האם יש חיוב ומצווה להשאיל חפצים לחברו כמו שיש מצווה להלוות כסף?

כסף? ניצבים אנו בפתחה של סוגיה עמוקה ונוקבת ,הנוגעת לנימי הנפש ולגבולות החסד שבין אדם לחברו .הנה ,תורתנו הקדושה צוותה עלינו "אם כסף תלוה את עמי" ,ורבותינו במכילתא

האם יש חיוב ומצוה להשאיל חפצים לחבירו כמו שיש מצוה להלוות כסף? ניצבים אנו בפתחה של סוגיה עמוקה ונוקבת ,הנוגעת לנימי הנפש ולגבולות החסד שבין אדם לחברו .הנה ,תורתנו הקדושה צוותה עלינו "אם כסף תלוה את עמי" ,ורבותינו במכילתא כבר הרעישו עולם ומלואו בקבעם כי 'אם' זה אינו רשות אלא חובה גמורה .אולם כאן עולה וצפה השאלה המנקרת בלב כל מבקש חסד :האם מצווה זו ,המטילה על האדם חובה להוציא מממונו ולסייע לאחר ,מצטמצמת רק למטבעות של כסף המוחלפות מיד ליד ,או שמא כל חפץ וכלי הנמצא בביתו של אדם – מן המברג הפשוט ועד המכונה היקרה – משועבדים הם למצוות השאלה באותה מידת חובה? האם הבית היהודי הוא מחסן של חסד שבו כל חפץ עומד לרשות הנצרך ,או שמא ישנו קו גבול דק בין הלוואת כסף ,שבו הקרן חוזרת כמות שהיא ,לבין השאלת חפץ שבו הפחת ,הבלאי והחשש לנזק מנקרים בעיני בעל הבית? אנו יוצאים למסע מרתק בין כותלי בית המדרש ,לבחון האם השאלת חפצים היא חובה גמורה מן התורה ,או שמא הנהגה של חסידות ומדרגה במידת החסד ,ונראה כיצד גדולי עולם התחבטו בשאלה האם ניתן להשוות בין הלוואת ממון שאינו נפסד ,לבין כליו של אדם המקבלים פנים חדשות של בלאי בכל פעם שהם יוצאים מרשותו. מתוך הסערה המחשבתית האופפת את גדרי החסד ,אנו פונים אל כור המחצבה של המצווה בפרשתנו ,לבחון את המילים המדויקות שחקקה התורה ואת האופן שבו הבינו רבותינו מפרשי המקרא את גבולותיה של חובת ההלוואה. "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנושה לא תשימון עליו נשך" (שמות כב ,כד) רש"י בפירושו לתורה (שמות כב ,כד) כתב "חידש כי 'אם' זה אינו רשות אלא חובה ,וביאר כי מתוך שנאמר 'אם' יכול אני לומר רשות ,תלמוד לומר 'והעבט תעביטנו' חובה היא ולא רשות. ופירש כי התורה השתמשה בלשון ספק כדי לומר שאם יש בידך כסף – חובה עליך להלוותו, ואל תתעלם מן העני הנמצא עמך" מבאר רש"י כי היסוד המרכזי של המצווה נשען על המילה "כסף" ,והוא מעגן את החובה במקורות נוספים בתורה המלמדים על כפייה לקיום המצווה. רבי אברהם אבן עזרא בפירושו לתורה (שמות כב ,כד) ביאר "כתב כי טעם 'אם כסף תלוה' הוא כדרך 'אם יהיה בך אביון' ,ופירש כי אין המצווה תלויה רק במקרה ,אלא זו אזהרה שאם יבוא אדם לידי צורך בכסף ,אל תאמץ את לבבך .וחידש כי התורה ציינה 'כסף' משום שהוא הצורך הבסיסי ביותר של העני לקנות בו לחם לפי הטף" מבאר האבן עזרא כי המיקוד בכסף נובע מהשימושיות המיידית שלו להחייאת נפש ,ובכך הוא רומז לייחודיות של הממון על פני חפצים אחרים. הרמב"ן בפירושו לתורה (שמות כב ,כד) פירש "חידש כי מצווה זו היא גמילות חסד גדולה, וביאר כי הכתוב אומר 'את העני עמך' כדי לזרז את האדם להקדים את הקרוב אליו .