האם בזמננו מותר לחולה להתרפאות ברפואות שנזכרו בגמרא?

עומדים אנו משתוממים ומרעידים אל מול ים התלמוד ,המקיף בזרועותיו לא רק את סודות התורה וההלכה ,אלא גם אוצרות כבירים של חכמת הרפואה ,עשבים ,סגולות ולחשים אשר היו למרפא ולמזור לדורות עברו .הנה ,מחד גיסא ,התורה הקדושה בפרשתנו מעניקה לרופא

האם בזמננו מותר לחולה להתרפאות ברפואות שנזכרו בגמרא? עומדים אנו משתוממים ומרעידים אל מול ים התלמוד ,המקיף בזרועותיו לא רק את סודות התורה וההלכה ,אלא גם אוצרות כבירים של חכמת הרפואה ,עשבים ,סגולות ולחשים אשר היו למרפא ולמזור לדורות עברו .הנה ,מחד גיסא ,התורה הקדושה בפרשתנו מעניקה לרופא את כתב המינוי האלוקי "ורפא ירפא" ,וחכמינו הקדושים ,אשר עיניהם צופות מסוף העולם ועד סופו ,פירטו בדפים שלמים במסכתות שבת ,גיטין ופסחים נוסחאות פלא לרפואת כל תחלואי האדם .הלב יוצא ומשתוקק להתרפק על חכמתם של אלו שדיברו ברוח הקודש, ולהשתמש באותן רפואות בדוקות ומנוסות שהנחילו לנו .אך מאידך גיסא ,קול זעקה בוקע מדברי רבותינו הגאונים והפוסקים לאורך הדורות ,המטילים וטו חריף ונוקב על השימוש ברפואות הללו בימינו אנו. עומדים אנו בפני דרמה הלכתית ומחשבתית סוחפת :האם אותן רפואות שהיו חיים ומרפא בימי חז"ל הפכו לסכנה בדורנו? האם ייתכן ששימוש בדברי הגמרא עצמם יביא לידי לעג וקלס על דברי חכמים? אנו ניצבים בפני תעלומה איומה – האם המציאות הטבעית השתנתה, או שמא כוחנו דל מלהבין את עומק כוונתם? השאלה זועקת :האם ישנו איסור ,או שמא חרם קדמונים ,המונע מאיתנו להושיט יד אל מרפא התלמוד? המסע לבירור פשר ההרחקה הזו הוא מסע אל גבולות הדעת ,אל ענוות הדורות ,ואל האמונה היוקדת בנצחיות דברי חכמים דווקא מתוך השתיקה וההימנעות. מתוך הסערה המחשבתית האופפת את המבקש מזור בשיפולי גלימתם של חכמי התלמוד, אנו פונים אל המקור הנצחי שבפרשתנו ,אל הפסוק המהווה את אבן היסוד והשורש לכל

76 םיטפשמ תשרפ

בניין הרפואה בישראל ,וממנו נדלה את הביאורים המאירים את היחס שבין כוח התורה לכוח המעשה. "כי יריבון אנשים והכה איש את רעהו באבן או באגרוף ולא ימות ונפל למשכב .אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה רק שבתו יתן ורפא ירפא" (שמות כא ,יח-יט). רש"י על התורה (שמות כא ,יט) פירש ,שכתב :ורפא ירפא – לשון רפואה הוא ,שצריך המכה לשלם שכר הרופא .ביאר בזה ,שהתורה מגדירה את הרפואה כמציאות קיימת ומחויבת המוטלת על האדם כחלק מחובות התשלומין שלו ,ומכאן שהתעסקות במרפא היא הנהגה ישרה ומקובלת. רבי אברהם אבן עזרא בפירושו (שמות כא ,יט) חידש ,שכתב :ורפא ירפא – רשות נתנה לרופאים לרפא המכות והפצעים הנראים מבחוץ ,אבל כל חולי שהוא מבפנים ביד השם הוא לרפאתו .פירש בזה ,שישנה הבחנה מהותית בין רפואת הטבע הנראית לעין לבין חוליים נסתרים ,ובכך רמז על גבולות כוחו של הרופא האנושי אל מול גזירת שמיים. הרמב"ן על התורה (שמות כא ,יט) ביאר ,שכתב :שנתנה התורה רשות לרופא לרפאות ,שלא יאמר הרופא "למה לי בצער הזה ,שמא אטעה ויהיה הדם מידי" .פירש בזה ,שהפסוק בא להסיר את הפחד מלב המרפא ,שכן הרפואה היא מצווה של הצלת נפש .עוד חידש הרמב"ן בפרשת בחוקותי ,שבימי קדם חסידים לא היו דורשים ברופאים אלא בנביאים ,ורק כיוון שדשו בה רבים והורגלו ברפואות הטבע ,הניחם הכתוב על מנהגם. הספורנו בפירושו (שמות כא ,יט) פירש ,שכתב :ורפא ירפא – ישתדל ברפואתו עד שיחזור לאיתנו .ביאר בזה ,שהחובה אינה רק להתחיל ברפואה אלא להשתדל בה עד תום ,דבר המדגיש את ערך ההשתדלות האנושית המקסימלית. בעל הכלי יקר (שמות כא ,יט) פירש ,שכתב :כפל הלשון ורפא ירפא בא לומר שיש רפואה לגוף ויש רפואה לנפש .ביאר בזה ,שפעמים רבות חולי הגוף נובע מחטא ומחולי הנפש ,ולכן על הרופא לשים לב גם לצד הרוחני של החולה. תרגום יונתן בן עוזיאל על אתר פירש ,שכתב" :ואגר אסיא ישלם" ,כלומר שחובת התשלומים היא עבור מומחיות הרופא .ביאר בזה ,שיש ערך לידע המקצועי הנרכש בעולם הרפואה, ואין להקל בו ראש. מתוך דברי המפרשים במקראות גדולות עולה קו ברור :התורה הכירה בכוחה של הרפואה ואף חייבה את האדם להשתמש בה כחלק מהשתדלותו בעולם .אך עם זאת ,כפי שרמז האבן עזרא והעמיק הרמב"ן ,הרפואה תלויה בזמן ,במקום ובדרגתם הרוחנית של בני האדם .יסוד זה מהווה את הפתח להבנת דברי הגאונים והפוסקים המאוחרים יותר ,המבחינים בין רפואות הגמרא לבין המציאות המשתנה של דורנו. בגמרא במסכת בבא קמא (דף פה ע"א) שנינו ,שפירש תנא דבי רבי ישמעאל" :ורפא ירפא" –

