?כמה זמן יכול אדם לחיות בתוך המים

,בין שמים למים. פסוק אחד קצר בפרשת שמות פותח שער לסוגיה כבדה של חיים ומוות טבע ונס, ספק וודאות. תיבה קטנה מונחת על שפת היאור, ילד חסר ישע בתוכה, ומאחוריו עומדת שאלה שאינה רק היסטורית אלא הלכתית מובהקת. כמה זמן יכול אדם לחיות בתוך

יש שאלות שבהן התורה אינה שואלת רק מה אירע, אלא כמה זמן ניתן לחיים להיאחז ,בין שמים למים. פסוק אחד קצר בפרשת שמות פותח שער לסוגיה כבדה של חיים ומוות טבע ונס, ספק וודאות. תיבה קטנה מונחת על שפת היאור, ילד חסר ישע בתוכה, ומאחוריו עומדת שאלה שאינה רק היסטורית אלא הלכתית מובהקת. כמה זמן יכול אדם לחיות בתוך המים. מתי פוסק הסיכוי ומתחילה הוודאות. והיכן ההלכה מציבה את הגבול שבו ספק חיים .מתחלף בדין מיתה . התורה מתארת)(שמות ב ג "הפסוק אומר "ותשם בה את הילד ותשם בסוף על שפת היאור הנחה, הצבה, העמדה מדויקת בין מים ליבשה. לא נאמר שהילד הושלך למים ולא שנמשה .מיד, אלא שנמצא על שפת היאור, מקום ביניים שבו עצם השהות עלולה להפוך לסכנה .מכאן נולדת תמיהה. אם תינוק אינו יכול לחיות במים אלא זמן מועט, כיצד נשתהה שם .ואם יש שיעור שבו ודאי אינו יכול לחיות, הרי שהזמן עצמו הופך לגורם מכריע בהלכה גם לנשמה מגיע אוכל שאלה זו איננה עיונית בלבד. היא נוגעת בדיני אשת איש, בדיני עגונות, ובבירור מציאות של טביעה. חז"ל והפוסקים עמדו על גבול החיים במים, וביררו האם יש לקבוע שיעור זמן קבוע שבו אדם אינו יכול עוד לחיות, או שמא הכל תלוי בנסיבות, בעומק, באחיזה, ובאופן הטביעה. מכאן הסתעפה מחלוקת גדולה. יש שסמכו על שיעור של שלש שעות. יש שדחו כל שיעור קבוע וטענו שטבע האדם אינו סובל מים אלא שעה קלה. ויש שנקטו שודאות .טבעית אינה מספקת במקום של ספק דאורייתא הדיון מקבל משנה תוקף כאשר הוא נפגש עם פסוקי התורה ועם אגדות חז"ל. מעשה בתו של נחוניא חופר שיחין. המתנת מרים על שפת היאור. לשונות חז"ל של שעה ראשונה ושניה ושלישית. האם אלו שעות ממש או לשון מושאלת. האם חז"ל קבעו מדד פיזיולוגי או תיארו .השערה כללית. וכיצד כל זה מתרגם להכרעה הלכתית מעשית מתוך כך מתחדדת החקירה. האם ההלכה נשענת על טבע מוחלט או על רוב. האם שיעור זמן יכול להפקיע ספק חיים. והאם במקום של אשת איש ניתן להקל על סמך אומדנא טבעית. שאלות אלו אינן רק טכניות. הן נוגעות להבנת היחס בין טבע לנס, בין הנהגת העולם .לבין זהירות ההלכה במקום שבו חיי אדם וכשרות משפחה תלויים בכף המאזניים .)(שמות ב ג ""ותשם בה את הילד ותשם בסוף על שפת היאור כתב שמה שנאמר בסוף היינו על שפת היאור, ולא בתוך המים)(שם רש"י בפרושו על התורה ,ממש. מדבריו מתבאר שהתורה מדגישה שהילד לא הושלך למים אלא הונח במקום ביניים סמוך למים אך לא בתוכם. ההדגשה הזו איננה טכנית בלבד, אלא מורה על כך שהשהות לא היתה בתוך מציאות של טביעה ודאית, אלא במקום שיש בו עדיין אפשרות קיום, נשימה .