איך יכול להיות שמשה רבינו לבש בגדי מצריים הרי נאמר איתא ?במדרש שלא שינוי את מלבושם

עוד בטרם השכל ניסח אותה. זהו בדיוק סוג השאלה העומדת כאן, שאלה שאינה טכנית אלא זהותית, שאינה רק הלכתית אלא נוגעת לשורש דמותו של משה רבינו ולשורש תפיסת .הגלות והגאולה גם יחד

יש קושיות שאינן נולדות מן הפסוק אלא מן המצפון. קושיות שבהן הלב מרגיש סתירה עוד בטרם השכל ניסח אותה. זהו בדיוק סוג השאלה העומדת כאן, שאלה שאינה טכנית אלא זהותית, שאינה רק הלכתית אלא נוגעת לשורש דמותו של משה רבינו ולשורש תפיסת .הגלות והגאולה גם יחד משה רבינו הוא האיש שעל ידו נגאלו ישראל, הוא האיש שעליו העידו חז"ל שישראל נגאלו ,בזכות שלא שינו את שמם לשונם ומלבושם. הוא העומד בראש שרשרת הזהות העברית הנאמן לה עד מסירות נפש. ודווקא עליו בא הכתוב ומעיד בפשטות מפתיעה, ותאמרנה איש גם לנשמה מגיע אוכל מצרי הצילנו מיד הרועים. לא שמועה רחוקה, לא טעות של עובר אורח, אלא עדות ישירה של בנות יתרו, הרואות אותו, משוחחות עמו, ומתארות אותו כאיש מצרי. והלב תמה. כיצד .יכול הדבר להיות הקושיה הולכת ומתחדדת ככל שמעמיקים בה. אין זו רק שאלה של רושם חיצוני, אלא .של מעשה ממש. אם אמרו עליו איש מצרי, משמע שלבושו, דיבורו והופעתו היו מצריים והרי התורה וההלכה עומדות על כך שלבישת מלבוש נכרי אינה דבר של מה בכך. היא נוגעת בגבול שבין זהות להתבוללות, בין שייכות לזרות. ואם כן כיצד יתכן שמי שעתיד להיות נותן .התורה, מי שמסר נפשו על אחיו העברים, יופיע בבגדי מצרים ומכאן מתעוררת קושיה עמוקה עוד יותר. אם ישראל כולו נשתבח בכך שלא שינו את מלבושם במצרים, והדבר נחשב לאחד מעמודי הזכות שעמדו להם בגאולה, כיצד ייתכן .שמנהיגם העתידי חרג מאותה הנהגה. האם יש כאן יוצא מן הכלל. האם יש כאן היתר מיוחד .או שמא אין כאן שינוי מלבוש כלל אלא הבנה שגויה של המציאות השאלה איננה רק היסטורית אלא עקרונית. מהו מעמדו של הבגד בהלכה ובמחשבה. האם הבגד הוא זהות או כלי. האם הוא עדות פנימית או מסך חיצוני. והיכן עובר הקו שבין שמירה .על זהות לבין צורך שעה, בין איסור עקרוני לבין היתר הבא מחמת סכנה או שליחות יותר מזה. אם נעמיד את הדברים על ציר חייו של משה, נמצא שהלבוש המצרי אינו פרט שולי אלא נקודת מפתח. משה גדל בפלטין של פרעה, ברח מפניו, הגיע למדין, ושם התחיל מסעו אל השליחות. אם כן, הופעתו כלבוש מצרי היא חלק ממעבר, משלב ביניים, מתקופה שבה זהותו הפנימית אינה משתנה אך זהותו החיצונית נדרשת להתכסות. והשאלה היא האם .התורה וההלכה מכירות במצב כזה, והאם ניתן להצדיקו מבלי לפגוע בעקרונות היסוד כאן מתכנסות כל השאלות לשאלה אחת חדה. האם לבושו המצרי של משה הוא סתירה לדברי חז"ל שלא שינו את מלבושם, או שהוא גילוי עמוק של הבחנה בין זהות פנימית לנראות חיצונית. האם יש כאן פתח מסוכן לטשטוש גבולות, או דווקא לימוד יסודי על .אחריות, זהירות, ושליחות בתוך עולם עוין זו השאלה העומדת לפנינו עתה במלוא חריפותה, בטרם ניגש אל הפסוק, בטרם נפתח מדרש או פוסק, ובטרם נבחין בין איסור להיתר. שאלה על זהות, על נאמנות, ועל המקום .