כיצד היה מותר לאברהם אבינו להחזיר למלך סדום מה שזכה ?במלחמה והרי אסור לתת מתנה לנכרי

?במלחמה והרי אסור לתת מתנה לנכרי אנו עומדים בפתחה של סוגיה סבוכה ומטלטלת. אברהם אבינו, עמוד העולם, שב מהמלחמה הגדולה מול המלכים, עמוס בשלל רב ורכוש יקר שנפל בחלקו כחוק המלחמה. הפסוק בפרשה

כיצד היה מותר לאברהם אבינו להחזיר למלך סדום מה שזכה

?במלחמה והרי אסור לתת מתנה לנכרי

אנו עומדים בפתחה של סוגיה סבוכה ומטלטלת. אברהם אבינו, עמוד העולם, שב מהמלחמה הגדולה מול המלכים, עמוס בשלל רב ורכוש יקר שנפל בחלקו כחוק המלחמה. הפסוק בפרשה מתאר את עמידתו האיתנה מול מלך סדום: "ויאמר אברהם וגו' אם אקח מכל אשר לך ולא תאמר אני העשרתי את אברהם". מולנו מתייצבת ההלכה הקדושה, האוסרת על ישראל לתת מתנת חינם לעובד עבודה זרה, איסור הנלמד מן הציווי "לא תחנם". התוספות במסכת עבודה זרה והבית יוסף :בחו"מ מבארים כי איסור זה נוהג בכל האומות. נשאלת השאלה המהדהדת בכותלי בית המדרש כיצד אברהם אבינו, אשר קיים את כל התורה כולה עוד בטרם ניתנה, יכול היה להשיב את שלל המלחמה למלך סדום, והרי בכך הוא נותן לו מתנה אסורה? האם ייתכן שגדלותו של אברהם ?טומנת בחובה היתר עלום, או שמא הגדרת הפעולה שלו אינה עונה להגדרה ההלכתית של מתנה זהו בירור יסודי בהבנת איסור "לא תחנם", בשורש הקניין של שלל מלחמה, ובדרך המלך שבה

.נהג אברהם אבינו, המלמד אותנו שיעור נצחי ביחס לממון ולכבוד

.היריעה נפרשת בפרשת לך לך, כאשר אברהם אבינו, מנצח המלכים, עומד אל מול מלך סדום ,רגע זה הוא צומת דרכים של הכרת המציאות וההשגחה. מלך סדום מציע לאברהם את הרכוש ואברהם מסרב בתוקף. בואו נתבונן כיצד המפרשים הראשונים, המאורות הגדולים שעל גבי

המקרא, מתייחסים לדיאלוג המכונן הזה, המהווה את התשתית לשאלה הגדולה שלנו בדבר

.האיסור לתת מתנת חינם לעכו"ם

פירש: תן לי הנפש והרכוש קח לך. מלך סדום אומר לאברהם שרק האנשים)(בראשית יד, כא רש"י שייכים לו, ואילו הרכוש שייך לאברהם בדין. ביאור: רש"י מבליט את הצעת המלך, המעניק לאברהם את הרכוש בלב שלם. מתוך דבריו אנו מבינים שמבחינת מלך סדום, הרכוש הוא

.בבעלות אברהם, ועל כן העברתו חזרה למלך סדום נתפסת כוויתור מצד אברהם על רכושו שלו

שזכיתי בו מן השלל. ואם אקח מכל אשר- כתב: אם מחוט ועד שרוך נעל)(בראשית יד, כג רש"י משלך. ביאור: רש"י מבהיר את עמדתו הנחרצת של אברהם אבינו. אברהם אינו רוצה ליהנות- לך מכל מה ששייך למלך סדום, והסיבה המוצהרת היא כדי למנוע את הטענה שהעושר שלו בא ממלך סדום. כאן נולד המתח ההלכתי: האם אברהם מחזיר רכוש שלו, או שמא הוא מבצע פעולה

.שנראית כנתינת מתנה למלך סדום, דבר המעורר את סוגיית לא תחנם

ביאר: ויאמר אברם אל מלך סדם הרימתי ידי. אברהם מצהיר שאינו)(בראשית יד, כב הרמב"ן רוצה להחזיק ברכוש שאינו שלו מתוך תלות במלך סדום, שכן הוא אינו חפץ שהצלחתו תיוחס למלך זה. ביאור: הרמב"ן מדגיש את הממד הנפשי והרוחני של אברהם. הוא לא פועל רק לפי דין המלחמה, אלא מתוך רצון עמוק של דביקות בבורא עולם. מתוך דבריו עולה כי אברהם מבקש להוכיח שהצלחתו היא מאת ה', ולכן הוא מוותר על הרכוש, פעולה שמעלה את השאלה כיצד

.פעולה זו מסתדרת עם האיסור ההלכתי של נתינת מתנה לנכרי

חידש: ולא תאמר אני העשרתי את אברהם. אברהם לא רצה ששמו)(בראשית יד, כג הספורנו :יקושר לשירות או להנאה ממלך סדום, אלא רצה להישאר תלוי אך ורק בבורא עולם. ביאור ההימנעות ממתנות המגיעות ממקורות שליליים, או- הספורנו מלמד אותנו יסוד באמונה ההימנעות מנתינה לאלו שאין הראוי להיקשר עמם, היא כלי לשמירה על העצמאות הרוחנית של האדם. כאן אנו רואים שאברהם אינו מחפש להעשיר את מלך סדום, אלא לבצר את עמדתו