וחיים, ולפיכך אין כאן מעשה של מסירה למיתה אלא מסירה להשגחה עמד על כך שהתיבה הונחה באופן מחושב, במקום שבו)(שם הרמב"ן בפרושו על התורה בנות פרעה רגילות לרדת לרחוץ, כדי שתימצא במהרה. בדבריו ניכר שלא ראה כאן סכנה של שהות ממושכת במים, אלא פעולה שנעשתה מתוך ידיעה ברורה שהילד עתיד להימצא בזמן קצר. לפי זה הפסוק עצמו מלמד שהשהות על שפת היאור איננה שקולה לשהות בתוך .המים, וממילא אין ללמוד ממעשה זה שיעור של חיים בתוך מים ביאר שהנחת הילד על שפת היאור היתה מעין)(שם האלשיך הקדוש בפרושו על התורה העמדה בין גזירת פרעה לבין רחמי שמים. לא מסירה למיתה ולא הצלה גלויה, אלא מצב שבו ניכר שהחיים תלויים בהשגחה עליונה. לפי דרכו, התורה באה ללמד שדווקא כאשר אין האדם מכניס את עצמו למים ממש, אלא עומד על הסף, עדיין יש מקום לחיים, והסכנה איננה מוחלטת. נמצא שלשון על שפת היאור מגדירה גבול ברור בין מקום סכנה ודאית לבין .מקום שבו עדיין קיימת אפשרות קיום הוסיף שבחירת המקום)(שם רבו חיים בן טער האור החיים הקדוש בפרושו על התורה בסוף היתה כדי שלא יגרר הילד בזרם המים, ושלא יכוסה בגלים. מדבריו עולה הבנה טבעית תומש תשרפ ברורה. תינוק אינו יכול לחיות בתוך מים זורמים, אך על שפת היאור, במקום יציב ומוגן, אין ,כאן טביעה כלל. ומכאן מוכח שאין ללמוד מן הפסוק הזה שיעור של זמן חיים בתוך מים .אלא להיפך, שהתורה מדגישה שלא היה כאן מצב של חיים במים כלל כתב שהשימוש בלשון ותשם פעמיים בא)(שם הנצי"ב מוולוז'ין בהעמק דבר על התורה ללמד על זהירות יתרה, שהנחת הילד נעשתה באופן שלא יינזק, ושלא יגיע למקום סכנה. לפי דבריו, הפסוק עצמו סותר כל הבנה כאילו משה היה במים זמן ממושך, וממילא אין להביא .מכאן ראיה לדיון ההלכתי של כמה זמן אדם יכול לחיות בתוך מים מתוך דברי כל מפרשי התורה מתברר יסוד אחד ברור. התורה מדייקת להוציא את משה .ממציאות של טביעה. לא נאמר וותשליכהו אל היאור, אלא ותשם בסוף על שפת היאור ,נמצא שאין כאן כלל שאלה של זמן חיים בתוך מים מצד הפסוק עצמו, אלא לימוד הפוך .שהשהות היתה מחוץ למים, ובאופן שלא מסכן חיים בטבע ומכאן מתחדדת השאלה ההלכתית לא מתוך הפסוק, אלא מתוך דברי חז"ל והפוסקים שדנו בטביעה ממש. כמה זמן יכול אדם לחיות כאשר המים מכסים אותו לגמרי. האם יש שיעור .