בין חיוב להידור: האם שניים מקרא ואחד תרגום מצוה גמורה או !עצה טובה בלבד? הוכח מפרשת השבוע

שנועד לבעלי נפש חפצה. אך ככל שמתבוננים בהן לעומק, מתברר שהן נוגעות בלב מושגי החיוב, מגדירות מחדש את היחס בין יחיד לציבור, ומציבות שאלה עקרונית על עצם אופן הופעת התורה בעולם. קריאת שניים מקרא ואחד תרגום שייכת למקום הזה בדיוק. היא

יש תקנות של חז"ל שנראות במבט ראשון כהנהגה טובה, תוספת של יראת שמים, הידור שנועד לבעלי נפש חפצה. אך ככל שמתבוננים בהן לעומק, מתברר שהן נוגעות בלב מושגי החיוב, מגדירות מחדש את היחס בין יחיד לציבור, ומציבות שאלה עקרונית על עצם אופן הופעת התורה בעולם. קריאת שניים מקרא ואחד תרגום שייכת למקום הזה בדיוק. היא נזכרת בלשון כללית של לעולם, מלווה בהבטחה של אריכות ימים ושנים, ונמסרת מדור .לדור כהוראה קבועה שאינה תלויה בזמן או במקום מצד אחד, התורה נקראת בשלמותה בציבור, שבת אחר שבת, בסדר קבוע, בנוסח מדויק ובקול רם. מצד שני, אותו אדם ששמע את כל הפרשה מפי שליח ציבור, נדרש לשוב אליה לבדו, בביתו, ולקרוא אותה שוב ושוב, עד שתהא שלמה בפיו ובדעתו. כאן מתעוררת השאלה העקרונית, האם קריאה זו היא תוספת ללימוד, חיזוק להבנה, או שמא היא חובת קריאה עצמאית העומדת בפני עצמה, כשם שקריאת התורה בציבור עומדת כחובה שאינה נפטרת .בשום אופן לשון חז"ל עצמה מעוררת מתח. מצד אחד נאמר לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור, לשון שיכולה להישמע כהדרכה כללית. מצד שני, הדגש על השלמה עם הציבור מעלה תמיהה, מהי אותה השלמה, האם היא תלויה בזמן הקריאה, בסדר הקריאה, או בעצם השייכות למחזור הקריאה הציבורי. האם היחיד נדרש להתיישר עם הציבור, או שמא הציבור .הוא רק מסגרת זמן לחיוב אישי מתוך כך מסתעפות שאלות רבות. האם שמיעת הקריאה בציבור פוטרת במשהו את ,הקריאה האישית, או שאין ביניהן כל זיקה הלכתית. מתי מתחיל זמן החיוב ומתי הוא פוקע האם הוא תלוי בהתחלת קריאת הציבור, בתפילת מנחה, או בשבת עצמה. מה דינו של מי שאיחר, האם עדיין הוא בכלל התקנה או שכבר עבר זמנה. והעומק שבכולן, מהו שורש גם לנשמה מגיע אוכל ,החיוב, האם הוא מדיני קריאת התורה, או שמא הוא ענף מחובת תלמוד תורה האישית .שנקבעה לה מסגרת שבועית קבועה ומעל כל אלו מרחפת שאלה נוספת, שאינה טכנית אלא עקרונית, כיצד יש לקיים את הקריאה עצמה. האם הקריאה בחומש מספקת את החיוב, או שמא יש מעלה ואף דרישה לקריאה מספר תורה, ומהו היחס בין קדושת הספר לבין הצורך המעשי של הלימוד. כאן .נוגעים הדברים גם בכבוד ספר תורה, גם בגדרי מצוה, וגם במנהגי הדורות נאמר על מעמד קריאת התורה לאחר שיבת ציון: "ויקראו בספר בתורת)(ח ח בספר נחמיה ."האלקים מפרש ושום שכל ויבינו במקרא .פסוק זה איננו מתאר מעשה קריאה גרידא, אלא קובע מבנה יסודי להופעת התורה בישראל ,הקריאה איננה מסתיימת בעצם ההגייה, אלא מחייבת פירוש והבנה. יש קריאה, יש פירוש .ויש השגה שכלית. שלשתם יחד יוצרים את מעמד התורה בשלמותו ,רש"י בפרושו על הפסוק מבאר ש"מפרש" הוא תרגום, ו"ושום שכל" הוא ביאור הענין .ומתוך דבריו עולה שהתרגום איננו תוספת חיצונית אלא חלק ממעשה הקריאה עצמו קריאה שאין עמה תרגום ופירוש איננה מביאה לידי הבנה שלמה, וממילא איננה מממשת .את מטרת הקריאה הרמב"ן בפרושו על התורה, בדבריו על מצות תלמוד תורה ומהות לימוד המקרא, מבהיר שהתורה ניתנה בלשון הקודש אך נדרשת להיאמר ולהילמד באופן המובן ללומד, לפי כוח השגתו. מדבריו משתמע שעצם הקריאה איננה תכלית לעצמה, אלא אמצעי להבנה, והתרגום הוא הכלי המרכזי להעברת התורה מן הכתב אל השכל רבי יצחק עראמה בספרו עקדת יצחק, בשערים העוסקים במעמד הקריאה והלימוד, כותב .