כיצד התקיימה מצוות הדלקה בנס של "שנה לשנה"?

עומדים אנו משתוממים אל מול דברי המדרש המפליאים ,המתארים מציאות שבה המנורה הטהורה בבית המקדש הייתה דולקת ברציפות מראש השנה ועד חברו ,מבלי שתכבה כלל. נס זה ,המבטא את השראת השכינה הקבועה בישראל ,מעורר מאליו שאלה הלכתית כבדת

כיצד התקיימה מצוות הדלקה בנס של "שנה לשנה"? עומדים אנו משתוממים אל מול דברי המדרש המפליאים ,המתארים מציאות שבה המנורה הטהורה בבית המקדש הייתה דולקת ברציפות מראש השנה ועד חברו ,מבלי שתכבה כלל. נס זה ,המבטא את השראת השכינה הקבועה בישראל ,מעורר מאליו שאלה הלכתית כבדת משקל :הרי התורה ציוותה אותנו במצוות עשה גמורה "להעלות נר תמיד" ,ומסרו לנו חכמים שמצווה זו כוללת הדלקה יומיומית מדי ערב בערב .אם המנורה דולקת מאליה מכוח הנס של השנה הקודמת ,כיצד מקיימים הכהנים את מצוות ההדלקה בכל יום? האם ייתכן שנס אלוקי יגרום לביטולה של מצווה דאורייתא? בירור זה מוביל אותנו אל עומק הגדרת מלאכת "מבעיר" ,אל מהותה של מצוות ההדלקה ,ואל המפגש המרתק שבין הנהגה שמעל הטבע לבין עולם ההלכה הצרוף. כדי להבין את יסוד החיוב המוטל על הכהנים מדי יום ביומו ,עלינו להתבונן בלשון המקרא ובציווי המפורש שניתן למשה רבינו בפרשתנו. "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלת נר תמיד" (שמות כז ,כ) .התורה משתמשת בלשון "להעלות" ,המורה על פעולה אקטיבית של הדלקה עד שתהא שלהבת עולה מאליה. רש"י (שמות כז ,כ) פירש על המילים להעלות נר תמיד ,שהכוונה היא להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה .עוד ביאר רש"י בעניין "תמיד" ,שאין הכוונה שדולקת ללא הפסק יומם ולילה ,אלא שדולקת בכל לילה ולילה ,וקרוי תמיד כמו "עולת תמיד" הנעשית בכל יום. הרמב"ן (שמות כז ,כ) פירש והעמיק במשמעות "להעלות" ,וכתב שהדלקה זו היא חלק