וכתב כי למרות שהכתוב מדבר בהלוואת כסף ,עיקר המצווה הוא למנוע מהעני את הבושה של המתנה ,ולתת לו משענת שיוכל לעמוד עליה" מבאר הרמב"ן כי המטרה היא ה"החזקה" בעני, מה שמעורר את השאלה האם גם חפץ שביד האדם יכול לשמש כמשענת כזו. הספורנו בפירושו לתורה (שמות כב ,כד) ביאר "כתב כי 'אם כסף תלוה' בא ללמד שלא תעשה זאת כדי להשתרר על העני ,אלא 'את עמי' – כאילו הוא שווה לך .ופירש כי המצווה היא להלוות למי שאין לו ,כדי שיוכל להרוויח במשא ומתן .וחידש כי הדגש הוא על מניעת ה'נשך' ,דבר השייך בעיקרו במטבע היוצא בהוצאה ולא בחפץ החוזר בעין" מבאר הספורנו את ההבדל המהותי שבין הלוואה להשכרה ,ומניח תשתית להבחנה בין כסף לחפצים לעניין איסור ריבית וחיוב נתינה. הכלי יקר בפירושו לתורה (שמות כב ,כד) פירש "חידש כי המילה 'אם' מרמזת שאם נתתי לך כסף ,דע שאינו שלך אלא הוא פיקדון כדי שתלווהו .וביאר כי 'כסף' בגימטריה הוא 'סל' עם הכולל ,לרמוז שצריך לתת לעני כלי קיבול לברכה .וכתב כי התורה הקפידה על הכסף משום שבו האדם נוטה להיות צר עין יותר מבשאר דברים" מבאר הכלי יקר את העומק הפסיכולוגי של המצווה ,ומדגיש את הוויתור על הרכוש הפרטי כעיקר עבודת החסד. בתרגום יונתן בן עוזיאל (שמות כב ,כד) כתב "ביאר בזה הלשון :ארום כספא תלוון ית עמי, ית מסכנא דעמך .ופירש כי המצווה מוטלת על מי שיש לו יכולת כספית ,וחידש כי הקדוש ברוך הוא בוחן את הלב בשעת ההלוואה לראות אם היא נעשית בלב שלם ובחמלה על העני" מבאר התרגום את הפן הרגשי והמחויבות האישית הגלומה בציווי התורה ,ומגדיר את קהל היעד של המצווה – העני המצוי עמך. מתוך יסודות המקרא שהניחו את אבן הפינה למחויבותו של אדם לממונו ,אנו באים אל היכלי התלמוד ומדרשי ההלכה ,שם יצקו חכמינו את התוכן המעשי למילים "אם כסף תלוה", ודנו בכוחו של הדיבור ובחובת ההטבה בנכסי האדם. במכילתא דרבי ישמעאל (מסכתא דכספא פרשה יט) פירש "חידש כי כל 'אם' שבתורה רשות, חוץ משלושה מקומות ,ואחד מהם הוא 'אם כסף תלוה' .וביאר כי מתוך שנאמר 'והעבט תעביטנו' למדנו שהדבר חובה .וכתב כי התורה הקדימה את העני שבעמך לכל אדם אחר, ללמד שחובת ההלוואה היא ברית של שותפות בין ישראל זה לזה" מבאר המדרש את היסוד החוקתי של המצווה ,שאינה תלויה ברצונו הטוב של האדם אלא היא גזירת מלך המחייבת להוציא ממון מרשות לרשות כדי להחיות נפש. בגמרא במסכת בבא מציעא (דף פב ע"ב) פירש "ביאר בעניין 'במלווה' את דברי התוספות שם בדיבור המתחיל 'במלווה' .וכתב כי אין אדם חייב להלוות אלא אם כן המלווה בטוח בממונו ,כגון שנותן לו הלווה משכון .וחידש כי מכאן יש ללמוד שחובת התורה בהלוואה נאמרה כאשר אין למלווה הפסד ודאי ,וביאר כי במקום שיש חשש לאובדן הקרן ,אין המצווה חלה באותו תוקף" מבארת הגמרא בתוספת דברי הראשונים את הגבול שבין חסד להפקרות, ומניחה את התשתית לשאלה האם בחפץ העומד לבלאי (פסידא) קיימת אותה חובה. בגמרא במסכת בבא קמא (דף נו ע"ב) פירש "ביאר את המושג 'פרוטה דרב יוסף' ,לפיו העוסק במצווה פטור מן המצווה .