שמטרת הקריאה בציבור היא להעמיד את התורה לא רק כשמיעה אלא כהשגה פנימית הוא מדגיש שהשילוב בין קריאה לפירוש הוא ההופך את התורה מדיבור חיצוני לידיעה חיה .השוכנת בנפש ,הנצי"ב מוולוז'ין בהעמק דבר על התורה מבאר שהתורה שבכתב איננה עומדת בפני עצמה אלא זקוקה למסגרת של ביאור כדי שתהיה תורת חיים ולא טקסט חתום. לפי דבריו, קריאה .החוזרת ונשנית עם פירוש איננה חזרה טכנית, אלא בנין מדורג של הבנה החיד"א בדבריו על מעלת תרגום אונקלוס מטעים שאין זה תרגום לשוני בלבד, אלא מסורת פרשנית מדויקת שנמסרה מדור לדור, ועל כן צירופו לקריאת המקרא נחשב כחלק .מגוף הקריאה עצמה ולא כהוספה צדדית מתוך דברי הפסוק ומפרשיו מתברר שתקנת שניים מקרא ואחד תרגום איננה חידוש ,מאוחר של חז"ל בלבד, אלא יישום מעשי של עיקרון מקראי יסודי. התורה נקראת, מתפרשת ומובנת. הקריאה האישית החוזרת עם תרגום היא הדרך להפוך את דבר ה' מדיבור חיצוני .לידיעה פנימית תומש תשרפ נאמר בלשון קצרה אך טעונה: ״לעולם ישלים אדם)(דף ח ע״א בגמרא במסכת ברכות פרשיותיו עם הציבור, שנים מקרא ואחד תרגום, שכל המשלים פרשיותיו עם הציבור .מאריכין לו ימיו ושנותיו״ כבר מלשון זו מתברר שאין המדובר במעשה מקרי או הנהגה צדדית, אלא בדבר שנקבע כלשון לעולם, לשון קביעות שאינה תלויה בדור, בזמן או בנסיבות. חז״ל קושרים את ההשלמה עם הציבור לאריכות ימים ושנים, ולא כתוצאה סגולית גרידא, אלא כביטוי לכך .שמעשה זה נוגע בעצם חיותו הרוחנית של האדם מפרש בפשטות את גדר המעשה: שיקרא כל)(שם, ד״ה שניים מקרא ואחד תרגום רש״י בגמרא פרשה שתי פעמים בלשון המקרא, ופעם אחת בתרגום אונקלוס. בדבריו אין כל רמז לכך שמדובר בהשלמה של שמיעה או בחזרה טכנית בלבד, אלא בקריאה ממש, מסודרת, שיש לה צורה מוגדרת וברורה. עצם העובדה שרש״י טורח להגדיר את סדר הקריאה מלמדת שהחיוב .איננו רק להגיע לידיעה כללית של הפרשה, אלא לקיים מעשה קריאה מדויק כתקנת חז״ל מעמידים נקודה נוספת. הם מדגישים שהביטוי ״עם הציבור״ איננו)(ד״ה ישלים תוספות שם מתפרש כהצטרפות פיזית לקריאת התורה בבית הכנסת, אלא כהתאמה לזמן הקריאה של הציבור. לשיטתם, כל השבוע שבו הציבור עוסק בפרשה זו, החל ממנחת שבת ועד שבת הבאה, נחשב כזמן שבו היחיד משלים פרשיותיו עם הציבור. מתוך דבריהם מתברר שיסוד התקנה איננו שמיעת הקריאה בציבור, אלא שייכות היחיד למחזור הקריאה הכללי, כאשר .הקריאה האישית היא מעשה עצמאי הנעשה בתוך מסגרת הזמן של הציבור ,מתוך הסוגיה עצמה ניכר מתח עקרוני. מצד אחד, לשון הגמרא איננה אומרת חייב אדם אלא לעולם ישלים אדם, לשון שעלולה להיתפס כהדרכה כללית. מצד שני, ההקפדה על סדר הקריאה, החיבור לזמן הציבור, וההבטחה הנלווית למעשה, כולם מצביעים על תקנה מחייבת ולא על עצה טובה בלבד. אין כאן תיאור של מנהג חסידות, אלא קביעת מסלול .קבוע שבו התורה עוברת דרך היחיד כשם שהיא עוברת דרך הציבור עוד יש להעיר, שהגמרא איננה מזכירה כלל אפשרות להיפטר על ידי שמיעה בלבד. אף על פי שהאדם שומע את כל הפרשה מפי שליח ציבור, הגמרא קובעת במפורש שעליו להשלים פרשיותיו בקריאה אישית. מכאן עולה בפשטות, שקריאת הציבור וקריאת היחיד הן שני .מעשים נפרדים, שכל אחד מהם עומד בפני עצמו, ואחד איננו ממלא את מקומו של השני ועתה מתוך הגמרא ורש״י ותוספות בלבד, מונחת לפנינו תשתית ברורה. יש כאן תקנה קבועה של קריאה אישית, בזמן המוגדר על ידי קריאת הציבור, באופן מסוים של שניים מקרא ואחד תרגום, ללא תלות בשמיעה בציבור, ומתוך חיבור עמוק בין היחיד למחזור .הקריאה הכללי של כלל ישראל .