670 הווצת תשרפ

מעבודת המקדש הקבועה .הוא מציין שגם אם השמן איכותי ביותר ,עיקר המצווה הוא במעשה ההדלקה שנעשה על ידי הכהנים ,שהם אלו המעלים את האור במקדש. המלבי"ם (שמות כז ,כ) פירש כי השמן והמאור רומזים לחכמה ולתורה ,ו"להעלות נר תמיד" בא ללמד שהאור האלוקי צריך להתחדש בכל יום על ידי התעוררות מצד האדם .מכאן עולה השאלה המהותית :אם האור כבר דולק מאליו בדרך נס ,היכן היא אותה "התעוררות" והעלאה הנדרשת מן הכהן? מהפסוקים ומהמפרשים אנו רואים כי המצווה אינה רק שהנר יהיה דולק (תוצאה) ,אלא שישנו ציווי על "העלאה" (פעולה) .התנגשות זו בין פעולת הכהן לבין נס המנורה הממשיכה לדלוק מאליה ,היא שעומדת בבסיס חקירתנו. כעת נבוא אל דברי חז"ל במדרש ובגמרא ,המציבים זה מול זה את נס המנורה ואת גדרי מלאכת הדלקה והבערה :במדרש תנחומה (תצווה ג) חידש רבי חנינה סגן הכוהנים מהנהגת המקדש ואמר" :אני הייתי משמש בבית המקדש ומעשה נסים היה במנורה ,משהיו מדליקים אותה מראש השנה לא הייתה מתכבה עד שנה אחרת" .דברים אלו מלמדים על מציאות פלאית שבה האש לא פסקה לרגע ,והשמן לא כלה. מנגד ,עלינו לבחון את גדרי ה"מבעיר" המופיעים בגמרא במסכת ביצה (דף כב ע"א) ,שם נאמר: "הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר" .הגמרא מבארת כי פעולת ההבערה אינה רק הצתת אש חדשה ,אלא כל פעולה המוסיפה חיות ואור באש קיימת ,ואפילו הוספת טיפת שמן אחת נחשבת כהבערה גמורה לעניין איסורי שבת. בגמרא במסכת שבת (דף יב ע"א) מבאר כי המטה את פתילת הנר בשבת כדי שתדלוק יפה יותר ,חייב משום מבעיר .מכאן אנו למדים כי ישנן דרכים שונות ליצור פעולת "הדלקה" גם כאשר האש כבר דולקת ועומדת ,וכל שיפור או הוספה בקיים נחשבים כמעשה הדלקה חדש. עוד יש להביא את דברי הגמרא במסכת יומא (דף כד ע"ב) העוסקת בעבודת הדישון וההטבה, שם מבואר כי הכהנים היו נכנסים להיכל מדי בוקר וערב לעסוק בנרות .השאלה הנשאלת היא :אם הנר דולק בנס ,מהו תוכן עבודתם של הכהנים באותם רגעים? האם זו עבודה טכנית בלבד או קיום מצוות "להעלות נר תמיד"? מתוך המקורות הללו נסללת הדרך ליישובו של האדמו"ר מגור "האמרי אמת" ,המשתמש בגדר ההלכתי של הוספת שמן כדי ליישב את קיום המצווה בתוך עולם הנס. מכאן נעלה אל בירור סדר העבודה כפי שסידרוהו רבותינו הראשונים והאחרונים ,אשר העמידו את גדרי המצווה וסדר הפעולות הנדרש מן הכהן בכל יום. מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך הביא את דברי הרמב"ם (הלכות תמידין ומוספין פרק ג הלכה יב) שכתב לבאר את סדר הטבת הנרות והדלקתם" :מצות עשה לדשן את המנורה בכל יום בבוקר ובין הערבים ,ונר שמצאו שלא כבה מתקנו" .מדברי הרמב"ם עולה כי קיימות שתי פעולות שונות" :דישון" לנר שכבה ,הכולל את הסרת הפתילה והשמן הישן וקינוח הנר ,ו"תיקון" לנר שמצאוֹ דולק.

671

גם לנשמה מגיע אוכל

הראב"ד (שם) כתב להשיג על הרמב"ם בפרטי סדר ההטבה ,אך גם לשיטתו קיימת חובה יומיומית של עיסוק בנרות .השאלה המרכזית העולה מדבריהם היא מהו גדר ה"תיקון" בנר שלא כבה – האם מדובר רק בפעולה טכנית של הטבת הפתילה ,או שזהו חלק מהותי ממצוות ההדלקה. רש"י (שבת כב ע"ב) פירש כי הדלקה במנורה היא עצם העלאת האש בנר .אם הנר דולק בנס ,לכאורה חסר המעשה האקטיבי של הכהן .אולם מתוך דברי הראשונים המדגישים את ה"תיקון" בנר דולק ,אנו למדים שגם כאשר האש קיימת ,ישנו ציווי לעסוק בה. בעל הלבוש (או"ח סימן תרעא) פירש והביא את קושיית הבית יוסף המפורסמת מדוע חגגו שמונה ימי חנוכה אם השמן הספיק ליום הראשון ,ותירץ כי ביום הראשון חילקו את השמן לשמונה חלקים והוא דלק בנס. מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל (הערות שבת כא ע"ב) הקשה על תירוץ זה מכוח דין הדישון :הרי בכל יום הכהן מחויב לדשן את הנר ,להסיר את השאריות ולתת שמן ופתילה חדשים .אם כן ,כיצד הועיל הנס של היום הראשון לימים הבאים? קושיה זו של הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף ומרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל מחברת אותנו לשאלה המרכזית :האם נס המבטל את הצורך בפעולת האדם נחשב לברכה או שמא הוא "מבטל" את המצווה. בספר ליקוטי יהודה מביא מעשה שהיה כאשר ביקר מרן הגר"ח מבריסק בוורשה ,ושאל את האדמו"ר האמרי אמת מגור זצ"ל :מה תועלת בנס זה שהייתה המנורה דולקת כל השנה ,והרי יש מצוות עשה להדליק בכל יום ויום ,ועל ידי נס זה ביטלו כל השנה את קיומה של מצוות ההדלקה? השיב לו האדמו"ר מגור שביסוד הדברים מצאנו בגמרא במסכת ביצה (דף כב ע"א) שנאמר הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר ,והיינו שאפילו הוספה של טיפת שמן אחת בנר נחשבת כהבערה חדשה .חידש האמרי אמת מגור זצ"ל שבכל יום ויום היו הכהנים מוסיפים טיפת שמן למנורה הדולקת בנס ,ובכך היו מקיימים את מצוות ההדלקה ,שהרי ההוספה נחשבת כהבערה חדשה, ויחד עם זאת הנס עומד במקומו שהרי אין בטיפה זו כדי להדליק את המנורה לזמן רב. אולם מו"ר הגר"י זילברשטיין (חשוקי חמד על מסכת ביצה דף כב ע"א) כתב להקשות על חידוש זה מצד מצוות דישון המנורה .הוא מבאר כי הרמב"ם (הלכות תמידין ומוספין פרק ג הלכה יב) כתב שמצוות עשה לדשן את המנורה ,ודישון זה כולל את הסרת הפתילה והשמן הישן .אם כן ,איך הועילה הוספת הטיפה בתוך השמן הישן ,והרי היו צריכים להסיר הכל? וכן הקשה מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל (הערות שבת כא ע"ב) על תירוץ הבית יוסף המפורסם בחנוכה ,שהרי איכא דין דישון המנורה שצריך להסיר השמן והפתילות ולקנח ,ולא היו משתמשים בשיירי השמן שוב. אמנם יישב מו"ר הגר"י זילברשטיין שבנר שלא כבה אין מצוות דישון מן הדין ,והדברים מדויקים בלשון הרמב"ם שסיים ונר שמצאו שלא כבה מתקנו .הרי שיש חילוק בין נר שכבה שצריך "דישון" לבין נר דולק שצריך רק "תיקון" ,ובתיקון זה סגי בהוספת השמן שחידש האמרי אמת מגור זצ"ל. המגן אברהם (סימן רסא ס"ק טו) כתב לבאר שאם כמה אנשים מדליקים נרות במקום אחד כל

