מדוע לא רצה משה להתפלל שהקב"ה ירפא אותו ולא יהיה כבד פה ?וערל שפתיים

הלומד. האדם קורא את הדברים, שומע את קולו של משה, ומרגיש שמשה עצמו עומד כאן .מול שליחות שאין לה שיעור, ודווקא שם מתגלה דבר שמטלטל את כל תפיסת ההנהגה משה רבנו איננו מבקש שלמות. הוא איננו פונה בתפילה להסיר את החסרון, איננו מתחנן

יש שאלות שאינן מתחילות מקושי בפסוק אלא מתחילות מתחושת אי נחת עמוקה בלב הלומד. האדם קורא את הדברים, שומע את קולו של משה, ומרגיש שמשה עצמו עומד כאן .מול שליחות שאין לה שיעור, ודווקא שם מתגלה דבר שמטלטל את כל תפיסת ההנהגה משה רבנו איננו מבקש שלמות. הוא איננו פונה בתפילה להסיר את החסרון, איננו מתחנן לרפואה, ואיננו אומר יהי רצון שאוכל למלא את השליחות בכלים שלמים וברורים. הוא ,מצביע על הכובד, על ערלות השפתיים, ומעמיד את החסרון עצמו כעובדה קיימת, כטענה .כמעט כגבול שאינו נחצה ,וכאן מתעוררת שאלה גדולה שאינה נותנת מנוח. כיצד ייתכן ששליח ה' לגאולת עולם מי שעתיד לדבר לפני פרעה ולמסור תורה לישראל, אינו מבקש להירפא. האם אין זו בקשה מתבקשת. האם אין זה טבעי שיבקש אדם שהקב"ה ישלים את חסרונו כדי שיוכל למלא את ,שליחותו בשלמות. והרי מצינו צדיקים רבים שהתפללו על רפואה, על חכמה, על כוחות .וכאן דווקא משה שותק ואינו מבקש השתיקה הזו איננה שתיקה פשוטה. היא זועקת. היא מעמידה אותנו מול אפשרות שמנהיג אמת אינו מבקש להיפטר מחסרונו, אלא אולי רואה בו חלק מן השליחות עצמה. האם ייתכן שכובד הפה איננו תקלה אלא תנאי. האם ייתכן שדווקא אי השלמות היא שמגינה על טוהר .ההנהגה. האם ייתכן שמשה חושש מתפילה זו יותר משהוא חושש מן החסרון השאלה הולכת ומעמיקה. האם שתיקתו של משה נובעת מענוה קיצונית, מיראה, מחשש להתגדלות הלב, או שמא מתפיסה עמוקה יותר על טבע הדיבור ועל כוחן של מילים. האם ייתכן שיש אמת שאינה צריכה רהיטות, ויש שליחות שנבנית דווקא מתוך כובד. והאם ייתכן .שמשה הבין שאם יבקש רפואה, יאבד משהו מן היסוד שעליו תעמוד הנהגת ישראל לדורות ,השאלה שלפנינו איננה שאלה צדדית בפסוק, אלא קושיה יסודית הנוגעת לשורש ההנהגה לשאלת השלמות וליחס שבין תפילה לשליחות. התורה מעידה בפירוש על חסרונו של משה בדיבור, ואף משה עצמו מעמיד זאת במרכז דבריו לפני הקב"ה, אך מתוך דבריו בולט דבר אחד המעורר פליאה גדולה. משה מתאר את מצבו, מפרט את כובד פיו וערלות שפתיו, אך ,אינו מבקש כלל שירפא אותו ה'. אין בפיו תפילה להסרת המום, אין תחינה לשלמות הכלי .אלא הצגת העובדה כטענה המעכבת את השליחות וכך נאמר בפסוק. "ויאמר משה אל ה' בי אדני לא איש דברים אנכי וגו' כי כבד פה וכבד . לשון הפסוק מורה שמשה מדבר על מצב מתמשך, לא איש דברים)(שמות ד י "לשון אנכי .אנכי, לא כעת בלבד אלא ממהותו. ומתוך כך יש להקשות קושיה פשוטה וחריפה כאחד מדוע לא רצה משה להתפלל שהקב"ה ירפא אותו ולא יהיה כבד פה וערל שפתיים. והרי משה תומש תשרפ עומד לפני הקב"ה עצמו, עת רצון, שעת שליחות, ומה טבעי יותר מאשר לבקש רפואה כדי .