בדברי הראשונים מתחדד המעבר מן לשון התקנה הכללית אל גדר חיוב ברור ומוגדר כותב בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים: ״אף על)(פרק יג הלכה כה הרמב״ם בהלכות תפילה ,פי שאדם שומע קריאת כל פרשיות התורה בכל שנה ושנה מפי שליח ציבור בכל שבת ושבת גם לנשמה מגיע אוכל חייב לקרות לעצמו בכל שבוע ושבוע סדר אותה פרשה שנים מקרא ואחד תרגום״. לשון חייב מפקיעה כל אפשרות לראות בדברי חז״ל עצה טובה בלבד, ומעמידה את הקריאה האישית .כחובה העומדת בפני עצמה, שאינה מתבטלת ואינה נחלשת מחמת השמיעה בציבור עומק דברי הרמב״ם מתגלה בעיקר בנימוק המשתמע מדבריו. הוא מדגיש תחילה שהאדם שומע את כל התורה כולה בציבור, ואף על פי כן אינו נפטר מקריאה אישית. מכאן ניכר שקריאת שניים מקרא ואחד תרגום איננה השלמה טכנית למה שלא נשמע בציבור, אלא חיוב נוסף, מקביל, שנועד להעמיד את התורה גם במרחב הפרטי של האדם. הקריאה בציבור יוצרת הופעה כללית של התורה, ואילו הקריאה האישית מחייבת את היחיד להכניס את .התורה לתוך ביתו ולתוך עולמו כנגד גישה זו מצויה שיטת הראב״ן, שהובאה בהגהות מיימוניות על הרמב״ם שם, ובבית . לשיטתו, עיקר התקנה נאמרה כלפי מי שאינו שומע קריאת התורה)(או"ח סימן רפה יוסף בציבור, כגון הדר במקום שאין בו מנין, ואילו מי ששמע את הקריאה בציבור נפטר בכך מחובת שניים מקרא ואחד תרגום. לפי שיטה זו, הקריאה האישית איננה חובה עצמאית, אלא .תחליף לקריאה הציבורית במקום שאין היא מתקיימת העימות בין שתי השיטות איננו טכני בלבד, אלא נוגע בשורש הבנת התקנה. האם חז״ל ביקשו להבטיח שכל יהודי ישמע את התורה פעם אחת בשבוע, ואם לא שמע בציבור ישלים זאת בביתו, או שמא ביקשו לקבוע מסלול כפול, ציבורי ואישי, שכל אחד מהם נושא תפקיד שונה בהופעת התורה בישראל. הכרעת הרמב״ם ברורה, והוא רואה בשני המסלולים חובות .נפרדות שאינן תלויות זו בזו ספר החינוך בהקדמתו למצוות מאיר נקודה זו מזווית נוספת. הוא מגדיר את יסוד התקנה ,כענף ממצוות תלמוד תורה, שמטרתה השכלה והבנה. קריאת התורה בציבור, מעצם טבעה ,איננה מאפשרת עיון והעמקה לכל יחיד, ואילו הקריאה בבית, בשקט וביישוב הדעת מאפשרת לאדם להשכיל בדברים יותר. מתוך כך מתברר שקריאת שניים מקרא ואחד ,תרגום איננה רק מעשה של קריאה, אלא אמצעי לקיום מצוות תלמוד תורה באופן שבועי .מסודר ומחייב , המבאר שעיקר החיוב הוא שכל אחד מישראל)(סימן כג בדרך זו הולך גם תרומת הדשן יקרא לעצמו את כל התורה מראש ועד סוף בכל שנה, כשם שעושים הציבור. הקריאה האישית איננה נגזרת מן הקריאה הציבורית, אלא מקבילה לה, והשתיים יחד יוצרות שלמות .של הופעת התורה, הן בכלל והן בפרט ,מן הראשונים הללו עולה תמונה חדה. לדעת הרמב״ם וסיעתו, כפי שנתקבלה להלכה קריאת שניים מקרא ואחד תרגום היא חובה גמורה, שאינה נפטרת בשמיעה בציבור, וגדרה איננו מדיני קריאת התורה בלבד, אלא כחלק מובנה ממצוות תלמוד תורה האישית, שנקבעה .לה מסגרת שבועית המחוברת למחזור הקריאה הציבורי עיקר עומק התקנה תלוי בביטוי אחד של חז״ל, להשלים פרשיותיו עם הציבור. ברגע תומש תשרפ שהציבור עובר מפרשה לפרשה, הזמן נעשה חלק מן המצוה עצמה, ומעתה אין החיוב רק מה לקרוא, אלא גם מתי לקרוא, עד היכן מותר להקדים, ועד היכן מותר לאחר, ומה נקרא .עדיין עם הציבור ומה כבר יצא מגדר ההשלמה קובע שזמן הקריאה הוא מיום ראשון)(או"ח סימן רפה סעיף ג מרן רבי יוסף קארו בשלחן ערוך ואילך, ומשמע שתחילת השבוע של הפרשה היא תחילת זמן החיוב, ומתוך כך מובן שקריאת יחיד קודם שהציבור נכנס לזמן הפרשה אינה בגדר השלמה עם הציבור אלא הקדמה שאינה .