קבוע. והאם ניתן לסמוך על אומדנא טבעית להתיר אשת איש שנינו בדיני עגונה, שנפל אדם למים, יש חילוק)(דף קכא ע"א במשנה ובגמרא במסכת יבמות בין מים שאין להם סוף למים שיש להם סוף, שבמים שאין להם סוף חוששים שמא יצא ממקום אחר ואין מתירין את אשתו, ובמים שיש להם סוף יש צד להתיר כאשר נתקיימו תנאי הראיה והשהייה באופן שאין מקום לומר שיצא ונעלם. מתוך סוגיה זו נפתח מקום לדון בשיעור השהייה, מתי אומרים שכבר אבד הסיכוי הטבעי לחיות תחת המים, וממילא .נחשב כמת הובא המעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין שנפלה)(דף קכא ע"א בגמרא במסכת יבמות לבור הגדול, ובאו והודיעו לרבי חנינא בן דוסא, שעה ראשונה אמר להם שלום, שניה אמר להם שלום, שלישית אמר להם עלתה. לשון הגמרא מציירת הערכה לפי זמן. בתחילה אין ייאוש, אחר כך עדיין תקוה, ואחר כך באה הכרעה שהגיעה השעה שבה כבר אי אפשר להניח שהיא שוהה שם בדרך טבע. זהו מקום הראיה שהביא מהרי"א ששון, שאחר שלש שעות אי אפשר לאדם לחיות במים, ולכן כאשר עבר זמן זה במים שיש להם סוף, יש מקום .לומר שמותרת הובא אף הוא אותו מעשה בבתו של נחוניא חופר)(דף נ ע"א ובגמרא במסכת בבא קמא שיחין, ובנוסח דומה מתברר שרבי חנינא בן דוסא תלה את תשובתו בהתקדמות הזמן, שעה ראשונה ושניה ושלישית. עצם חזרת המעשה בשתי מסכתות מחזקת שההנחה הפשוטה היא שיש גבול לזמן שהאדם יכול להחזיק מעמד במקום מים ובור, וממילא יש מקום להעריך .לפי שיעור שהות ,אלא שמכאן יצאה מחלוקת גדולה כיצד לפרש את לשון הגמרא, האם שלש שעות כפשוטן גם לנשמה מגיע אוכל או שמא לשון מושאלת על שלש פניות או שלש יחידות זמן שאינן מדודות בדיוק. בזה הביא שנאמר שם שמרים המתינה שעה)(דף ט ע"ב מהרי"ט את הראיה מן המשנה במסכת סוטה אחת על שפת היאור, וזכתה שבני ישראל המתינו לה שבעת ימים. והעירו התוספות בגמרא שלשון שעה אחת לאו דוקא אלא שעה קלה. מתוך זה למד מהרי"ט)(דף יא ע"א במסכת סוטה שגם שעה ראשונה שניה שלישית שבמעשה בתו של נחוניא אינם שעות ממש אלא לשון של שלשה זמנים מובחנים, כלומר שלשה שלבים של שהות ניכרת, עד שנעשה ברור שהיא כבר .אינה יכולה להישאר שם, ואז אמר עלתה ,ובזה מתחדד שורש השאלה ההלכתית. אם לשון שלש שעות היא שיעור טבע קבוע יש מקום לבנות עליו אומדנא להתיר במים שיש להם סוף, וכך הבין הריב"ש ומהרי"א ששון. אבל אם אין זה שיעור קבוע אלא לשון של שהות ניכרת בלבד, שוב אין כאן מספר מדויק, וההכרעה תלויה באומדן אחר, בעומק, במים זורמים או עומדים, בטביעה גמורה או באפשרות אחיזה והתלות, וכעין מה שכתב הב"ח שהבור שונה מן היאור, ששם אפשר .להתלות בנקיקי סלעים זמן מסוים, מה שאין כן מי שטבע וכסוהו המים לגמרי נמצא שבשלב זה התבררו שני עמודי הסוגיה מן הגמרא. יש מצד אחד לשון של שלשה שלבים המולידה סברא של גבול זמן. ויש מצד שני מקום גדול לפרש שאין הכוונה לשעות ממש אלא לשון בני אדם על התקדמות הזמן, ואז אין ראיה למספר של שלש שעות. ומכאן מוכרחים לעבור אל בירור דברי הפוסקים עצמם, הריב"ש ומהרי"א ששון מול מהרי"ט והב"ח, ואחר כך דברי החתם סופר ורבי עקיבא איגר כיצד מכריעים למעשה בספק דאורייתא .