.הרוחנית, דבר המהווה מפתח חשוב בהבנה מדוע אין כאן איסור של נתינת מתנה

נראה לבאר מתוך דברי המפרשים הללו, כי התמונה העולה היא ברורה: אברהם אבינו לא בא לתת מתנה למלך סדום במובן הפשוט של הענקת כבוד או טובה, אלא הוא בא לשחרר את עצמו .מכל זיקה למלך רשע זה. השבת הרכוש אינה פעולה של נתינה, אלא פעולת היפרדות וקדושה ככל שאנו מעמיקים במפרשי המקרא, אנו מבינים שהדיון על "לא תחנם" במקרה זה הוא דיון על

. האם הפעולה של אברהם היא מתנה, או שמא היא ביטוי של העצמאות הרוחנית שלו- המהות

כאשר אנו צוללים אל מעמקי סוגיות הש"ס, אנו חשים ביראת הכבוד העוטפת את שולחן כיצד- הלימוד. לא עוד דיון בעלמא, אלא בירור נוקב בשאלה המאיימת על יסודות ההנהגה שלנו יכול היה אברהם אבינו, עמוד התורה וקיום המצוות, להכריע באופן הנראה כעומד בסתירה לציווי ,התורה, ועוד לפני שניתנה? אנו ניגשים כעת אל אוצרות התלמוד, אל דברי התנאים והאמוראים

.המניחים עבורנו את אבני הבניין להבנת הדינמיקה שבין בעלות על ממון לבין איסורי מתנת חינם

ביארה: שלושה איסורים הכלולים בציווי לא תחנם, לא)(דף יט ע"ב הגמרא במסכת עבודה זרה תתן להם חניה בקרקע, לא תתן להן חן, לא תתן להן מתנת חינם. הגמרא מציבה כאן את גדר האיסור במלוא עוזו. כאשר התורה אוסרת לא תחנם, היא אינה מצמצמת את האיסור לעם מסוים אלא פורסת רשת של הגנה על הקדושה והמובדלות של עם ישראל, ומכאן מתעוררת השאלה הנוקבת: האם אברהם, ביוזמתו להחזיר את הרכוש, חצה את הגבול הדק שבין הכרת הטוב לבין

?נתינת מתנת חינם האסורה

לימדה: אברהם אבינו קיים את כל התורה כולה עד שלא)(דף פב ע"א הגמרא במסכת קידושין אברהם אינו פועל כמי שאינו מצווה, אלא- ניתנה. חז"ל מדגישים לנו את נקודת המוצא שלנו כמי שחי את התורה כולה בנשמתו ובמעשיו. המורכבות הגדולה שבה אנו ניצבים היא ההבנה כיצד פעולתו של אברהם אינה נחשבת כמתנה אסורה, אלא כפעולה שיש בה היתר גמור, שכן אם

.אברהם נהג כך, סימן הוא שההגדרה ההלכתית של מעשיו שונה ממה שנראה לעין במבט ראשון

לימדה: אסור ליהנות ממעשה ניסים. מתוך דברי חז"ל אלו)(דף כד ע"א הגמרא במסכת תענית אנו מבינים את עומק הכרעתו של אברהם. אם כל ניצחונו של אברהם על המלכים לא היה בדרך ,הטבע אלא בהתערבות אלוקית גלויה, הרי שהרכוש הזה אינו נכס של חול אלא קודש קדשים אי אפשר להחזיק בממון שבא בדרך- ומכאן נובעת החובה המוסרית וההלכתית של אברהם נס לשימוש פרטי, ולכן החזרתו למלך סדום אינה מוגדרת כנתינת "מתנת חינם" של חול, אלא

.כהתנהלות זהירה מול רכוש שאינו ראוי להנאה אישית

נראה לבאר מתוך דברי חז"ל אלו, כי התמונה העולה היא ברורה: הדיון על איסור לא תחנם אינו ,חל כאן כפשוטו, כיוון שאברהם לא נתן למלך סדום מתנה מתוך רצון להעניק לו חן או הנאה ,אלא פעל מתוך מערכת שיקולים פנימית ועמוקה. בין אם מדובר בחוסר רצון ליהנות מניסים ובין אם מדובר ברצון להיפרד מכל זיקה למלך רשע, הרי שאברהם מורה לנו כי כאשר המעשה נובע מתוך אמת פנימית ותביעה רוחנית, אין הוא נכנס לגדרי האיסור ההלכתי של מתנת חינם

.לעובד עבודה זרה

אנו ניגשים עתה אל מרחבי הראשונים, ענקי הרוח אשר דבריהם הם נר לרגלינו בבירור סוגיות הש"ס. הם המבקשים לחדור אל עומק ההלכה וליישב את הדעת, כיצד אברהם אבינו, עמוד האמת, פעל בדרך שנראית במבט ראשון כסותרת את איסור "לא תחנם", אך לעומקם של דברים