במקומה, כי עצם שם הפרשה נקבע על פי סדר הציבור האריך בבירור זמן ההשלמה, ומתוך דבריו עולה שיש להיזהר שלא לקרוא)(סימן לז הכלבו את הפרשה בזמן שאינו מוגדר עדיין כזמן הציבור, ומכאן נולדה ההבחנה היסודית בין קריאה של לימוד תורה בעלמא לבין קריאה הנקראת השלמה עם הציבור, שהיא קריאה שיש לה .חלון זמן מסוים מדגיש שהביטוי עם הציבור הוא)(או"ח סימן רפה המהר״י אבוהב בביאורו על דברי הטור תנאי בגדר התקנה, ולכן מי שמקדים את הקריאה טרם כניסת הציבור לסדר הפרשה הרי הוא קורא תורה, אך אינו מקיים את תקנת ההשלמה, כי התקנה נתפסה כמעשה המלווה את .מחזור הציבור, לא כקריאה מנותקת פסק בפירוש שמי שהקדים לקרוא פרשה קודם)(חלק א סימן טו טז בשו״ת קנה בושם שהציבור התחיל לקרותה לא יצא ידי חובתו, והטעים שהמצוה איננה רק ידיעת הפרשה .אלא ההצטרפות לסדר הקריאה הציבורי בזמן שנקבע לו, וזהו לשון ההשלמה כתב שיש)(או"ח סימן רפה סעיף ד ומכאן לסוף זמן הקריאה לכתחילה. מרן בשלחן ערוך להשלים הקריאה קודם שיאכל בשבת, והרי זו קפידה של מצוה מן המובחר שלא להיכנס אל סעודת קביעות בעוד הפרשה מונחת כעין חוב שלא נפרע, כי סעודת שבת היא זמן קבלת .עונג, ואילו ההשלמה היא זמן קבלת תורה, והסדר הנכון הוא תורה תחילה ואחר כך עונג ביאר שהכוונה לסעודת שחרית, כי עיקר קביעות ההשלמה סמוכה)(כלל ז סעיף ט חיי אדם לשבת של אותה פרשה, וסעודת הבוקר היא הקבועה והמרכזית לענין זה, ולא מצינו .שהעמידו דין זה על סעודת הלילה הכריע אף הוא שהקפידה היא קודם סעודת שחרית, והוסיף)(סימן רפה ס״ק ט המשנה ברורה שמצוה מן המובחר כן, אך אין זו גזרה המבטלת את החובה אם לא הספיק, אלא זהו סדר של .לכתחילה שראוי למדקדק לאחוז בו הוסיף שאין לאדם לעכב סעודתו במקום שיש)(סימן רפה ס״ק יד שער הציון למשנה ברורה ,אורחים המצפים, כי שלום הבית וכבוד הבריות ושמחת השבת אינם נדחים מפני הידור זה ומכאן ניכר שגבולות הלכתחילה בנויים על יישוב הדעת ולא על דוחק המביא לידי חילול .או צער כתב שמותר לקדש קודם שסיים, ובלבד שיסיים קודם הסעודה)(סימן עב ס״ק ו קצות השלחן גם לנשמה מגיע אוכל הקבועה, והדברים מבררים נקודה דקה. עיקר הקפידה אינה על עצם הקידוש, אלא על הכניסה לאכילה של קביעות בלא השלמה, ולכן כל עוד לא התחיל עיקר הסעודה עדיין יש .מקום לסדר נכון בלי להפוך את המצוה למשא הביא בשם רבי מאיר שמי שלא השלים קודם)(סימן לז ולענין סוף הזמן בדיעבד, הכלבו שבת או בשבת עצמה יכול להשלים עד יום ארבע ואינו קרוי עבר זמנו, ומתוך דבריו נלמד שתקנת חז״ל נמשכת עוד שלשה ימים לתוך השבוע, כדוגמת ענינים אחרים המתמשכים .אחר השבת, אך לאחר מכן שוב אין זו השלמה עם הציבור אלא לימוד תורה בעלמא העיד במעשה על בעל תרומת הדשן שהיה חלוש והיה מעביר הסדרה)(עמוד נה בלקט יושר שעברה בליל יום שלישי לאחר שבת, ומתוך הנהגה זו ניכרת התקבלות הדעה שהזמן בדיעבד .הוא בתוך שלשת הימים הראשונים, ושעדיין נקרא הדבר השלמה , כתב שמי שלא השלים יכול להשלים עד עשרת ימי תשובה)(סדר תפלת סוכות אבודרהם ,והביא ראיה ממעשה רב ביבי בר אביי שביקש להשלים פרשיות כל השנה בערב יום הכפורים ומתוך כך עולה שיש מקום לדיעבד רחוק יותר כאשר האדם נתפס בתוך מסגרת שנתית של .השלמת התורה, אלא שאין זו דרך קיום התקנה הרגילה אלא הצלה בדיעבד הביא ענין זה להלכה, ובדבריו ניכר שהיסוד הוא שכל עוד האדם)(סימן רפה ס״ק ז אליה רבה עומד סמוך לחיתום הזמן של מחזור קריאת התורה, יש לו מקום להשלים כדי שלא יישאר .