וכתב כי המשאיל לחברו חפץ ועוסק בכך במצווה ,הרי הוא פטור מליתן פרוטה לעני באותה שעה .וחידש כי הנאה זו של המלווה משנה את גדרי השואל ,שכן אין כל ההנאה שלו אלא גם למשאיל יש הנאה מקיום המצווה" מבארת הגמרא כי המשאיל חפץ אכן מבצע פעולה של מצווה ,עד כדי כך שדין ה"שואל" משתנה בגללה ,ומכאן שהשאלת חפצים נחשבת בעצם מהותה כחלק מעולם המצוות. בגמרא במסכת כתובות (דף נ ע"א) פירש "ביאר את הכתוב 'הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד' ,וחידש כי פסוק זה נאמר על אדם שכותב ספרים ומשאילן לאחרים .וכתב כי זוהי צדקה שאינה כלה ,שכן החפץ נשאר בביתו והזכות עומדת לו לעד .ופירש כי מכאן שיש מעלה מיוחדת בהשאלת חפצים (ובפרט ספרים) שבהם האדם מיטיב לאחרים מבלי לחסר מרכושו באופן מוחלט" מבארת הגמרא את הערך הרוחני של השאלת כלים ,ורואה בה סוג של צדקה נצחית ,המלמדת על הקשר שבין רכושו של אדם לבין חובתו להשפיע טוב. בתלמוד ירושלמי במסכת פאה (פרק א הלכה א) פירש "ביאר כי גמילות חסדים היא אחד הדברים שאין להם שיעור .וכתב כי חסד נעשה בין בגופו ובין בממונו .וחידש כי השאלת כלים היא חלק מנתינת הממון שאינה בתורת צדקה גמורה (מתנה) ,אלא בתורת חסד השומר על כבודו של המקבל .ופירש כי עולם החסד בנוי על היכולת להשתמש במה שיש לאדם אחד לצורך חברו" מבאר הירושלמי שהשאלת חפצים נכללת תחת המטרייה הרחבה של גמילות חסדים ,שהיא עמוד התווך של העולם. מתוך יסודות חז"ל המשרטטים את גבולות החסד ,אנו באים אל היכלי הראשונים והאחרונים ,שם לובשת השאלה פנים הלכתיות ברורות .אנו נדרשים לברר האם חובת ה"נתינה" כוללת גם חפצים העומדים לבלאי ,וכיצד קדושת הספר משנה את גדרי השעבוד של האדם לרכושו. רבנו משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות מלווה ולווה פרק א הלכה א) פירש "ביאר כי מצוות עשה להלוות לעניי ישראל ,וחידש כי מצווה זו היא גדולה ומעולה ממצוות הצדקה .וכתב כי התורה הקפידה על המצווה דווקא בלשון 'הלוואה' .ופירש כי מכיוון שהרמב"ם השמיט כאן את עניין השאלת כלים והתמקד רק במלווה מעות ,יש מקום לומר שעיקר החיוב הגמור מהתורה נאמר רק בממון שחוזר בערכו ואינו נפסד בשימושו" מבאר הרמב"ם את ייחודיות ההלוואה ככלי לשיקום כלכלי ,ומותיר את השאלת הכלים תחת ההגדרה הרחבה של גמילות חסדים. רבנו ניסים ,הר"ן (בחידושיו למסכת שבועות דף יט) פירש "ביאר בעניין המשאיל ספר לחברו, וחידש כי המשאיל ספר עושה מצווה גמורה .וכתב כי בשל כך ,השואל ספר מחברו פטור מן האונסין במקרים מסוימים ,שכן אין כל ההנאה שלו אלא גם למשאיל יש הנאה מהמצווה. ופירש כי הדגש המיוחד על 'ספר' מלמד שדווקא בדבר מצווה כזה ,שבו הבעלים מחויב להפיץ תורה ,קיימת אזהרה וחיוב ,אך בשאר חפצים שמתקלקלים – אין החיוב מוחלט" מבאר הר"ן כי קיימת הבחנה מהותית בין חפץ שנועד לקיום מצווה לבין כלי עבודה רגילים ששימושם גורם לפחת בממון המשאיל. רבנו יהושע פלק ,בעל הסמ"ע (חו"מ סימן עב ס"ק ה) כתב "חידש בהסתמך על דברי הר"ן ,כי המשאיל ספר עושה מצווה .