מדוע לא נזכר משה רבינו בפרשת תצווה?
עומדים אנו משתוממים אל מול דפי פרשת התצווה ,והלב מחסיר פעימה .בכל מרחבי התורה כולה ,מרגע הופעתו של רבן של ישראל על בימת ההיסטוריה ,אין לך פרשה אחת ששמו לא מתנוסס בה בגאון ,מלבד פרשה זו .השאלה זועקת מן הכתובים :היכן משה? כיצד
מדוע לא נזכר משה רבינו בפרשת תצווה? עומדים אנו משתוממים אל מול דפי פרשת התצווה ,והלב מחסיר פעימה .בכל מרחבי התורה כולה ,מרגע הופעתו של רבן של ישראל על בימת ההיסטוריה ,אין לך פרשה אחת ששמו לא מתנוסס בה בגאון ,מלבד פרשה זו .השאלה זועקת מן הכתובים :היכן משה? כיצד ייתכן שדווקא בפרשה העוסקת בבגדי הקודש ,במינוי הכהונה ובהשראת השכינה ,נאלם שמו של המנהיג הגדול? האם יש כאן עונש ,או שמא טמון כאן סוד עמוק של מסירות נפש שאין לה גבול? חסרונו של השם "משה" בפרשה אינו מקרי ,הוא רועם בתוך השתיקה של הפסוקים ,ומעורר אותנו לחקור אחר פשרה של היעדרות זו ,המקפלת בתוכה את גדלותו האינסופית של מי שהיה מוכן להימחות מן הספר למען צאן מרעיתו. וכעת נבוא אל כור ההיתוך של הדברים ,אל פסוקי התורה הקדושה שבהם נטמן רמז
656 הווצת תשרפ
זה ,ונחזה בעין בוחנת כיצד דקדקו המפרשים בכל מילה ומילה כדי להשיב על השאלה הנוראה הזו. "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלת נר תמיד" (שמות כז ,כ) .התורה פותחת בפנייה ישירה אל משה רבינו ,אך במקום להזכיר את שמו כדרכה בכל מקום "וידבר ה' אל משה לאמר" ,היא נוקטת בלשון "ואתה" .לכאורה ,יש כאן קירבה יתירה, אך באמת חסרון השם זועק כאן. רש"י (שמות כז ,כ) ביאר ואתה תצוה .לשון ציווי .וכאשר נתבונן בדברי בעל הטורים (שמות כז, כ) פירש לא הזכיר משה בזה הסדר ,מה שאין כן בכל החומש ,שמשעה שנולד משה אין סדר שלא הוזכר בה .והטעם משום שמשה אמר מחני נא מספרך אשר כתבת ,וקללת חכם אפילו על תנאי באה ונתקיים בזה .הרי לנו יסוד נורא ,שמסירות הנפש של משה רבינו שאמר לקב"ה שאם אינו מוחל לישראל ימחה אותו מספרו ,עשתה רושם כה עמוק עד ששמו נחסר מפרשה שלמה. רבינו בחיי (שמות כז ,כ) כתב קללת חכם אפילו על תנאי היא באה ,מנא לן ממשה ,שאמר מחני ,ואף על פי שנתכפר להם עוון העגל ,נמחה שמו מפרשת ואתה תצווה שלא נזכר שם שמו של משה כלל .הוא מוסיף ומעמיק בזה ,שהדבר מלמדנו עד כמה חמור כוחו של דיבור, שאף שהתנאי לא התקיים והעם נסלח ,המחיקה מן הספר היתה חייבת להותיר עקבות בפרשה אחת לפחות. החזקוני (שמות כז ,כ) פירש ואתה תצוה .לפי שכל ענין הפרשה בכהונה ואהרן ובניו מוזכרים בה תדיר ,לא רצה להזכיר שם משה ,שלא להטיל קנאה בין האחים .וכן מצינו בפירוש רבינו אפרים (שמות כז ,כ) שכתב לפי שהיה לו למשה להיות כהן ,וכשלא רצה ללכת בשליחות הקב"ה ,עשה אהרן כהן גדול ,לכך לא נזכר משה בפרשה זו שיש בה בגדי כהונה ונתנה לאהרן שנתרצה לילך בשליחותו .