באותה שנה בלא ההשלמה, אך אין זה קיום המסלול השבועי הנדרש לכתחילה ומעתה מתברר שבזמני החיוב יש שלשה מעגלים. מעגל לכתחילה, מן תחילת זמן הפרשה עד קודם סעודת שחרית. מעגל בדיעבד קרוב, עד יום שלישי. ומעגל דיעבד רחוק, כאשר האדם מבקש להציל את שנתו שלא תצא חסרה מן ההשלמה, ואז דנים הפוסקים על גבולות .מיוחדים של ערב יום הכפורים ועשרת ימי תשובה בשעת קריאת התורה בבית הכנסת מתעוררת נקודה עדינה מאוד. מצד אחד, דיני כבוד הקריאה מחייבים יראה ושקט, עד שאסרו חז״ל כל דיבור, וכל היסח הדעת מן הקריאה בציבור. מצד שני, יש מי שמבקש לנצל את אותה שעה עצמה לעסוק בפרשת השבוע, ואף לקיים בה שניים מקרא ואחד תרגום, ובזה תלויה השאלה האם עיסוק בפרשה באותה שעה .נחשב היסח הדעת מן הקריאה או שמא הוא בכלל עיסוק באותו ענין עצמו כתב שמותר לקרוא הפרשה שנים)(או"ח סימן רפה סעיף ה מרן רבי יוסף קארו בשלחן ערוך מקרא ואחד תרגום בשעה שהשליח ציבור קורא בתורה, ואף על פי שאינו קורא עמו ממש מילה במילה, מכל מקום כיון שהוא עוסק באותו ענין מותר, ומדבריו מבואר שחילוק היסוד הוא בין עיסוק בענין אחר שהוא ביזוי הקריאה, לבין עיסוק בתוכן הקריאה עצמה שאף אם אינו שומע כל מילה בפועל, אין זה נחשב זלזול גמור, כי דעתו נתונה לענין התורה הנקרא .באותה שעה כתב שלכתחילה נכון יותר למדקדק)(או"ח סימן קמו ומכל מקום מרן עצמו בבית יוסף בדרכיו שלא לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום בשעת הקריאה, אלא יקשיב היטב לקריאה תומש תשרפ מפי השליח ציבור, ומתוך דבריו ניכר שדין ההיתר אינו סדר הראוי לכתחילה, כי מעלת שמיעת הקריאה בציבור בעיון ובכובד ראש היא חלק ממצות קריאת התורה בציבור, ויש בה קבלת דבר ה׳ מפי שליח הציבור באופן של ציבור ושל קדושה, ואותה מעלה נפגמת כאשר .האדם משלים לעצמו את הפרשה בלי שמיעה מסודרת הביאו מנהג המהר״ם, שהיה קורא)(הלכות תפילה פרק יג אות ש הגהות מיימוניות על הרמב״ם שנים מקרא רק בשעה שהשליח ציבור היה שותק בין גברא לגברא, אבל בשעת הקריאה היה שותק, ודבר זה מחדד את ההבחנה. אף אם יש היתר לעסוק בפרשה עצמה, מכל מקום בשעת הקריאה ממש יש מעלה של שתיקה ושל הקשבה, וחוששים שמי שקורא לעצמו בזמן שהשליח ציבור קורא בפועל, הריהו מאבד את עיקר ענין הקריאה בציבור שהיא שמיעה .וקבלת הדברים עוד כתבו שם, שמי שרוצה יכול לקרוא פעם אחת מקרא בשעה שהשליח ציבור קורא ,ממש מילה במילה עמו, ואחר כך יחזור ויקרא עוד פעם אחת מקרא ועוד פעם אחת תרגום ומתוך דבריהם יוצא נתיב שלישי, לא קריאה מקבילה שמסיחה מן הקריאה, אלא הצטרפות מוחלטת לקריאה הציבורית, עד שהיחיד קורא עם השליח ציבור עצמו, ואז אין כאן היסח .הדעת אלא חיזוק השמיעה על ידי אמירה בפה ,ומכאן נולדה הנהגה הרווחת אצל רבים, לקרוא מתוך החומש בלחש עם השליח ציבור כדי לקיים פעם אחת מקרא בתוך מסגרת הקריאה הציבורית עצמה, ואחר כך להשלים את הקריאה השניה והתרגום בזמן אחר. הנהגה זו יושבת על שני יסודות יחד, שמירת כבוד הקריאה מחד גיסא, וקיום מעשה הקריאה בפה מאידך גיסא, עד שדומה הדבר למי שמאזין .ועם זה מחזק את השמיעה על ידי קריאה שקטה שאינה משבשת את הציבור מתוך כל הנזכר מתבררת מסקנה הלכתית מסודרת. מעיקר הדין יש מקום להיתר לקרוא שניים מקרא ואחד תרגום בשעת הקריאה, כי עיסוקו בענין הפרשה. לכתחילה יש מעלה להקשיב ולשמוע מן השליח ציבור בלי להתעסק בקריאה עצמית. והנהגה מעולה היא ,להצטרף מילה במילה עם השליח ציבור פעם אחת, כדי שלא להפסיד את שמיעת הציבור .ואחר כך להשלים הקריאה והתרגום בזמנם בבירור טעם התקנה וגדרה נפתחת מחלוקת עקרונית, שאינה נוגעת לפרטי זמן בלבד אלא לעצם מהות החיוב. האם קריאת שניים מקרא ואחד תרגום היא שלוחה של קריאת התורה בציבור, או שמא היא מסגרת קבועה של תלמוד תורה אישי שנקבעה על פי סדר .