וביאר כי בשאר חפצים אין האזהרה גדולה כמו בהלוואת מעות. ופירש כי הטעם לכך הוא שחפץ מתקלקל בתשמישו ,והתורה לא חייבה את האדם להפסיד את רכושו בידיים ,בעוד שבהלוואה המלווה גובה את מעותיו בחזרה ללא פחת" מבאר הסמ"ע כי ה"פסידא" – ההפסד הנגרם מהשימוש – הוא הגורם המבדיל בין חיוב הלוואת כסף לבין רשות השאלת כלים. רבנו אשר בן יחיאל ,הרא"ש (בפירושו למסכת בבא מציעא פרק ב) פירש "ביאר את מעלת השאלת כלים כחלק ממצוות 'והודעת להם את הדרך ילכו בה' .וכתב כי זוהי גמילות חסדים בגופו ובממונו .וחידש כי למרות שיש מצווה בדבר ,אין היא כפויה על האדם באותו תוקף של הלוואת מעות לעני ,שכן כליו של אדם הם קניינו האישי והתורה חסה על ממונם של ישראל שלא ייפסד בתשמיש אחרים" מבאר הרא"ש את האיזון העדין שבין חובת החסד לבין זכות הקניין ,ומגדיר את השאלת הכלים כדרגה גבוהה של חסידות אך לא כחובה משפטית כפויה בכל מקרה. רבנו פנחס הלוי הורוביץ בספרו פנים יפות (פרשת משפטים) פירש "חידש כי דווקא כסף מצווה להלוות ,וביאר כי הטעם הוא שבהלוואת מעות אין למלווה שום הפסד בדבר ,שהרי מקבל הוא את מעותיו כמות שהן .וכתב כי השאלת חפצים שונה היא תכלית שינוי ,שכן הכלים מתקלקלים ונפסדים מחמת מלאכה ,ואין אדם חייב להפסיד ממונו עבור חברו. ופירש כי לא הזהירה תורה אלא במקום שאין פסידא למלווה" מבאר בעל ה"פנים יפות" את ההבחנה הכלכלית-הלכתית :המצווה קיימת במקום של "זה נהנה וזה לא חסר" ,אך במקום של בלאי ,פקע חיוב המצווה הגמור. רבנו מאיר דן פלוצקי בספרו כלי חמדה (פרשת משפטים) חידש "ביאר כי ישנו חילוק יסודי בין הלוואה לשאלה מצד איסור ריבית .וכתב כי בכסף אסרה תורה לקבל שכר ,ולכן כפתה התורה להלוות בחינם כדי שהעני יוכל לחיות .ופירש כי בחפצים ,כיוון שמותר להשכירם ולקבל עליהם שכר ,הרי שהם נחשבים כנכס מניב ,ולא חייבה תורה את האדם לוותר על רווחיו ולהשאילם בחינם ,אלא אם כן מדובר במידת חסידות" מבאר ה"כלי חמדה" כי כוח הכפייה של התורה בהלוואה נובע מהעובדה שהמלווה אינו מפסיד רווח חוקי (שהרי ריבית אסורה) ,מה שאין כן בחפצים שניתן להשכירם. רבנו מאיר אריק בספרו שו"ת אמרי יושר (חלק א סימן מד) פירש "ביאר טעם נוסף מדוע אין חובה להשאיל חפצים ,וכתב כי בהלוואה יכול המלווה לתבוע משכון כדי להבטיח את כספו, ועדיין הוא מקיים מצווה .וחידש כי בשאלה ,אם יקח משכון הרי זה נחשב 'שאלה בבעלים' והשואל ייפטר מאחריות ,ונמצא שהמשאיל מפסיד את הגנתו ההלכתית .ופירש כי מכיוון שאין לאדם דרך בטוחה להגן על חפצו בשעת השאלה ,לא חייבתו תורה בכך" מבאר ה"אמרי יושר" כי היעדר ההגנה המשפטית על החפץ המושאל מסיר את עול החיוב מהבעלים. רבנו מאיר שמחה הכהן מדווינסק בספרו אור שמח (הלכות נדרים פרק ו הלכה טז) חידש "ביאר ראיה חזקה לכך שאין מצווה להשאיל חפצים מהדין ששואל חייב באונסין .וכתב כי אם הייתה השאלה מצוות עשה ,הרי שלמשאיל הייתה הנאה (פרוטה דרב יוסף) ,ואם כן אין 'כל ההנאה שלו' של השואל ,והיה צריך להיות פטור מאונסין .