77

גם לנשמה מגיע אוכל

מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות .ביאר בזה רש"י במקום ,שכתב :שלא נאמר מכה הוא ומסיא הוא .פירש בזה ,שהיה עולה על הדעת שמי שהוכה בידי שמיים (או נגרם לו חולי) אין לאדם רשות להתערב בגזירת המלך ,ובא המדרש ללמד שהרפואה היא רצון הבורא. בגמרא במסכת שבת (דף קט ע"א) הובאו רפואות רבות לענייני הגוף ,ובין היתר פירש ,שכתב: מי שנשכו נחש ,יביא עובר של חמור לבן ויקרענו ויניחנו על המקום .ביאר בזה רש"י ,שהיו רפואות שהתבססו על סגולות הטבע המיוחדות שהיו ידועות להם באותה עת .עוד מצינו שם (דף קי ע"א) פירוט נרחב של רפואות לחולי הירקון ולחולי המעיין ,המבוססות על תערובות עשבים ומשקאות מורכבים. בגמרא במסכת גיטין (דף סט ע"א) מובאים דפים שלמים של רפואות למחלות שונות כגון צפדינה ודמיהן .פירש בזה רש"י ,שכתב :שחכמים פירטו את הרפואות הללו כפי שהיה מקובל ומוכח בזמנם. בגמרא במסכת שבת (דף סז ע"א) פירש ,שכתב :מי שיש לו עצם בגרונו ,מביא מאותו המין ומניח לו על קדקדו ואומר "חד חד נחית ,בלע בלע נחית" .ביאר בזה רש"י ,שזהו סוג של לחש המותר משום רפואה ואין בו משום דרכי האמורי. בתוספות במסכת מועד קטן (דף יא ע"א) פירש ,שכתב :שאין להשתמש ברפואות שבגמרא בזמננו ,משום ש"נשתנו הטבעיים" .ביאר בזה בתוספות ,שהפיזיולוגיה של בני האדם או הכוחות הסגוליים של הצמחים אינם דומים לאלו שהיו בימי חז"ל ,ולכן הרפואה עלולה שלא להועיל ואף להזיק. בתלמוד ירושלמי במסכת תרומות (פרק ח הלכה ג) פירש ,שכתב :בעניין רפואות שיש בהן סכנה וספק .ביאר שם ,שחייבים להיזהר מאוד בדברים שיש בהם חשש הרעלה ,ואפילו ספק סכנה דוחה את הכל .פירש בזה המפרש "פני משה" ,שדברי הירושלמי מחמירים מאוד בשמירת הגוף מפני חומרים שאינם בדוקים. מתוך דברי הגמרות והראשונים הסמוכים להן ,אנו מוצאים עולם מלא של רפואה מעשית וסגולית .אולם ,כבר בין דברי התוספות עולה התהייה המהדהדת :האם הטבע שבימינו נותר כפי שהיה? האם הרפואות הללו הן נצחיות כהלכה ,או שמא הן היו נכונות לשעתן ולמקומן בלבד? מתוך גלי הים של דברי חז"ל ,אנו פונים אל דורות הראשונים והאחרונים ,אשר ניצבו מול השאלה המעשית של השימוש ברפואות הללו ,והניחו את היסודות לזהירות ולשמירה על כבוד חכמים. רב שרירא גאון בספרו אוצר הגאונים (גיטין דף סח ע"ב ,סימן שעו) פירש ,שכתב :צריכים אנו לומר לכם שחכמים לא היו רופאים ,אלא אמרו מה שהיה בזמנם ,לכן לא לסמוך על רפואות אלו ולא לעשות מהן דבר אלא לאחר שיבדקו רופאים בקיאים .ביאר בזה הגאון ,שיש להפריד

78

םיטפשמ תשרפ

בין דברי התורה הנצחיים לבין דברי הרפואה שהיו מבוססים על ידיעות הזמן ,ואין לבצעם ללא אישור רפואי עכשווי.