הקריאה הציבורי .רבנו חננאל, שהובא בדברי הראשונים, העמיד את עיקר התקנה על יסוד ההרגל וההכנה לשיטתו, תקנת חז״ל נועדה לכך שכל אדם יהיה רגיל במה שקוראים בציבור, כדי שהקריאה לא תהיה זרה לו, ומתוך כך יוכל לכוון ולשמוע כראוי. לפי הבנה זו, הקריאה האישית אינה עומדת כחובה עצמאית מצד עצמה, אלא היא מכשיר להכשרת השמיעה וההשתתפות בקריאה הציבורית. ממילא, מקום שיש קריאה ציבורית, והיא נקראת באופן מסודר, אפשר .היה להבין שעיקר התקנה כבר התקיימה, והקריאה האישית אינה אלא השלמה צדדית גם לנשמה מגיע אוכל אלא שכנגד הבנה זו עומדת תפיסה רחבה יותר, הרואה בתקנה מסלול מקביל לקריאת הציבור. לפי תפיסה זו, אין עיקרה בהכשרת השמיעה, אלא ביצירת מחויבות אישית של כל יחיד לקרוא את כל התורה במשך השנה, לא כשומע בלבד אלא כקורא בפועל. הקריאה בציבור והקריאה בבית אינן באות לשרת זו את זו, אלא שתיהן יחד יוצרות שלמות, ציבורית .ואישית כאחד ביסוד מחלוקת זו נוגעת שאלה מעשית מובהקת, האם חייב אדם לקרוא שניים מקרא ואחד תרגום גם בפרשיות שאין בהן קריאה שבועית רגילה, כגון פרשיות המועדים וארבע פרשיות. אם עיקר התקנה הוא הרגל במה שקוראים בציבור, הרי כל מקום שיש קריאה ציבורית יש מקום לחיוב, ואף במועדים. ואם עיקר התקנה הוא מסלול שבועי קבוע של .תלמוד תורה על סדר פרשיות השבוע, הרי אין חיוב אלא בפרשיות השבוע בלבד בענין זה הכריעו הפוסקים שאין חובה לקרוא שניים מקרא ואחד תרגום בפרשיות המועדים וארבע פרשיות, אלא בפרשיות השבוע בלבד. הכרעה זו מורה בבירור שהתקנה אינה בנויה על עצם הקריאה הציבורית באשר היא, אלא על מחזור שבועי קבוע של קריאה אישית הצמודה לפרשת השבוע. הקריאה הציבורית משמשת כאן מסגרת זמן וזהות הפרשה, אך .אינה מגדירה את עצם החיוב , שהטעם של רבנו חננאל אינו אלא טעם)(או"ח חלק ג סימן מ בדרך זו ביאר בשו״ת אגרות משה נוסף, ואינו עיקר התקנה. עיקר התקנה, לשיטתו, הוא קיום מצות תלמוד תורה באופן שכל אדם קורא את כל התורה במשך השנה, והצמדת הקריאה למחזור הציבורי נועדה לשמור על סדר ואחידות, לא להפקיע את עצמאות החיוב. מתוך כך מובן מדוע אין חיוב בפרשיות .המועדים, אף שנקראות בציבור, כי אין הן חלק מן המחזור השבועי שעליו נסובה התקנה מתוך בירור זה מתבררת נקודה יסודית. קריאת שניים מקרא ואחד תרגום אינה תוספת טכנית לקריאת הציבור, ואינה אמצעי גרידא להכשרת השמיעה, אלא מסגרת קבועה של תלמוד תורה אישי, שנקבעה על פי סדר הקריאה הציבורי כדי לשלב את היחיד בתוך מהלך .התורה הכללי. הציבור קובע את הסדר, אך היחיד מחויב בקריאה מצד עצמו מכאן נולדת גם נפקא מינה רחבה לעניני זמן והשלמה בדיעבד. מאחר שהחיוב הוא אישי ושנתי, יש מקום לדון בהשלמה גם מעבר לזמן השבועי הרגיל, כל עוד האדם עדיין נמצא בתוך מסגרת שנתית של קריאת התורה, אלא שאין זה קיום הדרך הראויה לכתחילה אלא .הצלה בדיעבד בענין הקריאה מספר תורה מתכנסים כמה צירים הלכתיים יחד, קדושת ספר תורה, אופן קיום המצוה, ומידת הצורך והכבוד. השאלה איננה רק האם אפשר לקרוא שניים מקרא ואחד .תרגום מספר תורה, אלא האם יש בכך מעלה, רשות, או שמא חשש וזלזול בכבוד הספר דן במי שיש בידו גם ספר תורה וגם חומש, ובאיזה מהם)(חלק ג סימן תקכ״ט הרדב״ז בשו״ת עדיף לקיים קריאת שניים מקרא ואחד תרגום. מסקנתו תלויה בבקיאות הקורא. אם הוא ,בקי בניקוד, בטעמים, ובסוף פסוק, הקריאה מספר תורה עדיפה, משום קדושתו היתרה תומש תשרפ והרי הוא קורא דברים שבכתב מתוך כתבם הראוי. אולם אם אינו בקי, החומש עדיף, שכן הקריאה בספר תורה בלא ידיעת הניקוד והטעמים עלולה להביא לטעויות ולפגום בעצם מעשה הקריאה. מדבריו ניכר שאין כאן איסור עקרוני, אלא שיקול של כבוד התורה ושל .