ופירש כי מכך שהשואל חייב באונסין ,מוכח שאין במעשה המשאיל מצווה גמורה מן התורה" מבאר ה"אור שמח" כי עצם גדרי האחריות של השואל מעידים על כך שהמשאיל פועל מרצונו הטוב ולא מתוך חובה הלכתית המגדירה אותו כ"עוסק במצווה". רבנו רפאל יוסף חזן בספרו שו"ת חקרי לב (יורה דעה חלק ג סימן קכח) פירש "ביאר כי אין שאילת כלים בכלל מצוות 'אם כסף תלוה' כלל .וכתב כי כל מקום שיש בו חשש פחת והפסד, נחשב הדבר כחיסרון כיס למשאיל .ופירש כי התורה לא חייבה אדם לעשות חסד בממונו באופן שיגרום לו נזק ישיר לרכושו ,אלא רק בדרך של הלוואה שבה הקרן קיימת" מבאר ה"חקרי לב" כי גבולות המצווה נעצרים במקום שבו מתחיל הנזק הממוני לבעל הבית. הגאון רבי ישראל מאיר הכהן מראדין בספרו אהבת חסד (פרק א הלכה ב) פירש "חידש כי מצווה גדולה היא להשאיל לאדם כליו ושאר חפציו ,וביאר כי הכל נכלל במידת החסד שהקדוש ברוך הוא חפץ בה ,כדכתיב 'כי חפץ חסד הוא' .וכתב כי אין המצווה מצטמצמת רק להלוואת מעות ,אלא בכל עניין שהאדם יכול להיטיב בו לחברו – הרי הוא בכלל גמילות חסדים .ופירש כי למרות שיש חילוקים בדינים ,מכל מקום מצד מצוות 'ואהבת לרעך כמוך' ומידותיו של הקב"ה ,יש חיוב מוסרי והלכתי להשאיל כלים כשאין לו צורך בהם" מבאר ה"חפץ חיים" כי גם אם "אם כסף תלוה" עוסק במטבעות ,הרי ששורש המצווה מתפשט על כל רכושו של האדם שיכול להביא תועלת לזולת. הגאון רבי ישראל מאיר הכהן מראדין בביאורו נתיב החסד (ס"ק ז) חידש "ביאר את קושיית האחרונים ששאלו :אם השאלה היא מצווה ,מדוע השואל חייב באונסין? וכתב ליישב כי לאו מצווה גמורה היא כמו במשאיל ספר לחברו .ופירש כי יש דרגות במצווה; השאלת ספר היא חובה דתית להפיץ תורה ,ולכן הנאת המצווה של המשאיל גדולה יותר ,בעוד שהשאלת כלים היא חסד כללי שבו התורה לא רצתה לגרוע מכוחו של המשאיל לגבות על נזקיו" מבאר ה"נתיב החסד" כי קיום המצווה אינו מבטל את גדרי השמירה והאחריות הממונית ,ובכך הוא מיישב את דברי ה"אור שמח" עם שיטתו בחיוב ההשאלה. הגאון רבי משה פיינשטיין בספרו אגרות משה (חו"מ חלק ב סימן נ) פירש "ביאר כי אכן יש מצווה להשאיל כלים ,אך כתב כי המצווה קיימת רק כאשר אין למשאיל צורך בכלי באותה שעה .וחידש כי אם יש חשש סביר שהכלי יתקלקל בשימוש שאינו רגיל ,או שהשואל אינו אדם זהיר ,רשאי המשאיל להימנע מכך .ופירש כי מצוות חסד לא באה על חשבון ממונו של אדם באופן של הפסד ניכר ,אלא בדרך של 'זה נהנה וזה לא חסר'" מבאר הגר"מ פיינשטיין את האיזון המעשי :החסד הוא חובה ,אך הוא מותנה בשמירה על שלמות הרכוש ובחוסר צורך עצמי של המשאיל. הראשל"צ מרן הגאון רבנו עובדיה יוסף בספרו חזון עובדיה (תרומות ומעשרות ,הלכות גמילות חסדים) כתב "חידש כי השאלת כלים וחפצים לנצרכים היא מעיקרי גמילות חסדים שבגופו ובממונו .וביאר כי מרן השולחן ערוך והרמב"ם אמנם הדגישו הלוואת מעות ,אך אין זה מוציא את שאר דברי החסד .