דברים אלו מאירים זווית נוספת ,שהיעדרות השם קשורה גם לוויתור של משה על הכהונה לטובת אהרן אחיו. עוד נראה בדברי בעל הטורים (שמות כז ,כ) שהביא בשם הזוהר הקדוש כי היעדרות זו קשורה ליום פטירתו של משה רבינו ,שחל בשבוע שבו קוראים תמיד את פרשת תצווה, והסתלקותו מן העולם רמוזה בהסתלקות שמו מן הפרשה. לאחר שחזינו בנרמז בפסוקי התורה ובדברי המפרשים עליהם ,עלינו לצלול אל ים התלמוד ,שם נחשף השורש הרוחני לכוחו של דיבור ולתוצאותיו המרחיקות לכת ,גם כאשר הוא נאמר מתוך מסירות נפש עילאית. בגמרא במסכת מכות (דף יא ע"א) כתב אמר רב יהודה אמר רב קללת חכם אפילו על תנאי היא באה מנלן ממשה דאמר ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת וכתיב ויאמר ה' אל משה מי אשר חטא לי אמחנו מספרי .הגמרא מבארת כאן יסוד מרעיד ,שדבריו של חכם וצדיק יוצרים מציאות בעולם ,ואף שהיה זה תנאי שנועד להציל את כלל ישראל מחילייה ,מכל מקום הדיבור לא שב ריקם והיה חייב להשאיר רושם באיזה מקום בתורה. בגמרא במסכת זבחים (דף קב ע"א) פירש אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן כל
657
גם לנשמה מגיע אוכל
מקום שנאמר 'ויאמר' 'וידבר' -שליחות הוא ,חוץ משלושה מקומות .הסוגיה שם דנה בסירובו של משה רבינו לקבל את השליחות בסנה ,ומבואר שם שבגלל אותו סירוב שארך שבעה ימים ,זכה אהרן לכהונה ומשה נשאר בלוי .מכאן למדו המפרשים את הקשר לפרשתנו ,שבה מפורטים בגדי הכהונה שניתנו לאהרן ,ולכן נאלם שמו של משה בפרשה זו כדי לתת מקום של כבוד לאחיו שקיבל את הכהונה תחתיו. בתלמוד ירושלמי במסכת ברכות (פרק ט הלכה א) ביאר כי תפילתו של אדם ודיבורו עושים רושם למעלה ,וצריך אדם להיזהר בלשונו אפילו בשעת צרה .הדברים מתחברים לדברי רש"י (מכות יא ע"א) שביאר שם על דברי הגמרא כי אף על פי שנתקיים התנאי ומחל הקב"ה לישראל, מכל מקום הדיבור של 'מחני' הוצרך להתקיים במקצת ,וזהו חסרון שמו בפרשת תצווה. בתוספות במסכת מכות (דף יא ע"א) כתב על דברי הגמרא שקללת חכם באה אפילו על תנאי, והקשו שם ממה שמצינו במקומות אחרים שצריך שיתקיים התנאי ,ותירצו שדווקא במשה רבינו שהיה רבן של כל הנביאים ודיבורו היה דבוק בשכינה ,היה כוח בפיו לפעול מציאות של מחיקה מסוימת מן הספר שנכתב ברוח הקודש. מכאן נעלה אל היכלם של רבותינו הראשונים והאחרונים ,אשר ברוח קודשם ובחדות שכלם הטמינו לנו פנינים של ביאור בהבנת היעדרותו של משה רבינו מן הכתובים. הרא"ש (בפירושו על התורה ,שמות כז ,כ) כתב אם הקב"ה לא היה מוחל על עוון העגל היה מוחה את שמו של משה רבינו מכל התורה כולה ,אך כיון שמחל להם והתנאי לא התקיים ,אע"פ שקללת חכם אפילו על תנאי היא באה ,עשה עמו הקב"ה לפנים משורת הדין ומחה את שמו רק מפרשת תצווה שהיא הפרשה האחרונה לפני חטא העגל ,ואפשר לומר עליה "מספרך אשר כתבת" -הפרשה האחרונה שנכתבה כבר .