672

הווצת תשרפ

אחד יכול לברך ,כי כל מה שמתוסף עוד אור יש בזה תוספת של שלום בית .יסוד זה מחזק את הסברה שגם בנר דולק ,כל הוספה המרבה את האור נחשבת כפעולת הדלקה עצמאית שיש עליה חשיבות של מצווה. מכאן פוסעים אנו אל עומק הבירור המושגי בגדרי "מבעיר" לעומת "מדליק" ,כפי שדקדקו גדולי הדורות האחרונים ,אשר בחנו האם אותה הוספת שמן של האמרי אמת מגור זצ"ל אכן עולה לשם קיום המצווה המפורשת בתורה. בשו"ת אבני נזר (או"ח סימן תקד אות ב) כתב לחלק חילוק יסודי בין איסורי שבת למצוות הדלקה ,וחידש שאף על פי שיש דברים שחייבים עליהם בשבת משום מבעיר – כגון המוסיף שמן לנר דולק או המטה את הפתילה – מכל מקום אין זה נחשב "מעשה הדלקה" .הוא מבאר שבמקום שיש מצוות הדלקה ,כגון במנורה בבית המקדש או בנר חנוכה שהדלקה עושה מצווה ,התורה דורשת שהנר ידלוק מכוח ההדלקה הראשונה .לפי דבריו ,המוסיף שמן לנר קיים אמנם פעולת הבערה ,אך לא עשה מעשה "מדליק" ,ולכן לכאורה לא קיים בכך את מצוות העשה של "להעלות נר תמיד". לעומת זאת ,בספר התעוררות תשובה (חלק ב סימן לד) פירש ודן במקרה שבו אדם רוצה להדליק נר שבת על גבי נר דולק על ידי הוספת שמן ,וכתב כי לכאורה יוכל אף לברך על כך. הוא מסתמך על דברי התוספות (ביצה כב ע"א ד"ה המסתפק) שכתבו כי הוצאת שמן מנר דולק מכהה את האור ונחשבת כמכבה ,ומכאן שגם הוספת שמן מוסיפה אור ונחשבת כהדלקה המאפשרת ברכה .תובנה זו מחזקת את שיטת האמרי אמת מגור זצ"ל ,שדי בהוספה כלשהי כדי ליצוק תוכן של מצווה לתוך הנס הקיים. מו"ר הגר"א וייס במנחת אשר (חנוכה) כתב לדון ביסוד הדין ש"הדלקה עושה מצווה" ,וביאר שישנם שני מסלולים בהבנת המצווה :האחד הוא יצירת המציאות של "נר דולק" ,והשני הוא "מעשה האדם" המוליד את האור .לשיטת האמרי אמת מגור זצ"ל ,התורה מכירה גם בהתחדשות של האור הקיים כמעשה המיוחס לאדם. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בילקוט יוסף (חנוכה) כתב להביא את הנידון לגבי נר חנוכה שדלק כל היום האם צריך לכבותו ולהדליקו מחדש ,ומדבריו עולה החשיבות של מעשה ההדלקה המכונן את המצווה .בירור זה מדגיש את הפלא שבנס המנורה ,שבו הקדוש ברוך הוא צמצם כביכול את הנס כדי להשאיר לכהנים מקום להוסיף משלהם ולקיים את רצון בוראם. מתוך בירור הסוגיה העמוקה של הדלקת המנורה בצל הנס התמידי ,אנו דולים כמה השלכות למעשה ויסודות הנהגתיים העולים מתוך דברי רבותינו. נפקא מינה גדולה ישנה לעניין הדלקת נרות שבת ויום טוב במקום שהנר כבר דולק .לפי שיטת האמרי אמת מגור זצ"ל ,אדם שאין לו נר אחר ורוצה לקיים את המצווה ,יכול להוסיף שמן בנר הדולק ובכך נחשב לו הדבר כמעשה הדלקה חדש .אמנם ,כפי שראינו בדברי האבני נזר ,יש המפקפקים בכך וסוברים שצריך מעשה המוליד את האור מחדש ,ולכן לכתחילה נכון לכבות ולהדליק מחדש כדי לצאת ידי חובת כל הדעות.