למלא את השליחות כראוי ועל קושיה זו עמדו הרמב"ן והכתב סופר. הרמב"ן הקשה מדוע לא התפלל משה שיסיר ממנו הקב"ה את כובד פיו, והרי אם החסרון הוא המעכב את השליחות, היה מן הראוי שיבקש ,'תיקונו. והכתב סופר אף הוא תמה על שתיקתו של משה, ושאל כיצד ייתכן שמשה, עבד ה .אינו מבקש רפואה שתסייע לו בהנהגת העם ובדיבור לפני פרעה והקושיה הולכת ומתחדדת. האם שתיקה זו נובעת מרצון שלא לצאת לשליחות. האם היא נובעת מיראה פנימית, מענוה, מחשש להתגדלות הלב. האם יש כאן תפיסה עקרונית של הנהגה שאינה מבוססת על שלמות חיצונית. או שמא יש כאן יסוד עמוק יותר, הקשור .לעצם מהות הדיבור ולדרך שבה אמת אלוקית אמורה להישמע ולהתקבל ועוד הוסיפו לדון בדבר, על פי דברי הדרשות והעיון במהות כוח הדיבור, האם ייתכן .שדווקא כובד הפה הוא שמבטיח שהדברים יתקבלו מצד אמיתותם ולא מצד קסם הלשון ואף עוד יש לעיין מצד הנהגת הנס וההשגחה, אם חסרון זה אינו תקלה מקרית אלא חלק .מתוכנית אלוקית מכוונת וכל אלו מצטרפים לשאלה אחת גדולה העומדת לפנינו במלוא עוצמתה. מדוע לא רצה משה להתפלל על רפואה. מה ראה משה שלא לבקש שלמות. ומה מלמדת אותנו שתיקה זו .על הנהגה, על תפילה, ועל הדרך שבה תורה וגאולה אמורות להופיע בעולם הפסוק העומד ביסוד כל העיון נאמר בפרשת שמות, בשעה שבה מתבררת שליחותו של משה לגאולת ישראל. "ויאמר משה אל ה' בי אדני לא איש דברים אנכי גם מתמול גם . לשון הפסוק מדויקת)(שמות ד י "משלשום גם מאז דברך אל עבדך כי כבד פה וכבד לשון אנכי ומכוונת, ומשה מדגיש שאין כאן מום חולף או קושי זמני, אלא מציאות מתמשכת המלווה .אותו ממהותו, מתמול, משלשום, ואף מאז שזכה לדיבור אלוקי רש"י בפרושו על התורה מבאר את עצם כובד הפה מצד טבע הדיבור של משה, שדיבורו היה כבד ואיטי, ואינו נכנס לפרטי הטעם מדוע לא ביקש רפואה, אך מדבריו עולה שמשה מציג עובדה קיימת ולא בקשה לתיקון, והדגשה זו עצמה פותחת מקום לעיון, מדוע בחר .בדרך של טענה ולא של תפילה עמד במפורש על נקודה זו, וכתב שמשה לא התפלל)(שמות ד י הרמב"ן בפרושו על התורה ,להסרת כובד פיו משום שחפץ היה שלא ילך בשליחות זו, ועל כן השתמש במומו כטענה באומרו שאם הקב"ה לא הסיר ממנו את כובד פיו מעת שדיבר עמו, אין ראוי לצוותו ללכת אל פרעה. מדברי הרמב"ן עולה יסוד חד, ששתיקת משה מתפילה אינה מקרית אלא נובעת .מעמדה פנימית ביחס לעצם השליחות מדגיש שמשה לא טען טענה של פטור)(שמות ד י רבי אברהם אבן עזרא בפרושו על התורה אלא תיאור מצבו, אך מתוך לשונו ניכר שכובד הפה אינו חסרון מקרי אלא חלק מטבעו של גם לנשמה מגיע אוכל משה, והדבר מחדד את השאלה, מדוע לא ביקש שינוי הטבע, והאם שליחותו נבנית דווקא .מתוך טבע זה האריך לבאר שאין כובד הפה של משה מונע מצד)(שמות שם האברבנאל בפרושו על התורה .השכל אלא מצד כלי הדיבור בלבד, והוסיף לשאול מדוע הקב"ה לא ריפא אותו מתחילה מדבריו ניכר שהעדר הרפואה אינו מחדל אלא הנהגה מכוונת, אך עצם העלאת השאלה .