינה צריכה להפוך ל"פרס" עבור המזיק .הגינות פירושה שכל אדם נושא בתוצאות מעשיו .אם גרמת נזק -עליך לתקנו .הידיעה שהניזק יקבל פיצוי

154

םיטפשמ תשרפ

מחברת הביטוח עשויה להרגיע את מצפוננו בנוגע לסבלו של החבר ,אך היא אינה פוטרת אותנו מן החובה המוסרית להשיב את הגזילה או הנזק .זהו מוסר של גדלות ,שבו האדם אינו מחפש פרצות בחוק כדי לחסוך ממון ,אלא מחפש את האמת והיושר שבין אדם לחברו. בסופו של דבר ,הקריאה המוסרית היא לבנות עולם שבו הכלכלה משרתת את הצדק ,ולא הצדק נכפף לאילוצים כלכליים .כאשר המזיק משלם למרות קיומו של ביטוח ,הוא מצהיר כי ערך הרכוש והכבוד ההדדי חזקים מכל פוליסה .בכך הוא מקדש שם שמיים ומראה כי חוקי התורה הם נצחיים ואינם משתנים גם כשהעולם הופך למתוחכם ומבוטח יותר. מתוך מסע העומק שערכנו בין להבות האש של פרשתנו לבין סבכי עולם הביטוח המודרני, אנו יוצאים עם תובנות בהירות המדריכות את צעדינו בחיי המעשה והממון. התובנה הראשונה היא שהאחריות האישית היא בלתי ניתנת להעברה .עלינו לזכור כי כל נזק שנגרם על ידנו ,ולו בשגגה ,דורש מאיתנו עמידה זקופה ולקיחת אחריות .אל לנו להביט על "כיסו" של השני או על הביטוחים שערך לעצמו כעילה להקלת ראש בנזק .היושר היהודי תובע מאיתנו להיות הגורם המתקן ,המשיב והמשלם ,ללא קשר למקורות הכנסה אחרים של הניזק. תובנה שנייה נוגעת להבחנה הדקה שבין עיקר הנזק לתוצאות העקיפות .למדנו כי בעוד שעל גוף הנזק (הבית או הכלי) חלה חובת תשלום גמורה ,הרי שעל נזקים עקיפים כמו הפסד הנחות עתידיות בביטוח ,יש מקום לפטור משום "גרמא" או מניעת רווח .תובנה זו מלמדת אותנו את האיזון הראוי :מצד אחד ,חובה גמורה לפצות על מה שחיסרנו בידיים ,ומצד שני, הכרה בגבולות האחריות המשפטית במערכת כלכלית מורכבת.

עיקר העניין: שורש הסוגיה של המזיק בית המבוטח מלמדנו שחובת המזיק היא "דין בנפש החפץ" ולא רק מילוי חסרון הניזק .כפי שביארנו בשיטת החלקת יואב והמהרש"ם, התורה מחייבת את המזיק לשלם את שווי הבית שאיבד מן העולם ,ואין לו זכות ליהנות מהסכמי הממון הפרטיים של חברו .הביטוח הוא "מסחר" חיצוני של הניזק, ורחמי השמיים שזכה להם בדמות פיצוי אינם פוטרים את המזיק מחובתו הבסיסית "שלם ישלם" .עיקר העניין הוא שהתשלום אינו רק פיצוי כספי ,אלא מעשה של צדק, יושר ותיקון העולם ,שבו כל אדם נושא בתוצאות מעשיו ומכבד את עמלו של רעהו, ובכך זוכה הבית היהודי להיבנות על אדני אמת ושלום.

155

גם לנשמה מגיע אוכל