ופירש כי ראוי לכל אדם להרגיל עצמו להשאיל חפציו בעין יפה ,וביאר כי בדבר זה נבחנת מדת חסידותו של האדם ,אם הוא רואה בנכסיו כלי להטבה לכלל ישראל" מבאר הגר"ע יוסף כי מעבר לגדר ההלכתי היבש ,השאלת הכלים היא המבחן האמיתי של הלב היהודי הפתוח לרווחה לצורכי חברו. מתוך בירור דברי גדולי הדורות המאזנים בין חובת החסד לשמירת הממון ,אנו באים לדלות את הפנינים המעשיות העולות מן הסוגיה ,כדי להורות לאדם את הדרך אשר ילך בה בבואו להושיט יד וחפץ לחברו. הנפקא מינא הראשונה והיסודית היא החילוק שבין השאלת ספרי קודש לכלי עבודה. כפי שראינו בראשונים ובאחרונים ,בהשאלת ספרים קיימת חובה נעלה יותר ,שכן היא גובלת בביטול תורה של השואל ,ועל כך נאמר "וצדקתו עומדת לעד" .לכן ,בעוד שבכלי עבודה שיש בהם בלאי ניכר (כגון מקדחה או כלי גינון) יכול בעל הבית להחמיר על ממונו ולסרב ,הרי שבספרי לימוד עליו להשתדל הרבה יותר להשאיל ,שכן הפחת בספר אינו ניכר לעומת ערך המצווה. נפקא מינא שנייה עוסקת בדין כלי שביר או יקר ערך .במקום שבו המשאיל חושש באמת ובתמים לנזק בלתי הפיך (כגון כלי זכוכית עדינים או מכשיר חשמלי רגיש) ,והשואל אינו אומן במלאכה זו ,פסק ה"אגרות משה" שאין חובה להשאיל .כאן בא לידי ביטוי הכלל ש"פסידא" (הפסד) מבטל את חובת ההלוואה .המצווה קיימת בתוקפה המלא בשימוש רגיל שבו "הדר בעיניה" – החפץ חוזר לבעליו כמות שהוא ,ללא פגיעה מהותית. נפקא מינא שלישית נוגעת לאחריות המוסרית של השואל .כיוון שראינו שיש צד גדול שהמשאיל עושה מצווה ,על השואל לנהוג משנה זהירות בחפץ .אם המשאיל פועל מתוך מידת חסידות ומוותר על בלאי כליו ,הרי שהשואל המקלקל את החפץ ברשלנות אינו פוגע רק בממון ,אלא "שורף" את רצון החסד של חברו .עליו להבין שזכות השימוש שניתנה לו בחינם היא מתנה רוחנית ,ועליו להחזיר את החפץ כשהוא נקי ותקין כדי שלא לגרום למשאיל להתחרט על טוב לבבו. לבסוף ,נפקא מינא במקום שיש אפשרות להשכיר .כפי שביאר ה"כלי חמדה" ,אם האדם מתפרנס מהשכרת כלים אלו ,אין עליו שום חיוב להשאילם בחינם .המצווה להלוות כסף נאמרה דווקא משום ששם אסור לקחת שכר (ריבית) ,אך בחפצים שבהם השכירות מותרת, אין התורה דורשת מהאדם לוותר על פרנסתו ,אלא אם כן מדובר בעני הנצרך לכך נואשות לצורך מחייתו המיידית. מתוך בירור הנפקא מינות המעשיות המשרטטות את גבולות האחריות בין אדם לחברו, אנו מתעלים אל עומק הרעיון הטמון במצוות ההשאלה ,המבקשת להפוך את רכושו של היחיד למקור של ברכה והטבה לכלל ישראל. ההבדל העמוק שבין צדקה לבין גמילות חסדים ,כפי שבא לידי ביטוי בהשאלת כלים ,הוא המקום שבו האדם נותן "מעצמו" ולא רק "משלו" .בצדקה ,האדם מעביר ממון לעני והממון נעלם מרשותו; אך בחסד השאלה ,האדם פותח את ביתו ואת חפציו האישיים לשימוש הזולת .יש כאן שותפות עמוקה יותר ,שכן הכלי נשאר בבעלות המשאיל אך עוצמת השימוש בו עוברת לשואל .