מלמדת ששתיקת משה מתפילה טעונה ביאור עמוק ביאר שכובד הפה של משה נוגע לאופן)(שמות ד י הנצי"ב מוולוז'ין בהעמק דבר על התורה הופעת דבר ה' בעולם, שדיבור שאינו טבעי מחייב סיוע אלוקי מתמיד, ומתוך כך מובן שמשה איננו מבקש רפואה, כי שליחותו אינה בנויה על כוחות טבעיים גרידא אלא על דיבור .הבא מכח הציווי האלוקי עצמו העיר שכובד הפה של משה היה ידוע)(שמות שם החיד"א בפירושו נחל קדומים על התורה ומפורסם, ואף על פי כן נבחר לשליחות, ללמד שאין השליחות תלויה בשלמות החיצונית אלא בבחירה האלוקית, ודבר זה עצמו עשוי להסביר מדוע לא ראה משה מקום להתפלל .להסרת החסרון כל דברי מפרשי התורה הללו מציבים את הפסוק במרכז העיון, ומראים שכובד הפה אינו פרט טכני אלא יסוד בהבנת הנהגת משה ושליחותו, ומכאן מתבקשת העמקה נוספת בדברי .חז"ל והגמרא שעמדו על משמעות הדיבור, החסרון והתפילה בהנהגה חז"ל לא השאירו את שאלת הדיבור וכוחו כעניין פרשני בלבד, אלא העמידו אותה כיסוד נאמר שכל כוחו של אדם נמסר)(דף טו ע"ב עקרוני בהבנת הנהגה ותורה. בגמרא במסכת ערכין לפיו, וחז"ל מאריכים שם לבאר שדיבור אינו כלי חיצוני בלבד אלא מפתח של הנהגה, בניין ,והרס, קדושה וחורבן. ומתוך כך עולה הבנה חדה שכוח הדיבור כשהוא שלם עלול להטות .וכשהוא מוגבל הוא מחייב אמת פנימית ,רש"י על הגמרא שם מבאר שכוח הפה ניתן לאדם כדי להוציא אל הפועל את פנימיותו ומי שמרבה בדיבור מרחיב את השפעתו אף מעבר לאמת שבפנים. מדבריו משתמע שדיבור ,רהוט איננו ערובה לאמת, אלא להפך, לעיתים הוא מאפשר לאדם להלביש שקר בלשון אמת .ודבר זה יוצר אחריות כבדה על מי שניתן לו כוח כזה ובתוספות שם הקשו מדוע נענש האדם על דיבורו יותר משאר מעשיו, ותירצו שכוח הדיבור הוא הכלי הישיר שבין הפנימיות לבין הזולת, ולכן כל פגם בו חמור יותר. ומתוך כך מתברר שכאשר הנהגה אלוקית מבקשת אמת שאינה תלויה בכריזמה ובכוח שכנוע, היא .עשויה דווקא לצמצם את כלי הדיבור ולא להרחיבו ," שאמרו על הפסוק "אגרא דבי טמיא שתיקותא)(דף ו ע"ב עוד מצינו בגמרא במסכת ברכות ושם מבואר ששתיקה לעיתים גדולה מדיבור, מפני שהיא מונעת זיוף ומחייבת את האדם תומש תשרפ לעמוד על תוכן פנימי אמיתי. ורש"י שם מבאר ששתיקה איננה העדר פעולה אלא פעולה .של ריסון והכנעה אמרו חז"ל שכל אדם שיש בו גסות הרוח כאילו כפר בעיקר, ושם)(דף ה ע"א ובמסכת סוטה מבואר שדיבור מרובה עלול להביא את האדם לידי התרוממות הלב. ומתוך כך מתברר יסוד עמוק, שכאשר הקב"ה בוחר מנהיג שאין דיבורו קל וזורם, הוא שומר עליו מפני סכנת הגבהה .פנימית, ומעמיד את הנהגתו על ענווה מתמדת נמצאנו למדים מדברי הגמרא ומפרשיה, שכוח הדיבור איננו מעלה מוחלטת אלא סכין חדה לשני צדדים. דיבור רהוט עלול לטשטש אמת, ודיבור כבד מחייב אמת. שתיקה או כובד אינם חיסרון גרידא אלא אמצעי הנהגה. ומתוך יסוד זה נפתחת הדרך להבין מדוע משה אינו ממהר לבקש רפואה, מפני שכוח הדיבור עצמו טעון זהירות, והשליחות הגדולה ביותר .אינה נבנית על רהיטות אלא על אמת אלוקית שאינה זקוקה לקישוט לאחר דברי חז"ל והעמדת יסוד כוח הדיבור בגמרא, באים דברי הראשונים ומעמיקים את הסוגיה מצד הנהגת משה ומבנה שליחותו, וכל אחד מהם פותח שער אחר להבנת שתיקתו .