שבו התורה עצמה מלמדת שלפעמים הבגד הוא מסווה, אך הנשמה אינה מתחלפת .)(שמות ב יט ותאמרנה איש מצרי הצילנו מיד הרועים וגם דלה דלה לנו וישק את הצאן פסוק זה הוא העומד במרכז הקושיה, והוא נאמר בפי בנות יתרו עצמן, לא כהשערה ולא ככינוי ספרותי, אלא כתיאור מציאות כפי שנראתה להן בשעת מעשה. הן אינן אומרות איש .עברי, ואף אינן אומרות איש זר, אלא מדייקות ואומרות איש מצרי, ותיאור זה מחייב בירור .שהרי אם לא היה משה נראה בעיניהן כמצרי בלבושו ובהופעתו, לא היתה לשונן נוקטת כך תומש תשרפ ושאל בלשון חדה, וכי מצרי היה)(שמות רבה פרשה א סעיף לח על פסוק זה עמד המדרש רבה משה. ומתוך עצם השאלה ניכר שהמדרש אינו מוכן לקבל את הדברים כפשוטם. שהרי משה עברי היה, בן לעם העברים, ומוסר נפשו עליהם. אלא מתרץ המדרש, אלא לבושו היה מצרי והוא היה עברי. בדברי המדרש מונחת הנחה יסודית, שיש להבחין בין מהות האדם לבין לבושו, בין זהותו הפנימית לבין הופעתו החיצונית. המדרש אינו מכחיש את מציאות הלבוש .המצרי, אלא מקבל אותה, אך מציב לה גבול ברור. הלבוש מצרי, האדם עברי ועל כך הקשה היפה תואר בפירושו על המדרש שם, כיצד ייתכן שמשה רבינו לבש בגדי מצרים, והרי מצינו בדברי חז"ל שישראל נגאלו בזכות שלא שינו את מלבושם. ואם כן, כיצד ייתכן שמי שעתיד להנהיג את הגאולה נהג לכאורה בהיפך. עוד הוסיף היפה תואר, שיש בדבר קושי הלכתי, שהרי התורה מזהירה על לבישת מלבוש נכרי, ואין זה דבר של מה בכך .שניתן לדחותו בקלות באותו כיוון הקשה בעל השואל ומשיב, רבי יוסף שאול נתנזון, בספרו דברי שאול על הפרשה. הוא עומד על כך שאין כאן רק שאלה מדרשית אלא גם הלכתית, שהרי נאמר בנביא צפניה והיה ביום זבח ה׳ ופקדתי על השרים ועל בני המלך ועל כל הלובשים מלבוש נכרי , ולא ילבש)(סימן קעח סעיף א , ופסוק זה הובא להלכה בדברי מרן בשולחן ערוך יו"ד)(צפניה א ח .מלבוש המיוחד להם. ואם כן כיצד ייתכן שמשה רבינו, גדול הנביאים, לבש בגדי מצרים , כיצד ניתן ליישב)(פרשת בא יב לה וכן הקשה החתם סופר בדרשותיו החדשות על התורה .בין דברי המדרש שמשה לבש מלבוש מצרי לבין זכותם של ישראל שלא שינו את מלבושם קושייתו אינה רק טכנית אלא מהותית, שהרי מלבוש אינו פרט חיצוני בלבד אלא ביטוי של .שייכות וזהות, ובזה ישראל נשתבחו, ואיך ייגרע חלקו של משה מהם ומכאן באים דברי היפה תואר עצמם ליישב את הקושיה, וכותב שאין הכוונה שמשה אימץ לעצמו זהות מצרית או הלך בדרכם, אלא שבוודאי היו עליו סימני יהדות, אלא שלבושו החיצוני היה מצרי מחמת הנסיבות. כלומר, גם כאשר לבש מלבוש מצרי, לא היה זה מלבוש נכרי במובן האסור, אלא לבוש של צורך שעה, שאינו מבטל את זהותו ואינו מוחק את .סימני הייחוד על דרך זו מבאר בעל השואל ומשיב בדברי שאול, שאם לא נקבל חילוק זה, יבואו פרוצים וילמדו מכאן שאין איסור ללבוש מלבוש נכרי כלל. ועל כך הוא עומד בתקיפות, שהכתוב .