הראש מחדד כאן את גודל החסד שעשה הבורא עם משה ,שצמצם את ה"מחיקה" לפרשה אחת בלבד ,ודווקא זו הסמוכה ביותר למעשה העגל. רבינו אפרים (בפירושו על התורה ,פרשת תצווה) כתב לפי שהיה לו למשה להיות כהן ,וכשלא רצה ללכת בשליחות הקב''ה ,עשה אהרן כהן גדול ,לכך לא נזכר משה בפרשה זו שיש בה בגדי כהונה ונתנה לאהרן שנתרצה לילך בשליחותו .לפי ביאורו ,אין זו רק תוצאה של הדיבור "מחני נא" ,אלא שיקול של הנהגה אלוקית – בפרשה שבה מוכתר אהרן לכהונה ,משה נסוג לאחור ומפנה לו את הבמה לחלוטין ,מבלי ששמו יוזכר כלל. ספר המנהיג (סימן קסג) כתב כי מנהג ישראל לקרוא פרשת תצווה בסמיכות לז' באדר ,ויום זה הוא יום פטירת משה רבינו ,וכיון שבפרשה זו הוא נסתלק מן העולם ,נסתלק שמו מן הכתובים בפרשה זו ,לרמוז על האבילות וההיעדר של המנהיג באותו פרק זמן. רבינו בחיי (שמות לב ,לב) ביאר על הפסוק "מחני נא מספרך" ,כי משה רבינו מסר נפשו וגופו ושמו על כנסת ישראל ,ובשעה שאמר דברים אלו ,נקשרה המחיקה בפרשת תצווה ,שכן בפרשה זו מפורטים "בגדי השרד" והקדושה ,ומשה בענוותנותו העצומה רצה שכל התהילה בפרשה זו תהיה לאהרן אחיו בלבד. הש"ך על התורה (שמות כז ,כ) כתב שמזה ניקח מוסר גדול שלא לקלל עצמו ,כי אפילו משה
658
הווצת תשרפ
רבינו ע"ה שמסר נפשו להצלת ישראל ,ועם כל זה עשה רושם מה שלא נוזכר שמו בפרשה זו ,וזה רמז הכתוב ואתה תצווה את בני ישראל מה אירע לך באמירת ואם אין מחני ,ותזהירם שלא יקללו עצמן כלל .השפתי כהן מלמדנו כאן יסוד נורא בהלכות דעות ובחובת הזהירות בדיבור ,שגם כוונה טובה אינה מבטלת לחלוטין את כוחה של מילה לרעה. החיד"א בספרו דברים אחדים (דרוש י"ז) כתב על דברי הש"ך ונגע זה מצוי מאוד אף בין היודעים ,ובפרט אשר הנשים אשר למדו לקלל לאחרים וגם לבניהם היקרים ולעצמן ,וגורמים אשר רעה תבא אליהם ולבניהם אשר ילדו .החיד"א מעורר אותנו למציאות היומיומית הכואבת ,שבה בני אדם מזלזלים בכוח הדיבור ומוציאים מפיהם מילים קשות שעלולות חלילה להתקיים ,כפי שראינו אצל רבן של ישראל. רבינו יוסף חיים בספרו עוד יוסף חי (פרשת כי תשא) כתב נתן רמז לזה ,כיון שפרשת תצווה היא הפרשה העשרים מתחילת התורה ,וזהו "מספרך" -מספר כ' ,דהיינו הפרשה העשרים שבתורה .בזה הוא מיישב את הדיוק בלשון "מספרך" ,שהכוונה היא לפרשה שמספרה עשרים במניין פרשיות התורה. בעל דברי תורה (חלק ח' אות ל"ה) כתב לחזק את הקשר ליום פטירת משה רבינו ,וביאר כי מאחר ופרשת תצווה חלה תמיד בשבוע של ז' באדר ,יום הסתלקותו של המנהיג ,הרי שהיעדרות שמו היא בחינה של "נסתלק המאור" ,ונותר רק ה"ואתה" – המהות הפנימית של משה שנותרה עם ישראל גם לאחר מותו. בעל אמרי פנחס (חלק א' אות קכ"ט) כתב כי הסתלקות השם בפרשה זו היא בחינה של ביטול היש ,שמשה רבינו