.מתבררת כפעולה של קדושה וטהרה

ביארו כי איסור לא תחנם מתייחס לכל)(מסכת עבודה זרה דף כ עמוד א דיבור המתחיל דאמר תוספות עובדי עבודה זרה ללא הבדל. מדבריהם אנו למדים שאין כאן היתר המבוסס על סוג האומה, אלא עלינו לחפש את ההגדרה המהותית של המעשה. התוספות מחדשים לנו כי כאשר מדובר בהחזרת ,דבר לבעליו, אין זה מוגדר כמתנת חינם, אלא כתיקון או כהשבת גזילה, ועל כן אברהם אבינו בהחזירו את הרכוש למלך סדום, לא נתן לו מתנה אלא השיב את מה שהיה נראה כשייך לו או

.מה שהיה שייך לו בדין, ובכך הוא יצא מכלל האיסור של נתינת מתנה

ביאר שאברהם לא רצה לקחת מהשלל מאומה, כדי שלא יהיה שום)(בראשית יד, כג הרמב"ן

פתחון פה למלך סדום לומר שהוא העשיר את אברהם. בדבריו הוא מחדש כי החזרת הרכוש הייתה תנועה של התקדשות, שבה אברהם מבקש להתנתק מכל זיקה למלך סדום. אין כאן נתינה של חן או מתנה, אלא פעולה של יראת שמיים טהורה, שבה אברהם מבקש לומר שכל עושרו בא מאת ה' ולא מהפקר של מלחמה, ולכן הפעולה אינה נחשבת למתנת חינם האסורה מהתורה, שכן

.הכוונה הייתה היבדלות והתקדשות ולא פיוס או מתנה

חידש כי האיסור לתת מתנה הוא דווקא כאשר האדם נותן)(מסכת עבודה זרה דף כ עמוד א הריטב"א ללא סיבה, אך כאשר יש סיבה המצדיקה את הנתינה, אין זה בכלל לא תחנם. הריטב"א מבאר כי אברהם אבינו ראה עצמו כמי שאינו רשאי להחזיק ברכוש שבא לידו בדרך כזו, ועל כן החזרתו הייתה פעולה משפטית ומוסרית של הפרדת כוחות, ולא נתינה של חינם. המהות של הפעולה אינה הענקה אלא הסדרה, ופעולה של הסדרה אינה נכנסת לגדר של "מתנת חינם" האסורה, מה שמפיג

.את הקושי והופך את המעשה למותר על פי כל דין

נראה לבאר מתוך דברי הראשונים הללו, כי התמונה העולה היא ברורה: אברהם אבינו לא בא לתת מתנה למלך סדום במובן הפשוט של הענקת כבוד או טובה, אלא הוא בא לשחרר את עצמו .מכל זיקה למלך רשע זה. השבת הרכוש אינה פעולה של נתינה, אלא פעולת היפרדות וקדושה ככל שאנו מעמיקים בדברי הראשונים, אנו מבינים שהדיון על לא תחנם במקרה זה הוא דיון על

. האם הפעולה של אברהם היא מתנה, או שמא היא ביטוי של העצמאות הרוחנית שלו- המהות

אחרוני הדורות, בראייתם החודרת את נבכי ההלכה והסוגיה, פתחו לפנינו צוהר לדרכים שונות ביישוב הקושיא העצומה על הנהגת אברהם אבינו. הם מבקשים להוכיח כי לא בכדי פעל אברהם כפי שפעל, אלא מתוך משנה סדורה של הלכות ושיקולים, שבהם איסור לא תחנם לא בא לידי

.ביטוי במקרה זה

ביאר על פי מה שכתב הר"ן)(חלק ד עמוד לה ע"ב רבנו חזקיה חיים מדיני זיע"א בספרו שדה חמד כי אברהם אבינו לא התכוון כלל להנאת מלך סדום, אלא כל מטרתו הייתה)(דף לח במסכת גיטין לכבודו שלו, שלא יאמר מלך סדום אני העשרתי את אברהם. מתוך דבריו אנו למדים שבכהאי גוונא, כאשר האדם עושה את המעשה לצורכו האישי ולשמירת כבודו, אין כאן איסור של לא

.תחנם, שהרי אינו נותן בזה חן לעכו"ם אלא פועל מתוך הכרח פנימי של עמידה על האמת

עורר)(או"ח סימן סא הכתב סופר בפרשת השבוע חידש כיוון דומה בדבריו, אולם בשו"ת כתב סופר שאלה גדולה, ותהה שמא גם כאשר הדבר נעשה לצורך הישראל, עדיין יש לחוש לאיסור נתינה

.לעכו"ם, ובכך הוא מותיר את העיון פתוח ומזמין אותנו להעמיק בחיפוש אחר הטעם המדויק

ביאר כי מכיוון שאברהם אבינו מראש לא התכוון לזכות בשלל)(בפרשת לך לך הפנים יפות ,לעצמו, הרי שמעולם לא חל עליו שם של קניין גמור, ולכן השבת השלל לא הוגדרה כמתנה כלל אלא כהחזרת דבר לבעליו שמעולם לא יצא מרשותו המוחלטת, וממילא אין כאן איסור של נתינת

.מתנת חינם

ביאר כי מאחר שרדיפת המלכים והניצחון אירעו ביום טוב הראשון, לא)(בדרשותיו החתם סופר