של אשת איש כתב, שכאשר ראינו אשה שנפלה למים שיש להם סוף, ולאחר)(סימן תטז בשו"ת הריב"ש שלש שעות לא נראתה יוצאת, מותר לבעלה לישא אשה אחרת, מפני שאחר שלש שעות אי אפשר לאדם לחיות תחת המים. בדבריו ניכר שהוא נוקט שיש כאן אומדנא טבעית חזקה עד כדי שיעור קבוע, וכיון שמדובר במים שיש להם סוף שאין דרך לצאת ולהיעלם במקום אחר, הרי שהשהייה עד שלש שעות מצטרפת עם סגירת האפשרויות מסביב, ומעמידה את .הדבר כודאי מת לענין ההיתר כתב להביא ראיה לדברי הריב"ש, מן המעשה)(סימן א המהרי"א ששון בשו"ת תורת אמת בבתו של נחוניא חופר שיחין, שרבי חנינא בן דוסא אמר שעה ראשונה שלום שניה שלום שלישית עלתה, ומשמע שכיון שעבר שיעור של שלש שעות ודאי אי אפשר לה להתקיים שם, ועל כן אמר עלתה. ובדבריו מבואר שהוא קורא את לשון הגמרא כפשוטה, שיש כאן שלש שעות ממש, ומכח זה מבקש לבסס כלל של שיעור קצוב לחיות במים, וכיון ששיעור .זה הוא גבול האפשרות הטבעית, נעשה הדבר לראיה ולסמך להיתר במים שיש להם סוף דחה ראיה זו, וכתב שאין אותן שעות דוקא שעות)(חלק ב אבן העזר סימן כו בשו"ת מהרי"ט ממש, שאין מסתבר שיוכל אדם לחיות כל כך הרבה זמן במים, והביא ראיה מלשון חז"ל במסכת סוטה שנאמר שמרים המתינה שעה אחת, וביארו התוספות שזו שעה קלה ולא תומש תשרפ ,שעה ממש, והכא נמי שעה ראשונה שניה שלישית לאו דוקא אלא לשון של שלש פעמים שלש יחידות זמן ניכרות, עד שהעריך שכבר היה שהות ניכר שתצא נפשה. בדבריו מתברר שהיסוד הוא זהירות הלכתית. לא די בלשון אגדית או בתיאור שלבים כדי להעמיד שיעור מחייב, ובפרט במקום שאנו דנים בהיתר אשת איש, שאומדנא שאינה מדודה ומבוררת אינה .יכולה להפוך ספק לוודאי דחה אף הוא את ראיית מהרי"א ששון, וכתב לחלק בין בור לבין מים)(סימן קעז בשו"ת הב"ח המכסים לגמרי. בבור יתכן שתסבך ידה באבנים שבבנין או בנקיקי הסלעים ותוכל להתלות .זמן מה, שעה ראשונה ושניה ושלישית, אבל יותר מזה לא יהיה בה כח, ולכך אמר עלתה אבל מי שראוהו שטבע וכסוהו המים בכדי שאי אפשר לעמוד במים, סגי בשעה קלה. בדבריו יוצא חילוק מהותי. לא רק שהשיעור אינו קבוע, אלא שמציאות הטביעה עצמה משתנה לפי ,המקום. מקום שיש בו אחיזה והתלות שונה ממקום שהמים מכסים בלא אפשרות אחיזה .ולכן כל בנין של שיעור צריך להתחיל מן המציאות ולא מן המספר , כתב שבצירוף סברת המהרי"ט והב"ח עם הבנת הסוגיה)(אבן העזר סימן צב בשו"ת חתם סופר המסקנה הנוטה מן הטבע היא שאי אפשר להחיות במים כי אם שעה קלה. בדבריו ניכר שהוא מבקש לפשר בין עמודי הסוגיה. מצד אחד הגמרא משמיעה לשון של שלשה שלבים, ומצד שני הסברא והמציאות מורות שאין חיים תחת מים זמן רב. ומכאן הוא מייסד דרך הכרעה ,זהירה, שבעניני טבע אין לקבוע שיעור מופלג על סמך לשון שאפשר לפרשה בדרך אחרת .