מרוב ענוותנותו ומסירותו לישראל בביטולו "מחני נא" ,זכה להארה כה גבוהה בפרשה זו ,עד ששמו המוגבל במילים לא יכול היה להכילה ,ונותר רק הפנייה הישירה מהשי"ת אליו בלשון נוכח. ניגשים אנו כעת לעיין בדבריהם של מאורי הדורות האחרונים וגדולי זמננו ,אשר הוסיפו נדבכים של עומק וביאור בחסרון שמו של משה רבן של ישראל ,וחשפו לפנינו את הקשר שבין שמו של האדם לבין מהותו הנעלמת. המגלה עמוקות (אופן נח) כתב לקשור את העלמת שמו של משה עם מספר הפסוקים שבפרשה, שהם מאה ואחד פסוקים ,והוא מנמק :נעלם של משה -עולה מאה ואחד .וביאור הדברים הוא, כי באותיות המילה משה קיימות האותיות הגלויות הנשמעות בדיבור ,והן האותיות מ(ם) ש(ין) ה(א) ,אולם קיימות האותיות הנעלמות המסתתרות מאחוריהן ,והן האותיות (מ)ם (ש)ין (ה)א. כשנצרף את הערך המספרי של אותן אותיות נעלמות ,דהיינו מם שהיא ארבעים ,ויוד ונון של השין שהן שישים ,והאלף של ההא שהיא אחת ,נקבל את המספר מאה ואחד .בכך חידש כי העובדה שבפרשת תצווה קיימים מאה ואחד פסוקים מתאימה בדיוק לכך ששמו של משה נעלם בה ,שכן הפרשה כולה עוסקת בבחינה הנעלמת והפנימית של משה. עוד הוסיף המגלה עמוקות (שם) כתב לבאר ברוח זו את העובדה שהמספר מאה ואחד הוא גם הגימטריה של השם מיכאל ,דבר המצוין בהרבה חומשים בסוף הפרשה בסימן קא
659
גם לנשמה מגיע אוכל
פסוקים מיכאל סימן ,כי כשנעלם משה -בא מיכאל .והרעיון בזה הוא ,כי בפרשת כי תשא נאמר למשה לאחר חטא העגל הנה מלאכי ילך לפניך ,ובאותיות המילה מלאכי מרומז המלאך הגדול מיכאל כפי שכתב בעל הטורים (שמות לב ,לד) .רצונו של הקב"ה היה שמיכאל ילך לפני העם ,אך משה בתפילתו פעל שהקב"ה בכבודו ובעצמו ילך עמם ,ורק לאחר פטירת משה הגיע מיכאל ללוות את ישראל .לכן כאשר נעלם משה בפרשה זו הרמוזה ליום פטירתו ,מופיע המספר מאה ואחד הרומז למיכאל. מו"ר הגר"א וייס (מנחת אשר ,פרשת תצווה) כתב לבאר כי חסרון שמו של משה אינו רק תוצאה של קללה ,אלא ביטוי למעלתו הנשגבה של מנהיג אמיתי .כאשר משה אומר מחני נא מספרך, אין זו פליטת פה אלא מסירות נפש גמורה שבה הוא מבטל את כל קיומו האישי למען כלל ישראל .ודווקא בפרשה העוסקת בבגדי כהונה ,שהם בגדי כבוד ותפארת ,רצה הקב"ה להראות שעיקר כבודו של משה הוא בביטולו העצמי ,ולכן נמחה שמו כדי להורות שמהותו נמצאת שם גם בלי התואר והשם המפורש. הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף (ענף עץ אבות ,עמ' רסט) כתב להזהיר על פי דברי הש"ך והחיד"א מעניין קללת חכם אפילו על תנאי ,וביאר כי מכאן נלמד עד כמה צריך האדם להיות זהיר בלשונו ,שהרי משה רבינו התכוון לטובה גדולה ולרחמים על ישראל ,ואף על פי כן לא שב דיבורו ריקם .