צווח והיה ביום זבח ה׳ ופקדתי על כל הלובשים מלבוש נכרי, ואין כאן שום פתח להיתר גורף אלא שבמקרה של משה, היתה סיבה ברורה של סכנה, שהרי ברח מפני פרעה, וכל לבישתו שבשעת אונס וסכנה)(סימן קעח היתה כדי שלא יכירוהו. ובמקום סכנה, כבר כתב הש״ך ביו"ד .מותר ללבוש מלבוש נכרי, כל שאין כוונתו להשתוות להם אלא להצלת נפשו נמצא שלדעתם אין כאן סתירה לא להלכה ולא למדרש. ישראל שלא שינו את מלבושם עשו כן מתוך נאמנות וזהות בתקופת השעבוד. ומשה, שבאותה שעה היה גם לנשמה מגיע אוכל בורח על נפשו, לא שינה את זהותו אלא כיסה אותה לפי שעה, מחמת סכנה, וכיסוי .זה אינו בכלל האיסור ועל דרך שונה מעט מבאר הרה״ק מווארקי זצ״ל, דבריו מובאים בספר פרדס יוסף על הפרשה. הוא מחדש שמשה ראה שיתרו אינו חפץ ליתן את בתו אלא לאדם עברי, אלא שחשש מאומות העולם. ולפיכך, כאשר שמע יתרו שמשה עברי הוא, אך לבושו מצרי, אמר קראן לו, הוא טוב לפני, כלומר טוב הוא בעיני שהם יסברו שהוא מצרי, כדי להסיר חשש וסכנה. ולדבריו, לא היה זה לבוש של קבע אלא לבוש לפי שעה, לצורך שליחות ולצורך .הנהגה, אבל להתלבש לעולם בבגדי מצרי אינו נכון ואינו מתקבל נמצא שכל המפרשים והמדרשים הולכים בדרך אחת. אין חולק שמשה לבש באותה שעה לבוש מצרי. אך אין אחד מהם שמבין זאת כשינוי זהות או כוויתור על ייחודו העברי. הכל סובב סביב ההבחנה שבין לבוש של צורך, של סכנה, של שליחות, לבין לבוש של הזדהות והיטמעות. המדרש כבר קבע את היסוד, לבושו היה מצרי והוא היה עברי, וכל דברי הפוסקים .והמפרשים אינם אלא פירוט והעמקה של הבחנה זו ביאר שיסוד איסור מלבוש נכרי)(יו"ד סימן קעח מרן רבי יוסף קארו, בית יוסף על הטור הוא בכלל לא תלכו בחוקות הגוי, ושאין האיסור תלוי דווקא בבגד מצד עצמו אלא במלבוש שהוא דרך הייחוד וההזדהות שלהם, עד שנעשה סמל של השתוות אליהם, ואז יש בו חשש .חוקות הגוים ופריקת עול דרך ישראל פסק בלשון ברורה, לא ילבש)(יו"ד סימן קעח סעיף א מרן רבי יוסף קארו בשלחן ערוך מלבוש המיוחד להם. ומתוך קיצור לשונו למדנו שאין המדובר בכל לבוש שנמצא אצל אומות העולם, אלא במה שהוא מיוחד להם, היינו מה שניכר בו תבניתם ודרך גאותם או פריצותם או חוק קבוע אצלם, עד שהלובשו נראה כמי שנכנס אל תרבותם ופורק מעליו .צורת ישראל הוסיף כלל גדול, שכל זה אינו אסור)(יו"ד סימן קעח סעיף א הרמ״א רבי משה איסרליש אלא בדבר שנהגו בו העובדי כוכבים משום פריצות או משום חוק, אבל דבר שנהגו .לתועלת כגון שהוא דרך מלבוש של שררה וכבוד או צורך המדינה וכיוצא בזה, מותר ובזה הרמ״א העמיד את מסגרת ההלכה על מכונה, שאין התורה חפצה להפוך את ישראל לעם שאינו יכול להתהלך בעולם, אלא שתובעת מהם שלא יחליפו זהות ולא יאמצו חוקי .נכר מתוך הזדהות , הביא את גדרי האיסור וקשירתו אל הפסוק לא תלכו בחוקות הגוי)(יו"ד סימן קעח הטור ומתוך דבריו ניכר שהמוקד הוא חוק קבוע ומלבוש של ייחוד, ולא מראה חיצוני שנכפה .