אלא יש ללכת אחר ההבנה המציאותית המקובלת, ובפרט כאשר נגרר הדבר להיתר חמור כתב, שכיון שהדבר ספק דאורייתא של)(סימן מז בשו"ת רבי עקיבא איגר מהדורה תניינא אשת איש, בפחות משלש שעות אי אפשר להקל. בדבריו מתברר יסוד פסיקתי חד. גם אם הסברא והטבע נוטים שאדם אינו מתקיים במים זמן רב, מכל מקום אין להפוך אומדנא למציאות ודאית להיתר, אלא כאשר יש סגירה הלכתית מלאה של הספק. רואים בדבריו שהוא תופס את שיעור שלש שעות כסוג גבול שנאמר בפוסקים לענין היתר, וממילא כל .עוד לא הגיעו אליו, אין בידינו להכריע להיתר, מפני חומרת הערוה מתוך דברי הפוסקים מתחדד מרכז המחלוקת. יש שראו בשלש שעות קו גבול קבוע של ,טבע, ומכח זה ביקשו להעמיד היתר ברור במים שיש להם סוף. ויש שדחו כל מספר קבוע או צמצמו אותו לשעה קלה, מפני שהמציאות אינה סובלת שהייה ממושכת תחת מים, ומפני שלשונות חז"ל אינן מוכרחות להיות מדודות. ומעל כל זה עומד עקרון הכובד של ספק אשת איש, שמחייב זהירות יתירה שלא להקל אלא במקום שההיתר בנוי על תשתית מוצקה של .ראיה ומציאות יחד לאחר שפרשנו את השיטות נביא את נפקא מינות למעשה, שבו נתרגם את עומק הסוגיה .לכללים הלכתיים ודרכי הנהגה בחיי המעשה של האדם ההולך בדרכי אברהם אבינו .הנפקא מינה הראשונה היא חילוק מהותי בין מים שיש להם סוף למים שאין להם סוף גם לנשמה מגיע אוכל במקום שהמים אין להם סוף, אף אם עבר זמן רב אין בידינו להתיר, מפני שתמיד יש מקום לחשוש שמא יצא ממקום אחר ולא נודע, וכל זמן שאין ראיה ברורה של מיתה אין מוציאים .אשת איש מחזקתה הנפקא מינה השניה היא הגדרת מצב הטביעה. ראוהו נכנס למים בלבד אינו דומה לראוהו ,טובע וכסוהו המים. במקום שאין ראיית טביעה גמורה, שיעורי זמן ואומדנות אינם מספיקים כי עדיין אפשר לתלות ביציאה או בהינצלות. אבל כאשר ראוהו טובע באופן שכסוהו המים .ואין דרך להיאחז, שייכת יותר אומדנא דטבע של אי אפשר לחיות אלא זמן מועט הנפקא מינה השלישית היא הבחנה בין בור ומים עומדים לבין נהר, ים ומים זורמים. בבור שייך יותר דברי הב"ח, שיש אפשרות אחיזה בנקיקי סלעים או באבנים, ועל כן שייך לומר שהאדם יכול להתקיים זמן מסוים. במים זורמים, עצם הכיסוי והסחיפה מקצרים מאוד את .אפשרות הקיום, והטבע נוטה לשעה קלה בלבד הנפקא מינה הרביעית היא יחס ההלכה לשיעור של שלש שעות. לדעת הריב"ש, כאשר נתקיימו תנאי מים שיש להם סוף, שלש שעות מצטרפות כגבול טבעי שמפקיע ספק. אך לדעת מהרי"ט והב"ח אין זה שיעור מדויק אלא לשון של שהות ניכרת, ולכן אין לסמוך עליו .