הוא הוסיף כי מנהיג בישראל צריך לדעת שכל מילה היוצאת מפיו פועלת בעולמות ,ולכן האחריות המוטלת על הדיבור היא כבדת משקל עד מאוד. מתוך בירור הסוגיה ודברי רבותינו לאורך הדורות ,עולות לפנינו כמה השלכות מעשיות ויסודות הנהגתיים הנוגעים לכל אחד ואחד מאיתנו במציאות החיים וההלכה. חובת הזהירות בדיבור ושמירה מפני פליטות פה המכילות ביטויים של קללה או פורענות על האדם עצמו או על בני ביתו ,שכן ראינו שאפילו משה רבינו שהיה רבן של כל הנביאים וכוונתו הייתה לשם שמים גמורה ,לא נמלט דיבורו מלעשות רושם ולהחסיר את שמו מן התורה. ההבנה כי למילים יש כוח מציאותי הפועל בעולם מעבר לכוונת הלב ,ולכן גם בשעת צרה או כעס ,ואפילו כשאדם מדבר מתוך תחושת מסירות או הקרבה ,עליו לשקול את מילותיו במאזני פלס כדי שלא ליצור "פתח לפי השטן" או לגרום לעצמו נזק רוחני או גשמי בדיבורו. הכרה בערך הוויתור והענווה במקום שבו הזולת צריך לקבל את מקומו ,כפי שמשה רבינו נסוג לאחור בפרשה זו כדי לתת לאהרן אחיו את מלוא הבימה בכהונתו ,ומכאן למדנו שפעמים רבות השלמות האמיתית של האדם נמצאת דווקא ביכולת לצמצם את נוכחותו ושמו למען כבודו של חברו. התייחסות ליום פטירת צדיק לא רק כיום של העדר ,אלא כזמן שבו המהות הפנימית של הצדיק – ה"ואתה" שלו – מאירה בעולם גם ללא נוכחותו הגלויה ,ומכאן החשיבות של לימוד תורתו ודבקות בדרכיו ביום ההילולא ,שבו שמו הגשמי נעלם אך השפעתו נותרת נצחית. כשאנו מתבוננים בעומק הסוגיה ,אנו מגלים כי היעדרות שמו של משה רבינו מפרשת תצווה איננה רק סיפור על תוצאה של דיבור ,אלא היא חשיפה של שורש הנהגתו של רבן
660
הווצת תשרפ
של ישראל .הרעיון הטמון כאן הוא סוד ה"אין" המוליד את ה"יש" ,היכולת של המנהיג להתבטל לחלוטין מול צורכי הדור ,ובדיוק בנקודת הביטול הזו הוא הופך להיות נוכח בצורה העמוקה ביותר. כאשר משה אמר "מחני נא מספרך" ,הוא לא רק ביקש הצלה לישראל ,אלא הוא הגדיר מחדש את המושג מנהיגות :מנהיג שאינו חי למען עצמו ולמען שמו ,אלא כל קיומו הוא גשר להעברת דבר ה' לעם .לכן ,התורה בחרה להנציח את הדיבור הזה דווקא על ידי מחיקת שמו, כביכול אומר לו הקדוש ברוך הוא :אם רצונך להימחות למען בניי ,הרי שמחיקה זו תהיה אות הכבוד הגדול ביותר שלך .זוהי נוכחות על ידי היעדרות ,שכן בכל פעם שקורא בתורה שם לב ששמו של משה חסר ,הוא מיד נזכר בסיבה לכך – במסירות הנפש המופלאה שלו עבורנו. יתירה מכך ,בפרשה זו שבה מוכתר אהרן הכהן ומוענקת לו הכהונה ,משה רבינו מלמד אותנו את סוד הפינוי .היכולת לפנות מקום לאחר ,לתת לשני להאיר בכל זהרו מבלי שצלו של הגדול יעיב עליו ,היא מעלה שרק מי שהגיע לביטול גמור יכול להשיגה .שמו של משה נעלם כדי ש"קדושת אהרן" תתפוס את מלוא חלל הפרשה ,ובכך משה מקיים בעצמו את הציווי "ואתה תצווה" – לא בכוחי ובשמי ,אלא מתוך המהות הפנימית שלי שדוחפת אותך, אהרן ,קדימה. זהו הביאור הפנימי למילה "ואתה" .