איכות הקיום החריף קו זה, וכתב על ירא שמים שראוי לו לקרוא לפחות פעם אחת)(או"ח סימן רפה הט״ז את הסדרה מספר תורה בפני עצמה, ואחר כך לקרוא פעם נוספת עם החזן. מדבריו משמע שקריאה בחומש בלבד איננה שלמות הקיום, משום שדברים שבכתב עיקרם להיקרא מתוך ספר תורה שלם. אולם גם בדבריו ניכר שהדבר נאמר כהידור וכשאיפה, לא כחובה גמורה .המוטלת על הכל הביא את דברי הרדב״ז, והוסיף עדות על מנהג האר״י, שתלמיד)(או"ח סימן רפה בבאר היטב .אחד היה קורא לפניו מן החומש עם הניקוד והטעמים, והוא עצמו היה קורא מתוך ספר תורה כאן מתגלה רובד נוסף, הקריאה מספר תורה נתפסת כעבודה רוחנית נעלה, אך היא מותנית .בסיוע מעשי המבטיח קריאה מדויקת שאינה פוגעת בכבוד הספר העיד שקריאת שניים מקרא ואחד)(סימן רעד ס״ק ז בדעת קדושים על הלכות ספר תורה ,תרגום מספר תורה נעשתה על ידו במשך שנים, ומתוך דבריו משתמע שאין בדבר איסור כתב)(או"ח סימן רפה כל עוד נעשית הקריאה בדרך של כבוד ויראה. גם בשולחן ערוך הרב שמי שרגיל בפסקי טעמים בעל פה, טוב שיקרא שניים מקרא בספר תורה כשר בכל ערב .שבת, ושוב ניכרת ההדגשה שאין הדבר מיועד לכל אדם אלא למי שמסוגל לקיים זאת כראוי , מתואר מנהגו של האר״י ז״ל)(סימן רפה אות ג , שהובא בכף החיים)(דף יב ע״א בשער הכוונות שהיה מוציא ספר תורה כשר לאחר תפילת שחרית של יום שישי וקורא בו את הפרשה שניים מקרא ואחד תרגום. מקור זה משמש יסוד למי שראו בקריאה מספר תורה מעלה מיוחדת .על פי דרך הקבלה, אך גם כאן מדובר במנהג יחיד סגולי, ולא בהוראה כללית לכל אדם כתב)(יו"ד סימן קעב ס״ק ג ומנגד, בדברי האחרונים עולה הסתייגות ברורה. בשו״ת דברי יציב שבזמן הזה אין מוציאים ספר תורה לצורך שניים מקרא ואחד תרגום. בשו״ת משנה שכיר ביאר טעם לדבר על פי דברי הפרישה והש״ך, שכיום עיקר מצות כתיבת ספר)(או"ח סימן סא תורה אינה כדי ללמוד מתוכו בפועל, שהרי הלימוד נעשה מספרים מודפסים, ואם כן אין זה מן הראוי להוציא ספר תורה לצורך לימוד פרטי שאפשר לקיימו בחומש, ויש בכך זילותא .בכבוד הספר , שכתב שיש צורך בתנאי מיוחד בשעת)(או"ח סימן שלד ס״ק ה בכיוון זה הלך גם שבילי דוד חידד)(סימן ה אות נג כתיבת הספר כדי להשתמש בו לצרכים אלו. החיד״א בספר לדוד אמת שמצות הקריאה מספר תורה שייכת בעיקר לשליח ציבור לצורך בדיקה ודיוק, אבל להוציא ספר תורה ישן שכבר הוגה לצורך לימוד או תרגול קריאה אסור, וכל שכן שאין להוציאו ,)(חלק ט להתלמדות בעלמא. דברים אלו נתמכו גם בדברי הגר״י וייס בשו״ת מנחת יצחק .שהזהיר מפני שימוש בספר תורה שלא לצורך ציבורי מובהק גם לנשמה מגיע אוכל כתב שבפועל המנהג הרווח הוא שלא לקרוא)(חלק ד סימן עג ובשו״ת תשובות והנהגות שניים מקרא מספר תורה, והציע טעם פשוט ומעשי, שקריאה מספר תורה מחייבת דיוק בטעמים ובנגינות, ולא כל אדם בקי בכך, וממילא אין הציבור נוהג בהידור זה מחשש לפגיעה .בכבוד הקריאה מתוך כל המקורות מתבררת תמונה מאוזנת. מעיקר הדין אין איסור עקרוני לקרוא שניים מקרא ואחד תרגום מספר תורה, ואף יש בכך מעלה למי שבקי ויודע לקרוא כהלכתה. אולם מצד מנהג העולם ושיקולי כבוד ספר תורה, ההנהגה המקובלת היא לקיים את המצוה מתוך חומש, ורק יחידים ובמקרים מיוחדים נהגו להוציא ספר תורה לכך. ההכרעה המעשית נוטה שלא להוציא ספר תורה לצורך זה בזמן הזה, אלא אם כן מדובר באדם גדול ובקי, ובאופן .שאין בו זלזול כלל לאחר שנתבררו היסודות, גדרי החיוב, זמניו, אופני קיומו וטעמיו, יש לתרגם את הסוגיה לנפקא מינות למעשה, שבהן מתברר כיצד עומק התקנה פוגש את חיי היום יום של האדם .