כסולם קבוע אלא לשקול לפי נסיבות המקום, ראיית העדים, והאומדנא המעשית הנפקא מינה החמישית היא חומרת ספק דאורייתא של אשת איש. אף במקום שהסברא נוטה שהאדם לא יכול לחיות במים אלא מעט, מכל מקום כל עוד לא נבנה צירוף מלא של ראיות ואומדנות כדרך הפוסקים, אין מתירים. בזה ניכר קו רבי עקיבא איגר, שכל זמן שיש מקום לספק בפחות מן השיעור הנזכר בפוסקים, אי אפשר להקל, מפני שההיתר נוגע ביסוד .הקדושה של ישראל הנפקא מינה הששית היא שימוש במומחיות ובבירור מציאות. כאשר ניתן לברר דרך נסיבות מדויקות, עומק המים, זרימתם, תנאי הטביעה, וסימני הימצאות או חיפוש, אזי ההלכה שוקלת את הדברים במסגרת אומדנא דטבע, אך אין היא נמסרת בידי אומדנות .כלליות בלבד, אלא דורשת עמידה קפדנית על בירור המציאות ,הנפקא מינה השביעית היא גדר ההנהגה למעשה במצבי ספק. במקום שאין היתר ברור נוהגים בחומרה, אך במקום שהעיגון ממושך והראיות מצטרפות לכדי ודאות על פי כללי הפוסקים, יש מקום להעמיד את ההיתר על תשתית יציבה. ההבחנה בין רחמנות אנושית .לבין הכרעת דין היא עצמה חלק מקדושת ההלכה ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום: תובנה ראשונה היא שהחיים עצמם נמדדים לפעמים לא בשנים אלא ברגעים, והאדם נדרש להכיר שגבולותיו אינם בידו, אלא ביד מי .שאמר והיה העולם תובנה שניה היא שהלכה אמתית איננה נבהלת מן הרגש ואיננה מתעלמת מן הכאב, אלא תומש תשרפ מחברת כאב עם אחריות, ומחייבת את האדם לבנות אמת שאפשר לעמוד עליה גם כאשר .הלב רועד תובנה שלישית היא שהאומדנא והסברא אינן מחליפות בירור, ובחיים עצמם, כמו בהלכה, לא בונים החלטות גדולות על תחושות כלליות אלא על נתונים ברורים ועל שקילת .צדדים מיושבת תובנה רביעית היא שכאשר מדובר בקדושת המשפחה, ההלכה מציבה סייגים כבדים, לא .כדי להכביד, אלא כדי לשמור על טהרת ישראל ועל אמת שאין לה תחליף עיקר העניין עיקר העניין ,הוא, שהשאלה כמה זמן יכול אדם לחיות בתוך המים איננה רק שאלה פיזיולוגית אלא יסוד הלכתי עמוק בהכרעת דיני עגונות. הריב"ש ומהרי"א ששון ראו בשלש ,שעות גבול טבעי, ומהרי"ט והב"ח ראו בלשון זו לשון מושאלת או תלויה במציאות והחתם סופר נטה לומר שהטבע מורה על שעה קלה, ורבי עקיבא איגר עמד כחומה להיזהר בספק דאורייתא של אשת איש. ובתוך כל זה עומדת התורה ומזכירה לנו בתיבה על שפת היאור, שגם כאשר האדם נעלם מן העין, אין ההכרעה תלויה רק בחשבון זמן, אלא בבירור מציאות וביראת ההכרעה. כי יש זמנים שהמים מכסים את האדם, אבל ההלכה אינה מכסה את האמת, והיא דורשת מן הדיין להחזיק בשתי ידיים, ביד אחת את דמעות העגונה, וביד שניה את חרדת הקודש של דין .אשת איש, עד שתתברר הדרך הנכונה באמת