חכמינו לימדו כי "גמילות חסדים גדולה מן הצדקה" ,ובביאור העניין ניתן לומר כי השאלת חפץ דורשת מהאדם עין טובה יותר – לראות את חברו משתמש בחפץ שבו הוא עצמו משתמש ,מבלי להרגיש רכושנות וקנאות. זאת ועוד ,עומק המושג "חסד" בהקשר זה מלמד על תפיסת העולם היהודית שאין לאדם דבר משלו באמת .הכלים שבידינו הם פיקדונות שהפקיד הבורא בידינו כדי שנשתמש בהם להיטיב .כאשר אדם משאיל כלי לחברו ,הוא מעיד בזה שהוא אינו אלא נאמן על רכושו. החפץ הופך להיות כלי שרת להשראת שכינה ,שכן הקדוש ברוך הוא שוכן במקום שבו ישראל עוזרים זה לזה בלב שלם .השאלת כלים בונה גשר של אמון ושותפות ,והופכת את הרכוש הגשמי למנוע של חיבור רוחני. העולם עומד על גמילות חסדים ,והשאלת חפצים היא הביטוי היומיומי והפשוט ביותר של עמוד זה .בכל פעם שאדם משאיל מברג ,סולם או ספר ,הוא מחזק את המארג החברתי-דתי של עם ישראל .החסד אינו רק פתרון למצוקה כלכלית ,אלא הוא יצירת מציאות של "עולם חסד יבנה" ,שבו הכלים והנכסים אינם מחסום בין אדם לחברו אלא פתח לחיבור ולנתינה. מתוך הבנת האמת כבריח התיכון של הקשר החברתי והחסד ,אנו נוסקים אל עבר פסגות המחשבה היהודית ,המבקשת להבין את היחס שבין האדם לקנייניו ואת השליחות הרוחנית המוטלת על החומר הנמצא ברשותו. בעומק המחשבה ,עלינו להתבונן במושג ה"קניין" ביהדות .האדם נוטה לחשוב כי חפציו הם חלק מישותו הפרטית ,כביכול "כוחי ועוצם ידי" קנו לו את נכסיו .אולם ,תורת האמונה מלמדת כי הקניין אינו מטרה לעצמה אלא כלי לביטוי רצון הבורא .כאשר אדם משאיל חפץ לחברו ,הוא מפקיע את הממד האנוכי של הקניין ומעלה את החומר לדרגת קדושה .החפץ הגשמי הופך להיות שליח של מצווה ,ובכך הוא ממלא את ייעודו האמיתי בעולם .השאלת כלים היא בירור של חומר ,שבו האדם מוכיח כי החומר אינו שולט בו ,אלא הוא השולט בחומר ומנווט אותו לאפיקים של נתינה. זאת ועוד ,ישנו חילוק מחשבתי בין ה"בעלות" לבין ה"שימוש" .התורה השאירה את הבעלות בידי המשאיל ,אך תבעה ממנו לאפשר את השימוש לזולת .דבר זה מלמדנו כי בעולם מתוקן ,המשאבים צריכים להיות נזילים לטובת הכלל .האדם אינו אלא "גזבר" על נכסיו של הקדוש ברוך הוא .כאשר המשאיל משחרר את אחיזתו בחפץ לטובת השואל ,הוא משתחרר מהכבלים של החומר ומתחבר למקור החסד האינסופי .כל כלי שנמצא בבית היהודי הוא פוטנציאל של גילוי שכינה ,וברגע שהכלי עובר מיד ליד בתורת חסד ,הניצוץ הרוחני שבו נדלק ומאיר את העולם. ההבנה כי החומר הוא כלי עבודה רוחני משנה את כל היחס לרכוש .אדם המבין שחפציו הם חלק משליחותו בעולם ,לא יחשוש מבלאי או מפחת במידה שיש בכך תועלת לחברו, שכן הוא יודע שהשכר הרוחני והחיבור הנפשי שנוצר דרך ההשאלה יקרים פי כמה מכל ערך ממוני של הכלי .זוהי עבודת השם שבתוך החולין – להפוך את המחסן הביתי לבית אוצר של גמילות חסדים. מתוך בירור כוחו של הדיבור והשליחות הטמונה בחומר ,אנו באים אל הבירור המוסרי הנוקב הבוחן את רגישות הלב אל מול ציפיית הזולת ,שם נמדד האדם ביכולתו להתעלות מעל הרכושנות הטבעית. התביעה המוסרית העומדת לפתחו של בעל הבית היא העבודה על "עין טובה" .