673

גם לנשמה מגיע אוכל

תובנה נוספת עולה לעניין ברכה על תוספת אורה .כפי שביאר המגן אברהם ,כל הוספת אור בבית מוסיפה שלום בית ,ולכן יש מקום לברך גם כשכבר יש אור בחדר .הדבר מלמדנו שברוחניות אין מושג של "די והותר"; גם כשהאור כבר קיים בנס ,תמיד יש ערך לטיפת השמן הנוספת של האדם. עוד נפקא מינה חשובה היא בהבנת גדרי מלאכת שבת .הידיעה שהוספת שמן נחשבת "מבעיר" מחייבת זהירות רבה בטיפול בנרות דולקים .הלימוד מהמנורה מלמדנו שהתורה מגדירה פעולה לא רק לפי התוצאה הסופית ,אלא לפי התרומה של האדם למציאות הקיימת. יסוד מוסרי עולה מתוך יישובו של מו"ר הגר"י זילברשטיין לגבי דין דישון בנר שלא כבה. אנו למדים כי במקום שישנה שלמות (נר דולק בנס) ,אין צורך ב"ניקיון" ודישון מחדש ,אלא רק בתיקון והטבה .זהו מסר לאדם :כאשר הוא נמצא במצב של עליה רוחנית ,עליו להתמקד בהוספת שמן ובשיפור הקיים ,ולא רק בחיטוט בחטאי העבר. הבירור הרעיוני שבסוגיה זו חושף לפנינו את אחד הסודות הגדולים של עבודת ה' – השילוב שבין הנס לבין המעשה האנושי .כשאנו שואלים מדוע הקדוש ברוך הוא מחולל נס במנורה אך משאיר לכהן את חובת ההדלקה ,אנו נוגעים בשורש הקיום שלנו :הבורא אינו רוצה לבטל את עשייתו של האדם ,אלא לקדש אותה .הנס של "שנה לשנה" אינו בא להחליף את הכהן, אלא לתת גב אלוקי ונצחי לפעולה היומיומית והפשוטה שלו. עומק הרעיון של האמרי אמת מגור זצ"ל טמון בכך שגם בתוך מציאות של נס גלוי ,האדם נדרש לתת את ה"טיפה שלו" .הקדוש ברוך הוא היה יכול להדליק את המנורה ללא שמן כלל ,אך הוא בחר שהיא תדלוק בנס בתוך השמן שהכהן נותן .המסר הוא שאין נס ללא גרעין של עשייה גשמית .הטיפה שהכהן מוסיף למנורה הדולקת בנס היא הביטוי לרצון האדם להיות שותף באור האלוקי .ברובד המחשבתי ,זהו המפגש בין "אתערותא דלתתא" (התעוררות מלמטה) ל"אתערותא דלעילא" (התעוררות מלמעלה) – האדם נותן טיפה ,והשכינה מעצימה אותה לשנה שלמה. יתירה מכך ,דברי מו"ר הגר"י זילברשטיין על כך שבנר שלא כבה אין צורך בדישון ,מלמדים אותנו על מעלת ה"המשכיות" .בתורה ,הנס אינו אירוע שקוטע את הרצף ,אלא כזה שמשמר אותו .המנורה שדולקת ברציפות מסמלת את האש הפנימית שבלב היהודי ,אש ששורשה בנס ובנשמה ,אך תחזוקתה היא בידי האדם .כשאדם זוכה שהאש שלו דולקת ,הוא אינו צריך "לדשן" ולפשפש בעפר האתמול ,אלא רק להוסיף עוד שמן של תורה ומצוות כדי שהאור יתגבר. זהו המאבק שבין ה"טבע" ל"נס" :בטבע ,האש מכלה את השמן; בנס ,השמן משמר את האש; ובהלכה – האדם הוא זה שמחבר ביניהם .ה"מבעיר" שבמקדש אינו יוצר אש חדשה יש מאין, אלא הוא הופך את האור הקיים למשהו ששייך אליו ,לעבודה שבלב ובמעשה. החיבור המחשבתי בין נס המנורה לחיי המאמין פותח צוהר להבנת הנהגת ה' עם כל אדם ואדם .השאלה כיצד קיימו את מצוות ההדלקה בתוך הנס ,היא למעשה השאלה של חיינו: כיצד אנו מוצאים מקום לעשייה שלנו בתוך עולם שבו הכל מונהג על ידי ההשגחה העליונה? האמונה מלמדת אותנו שהקב"ה חפץ בשותפות של האדם .גם אם "מעשה נסים היה