מחמת המציאות כתב, אין)(פרק יא הלכה א הרמב״ם רבי משה בן מימון, משנה תורה הלכות עבודת כוכבים הולכין בחוקות העובדי כוכבים ולא מדמין להם, ולא ילבש מלבוש המיוחד להם ולא יגדל תומש תשרפ ציצית ראשו כמו ציצית ראשם וכיוצא בזה. ומתוך לשונו למדנו שהאיסור הוא דין של דמיון והידמות, והבגד אינו אלא אחת מצורות ההידמות, ואם אין כאן הידמות של זהות אלא אדרבה .לבוש של שעה להצלה או לצורך הנהגה, אין זה בכלל הדמיון שאסרה תורה העמיד יסוד מפורסם בגדרי חוקות הגוים, שאין האיסור על דבר)(שורש פח בשו״ת מהרי״ק שיש בו טעם נכון של תועלת וכבוד הבריות או צורך הנהגה, אלא על מנהג של הבל ופריצות או חוק שאין בו טעם אלא דרך השתוות אליהם. ומתוך יסוד זה יוצא בירור חד, שמקום שיש .טעם מוכרח וברור, כגון אונס וסכנה, שוב אין זה חוק של גוי אלא דרך הצלה ביאר בדברי מרן והרמ״א שהכל תלוי בכוונת)(יו"ד סימן קעח ס״ק א הש״ך רבי שבתי הכהן ההידמות ובגדר המיוחדות, והרחיב שמקום שיש אונס או סכנה יש להקל, כי אין כאן לבישת מלבוש נכרי מצד חיבה והזדהות אלא מפני הכרח, וההכרח אינו הופך את הלבוש לסמל זהות .אלא למסוה שעה דקדק בגדר מלבוש המיוחד להם, והעמיד שאין)(יו"ד סימן קעח ס״ק א הט״ז רבי דוד הלוי ,לאסור אלא במה שנעשה סימן מובהק להם, אבל דבר שנעשה דרך בני אדם במדינות רבות אף אם יצא תחילה מאומות העולם, אינו נכנס בגדר מלבוש המיוחד להם, וכל שכן כשאין .בזה שום כוונת הידמות אלא צורך פרנסה או צורך הנהגה חידד שהאיסור אינו לאסור על ישראל כבוד ודרך)(יו"ד סימן קעח הב״ח רבי יואל סירקיש ארץ, אלא להרחיקם מן ההשתוות המביאה להיטמעות, וממילא במקום שהלבוש אינו אלא כלי לעבור בשלום בין העמים, או לשמור על נפש האדם, אין זה בכלל מה שהזהירו .הנביא וההלכה ביאר שהקפדת התורה היא על צורת עם ישראל)(יו"ד סימן קעח הלבוש רבי מרדכי יפה ,שלא תימחק, וכאשר אדם לובש לבוש נכרי משום רצון להידמות, הרי הוא פוגם בצורתו אבל כאשר הלבוש בא עליו מחמת אונס, ואין בלבו אלא להישאר נאמן לזהותו, אין זו פגיעה .בצורה אלא שמירה עליה בדרך אחרת, שהרי הצורה נשמרת בלב ובמעשה ומתוך כל אלו מתברר שהנהגת משה רבינו כפי שעמדו עליה המדרש והמפרשים מתיישבת בתוך מסגרת ההלכה היטב. אם משה היה מוכרח להיראות כמצרי מפני סכנת פרעה או מפני צורך השעה בדרך מדין, הרי זה בכלל דבר שנהגו לתועלת ובכלל אונס וסכנה, שאין בו גדר מלבוש המיוחד להם מצד הזדהות, אלא מסוה שעה להצלה או להנהגה. ואף מה שנאמר שישראל נגאלו בזכות שלא שינו את מלבושם, אינו סתירה לכך, כי שם מדובר בהנהגת קבע של עם שלם תחת שעבוד המבקש למחוק זהותו, ושם השינוי הוא סמל של כניעה והיטמעות, מה שאין כן כאן שהוא לבוש שעה מתוך הכרח, כאשר האדם נשאר עברי בכל .מהותו, והלבוש אינו אלא קליפה עוברת שאינה נוגעת בשורש זהותו לאחר שנתבררו גדרי האיסור והיתרי שעה של מלבוש נכרי, עתה נביא את נפקא מינות גם לנשמה מגיע אוכל למעשה, שבו נתרגם את עומק הסוגיה לכללים הלכתיים ודרכי הנהגה בחיי המעשה של .