האדם נתקע לעיתים במחסום פסיכולוגי של חשש מפני הבלאי של כליו ,וחשש זה עלול להפוך למסך המפריד בינו לבין מצוקת חברו .המוסר היהודי מלמד כי הימנעות מהשאלה מחמת "עין צרה" אינה רק חוסר בחסד ,אלא היא פגם בביטחון בבורא .עלינו להפנים כי החפץ שבידינו לא נועד רק לשימושנו האישי ,וכל הדרת חבר משימוש בחפץ פנוי היא מעשה המנוגד לטבעו של חסיד ,שעליו נאמר "שלו שלו ושלך שלך -חסיד". יתרה מכך ,ישנו היבט מוסרי של אחריות כלפי השבר שנוצר בלב השואל .כאשר אדם פונה לבקש חפץ ,הוא נמצא במקום של נזקקות .דחייה בשפה רפה או בעין רעה פוגעת בכבודו של האדם לא פחות מאשר במחסורו הפיזי .המצפן המוסרי מורה לנו כי במקום שבו הכלים עומדים פנויים ,הפיכתם ל"מוקצה" מחמת קמצנות היא בבחינת "מידת סדום". החובה המוסרית היא להפוך את הבית למקום שבו הדיבור הוא מאיר פנים והיד פתוחה ,מתוך הכרה שכל נתינה של חפץ היא נתינה של חום אנושי ושותפות גורל. השלמות המוסרית מתבטאת ביכולת לשמוח בשמחת חברו המשתמש בכליו .אדם המגיע לדרגה שבה בלאי החפץ מחמת מצווה אינו מצער אותו אלא ממלא אותו סיפוק ,הוא אדם שקנה לעצמו קניין רוחני של אמת .עלינו לפתח יושרה פנימית שתמנע מאיתנו להשתמש בתירוצים הלכתיים של "פסידא" במקום שבו הסיבה האמיתית היא חוסר רצון להיטיב, ולזכור שתיקון העולם מתחיל בלב פתוח ובכלי המושאל בחיוך. מתוך עומק הדיון בגדרי הממון והשליחות הרוחנית של רכוש האדם ,אנו באים לחתום את בירורנו ולהפוך את הדברים למעשה הניכר בתוך אורחות חיינו. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :עלינו להפנים כי הבית היהודי וכל אשר בו אינם אלא תחנת מעבר של חסד .בחיי המעשה ,עלינו להשתחרר מהרכושנות המצמצמת ולראות בכל כלי וחפץ הזדמנות לחיבור .גם אם מעיקר הדין יש מקום לחשוש לבלאי ולפסידא ,הרי שמדרגת ה"חסיד" היא להבין כי בלאי המצווה הוא הנוי הגדול ביותר של החפץ .לפני שאנו משיבים פני שואל ריקם ,עלינו לבחון ביושר לבנו האם החשש הוא אמיתי או שמא העין הצרה היא המדברת מגרוננו .הבה נרגיל עצמנו להשאיל בעין יפה ובסבר פנים יפות ,שכן לעיתים החיוך המלווה את המברג המושאל יקר ומשפיע על נפש השואל לא פחות מהכלי עצמו. עיקר העניין: עיקר העניין בסוגיה זו הוא המתח המפרה שבין "משפט" ל"חסד" .למדנו כי בעוד שהלוואת כסף היא חובה גמורה מן התורה כדברי המכילתא והרמב"ם ,הרי שבהשאלת כלים קיימת הבחנה בין ספרי קודש – שבהם המצווה נעלה וקבועה, לבין כלי מלאכה שנפסדים בתשמישם .ראינו את שיטת ה"פנים יפות" וה"אמרי יושר" שסייגו את החיוב במקום של הפסד ובלאי ,אך מולם ניצבת הכרעת ה"חפץ חיים" הקובע כי השאלת כלים היא מעיקרי גמילות החסדים שבה חפץ הבורא. המסקנה העולה היא שגם אם אין כאן כפייה משפטית כבהלוואת ממון ,הרי שהשאלת חפצים היא קומה מהותית בבניית אישיותו של האדם כ"חפץ חסד". השמירה על כליו של המשאיל מצד השואל ,והעין הטובה של המשאיל מצד בעל הבית ,הן המלחימות את ישראל להיות עם אחד ,המשתף פעולה לא רק במילים אלא גם במעשים ובנכסים.