674

הווצת תשרפ

במנורה" ,הרי שהציווי "להעלות נר תמיד" נשאר על כנו ,כדי ללמדנו שהאדם אינו פטור מעבודתו גם כשההצלחה נראית כנס גלוי .הטיפה שהכהן מוסיף ,לפי האמרי אמת מגור זצ"ל, היא "ההשתדלות" המפורסמת .אנו מחויבים לתת את הטיפה שלנו – את המאמץ הקטן ,את הרצון הטוב ,את הפעולה הגשמית – והקב"ה במרחמיו הופך את הטיפה הזו לאור גדול שדולק "מראש השנה ועד שנה אחרת". זאת ועוד ,המחשבה שבנר דולק אין צורך בדישון נוסף נוסכת באדם כוחות אמונה עצומים. לעיתים אדם מרגיש שעליו "לדשן" את עברו שוב ושוב ,לחטט בכישלונותיו ולנקות את פתילות חייו שהושחרו .באה הסוגיה ומלמדת :אם האש שלך דולקת ,אם אתה מחובר כעת לתורה ולמצוות ,אל תעסוק בדישון האפר של אתמול .הנס של היום "מכסה" על צורך הדישון של העבר .כל מה שנדרש ממך הוא רק "להיטיב" את הנר ,להוסיף עוד מעט שמן של קדושה, ולהמשיך את האור הקיים. האמונה בנס המנורה היא האמונה שגם כשהשמן הטבעי נגמר ,האור של עם ישראל לא יכבה לעולם .אך האמונה הזו אינה הופכת אותנו לפסיביים .להפך ,היא נותנת לנו את המוטיבציה להביא את ה"שמן זית זך" שלנו ,בידיעה שכל פעולה קטנה שלנו מקבלת משמעות נצחית בתוך היכלו של מלך מלכי המלכים. ההרחבה המוסרית בסוגיית המנורה והנס בונה בקרבנו מצפן פנימי של ענווה לצד אחריות. המוסר העולה מהצורך להדליק בתוך הנס מלמד אותנו כי האדם לעולם אינו רשאי לומר "סומך אני על הנס" כתירוץ לרפיון ידיים .המצפן המוסרי שלנו מכוון אותנו להבין שגם אם אנו זוכים לסייעתא דשמיא יוצאת דופן ,חובתנו המוסרית היא להמשיך ולפעול כאילו הכל תלוי בנו .הכהן הגדול ,למרות היותו עד לנס גלוי מדי יום ,לא ויתר על מלאכת ההטבה ,ובכך לימדנו שקיום המצווה אינו תלוי ב"צורך" הטכני שלה ,אלא בחובה המוסרית לציית לציווי הבורא. מוסר השכל נוסף טמון ב"הוספת הטיפה" .המצפן הפנימי של האדם צריך להורות לו שגם פעולה שנראית זניחה לחלוטין – כמו טיפת שמן בתוך מנורה שדולקת בנס – היא בעלת ערך מוסרי אינסופי .לעיתים אדם נמנע מלעשות טוב כי הוא מרגיש שמעשהו "בטל בשישים" מול כוחות גדולים ממנו .באה הסוגיה ומכריזה :הטיפה הזו היא היא "המבעיר" ,היא זו שהופכת את האור האלוקי לאור ששייך לך .המוסר כאן הוא מוסר של "חשיבות הקטן" – בתוך השלמות הגדולה ,יש צורך בנגיעה האנושית הקטנה כדי להפוך את המציאות למקודשת. זאת ועוד ,עניין הדישון והתיקון בונה בנו מצפן של אופטימיות מוסרית .החילוק שבין נר שכבה לנר שדולק מלמדנו שכל עוד האש דולקת ,המוקד צריך להיות בשיפור העתיד ולא בחיטוט בחסרונות העבר .המצפן המוסרי מכוון אותנו להיות "מיטיבי נרות" – אנשים שרואים את האור הקיים אצל השני ומנסים להוסיף בו שמן ,במקום להיות "מדשני אפר" המחפשים תמיד את מה שכבה ומה שהתקלקל. מתוך בירור הסוגיה המופלאה של הדלקת המנורה בצל הנס התמידי ,אנו יוצאים עם תובנות בהירות המלוות אותנו אל מעשה היומיום.