השם של האדם הוא הלבוש החיצוני שלו ,הכינוי שבו העולם מכיר אותו .אבל ה"ואתה" הוא המהות העצמית ,הנקודה הפנימית שאינה זקוקה לשמות ותארים .בפרשת תצווה ,הקדוש ברוך הוא פונה אל המהות של משה ,אל אותה נקודה שמעבר לכל שם ,ומלמד אותנו שדווקא שם ,במקום שבו השם נעלם ,מתגלה הקשר האמיתי והנצחי שבין המנהיג לבין בוראו. ההרחבה המחשבתית בסוגיה זו מוליכה אותנו אל בירור הקשר שבין האדם לבין "שמו", ואל היסוד הגדול של אמונה בהשגחה גם ברגעי הסתלקות והעלם .השם של האדם הוא הצינור שדרכו הוא מתגלה לעולם ,אך האמונה מלמדת אותנו שישנה מהות שהיא מעל ומעבר לשם .משה רבינו ,בענוותנותו ,הגיע למדרגה שבה ה"אני" שלו בטל לחלוטין לרצון העליון ,ובמקום שבו יש ביטול גמור ,אין צורך בשמות. מכאן אנו למדים על הנהגת האדם עם עצמו :לעיתים נדמה לנו שאם לא יזכירו את שמנו, אם לא יכירו בפועלנו או אם נצמצם את נוכחותנו ,נלך לאיבוד .פרשת תצווה מלמדת אותנו את ההיפך הגמור – דווקא כשהשם נעלם מתוך מסירות והקרבה ,האדם הופך להיות חלק בלתי נפרד מן הנצח .משה רבינו לא נעלם מן הפרשה בגלל חולשה ,אלא בגלל עוצמה של התחברות לכלל ישראל; הוא הפך להיות ה"ואתה" שמחיה את בני ישראל ומצווה אותם ,גם בלי כותרות. במישור האמונה ,היעדרות השם בפרשה הסמוכה לז' באדר מזכירה לנו שגם כשנראה שהמנהיג הסתלק והשכינה בחינת "הסתר פנים" ,האמת היא שהקדוש ברוך הוא ממשיך לפנות אל הצדיק ואל הנשמה בלשון נוכח – "ואתה" .האמונה היא היכולת לשמוע את הקול האלוקי גם בתוך השתיקה ,ולדעת שההעלם הוא רק בלבוש החיצוני ,אך המהות קיימת ועומדת לעד.
661
גם לנשמה מגיע אוכל
כאשר אנו מתבוננים בחיבור שבין משה למיכאל ,אנו מגלים שהנהגת העולם היא שרשרת אחת גדולה .כשכוח אחד נעלם ,כוח אחר מופיע ,ואין ריקנות בעולמו של הקדוש ברוך הוא .המחשבה הזו מעניקה לאדם ביטחון :גם כשנדמה שמשהו חסר ,זהו רק חלק מתוכנית אלוקית רחבה יותר ,שבה ה"נעלם" של משה הוא ה"נגלה" של ההגנה המלאכית על עם ישראל. מתוך הסוגיה המרטיטה של היעדרות שם רבן של ישראל ,נבנה בקרבנו מצפן מוסרי המכוון את האדם אל עומק אחריותו האישית ואל הזהירות הנדרשת ממנו בכל צעד ושעל. המוסר העולה מכאן הוא בראש ובראשונה חומרת כוחו של הדיבור; אם משה רבינו ,האיש אשר רוח ה' דיברה בו וכל כוונתו הייתה להצלת צאן מרעיתו ,חווה את רושם המחיקה בשל מילה שיצאה מפיו ,מה נאמר אנו ,בני תמותה ,שפעמים רבות הדיבור אצלנו אינו מזוקק ואינו שקול? המצפן הפנימי מורה לנו כי המילים אינן רק הבל פה החולף עם הרוח ,אלא הן כלים היוצקים מציאות .אדם המרגיל את לשונו בביטויי ייאוש ,קללה או חוסר אמונה ,גם אם הוא עושה זאת מתוך סערת רגשות חולפת ,חוקק בתוך ספר חייו רשמים שקשה למחותם. האחריות המוסרית מחייבת אותנו לאמץ שתיקה במקום שבו הדיבור עלול להזיק ,ולזכור שגם "קללת חכם על תנאי" וגם דיבור הנאמר בשעת דחק ,יש להם משקל סגולי בשמיים. נקודה מוסרית נוספת היא הערך של "מסירות ללא שם" .