,רצה אברהם ליטול דמים שהם בבחינת שכר שבת, ומשום כך לא היה כאן איסור של לא תחנם

.שכן כל פעולתו הייתה מכוונת להימנע מאיסור אחר ולקיים את קדושת היום

)(או"ח סימן תמח ס"ק יב ביארו על פי החק יעקב)(בפרשת לך לך רבנו החיד"א זיע"א והפרדס יוסף כי בדבר האסור לישראל ליהנות ממנו, מותר ליתנו לעכו"ם)(דף סד ע"ב ותוספות במסכת עירובין ואין בזה איסור לא תחנם. ומכיוון שאברהם סבר שכל הניצחון היה בדרך נס ואסור ליהנות ממעשה , הרי שהחזרת השלל לא הייתה מתנה אלא הרחקה)(דף כד ע"א ניסים כפי שנפסק במסכת תענית

.של דבר האסור בהנאה, פעולה שהיא עצמה ביטוי של קדושה

נראה לבאר מתוך דברי האחרונים הללו, כי התמונה העולה היא ברורה: הדיון על איסור לא תחנם במקרה זה אינו מתמצה בהגדרה הטכנית של נתינה, אלא בבחינת כוונת הלב והסטטוס של החפץ. אברהם אבינו, בחוכמתו ובקדושתו, ידע לנווט בין מורכבות ההלכה לבין דרישות הנפש, והצליח להשיב את השלל בדרך שאינה מפרה את איסור התורה, אלא מהווה ביטוי של

.’נאמנות לה

גדולי הדורות האחרונים, אשר נשאו את משא ההלכה על כתפיהם והאירו את עיני ישראל בעמקות ובהבנה, נדרשו אף הם ליישב את הנהגת אברהם אבינו. בדבריהם הם מראים כיצד המעשים הנשגבים של האבות הקדושים אינם רק סיפורי עבר, אלא יסודות מוצקים המורו לנו את הדרך לנהוג גם במורכבויות של ימינו, ומתוך דבריהם אנו למדים כיצד ניתן להסביר את החזרת

.השלל בדרך המניחה את הדעת

ביאר כי איסור לא)(יורה דעה חלק ה סימן לז הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר תחנם נאמר דווקא כאשר האדם נותן מתנה מתוך רצון להיטיב או לקרב, אך כאשר המעשה נעשה בדרך של החזרה או של היפרדות כדי להימנע מזיקה או הנאה האסורה על פי דין, הרי שאין כאן ,איסור. בדבריו הוא מחדש כי אברהם אבינו בהחזירו את השלל לא ביקש ליתן מתנה למלך סדום אלא ביקש לנתק את עצמו מכל תלות או חוב כלפיו, ופעולה של התנתקות אינה מוגדרת כמתנת

.חינם, שכן כוונת האדם היא להישמר מן העבירה ולא להעניק חן

חידש כי כאשר אדם פועל מתוך הכרה כי)(חלק ט סימן קעג מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי הממון אינו שלו בדרך של הנאה אלא בדרך של שליחות או עקב סיבות הלכתיות, הרי שהחזרתו ,אינה נחשבת כמתנה. הוא מסביר כי אברהם אבינו ראה ברכוש מלך סדום דבר שאינו ראוי לו ובנסיבות אלו, השבתו אינה אלא החזרת פיקדון לבעליו המקוריים, ופעולה זו אינה נכנסת תחת הגדרת האיסור של נתינת מתנת חינם לעכו"ם, שכן אין כאן רצון להיטיב עם העכו"ם אלא רצון

.להיטהר מן הרכוש הזה

ועוד נראה להעמיק ולבאר כי המלחמה של אברהם אבינו הייתה מלחמת קודש, וכל השלל שזכה בו היה בעל מעמד מיוחד. וכאן נראה לחדש כי אברהם אבינו הבין שאין הוא רשאי ליהנות מהשלל הזה, לא מצד דין מלחמה רגיל, אלא מצד העובדה שכל הניצחון היה בדרך ניסית. מתוך כך, החזרת השלל למלך סדום לא הייתה מתוך רצון ליתן מתנה, אלא מתוך הצורך הלכתי להתרחק

מן הממון הזה, וכידוע שאדם המתרחק מדבר האסור לו, אין בזה איסור לא תחנם, שכן אין המטרה

.היא הנאת העכו"ם אלא ההרחקה של האדם מן האיסור

מתוך הדברים עולה כי השבת השלל על ידי אברהם אבינו אינה אלא ביטוי של זהירות ויראת שמיים טהורה, שבה הוא מבקש להישמר מכל קשר לא ראוי. ההבנה שאין כאן מתנה אלא פעולה של מניעה והתרחקות, היא המפתח שמיישב את כל הקושיות, ומלמד אותנו כי גם במציאויות

.מורכבות, דרך התורה והישרים היא דרך שאין בה מכשול, אלא רק בירור של אמת וקדושה

כאשר אנו עוברים מליבון הסוגיה אל החיים המעשיים, אנו פוגשים לא אחת מצבים שבהם אנו "נדרשים להכריע בדבר העברת ממון או רכוש לידיו של מי שאינו בן ברית. שאלת "לא תחנם ,אינה נשארת בבית המדרש, אלא מלווה את האדם בדרכו העסקית והחברתית. מהלכה למעשה הלימוד ממעשהו של אברהם אבינו מעניק לנו מצפן ברור: כאשר הפעולה נובעת מתוך צורך