של משה מתפילה על רפואה עומד בחדות על עצם השאלה, ומחדש שמשה לא)(שמות ד י הרמב"ן בפרושו על התורה התפלל להסרת כובד פיו משום שחפץ היה שלא ילך בשליחות זו. לדבריו אין זו שכחה או ענווה גרידא, אלא טענה מודעת. משה אומר לפני הקב"ה שאם לאחר שדיבר עמו לא הוסר ממנו כובד פיו, הרי שאין ראוי שיישלח שליח כזה אל מלך עמים. נמצא שלפי הרמב"ן כובד הפה אינו מום צדדי, אלא אמצעי טיעון שבו משתמש משה כדי לדחות את השליחות, ומתוך .כך מובן מדוע לא פנה בתפילה, שהרי תפילה היתה סותרת את טענתו הרשב"א בדרשותיו על התורה, כפי שמובא בדברי תלמידיו, מדגיש שהנהגת משה נבנית על ביטול עצמי מוחלט, ושליח שאינו רואה עצמו ראוי איננו מבקש להשלמת עצמו, אלא מקבל עליו את הדין כפי שהוא. לפי דרך זו, אי בקשת הרפואה איננה סירוב לשליחות אלא .העמקה בענוה, שמשה אינו רואה את עצמו כמי שראוי לתבוע שלמות אישית לצורך הנהגה מבאר יסוד עמוק בכוח הדיבור, שמי שדיבורו שוטף וקל)(דרוש שלישי הר"ן בדרשותיו יכול בכוח הלשון למתק גם דברים שאין בהם אמת גמורה, ולעומתו מי שכבד פה מוכרח שדבריו יהיו אמת מצד עצמם, שאם לא כן לא יתקבלו. ולפי זה כובד הפה של משה אינו .חסרון אלא הכשרה אלוקית, כדי שהתורה תתקבל מצד אמיתותה ולא מצד רהיטות השליח ומתוך כך מתבאר היטב מדוע לא ביקש משה רפואה, שהרי ריפוי זה היה פוגם בעצם הייעוד .של שליחותו כתב שכובד פיו של משה היה סיבה להשראת)(שמות שם רבנו בחיי בפרושו על התורה שכינה גדולה יותר עליו, מפני שהדיבור האלוקי היה מתלבש בו שלא דרך טבעו אלא בדרך גם לנשמה מגיע אוכל נס, כדי להראות שהכוח איננו במשה אלא בדבר ה'. לפי זה מובן שמשה אינו מבקש להסיר .את החסרון, מפני שהוא עצמו מגלה את מקור הסמכות של שליחותו חידש שכובד הפה של משה נועד לשלול)(שמות ד י האור החיים הקדוש בפרושו על התורה כל מחשבה שהתורה נובעת מכוח אנושי, שכלי או רטורי, אלא כולה דבר ה' ממש. ואם היה משה שלם בדיבורו, היו עלולים לומר שהתורה התקבלה מכוח כישרונו. ולפי זה כובד הפה .הוא חומת הגנה על קדושת התורה, ודבר זה עצמו מונע את משה מלהתפלל להסרתו מבאר שכוח הדיבור הוא ביטוי ישיר של)(שער מד רבי יצחק עראמה בספרו עקדת יצחק האישיות, וכאשר הנהגה נדרשת לביטול עצמי מוחלט, מן הראוי שכלי הדיבור לא יהיו מושלמים מצד הטבע. לפי זה כובד הפה איננו פגם אלא סימן, ומשה מבין שאין לבקש תיקון .'לדבר שהוא עצמו תנאי לביטולו הגמור לפני ה מדברי כל הראשונים הללו מתברר שכובד הפה של משה איננו תקלה רפואית אלא יסוד .עמוק בהנהגת שליחותו, וכל אחד מהם מציב טעם אחר מדוע אין מקום לתפילה להסרתו מכאן מתבקש המעבר לשלב הבא, בירור דברי האחרונים והפוסקים שהעמיקו עוד בטעם .זה ובנפקא מינות העולות ממנו להנהגה ולתפילה ביאר שמשה חשש שמא אם יירפא ויהיה שלם)(שמות ד י הכתב סופר בפרושו על התורה בדיבורו תזוח דעתו עליו, ומתוך גדולת השליחות וההנהגה עלול להיווצר רגש של התנשאות על העם. ולכן ראה משה בכובד הפה מום המכניע את האדם ומעמידו תמיד במצב של שפלות פנימית, ומתוך כך לא רצה שיסולק ממנו חסרון זה. לא מחמת ייאוש אלא מחמת .