ההולך בדרכי התורה נפקא מינות למעשה: מי ששמע קריאת התורה בציבור בשלמותה ולא קרא שניים מקרא ואחד תרגום בביתו, לא יצא ידי חובתו, וחייב בקריאה אישית, משום שקריאת הציבור .וקריאת היחיד הן שני חיובים נפרדים מי שקרא את הפרשה קודם שהציבור התחיל לקרותה, אף שעסק בתורה, לא קיים תקנת .ההשלמה, ועליו לחזור ולקרוא בזמן שהציבור נמצא באותה פרשה מי שלא הספיק להשלים קודם סעודת שחרית של שבת, קיים את המצוה בדיעבד אם .השלים לאחר מכן, ואין עליו שם ביטול מצוה, אלא שהחסיר מן המובחר מי שלא השלים בשבת כלל, יכול להשלים עד יום שלישי, ועדיין נחשב כמקיים השלמה .עם הציבור, אך לאחר מכן הקריאה שוב אינה בגדר התקנה אלא תלמוד תורה בלבד מי שקורא בזמן קריאת התורה בבית הכנסת, מותר לו מן הדין לעסוק בפרשה עצמה, אך .לכתחילה ראוי שישמע הקריאה בכובד ראש, או שיקרא מילה במילה עם השליח ציבור ,מי שמבקש לקרוא מספר תורה, אם הוא בקי בניקוד ובטעמים, יש מקום למעלה בדבר .אך מנהג העולם להימנע מכך בזמן הזה ולקיים המצוה מתוך חומש אין חובה לקרוא שניים מקרא ואחד תרגום בפרשיות המועדים וארבע פרשיות, משום .שעיקר התקנה נתקנה על מחזור פרשיות השבוע בלבד .תקנת שניים מקרא ואחד תרגום מגלה שהתורה איננה מסתפקת בהופעה ציבורית בלבד אף על פי שהציבור שומע את התורה בקול רם ובקדושה, אין די בכך. התורה מבקשת להיכנס אל ביתו של האדם, אל עולמו הפרטי, אל קולו שלו. הקריאה הכפולה והתרגום אינם רק חזרה לשם זכירה, אלא תהליך של הפנמה, שבו האדם עובר שוב ושוב על הדברים עד שהם נטמעים בתודעתו. הציבור נותן את המסגרת, אך היחיד נדרש לבנות את הקשר הפנימי שלו .'עם דבר ה תומש תשרפ ,אלא נעה במחזור קבוע ,יש כאן תפיסה עמוקה של זמן. התורה איננה נלמדת באקראי אלא ,שנה אחר שנה. היחיד איננו בוחר את נושאי לימודו כרצונו בלבד ,שבוע אחר שבוע עם סדר התורה שנקבע. בכך נוצר איזון עדין בין חירות הלימוד האישית ,הולך עם הציבור ,בזמן הזה ,לבין המשמעת של מסגרת כללית. האדם לומד מה שהתורה מציבה לפניו עכשיו .ובכך הוא נעשה שותף למהלך הגדול של כלל ישראל .ההקפדה להשלים את הפרשה בזמן, ולא לדחותה, מחנכת את האדם לאחריות רוחנית התורה אינה חוב שניתן לדחות בלי סוף, אלא פגישה שבועית קבועה. מי שמרגיל את עצמו שלא להיכנס לשבת בלא שהשלים את פרשתו, בונה בנפשו סדר, יראת זמן, ותחושת מחויבות .שאינה תלויה במצב רוח או בנוחות ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום: האדם נדרש לפנות זמן קבוע לתורה, ולא להסתפק במה שהוא שומע מן החוץ, אלא ליצור מפגש אישי ושקט עם הדברים. הליכה עם סדר קבוע מונעת מן האדם לבחור רק את הנוח לו, ומכניסה אותו למסלול של צמיחה מתמשכת. הקדמת התורה לעונג מלמדת שהשפע והברכה באים מתוך סדר פנימי נכון ולא מתוך דחייה ועצלות. כבוד הציבור וכבוד היחיד משלימים זה את זה, ואין האחד בא על .חשבון השני. דיוק בפרטים הקטנים של הזמן והאופן בונה יחס של יראה כלפי התורה כולה :עיקר העניין:עיקר העניין ,מצות שניים מקרא ואחד תרגום איננה הנהגה צדדית ולא הידור לבעלי נפש בלבד ,אלא ביטוי עמוק לדרך שבה התורה מבקשת להופיע בחיי האדם. הציבור קורא והיחיד משלים. הציבור יוצר קול, והיחיד יוצר הד. בין הקריאה שבבית הכנסת לקריאה שבבית נרקם חוט שקט של מחויבות, שבו התורה איננה נשארת זיכרון של שמיעה, אלא נעשית קול פנימי החוזר ונשמע בכל שבוע מחדש. מי שמקפיד להשלים פרשיותיו עם הציבור איננו רק מאריך ימים ושנים, אלא מאריך את נוכחות .התורה בתוך ימיו ושנותיו, עד שהיא נעשית חלק מסדר חייו עצמו