.אישי, הגנה על כבוד או רצון להימנע מאיסור, הרי שאין היא נכנסת לגדר של מתנת חינם האסורה

ביאר כי איסור לא תחנם נאמר דווקא במקום שבו)(יורה דעה סימן קנא סעיף קטן כ הדרכי תשובה האדם נותן מתנה ללא כל סיבה ממשית, ובכך הוא מעניק חן לעובד עבודה זרה, אך כאשר יש סיבה המניעה את האדם לנהוג כך, כגון שמדובר בהחזרת חוב, בפתרון מצב שנוצר, או בצורך ,להסיר מעליו דבר שאינו רוצה להחזיק בו, הרי שאין כאן נתינה של מתנה אלא פעולה מתחייבת ומותר הדבר. ביאור: מתוך דבריו אנו למדים שגם בימינו, אם אדם נקלע לסיטואציה דומה, עליו לבחון האם הנתינה היא כלי ליצירת קשר או שמא היא כלי לפתרון מצב קיים, שכן ההבחנה הזו

.היא שקובעת את גדר האיסור

ביאר כי אם אדם נותן)(שו"ת יביע אומר חלק ה יורה דעה סימן לז הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף ממון לעובד עבודה זרה כדי להציל את עצמו מהפסד או כדי לשמור על שמו הטוב וכבודו, אין זה :מוגדר כמתנת חינם האסורה, שכן המטרה אינה הענקת הנאה לאחר אלא הגנה על עצמו. ביאור מדבריו אנו למדים להלכה למעשה כי במידה ואדם מרגיש מחויב להחזיר משהו שקיבל או למסור ממון כדי להימנע מאי נעימות או מנזק, הרי שזו אינה מתנה, ואין כאן איסור, שהרי האדם פועל

.למען צרכיו האישיים ולא מתוך רצון להשפיע חן על האחר

כתב כי איסור לא תחנם מתייחס למקומות שבהם הנתינה)(יורה דעה סימן קנא הערוך השלחן מביאה לחיבה וקירוב שאינם ראויים, אך כאשר הפעולה נעשית בדרך של ריחוק או עמידה על העקרונות, הרי שהיא מותרת. ביאור: הוא מלמד אותנו כי האדם נדרש לשקול את פעולותיו; אם הוא חש שהחזרת הרכוש או הנתינה נעשית מתוך עמידה איתנה על דעתו, כפי שנהג אברהם אבינו שלא רצה לקחת מאומה כדי שלא יאמרו שהוא נהנה ממלך סדום, הרי שפעולה זו אינה מתנה

.אלא הצהרה של עקרונות, ומותרת היא על פי דין

,מכל אלו אנו מסיקים למעשה: בעת שאדם נדרש להעביר ממון או חפץ לידי מי שאינו בן ברית ,עליו לעצור ולשאול את עצמו מהי מטרת הפעולה. אם המטרה היא להוציא את הרכוש מידו להגן על כבודו, או למנוע איסור, הרי שאין זה בכלל מתנת חינם, אלא פעולה לגיטימית. הנהגה

זו, השאובה ממעשהו של אברהם אבינו, מאפשרת לאדם לנהל את ענייניו ביושרה ובטהרה, תוך

.שמירה קפדנית על גדרי התורה מבלי להימנע מפעולות נחוצות

הדיון שלנו על הנהגתו של אברהם אבינו אינו נוגע רק לשאלה הטכנית של איסור נתינת מתנה לנכרי, אלא הוא נוגע בשורש עמוק של הגדרת האדם והעולם. כאשר אנו מתבוננים בסיטואציה הזו, אנחנו מבינים שהיא מהווה שיעור מאלף בשאלה מהי המשמעות האמיתית של בעלות על

.ממון ומהי המשמעות של מתנה

כדי להבין את העומק של המעשה, עלינו לחדור אל מעבר למילים הפשוטות. אברהם אבינו חי בעולם שבו העושר הוא המדד לכוח ולמעמד. המלחמה במלכים לא הייתה רק קרב צבאי, אלא מאבק בין שתי תפיסות עולם: תפיסתו של מלך סדום הרואה בממון אמצעי לשליטה ותלות, לבין תפיסתו של אברהם הרואה בו כלי לעבודת הבורא. כשאברהם מחזיר את השלל, הוא לא פשוט

.מבצע פעולה של החזרה. הוא מצהיר הצהרה מרעישה: הכלים של העולם הזה אינם מגדירים אותי

מהתבוננות מעמיקה בסיטואציה, ניתן להוסיף ולהאיר את הדברים מכיוון פנימי יותר. כאשר אדם נותן מתנה, הוא מבקש ליצור זיקה, הוא מבקש למצוא חן בעיני המקבל, או לחילופין להביע החשש שמא נוצרו יחסים של תלות- רגש של חיבה וקירבה. זהו היסוד של האיסור של לא תחנם וחיבה לא רצויים עם עובד עבודה זרה. אבל כאן טמון הסוד הגדול של אברהם: הפעולה שלו לא