675

גם לנשמה מגיע אוכל

ראשית ,נלמד כי חובת ההשתדלות של האדם אינה מתבטלת גם כשהוא רואה הצלחה שמעל לדרך הטבע .כפי שהכהנים הוסיפו טיפת שמן למנורה שדלקה בנס ,כך עלינו לתת את חלקנו הקטן בכל עשייה ,בידיעה שזוהי הדרך להפוך את הברכה האלוקית למצווה אישית שלנו. שנית ,נסיק כי ברוחניות אין מושג של "מספיק" .גם אם האור כבר דולק ,כל הוספה של "טיפת שמן" – עוד לימוד ,עוד חסד ,עוד תפילה – נחשבת כהבערה חדשה המאירה את העולם כולו.

עיקר העניין: הקושי בקיום מצוות ההדלקה כאשר המנורה דולקת בנס ,מיושב על פי גדרי ההלכה המגדירים "מבעיר" ככל הוספה של חיות לאש קיימת .האדמו"ר מגור ,ה"אמרי אמת" ,חידש כי הכהנים קיימו את המצווה בכל יום על ידי הוספת מעט שמן ,פעולה הנחשבת כהדלקה גמורה .בירורו של מו"ר הגר"י זילברשטיין העמידנו על הדיוק כי בנר שדולק בנס אין צורך בדישון גמור (הסרת הכל) ,אלא די ב"הטבה" ותיקון .בכך מתמזגים הנס וההלכה ליחידה אחת :הקדוש ברוך הוא שומר על האש בדרך פלא, אך משאיר לאדם את הזכות והחובה להיות זה ש"מעלה" את הנר תמיד ,ובכך הופך את האור האלוקי לאור אנושי ומקודש. במרכז עבודת המקדש ניצבה המנורה הטהורה ,שעל פי עדותו של רבי חנינה סגן הכהנים ,דלקה בנס גלוי "מראש השנה ועד שנה אחרת" .פלא זה עורר את שאלתם של גדולי הדורות :כיצד קיימו הכהנים את מצוות העשה היומיומית של "להעלות נר תמיד" בתוך מציאות של אש שאינה כבה? האדמו"ר ה"אמרי אמת" מגור סלל את הדרך בהשיבו כי על פי גדרי מלאכת מבעיר ,די בהוספת טיפת שמן אחת כדי להיחשב למדליק ,ובכך שילבו הכהנים את עמלם האנושי בתוך הפלא האלוקי. העמקנו בדברי מו"ר הגר"י זילברשטיין שביאר כי בנר כזה ,הדולק מכוח הנס, בטלה חובת הדישון המעיקה ונותרה רק מצוות ההטבה המשמחת .הסוגיה כולה מלמדת אותנו פרק באמונה ובהנהגה :גם כשהשמיים פתוחים והנס גלוי ,האדם נדרש להביא את ה"שמן זית זך" שלו ,שכן הטיפה הקטנה של ההשתדלות האנושית היא זו שמעניקה לאור את תוקפו המקודש ,והופכת את נס המנורה לעדות נצחית על השותפות שבין ישראל לאביהם שבשמיים.