אחריות, שלא לבנות הנהגה מתוך שלמות חיצונית המביאה לגובה הלב עמד על כך שכוח הדיבור הוא הביטוי העליון של)(פרק כ 'המהר"ל מפראג בספרו גבורות ה הצורה שבאדם, וכאשר התורה ניתנת על ידי אדם שצורתו אינה שלמה מצד הטבע, מתברר שהתורה איננה תולדה של הצורה האנושית אלא של הציווי האלוקי. ולפי זה מובן שמשה אינו .מבקש רפואה, מפני שכובד הפה הוא הכלי שבו מתגלה שהתורה למעלה מן הטבע ומן האדם ,השל"ה הקדוש במסכת שבועות נר מצוה מבאר שכובד הפה של משה היה תיקון לנפשו כדי שתורתו תיאמר מתוך יראה ולא מתוך שטף טבעי. ומתוך כך משתמע שכאשר החסרון עצמו הוא תיקון, אין מקום לתפילה להסירו, כשם שאין מתפללים להסיר יסורין הבאים .לתיקון פנימי כאשר האדם מכיר במעלתם חזר והדגיש שכובד הפה מחייב תלות מתמדת)(שמות ד י הנצי"ב מוולוז'ין בהעמק דבר בסייעתא דשמיא, שכל דיבור ודיבור זקוק לעזרת ה'. הנהגה כזו איננה הנהגה של כישרון אלא של דבקות. ולפי זה מובן מדוע משה אינו מבקש רפואה, מפני שהרפואה היתה מחלישה .את התלות הישירה בדיבור האלוקי ,רבנו יוסף חיים הבן איש חי בדרושיו על התורה כתב שכובד הפה של משה הוא סוד גדול שמנע אפשרות של עירוב כוח אנושי בכוח אלוקי. ומתוך כך מתבאר שמשה הבין שכובד .זה שומר על טהרת השליחות, ולכן לא ביקש להסירו תומש תשרפ נגע ביסוד זה בדרך הלכתית)(חלק י סימן קנז מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי מחשבתית, והעמיד שכאשר חסרון גופני משרת מטרה רוחנית עליונה ואינו מונע קיום המצוה אלא מעצב את אופיה, אין זה בכלל חסרון שיש חובה לבקש את הסרתו, אלא אדרבה .הוא חלק מן ההנהגה שנבחרה לאדם זה מרן הראשל"צ הגר"ע יוסף בשיעוריו על פרשת שמות העיר שכוח הדיבור של משה לא נמדד בכמות או בקלות אלא באמת, והוסיף שדברי משה היו נשמעים מפני שהיו דברי אמת מוחלטת, לא מפני יפי הלשון. ומתוך כך משתמע שכובד הפה אינו חיסרון שיש להתפלל .להסרתו, אלא מסגרת שבתוכה האמת נשמעת בצלילות מדברי כל האחרונים הללו מתברר קו אחד ברור. שתיקתו של משה מתפילה איננה מחדל אלא הכרעה רוחנית עמוקה. כובד הפה שומר על הענוה, על טהרת הדיבור, על תלות .מוחלטת בדבר ה', ועל קבלת התורה מצד עצמותה ולא מצד כלי השליח ,לאחר שנתבררו השיטות והונחו היסודות בעומק הסוגיה, מתבקשות נפקא מינות למעשה שבהן נתרגם את עומק העיון לכללים של הנהגה ותפיסה בחיי המעשה של האדם העובד .את קונו ראשונה לנפקא מינות, ביחס לתפילה על חסרונות. לא כל חסרון הוא פגם שיש לבקש את הסרתו, ולא כל קושי הוא תקלה שיש למהר ולהתפלל עליה. יש חסרונות שהם שליחות, ויש מגבלות שהן כלי. מן הנהגת משה למדנו שאדם נדרש לעיתים לשאול את עצמו לא רק כיצד להסיר את החסרון, אלא לשם מה הוא ניתן, ומה הוא בונה בנפשו. תפילה שאינה נשקלת .עלולה לבקש שלמות חיצונית ולפגוע בבניין פנימי עמוק יותר שניה לנפקא מינות, ביחס להנהגה ציבורית. מנהיג אינו נמדד בשלמות כישרונותיו אלא בנאמנותו לאמת. רהיטות, כריזמה וכוח שכנוע אינם ערובה להנהגה ישרה, ולעיתים הם אף סכנה. הנהגה הראויה לדורות נבנית מתוך ענוה, מתוך תלות בדבר ה', ומתוך נכונות לפעול גם כאשר הכלים אינם מושלמים. כובד הפה של משה נעשה סמל להנהגה שאינה מתייפה .