האדם ההולך בדרכי אברהם אבינו נפקא מינה ראשונה היא בגדר ההבחנה שבין מלבוש שהוא מיוחד להם מצד חוק ופריצות או הזדהות, לבין מלבוש שהוא כלי שימושי שנתפשט במדינות רבות. כל מקום שהלבוש אינו מסמן שייכות תרבותית של נכר, אלא הוא דרך בני אדם לצורך חום, נוחות, מקצוע או ,סדר ציבורי, אין דינו כדין מלבוש המיוחד להם, אלא נידון לפי כללי התועלת והמנהג הכללי .וממילא אין מקום לאסור מצד עצם היותו נמצא גם אצל אומות העולם נפקא מינה שניה היא בדין מדים של עבודה, צבא, משטרה, רפואה, אבטחה, או כל מסגרת רשמית שבה נדרש לבוש אחיד כדי לבצע תפקיד או כדי לעבור בשערי מקום העבודה. מקום שהלבוש נועד לסימון תפקיד, בטיחות, משמעת מקצועית, או צורך המדינה, ואינו לבוש של ,פריצות או חוק של הבל, הרי הוא נכנס לגדר לבוש של תועלת ולא לגדר לבוש של הזדהות ועל כן עיקר הדיון יהיה במידת הצניעות והכשרות ההלכתית של פרטי הלבוש, ולא בעצם .היותו לבוש של מסגרת שאינה יהודית נפקא מינה שלישית היא במקום של חשש סכנה או פחד ממשי, כגון אדם הנמצא בדרך שיש בה חשש פגיעה, או במקום שבו הופעה יהודית עלולה לעורר רדיפה, או מצב של הצלה ובריחה שבו נדרש שינוי חיצוני לפי שעה. כאן מתחדד חילוק הסוגיה של משה רבינו, שהלבוש נעשה מסוה של הצלה ולא לבוש של הזדהות, והדיון ההלכתי אינו אם לבוש זה יפה או ראוי לכתחילה, אלא אם הוא בכלל אונס ושעת הדחק שהותרו כדי לשמור נפש, ובכל מקרה יהיה ראוי שיישמר בלבו ובמעשיו סימן נאמנות לזהותו ככל שניתן .במסגרת ההכרח נפקא מינה רביעית היא באדם הלובש מלבוש נכרי כדי להיראות כשייך לתרבותם, כדי למצוא חן בעיניהם, או כדי להסיר מעליו שם ישראל ולהיטמע ביניהם. כאן אפילו אם אין בלבוש עצמו פריצות גדולה, עצם הכוונה וההידמות הופכים את המעשה לחמור יותר, מפני שהשורש אינו תועלת אלא הזדהות, והרי זה עיקר גדר האיסור, שהזהירה תורה על דמיון .והליכה בחוקות הגוי, ומלבוש כזה נעשה סמל של נטישת צורת ישראל נפקא מינה חמישית היא בגדר לבוש של שררה וכבוד, כגון לבוש רשמי של טקסים, או לבוש המשמש למעמד ציבורי שבלעדיו אי אפשר להיכנס או לדבר או לפעול, וכגון עמידה ,מול מלכות או מוסדות. כאן עיקר הבירור הוא האם הלבוש נחשב חלק מכללי הכבוד והסדר או שהוא חוק של גאוה ופריצות שמקורו בתרבות נכרית. אם הוא לבוש של כבוד המדינה וסדריה לצורך פעולה ציבורית, נידון כדרך תועלת, ואם הוא לבוש של פריצות או הבל, אין .בו היתר ,נפקא מינה ששית היא בבגדים שיש בהם סמלים מובהקים של דת זרה, או סימני פולחן או תבניות שמטרתן הכרזה של שייכות רוחנית לנכר. כאן אין הדיון רק על מלבוש נכרי תומש תשרפ כללי, אלא על לבוש הנושא עליו משמעות של עבודה זרה או דת אחרת, ובזה מקום האיסור חמור יותר, ואין מקום לתלותו בתועלת גרידא אלא אם כן יש אונס ברור שאין דרך אחרת .