בעולם המקדש את הפרסום ,את הקרדיט ואת הנצחת השם על כל צעד ושעל ,בא משה רבינו ומלמד אותנו ששיא הגדלות הוא היכולת לפעול ,להנהיג ולהשפיע – וכל זאת מבלי ששמך יוזכר .העשייה למען הכלל צריכה להיות טהורה כל כך ,עד שהאדם מוכן לוותר על ה"חותמת" שלו למען המטרה הנעלה. המוסר כאן הוא מוסר של ענווה אקטיבית :להיות נוכח בכל הכוח ,אך להיעלם כדי לתת לאחרים את המקום לגדול. בסופו של יום ,המצפן המוסרי מלמדנו שהאדם נמדד לא במה שאומרים עליו או איך שקוראים לו ,אלא ב"ואתה" שלו – במי שהוא באמת מול קונו ומול עמו ברגעים שבהם אין זרקורים ואין שמות. מתוך ים המקורות והמחשבה שבהם עסקנו ,נדלה כעת פנינים של הנהגה למעשה ,תובנות שיחיו בקרבנו בכל עת ובכל שעה. ראשית ,נלמד כי המילים היוצאות מפינו הן יצור חי הפועל במציאות .עלינו לאמץ משמעת עצמית של זהירות בדיבור ,ובפרט ברגעי כעס או צער ,ולא להוציא מפינו לעולם ביטוי שיש בו משום פורענות על עצמנו או על יקירינו .אם אצל רבן של ישראל נעשה רושם לדורות, קל וחומר שאצלנו יש להישמר מכל משמר. שנית ,נבין כי גדלות אמיתית אינה זקוקה לכותרות .האדם יכול להיות המשפיע הגדול ביותר בסביבתו ,המנוע הדוחף והמצווה ,גם אם שמו אינו מתנוסס בראש חוצות .היכולת לפעול מתוך "הסתרה" ומתוך ויתור על כבוד אישי למען הצלחת הכלל ,היא הדרגה הגבוהה ביותר של מנהיגות יהודית.
662
הווצת תשרפ
עיקר העניין: השתיקה המהדהדת של שמו של משה רבינו בפרשת תצווה היא השירה היפה ביותר של מסירות הנפש .בתוך ה"ואתה" הנעלם מקופל סודו של המנהיג שהיה מוכן להימחות מן הספר ובלבד שישראל ייכתבו בו לחיים .בפרשה זו שמו של משה אמנם נמחה ,אך מהותו נחקקה בנצח ,ללמדנו כי מי שמוסר את שמו למען אחיו ,זוכה שקולו יהדהד בין דפי התורה לעולמי עולמים ,גם ללא אות ותג. פרשת תצווה מציבה בפנינו חידה מופלאה :היכן נעלם משה רבינו? דווקא בשיא בניין המשכן והכהונה ,שמו של המנהיג נאלם ,והתורה פונה אליו בלשון נוכח נסתרת – "ואתה" .ביררנו כי שתיקה זו אינה מקרית ,אלא היא פרי מסירותו האינסופית של משה ,אשר בעת חטא העגל השליך את יהבו ואת כל קיומו האישי באומרו "מחני נא מספרך" .גילינו כי כוחו של הדיבור כה נורא ,עד שאפילו קללת חכם על תנאי הותירה חותם של מחיקה בפרשה הסמוכה ליום פטירתו .בתוך כך ,נחשפנו לסוד הגימטריות המקשרות בין שמו הנעלם של משה למלאך מיכאל ,וראינו כיצד הוויתור על הכהונה לטובת אהרן אחיו דרש ממשה פינוי של מקום וביטול היש. בסופו של יום ,למדנו כי ה"ואתה" של משה הוא המדרגה שבה המהות הפנימית גוברת על השם החיצוני ,וכי המנהיג האמיתי הוא זה שנוכחותו מורגשת ביותר דווקא במקום שבו הוא בוחר להיעלם למען עמו.