ואינה נשענת על עצמה שלישית לנפקא מינות, ביחס ללימוד תורה. תורה שנמסרת מתוך אמת פנימית אינה .זקוקה לקישוטים. כאשר הדברים אמיתיים, הם חודרים גם אם הם נאמרים בכובד ובמאמץ .אדם הלומד ומלמד תורה נדרש לבחון האם הוא סומך על יפי הלשון או על עומק האמת .כובד הדיבור מחייב דיוק, יושר ונקיות הכוונה רביעית לנפקא מינות, ביחס לבניין האישיות. יש בני אדם שמבקשים כל חייהם להסיר כל חיסרון, וכל עוד לא הגיעו לשלמות הם חשים חסרי ערך. מדרכו של משה מתגלה תפיסה אחרת. השלמות איננה בהעדר חסרונות, אלא בהכרה במקומם ובייעודם. אדם הבונה את עצמו מתוך חסרונו עשוי להגיע לענוה וליציבות עמוקות יותר מאדם שנשען .על שלמותו גם לנשמה מגיע אוכל ומכאן מתרחבת הסוגיה אל מרחב רעיוני עמוק. כובד הפה אינו רק תכונה פרטית של ,משה אלא מסר עקרוני על אופן הופעת האמת בעולם. אמת אלוקית איננה נזקקת לרעש .להתרגשות חיצונית או לכוח רטורי. היא פועלת בשקט, בכובד, מתוך נאמנות לעצמה העולם רגיל להתרשם מן הקול הרם, מן הביטחון העצמי ומן הזרימה, אך התורה באה .ללמד שהאמת הגדולה ביותר לעיתים נאמרת בקושי, בענוה ובמאמץ ובהיבט מחשבתי עמוק יותר, מתברר שכוח הדיבור הוא המקום שבו האדם עלול לטשטש את האמת יותר מכל. מילים יכולות לייפות, להסתיר ולשכנע גם כאשר אין בהן אמת. וכאשר הדיבור כבד, האדם נאלץ להישען על תוכן ולא על צורה. בכך מתבררת הנהגה אלוקית .שבוחרת דווקא בשליח שאינו מושלם בכליו, כדי שהתוכן יעמוד לבדו ובהיבט מוסרי, מתגלה כאן קריאה חדה לאדם בן דורנו. דור של רעש, של דימוי ושל הצגה, נדרש ללמוד ממשה את מעלת הכובד. לא כל מי שמדבר יפה מדבר אמת. לא כל מי שמרשים הוא שליח. ולעיתים דווקא מי שמתקשה לבטא, מי שאינו מבריק כלפי חוץ, נושא .בקרבו אמת נקייה יותר ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום: האדם נדרש לעצור מול חסרונותיו ולשאול האם הם אויבים או שליחים, האם הם מעכבים אותו או מעצבים אותו. האדם נדרש לבחון את דיבורו, האם הוא מבקש להרשים או לבטא אמת, האם הוא משתמש בכוח המילים כדי ,לכסות על ריקנות או כדי לגלות עומק. האדם נדרש לזכור שהנהגה אמיתית מתחילה בענוה והענוה נולדת לעיתים דווקא מתוך מגבלה שאינה מוסרת. האדם נדרש להאמין שכאשר הקב"ה בוחר בו למשימה, הוא בוחר בו כפי שהוא, עם כובד פיו ועם מורכבותו, ודווקא שם .טמונה שליחותו עיקר העניין עיקר העניין משה רבנו לא נמנע מתפילה מחמת חולשה, אלא מחמת עומק. הוא הבין שכובד הפה אינו פגם שיש למהר להסירו, אלא חותם אלוקי על שליחותו. התורה שניתנה על ידו לא ביקשה להישען על יפי הלשון אלא על אמת שאין לה תחליף. וכך נחקק לדורות יסוד גדול. לא השלמות החיצונית היא שמולידה גאולה, אלא הענוה, הכובד והנאמנות לאמת. כאשר האדם חדל לברוח מחסרונו ומתחיל להקשיב למה שהוא .בונה בו, מתגלה שהכובד עצמו נעשה קול, וקול זה, אף שאינו רהוט, מהדהד לדורות