.נבעה מתוך רצון ליצור קשר, אלא מתוך רצון להפקיע את עצמו מכל סוג של קשר

הנה נקודה שניתן להעמיק בה מתוך בחינת המציאות: במקום שבו אדם מבקש להשתחרר משעבוד, אין מדובר בנתינה של חן. אם אני מחזיק חפץ שאינו מביא לי ברכה, והחפץ הזה קושר אותי לגורם שלילי, הרי שסילוק החפץ הזה מידי אינו מתנה שאני מעניק, אלא פעולה של טיהור .אישי. אברהם אבינו לא רצה את הממון הזה כי הוא הבין שהממון הזה טעון בתרבות של סדום כשהוא משיב אותו, הוא אומר למעשה: אני לא רוצה להיות שותף למערכת הזו. השבת השלל הייתה אקט של שחרור, של התנערות, של זריקת הנטל המיותר מעל כתפיו. לכן, על פי ההיגיון הפנימי הזה, הפעולה לעולם לא תוכל להיות מוגדרת כמתנת חינם, כי היא הפוכה לחלוטין ממהות

.של מתנה; היא פעולה של התרחקות

עוד ניתן להוסיף ולהעמיק בכך: מה שמעניק לאדם את הזכות לומר שמעשהו אינו מתנה, הוא המקום שממנו הפעולה נובעת. אדם שנותן מתנה מביט כלפי חוץ, אל המקבל. אברהם אבינו ,הביט כלפי פנים, אל תודעתו שלו. הוא לא התעניין במה ירגיש מלך סדום כשיקבל את הרכוש אלא התעניין באיזו תמונה תצטייר אצלו ואצל סביבתו לגבי הקשר ביניהם. הוא רצה לקבוע את הגבולות של האישיות שלו. ברגע שהפעולה ממוקדת בבניית הזהות העצמית ובהגנה עליה, היא

.מאבדת את אופייה כמתנה, שכן היא הופכת להיות חלק מפעולת התיקון העצמי של האדם

היכולת שלנו ללמוד מכך לחיים שלנו היא כבירה. אנחנו חיים בעולם עמוס באינטראקציות חומריות, ולעיתים קרובות אנחנו מרגישים כבולים לציפיות של אחרים, לסטנדרטים של סביבה שלא תמיד משקפת את הערכים שלנו. אברהם אבינו מלמד אותנו שאפשר וצריך לומר לא לרווח חומרי אם הוא בא על חשבון החירות הפנימית שלנו. כשאנחנו מוותרים על משהו כדי לשמור על

האמת שלנו, אנחנו לא מפסידים, אנחנו מרוויחים את עצמנו. זהו המפתח להבנה מדוע אברהם ,לא עבר על איסור לא תחנם – הוא פשוט לא נתן מתנה. הוא העביר רכוש שהיה עבורו כמעמסה מתוך רצון לזכך את חייו ולהישאר נאמן אך ורק לריבונותו של הבורא. זוהי רמת אמונה שבה הכל נעשה בבהירות, ללא צל של ספק, מתוך ידיעה פנימית שמה ששייך לקדושה לא יכול להיות

.מעורבב עם מה ששייך לחולין המזוהם

,העמידה של אברהם אבינו מול מלך סדום היא מופת לכל אדם המבקש לחיות חיים של אמת שכן היא נוגעת בנקודה הרגישה ביותר של הנפש: היכולת לעמוד ברשות עצמך, ללא תלות במקורות חיצוניים, גם כאשר אלו מונחים לפניך על מגש של כסף. כאן לא מדובר רק בהלכה יבשה של מותר ואסור, אלא במבחן של אישיות. האם האדם מסוגל להכיר בערך שלו ללא צורך באישור חיצוני, ללא צורך בקידום מעמד המגיע ממקור שאינו טהור? אברהם אבינו מלמד אותנו כי אמונה אינה רק ידיעה שכלית, אלא הוויה שלמה שבה האדם מרגיש שהקדוש ברוך הוא הוא

.מקור השפע הבלעדי שלו, וכל תוספת אחרת אינה אלא רעש רקע מיותר

ביאר: הבוטח בהשם יתברך, לבבו פנוי מן הדאגה)(חובות הלבבות, שער הביטחון רבינו בחיי .למחייתו, ואינו נותן עיניו בממון הזולת, כי הוא מאמין באמונה שלמה שהכל מאת הבורא יתברך הביאור הוא שהביטחון השלם הוא זה שמאפשר לאדם לומר לא לרווחים חומריים מפתים, שכן ברגע שהלב מלא בתחושת השגחה, אין מקום לתחושת חסרון שמולידה רצון לקחת, וכשאדם חי

.בתודעה שכזו, הרי הוא פנוי להנהיג את סביבתו מתוך חירות פנימית מוחלטת

חידש: כל מה שזכה אברהם במלחמה, היה רק כדי לברר שאין)(פרשת לך לך השפת אמת למלכי הארץ כוח באמת, ושכל הניצחון בא רק מאיתו יתברך, וכשהוא מחזיר את השלל הוא בעצם מגלה לעולם את האמת הזו שהממון אינו מגדיר את האדם. ההרחבה היא שכאשר אדם חי את המציאות מתוך ראייה שכזו, הוא הופך להיות כלי להפצת האמונה בעולם, שכן הוא מוכיח במעשיו שהקדושה היא הנכס היחיד שראוי להחזיק בו, ושכל מה ששייך לחולין הוא זמני וחסר