לצאת ממנו נפקא מינה שביעית היא בהנהגת הורים ומחנכים כלפי בני ביתם ותלמידיהם. אם הסוגיה ,של משה מלמדת חילוק בין לבוש של שעה מחמת הכרח לבין לבוש של קבע מחמת הזדהות יוצא שכל בירור חינוכי חייב להבחין בין ילד או נער שנמשך אחר אופנה מתוך קלות דעת וחיפוש חן בעיני אחרים, לבין מצב שבו יש לחץ סביבתי, פחד, או צורך מסוים, ובכל מקרה יש להעמיד את עיקר המלחמה על הזהות הפנימית והנאמנות, ולא רק על פרטי הבגד, כדי .שלא יהפוך הלבוש למוקד חיצוני שמסתיר את בנין הלב נפקא מינה שמינית היא באופן הפסיקה בכל מקרה פרטי. אין די לשאול האם הבגד מצוי ,אצל גוים, אלא צריך לברר האם הוא מיוחד להם, האם הוא קשור לחוק של הבל או לפריצות האם יש בו סמלי דת, מהי הכוונה בלבישה, האם זה קבע או שעה, והאם קיימת תועלת ברורה ,או חשש הפסד או סכנה. רק לאחר בירור פרטים אלו אפשר להכריע על פי כללי הפוסקים .כי הרבה מכשולות באים מהכרעה כללית בלא הבחנת הפרטים מן הנפקא מינות ההלכתיות אנו שבים אל העומק המחשבתי, מפני שכאן מתברר שאין סוגיית המלבוש רק שאלה של מותר ואסור, אלא גילוי יסודי של תפיסת הזהות הישראלית .כפי שהתורה מבקשת לעצב אותה בתוך מציאות מורכבת של גלות ושליחות המלבוש, על פי דרכה של תורה, איננו רק כיסוי הגוף אלא שפה. הוא מדבר זהות, הוא משדר שייכות, והוא קובע גבול בין פנים לחוץ. אלא שהתורה מלמדת שהשפה הזו אינה חד ,ערכית. יש מלבוש שהוא ביטוי פנימי, ויש מלבוש שהוא כלי חיצוני. יש בגד שהוא הכרזה ויש בגד שהוא מסוה. והחכמה היא לדעת מתי הבגד מדבר את הנשמה, ומתי הוא שומר .עליה מפני העולם דמותו של משה רבינו מחדדת את ההבחנה הזו עד קצה. מצד אחד, הוא העומד בראש ,הזהות הישראלית, האיש שעל ידו ניתנה תורה, ושעל שמו נקראים ישראל עבדי ה'. מצד שני הוא האיש שגדל בפלטין של פרעה, שדיבר בלשון מצרים, ושבשלב מסוים אף נראה כלפי חוץ כאיש מצרי. אין זו סתירה אלא עומק. משה אינו מטשטש את זהותו אלא נושא אותה .פנימה, ומכסה אותה לפי שעה כדי שתוכל להתקיים, לצמוח, ולבסוף להתגלות במלואה כאן מתברר יסוד גדול. הזהות האמיתית אינה תלויה תמיד בנראות החיצונית. יש זמנים שבהם שמירת הזהות מחייבת דווקא ויתור זמני על סימניה החיצוניים, כדי שלא ייכחד השורש הפנימי. משה אינו מחליף זהות, אלא שומר עליה באופן נסתר, עד שיגיע הרגע שבו תוכל להתגלות ללא פחד וללא מסוה. זהו סוד גדול בחיי גלות, וסוד גדול בחיי שליחות בתוך .עולם שאינו בנוי לפי ערכיה של תורה הבחנה זו מגינה על התורה משתי סכנות קיצוניות. מצד אחד, היא מונעת טשטוש גם לנשמה מגיע אוכל והתבוללות, מפני שהזהות אינה נמדדת רק בלבוש אלא בנאמנות פנימית. מצד שני, היא מונעת קנאות שטחית, הרואה בכל שינוי חיצוני בגידה, מבלי להבין את נסיבות השעה ואת אחריות החיים. התורה אינה מבקשת מן האדם ללבוש זהות, אלא להיות זהות. והבגד אינו .אלא אחד הכלים, לא המהות ומכאן נבין גם את זכותם של ישראל שלא שינו את מלבושם במצרים. לא משום שהבגד כשלעצמו גאל אותם, אלא משום שהוא היה ביטוי של נאמנות פנימית בתקופה שבה כל שינוי היה ויתור על העצמי. שם, שינוי הבגד היה כניעה. כאן, אצל משה, הבגד הוא הגנה. אותו .