.משמעות אם אין הוא מחובר לשורש

ביאר: הנתינה האמיתית שאינה מבקשת תמורה, היא)(מכתב מאליהו רבי אליהו אליעזר דסלר זו שמחברת את האדם לשורש הנתינה האלוקית, ובכך היא מאפשרת לו להינצל מכל כבלים של ,העולם הזה. הביאור הוא שככל שאדם לומד לוותר על שלו כדי לקיים את רצון השם בטהרה כך הוא מזכך את רצונו והופך להיות דמות שמשפיעה מכוח רוחה על סביבתה, שכן אין לו שום

.עניין אישי שמעכב את התקשורת שלו עם הבריות

ניתן להוסיף ולהעמיק מתוך הדברים הללו, כי הכוח להחזיר את השלל הוא הכוח להשתחרר מהצורך בקרדיט. העולם שאנו חיים בו דוחף אותנו תמיד לחפש הכרה, לחפש את ה"אני העשרתי .את אברהם" הזה. האדם הממוצע מרגיש שהוא זקוק להצלחה החיצונית כדי להרגיש שהוא קיים אבל אברהם אבינו מלמד אותנו משהו נועז: להיות קיימים זה לא להיות עשירים, אלא להיות מחוברים. ככל שאדם לומד לזהות שהכבוד האמיתי שלו מגיע מהעובדה שהוא עבד ה', הוא

.מפסיק להזדקק למחיאות הכפיים של המלכים, ובוודאי שהוא מפסיק לחשוש מהביקורת שלהם

זאת ועוד, יש כאן יסוד בהנהגה. מנהיג אמיתי, כזה שרוצה להשפיע באמת על הציבור, חייב לשמור על ניקיון כפיים מוחלט. ברגע שאתה לוקח ממישהו, אתה נהיה חייב לו. הקשר הזה יוצר שרשרת של תלות שמעכבת את היכולת להוכיח, לכוון ולהדריך. אברהם אבינו הבין שאם הוא רוצה להיות אב המון גויים, הוא חייב להיות משוחרר מכל חוב. החופש הזה הוא הכוח הכי גדול שיש לאדם. כשאנחנו לומדים להסתפק במועט שיש לנו, כשאנחנו לומדים לשמוח בחלקנו ,ולהפסיק להביט בעין חומדת אל מה שיש לאחרים, אנחנו לא רק עושים חסד עם הנפש שלנו אנחנו בונים את החוסן הנפשי שמאפשר לנו לעמוד זקופים גם במציאויות הכי מאתגרות. זוהי עבודה פנימית של התבוננות, שבה אנו מבקשים יום יום להתחבר לאמת הפנימית שלנו, ולהבין

.ששום רכוש חיצוני לא ייתן לנו את הביטחון שהאמונה מעניקה לנו בחינם ובאהבה

כאשר אנו מתבוננים בצעדו של אברהם אבינו, אנו מגלים כי המבחן האמיתי של האדם אינו ,בשעה שהוא נדרש להכריע בין טוב לרע, אלא ברגעים שבהם הוא נדרש להכריע בין טוב לטוב או בין אינטרס אישי לבין ערך עליון. המצפן הפנימי של אברהם לא היה מכוון על פי דעת הסביבה או על פי נוחות רגעית, אלא על פי ידיעה פנימית עמוקה שהיא היא האמת. זהו רגע מכונן בנפש

.האדם: היכולת לעצור את המרוץ אחר השפע ולהבחין מהיכן הוא בא, ומה הוא תובע מאיתנו

ביאר: אהבת השם האמיתית היא זו המטהרת את)(מסילת ישרים פרק יא רבי משה חיים לוצאטו הלב מכל רצון חיצוני, וכשהאדם מגיע למדרגה זו, אין הוא זקוק להכרה של הבריות, שכן הוא פועל אך ורק למען האמת הפשוטה והטהורה. ביאור: רבנו הרמח"ל מלמד אותנו שמי שמזקק ,את כוונותיו יום ביומו, הופך את ליבו למצפן המדויק ביותר, כזה שאינו מוסט על ידי רוחות זרות

.ואינו נזקק לאישור חיצוני כדי להרגיש שהוא במקום הנכון

כתב: אברהם אבינו רצה לקדש שם שמיים, ולהראות)(על התורה בראשית יד, כג אור החיים הקדוש שאין חפץ בהנאה מעולם הבשר והדמים של העכו"ם, וזהו היסוד למידותיו של הצדיק שאינו רוצה ליהנות ממה שאינו ראוי לו, אפילו אם הוא מגיע אליו בדרך היתר. ביאור: מכאן אנו למדים דרך חיים, שהמצפן המוסרי של האדם נבנה על ידי ההחלטה העקרונית לא להיקשר למקורות שאינם קדושים, שכן כל קשר מותיר חותם בנפש, והצדיק מבקש להישאר חתום רק בחותמו

.של הקדוש ברוך הוא

חידש: האמונה אינה רק רעיון מופשט, אלא כוח)(ספר העיקרים מאמר ג פרק כח רבי יוסף אלבו ,המנחה את האדם בבחירותיו, וכאשר האדם מאמין באמת כי הבורא הוא המפרנס והמשפיע המצפן שלו הופך להיות כוח המגן עליו מכל פיתוי, שכן הוא רואה את הפיתוי כדבר שולי שאין ,בו ממש. ביאור: הרי ששורש המוסר הוא בביטחון המוחלט, שכן ככל שאדם בוטח יותר בבוראו כך גדל כוחו לעמוד איתן מול לחצים חברתיים או הבטחות לעושר מהיר, והוא נשאר נאמן לדרכו

.ללא חת

מעצמי אני מבקש להוסיף ולהרחיב על הנקודה הזו, שכן נדמה כי זהו הלב של העניין: המאבק המוסרי הגדול ביותר של ימינו הוא המאבק על הגדרת העצמי. כשאברהם אבינו אומר למלך .סדום שלא יאמר "אני העשרתי את אברהם", הוא למעשה נאבק על ההגדרה של מי הוא אברהם

הוא מסרב לתת לאחרים לכתוב עליו את הסיפור שלו. כשאנחנו לוקחים מתנה ממישהו שלא ראוי לנו, אנחנו לא רק לוקחים חפץ, אנחנו נותנים לו את הזכות לספר את הסיפור שלנו, אנחנו הופכים להיות חייבים לו, והחוב הזה הוא שמשבש לנו את המצפן. כשהלב שלנו מלא בנאמנות לבורא, אנחנו מבינים שהסיפור שלנו שייך אך ורק לו, וכל ניסיון של גורם חיצוני להשתלט על

.הנרטיב הזה הוא סכנה לזהותנו

,זאת ועוד, יש כאן תובנה עמוקה על היכולת שלנו לוותר. הוויתור של אברהם אינו נובע מחולשה אלא מהכוח העצום שבידיעה מה באמת שייך לי ומה לא. אדם שמרגיש חסר תמיד יחפש למלא .את הכיסים, אבל אדם שמרגיש מלא בתוכו, מלא בערכים, מלא בחיבור לבוראו, יודע לשחרר .המצפן המוסרי שלנו נבנה על ידי היכולת לשחרר דברים שאינם משרתים את הקדושה שלנו .זה דורש אומץ, זה דורש עבודה יומיומית של ניקוי הרצונות, אבל התוצאה היא חירות אמיתית החירות הזו היא היא המצפן שמורה לנו את הדרך גם כשהסביבה זועקת אחרת. אנחנו לא צריכים להיות עשירים בממון, אנחנו צריכים להיות עשירים בדעת ובביטחון, ואז המצפן שלנו תמיד יצביע

.לעבר האמת, לעבר הטוב, לעבר הקדושה, ולא ניתן לאף כוח בעולם להסיט אותנו ממסלולנו

:עיקר העניין:עיקר העניין

הלב של הסוגיה הזו אינו נעוץ בשאלה טכנית של דיני ממונות, אלא בבירור עומק של מושג המתנה והבעלות. אברהם אבינו אינו מופיע כאן כמי שמעניק טובה, אלא כמי שמשחרר את עצמו מאחיזה. המפתח להבנת היתרו במעשהו הוא ההבנה כי מתנת חינם האסורה היא פעולה של יצירת קשר, של הענקת חן, של רצון להתחבר אל המקבל. לעומת זאת, אברהם פעל מתוך רצון של ניתוק, של היפרדות, של ,הצהרה חד משמעית שהשלל הזה אינו חלק ממנו. הוא לא העניק למלך סדום חן הוא החזיר לו חפץ שאינו חפץ בו, ובכך הפך את כל המהלך מנתינה של חולין לפעולה של קדושה. העיקרון המנחה הוא פשוט אך מחייב: כאשר המעשה נובע מתוך רצון לשמור על זהות, על עצמאות ועל נאמנות לבורא, הוא יוצא מגדר מתנת

.חינם והופך לביטוי של חירות הרוח

האדם נדרש בכל עת לחזור אל נקודת המוצא שלו ולשאול: מהו המניע האמיתי של הפעולות שלי? האם אני פועל כדי למצוא חן בעיני הבריות, או כדי לבצר את נאמנותי לאמת? היכולת לוותר על רווחים שנראים מפתים בגלל שהם מגיעים ממקור שאינו טהור, היא אינה הפסד, אלא רכישת חירות פנימית שאין לה מחיר. מי שזוכה להשליט את דעת התורה על דרך הילוכו, הופך להיות אדון לעצמו, אדם שאינו זקוק לאישורם

.של אחרים כדי להרגיש שהוא קיים, וזהו סוד העוצמה האמיתית בחיים

: המשך- עיקר העניין: המשך- עיקר העניין

הסעודה הגדולה של החיים מציבה לפנינו בכל יום שולחנות ערוכים מכל טוב, אך עלינו להישמר שמא נטעם ממשהו שאינו שייך לנשמתנו. אברהם אבינו, בצעד של גבורה שקטה, לימד אותנו שחופש אינו נמדד במה שאנחנו מחזיקים, אלא במה שאנחנו מסוגלים לשחרר. כשוויתר על השלל, הוא לא רק ויתר על כסף, הוא ויתר על התלות והעניק לעצמו ולזרעו חופש מוחלט. זוהי ההזמנה שלנו: להפסיק לחפש את ההכרה בחוץ ולחזור פנימה, אל השורש. בנקודה הזו, שבה אנו נאמנים אך ורק לריבונות הבורא, אנחנו מגלים שכל מה שאנחנו צריכים כבר נמצא איתנו, ושאותה

.תנועה של ויתור היא למעשה הצעד הראשון אל עבר הממלכה האמיתית שלנו