מעשה חיצוני, אך משמעותו הפוכה לגמרי. הכל תלוי בהקשר, בכוונה, ובשורש הנאמנות מן העומק המחשבתי אנו עוברים אל הקומה המוסרית, שבה מתברר מה דורשת הסוגיה .מן האדם בעמידתו היומיומית מול עצמו ומול סביבתו ,המסר המוסרי הראשון הוא אחריות. לא כל אמת נדרשת להיאמר בקול רם בכל שעה ,ולא כל זהות חייבת להיות מוחצנת בכל מצב. יש אחריות לדעת מתי להיאבק ומתי להסתיר מתי להכריז ומתי לשמור פנימה. מוסר התורה אינו מוסר של הצגה, אלא מוסר של שמירה .על החיים ועל השליחות המסר המוסרי השני הוא זהירות בשיפוט. אם משה רבינו עצמו יכול היה להיתפס בעיני בנות יתרו כאיש מצרי, קל וחומר שכל אדם עלול להיתפס באופן שאינו משקף את עולמו .הפנימי. מי שממהר לשפוט על פי לבוש, חיצוניות או נראות, עלול להחמיץ אמת עמוקה .מוסר התורה דורש עין עמוקה יותר, סבלנות, וענוה מול מה שאיננו יודעים ,המסר המוסרי השלישי הוא נאמנות פנימית. גם כאשר הנסיבות מחייבות פשרות חיצוניות .אסור שהן ייהפכו לפשרות פנימיות. משה יכול היה ללבוש בגדי מצרים, אך לא הפך מצרי כאן נבחן האדם באמת. לא במה שהוא נאלץ להיראות, אלא במה שהוא בוחר להיות בלבו .ובמעשיו כאשר איש אינו רואה ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום: התובנה הראשונה היא שלא כל שינוי חיצוני הוא ויתור פנימי. יש מצבים שבהם האדם נדרש להתאים את עצמו למציאות מבלי לאבד את .זהותו, והחכמה היא לדעת לשמור על הלב גם כאשר הבגד משתנה התובנה השניה היא זהירות מלהגדיר אנשים על פי הופעתם. פעמים רבות מי שנראה רחוק .אינו רחוק כלל, ומי שנראה קרוב אינו בהכרח נאמן. התורה דורשת מבט עמוק ולא שטחי התובנה השלישית היא שהזהות נבחנת בשעה של לחץ. כאשר נוח להיות יהודי, אין בכך חידוש. החידוש הוא להישאר נאמן גם כאשר הנאמנות מחייבת חכמה, זהירות, ולעיתים .הסתרה זמנית התובנה הרביעית היא בחינוך. אין די להילחם על פרטי הבגד אם הלב אינו בנוי. הבגד הוא .שפה, אך השורש הוא הזהות הפנימית. חינוך אמיתי בונה זהות, ולא רק שומר על סימנים תומש תשרפ התובנה החמישית היא באומץ. אומץ אינו רק הכרזה חיצונית, אלא היכולת לשאת זהות .גם כאשר אין לה ביטוי גלוי, ולחכות לשעה הנכונה שבה תוכל להתגלות בשלמות עיקר העניין עיקר העניין .הנהגת משה רבינו מלמדת שאין סתירה בין נאמנות לזהות לבין חכמה בהתנהלות ,הבגד אינו מהות האדם אלא כלי, וכאשר הכלי נדרש להשתנות מחמת סכנה שליחות או אחריות, אין זו בגידה אלא שמירה. ישראל שלא שינו את מלבושם עשו כן מתוך נאמנות במקום שבו שינוי היה מחיקה. משה שלבש בגדי מצרים עשה כן מתוך אחריות במקום שבו הגילוי היה סכנה. ובין שני הקטבים הללו מתגלה דרך התורה, דרך שאינה קיצונית ואינה מתפשרת, אלא נאמנה לאמת הפנימית ומודעת למציאות החיצונית. התורה אינה מבקשת מאדם להיראות יהודי בכל מחיר, אלא להיות יהודי בכל מצב, לשמור על נשמתו גם כאשר הבגד משתנה, ולדעת שהזהות האמיתית אינה נמדדת בבד שעל הגוף אלא באמת השוכנת בלב, אמת שיכולה .לעבור גלות, מסוה והסתרה, ולבסוף להתגלות באור גדול כאשר הגיעה שעתה