רבי אברהם בן הרמב"ם בחיבורו מאמר על דרשות חז"ל (מודפס בתחילת ספר עין יעקב) פירש, שכתב :שמעלת חכמי התלמוד גדולה ,אבל דברים שאמרו ברפואה וטבע ותכונה ,יתכן שאין חובה להאמין בזה כמו שמאמינים בדברי תורתם .ביאר בזה ,כי חכמת הטבע נתונה לשינויים ולמחקר ,ואין בכך כדי להמעיט מחכמתם של התנאים והאמוראים בתורה ,כפי שראינו שרבי הקדוש הודה לחכמי אומות העולם בענייני גלגלי רקיע.

רבנו המאירי בחיבורו בית הבחירה (שבת דף סז ע"א) פירש ,שכתב :שכל מה שנזכר בגמרא בענייני לחשים ורפואות סגוליות ,הותר רק משום שיש בו כדי ליישב דעתו של החולה שלא תטרף עליו .ביאר בזה ,כי פעמים רבות כוחה של הרפואה אינו בטבעה הפיזי אלא בהשפעתה הנפשית על החולה ,ובמקום שיש ספק סכנה או שינוי הטבע ,יש להימנע.

המרדכי במסכת מועד קטן (רמז תתקכד) פירש ,שכתב :שאין אנו בקיאים בשמות העשבים ובמשקלים המדויקים שנזכרו בש"ס .ביאר בזה ,שגם אם הרפואות עצמן אמת ,הרי שהידע האנושי כיצד להוציאן אל הפועל אבד מאיתנו ,וטעות קטנה במינון עלולה להביא לידי אסון.

רבנו אשר (הרא"ש) בפירושו למסכת עבודה זרה (פרק ב סימן ה) פירש ,שכתב :בעניין רפואות הגויים ורפואות הגמרא ,שכל מקום שיש חשש שמא לא יצליח ,אין לנסות .ביאר בזה ,שאסור לאדם להכניס עצמו לספק סכנה על ידי שימוש בתרופה שאינה מוכחת בזמננו ,ומוטב להישען על הרפואה המוכרת והבדוקה.

רבי עקיבא איגר בחידושיו על מסכת שבת (דף סז ע"א) פירש ,שכתב :בשם המהרי"ל בלקיטיו, שכל הרפואות שבכל התלמוד אסור לנסות אותם משום דאין אדם יכול לעמוד על עיקרן, וכי לא יעלו בידם – ילעגו וילגלגו על דברי חכמים .ביאר בזה הגר"ע איגר ,כי הסכנה אינה רק גופנית אלא גם רוחנית ,שמא מתוך חוסר הצלחה ברפואה יבוא האדם לכפור באמיתות דבריהם של תנאים ואמוראים .היוצא מן הכלל היחיד שהביא הוא הלחש על העצם בגרון, אותו התיר משום שהוגדר כבדוק ומנוסה.

רבי שלמה לוריא (המהרש"ל) בספרו ים של שלמה (מסכת חולין פרק ח סימן יב) חידש ,שכתב: שיש חרם מדברי הקדמונים שלא להשתמש ברפואות שנזכרו בגמרא ,כדי שלא להוציא לעז על החכמים הקדמונים .פירש בזה המהרש"ל ,שהדורות פוחתים והולכים ואם הראשונים כענקים אנו כיתושים ,והשינוי בזמנים ובמקומות הופך את הרפואות הללו לבלתי רלוונטיות עבורנו ,עד כדי הטלת חרם על המנסה להשתמש בהן.

רבי יאיר חיים בכרך בספרו שו"ת חוות יאיר (סימן רלד) פירש ,שכתב :ששאל פי רופא מומחה ולמדן כיצד יכתבו מתוך ספרי רפואות ישנים לדורות תשי כח הללו .ביאר בזה, שכשם שגוף האדם נחלש ,כך גם כוח העשבים והצמחים נחלש וסגולתם פחתה .פירש בזה

79

גם לנשמה מגיע אוכל

החוות יאיר ,שאין כאן קושיא על דברי חכמים ,אלא הבנה שהעולם כולו – ה"מיקרוקוסמוס" וה"מקורוקוסמוס" – עבר שינוי מהותי בכוחותיו.

רבי יוסף חיים מבגדד בספרו שו"ת תורה לשמה (סימן תכד) פירש ,שכתב :בעניין השימוש בסגולות ושמות מלאכים להצלה ורפואה .ביאר בזה ,שכל מקום שבו מצאנו את השם במקרא כשם של בני אדם ,מותר להשתמש בו .פירש בזה הבן איש חי ,שישנן סגולות רוחניות שאינן תלויות בשינוי הטבע הגופני ,ואלו נותרו בתוקפן כל עוד אין בהן חשש איסור או סכנה.

רבי יצחק למפרונטי בספרו פחד יצחק (מערכת ר ,ערך רפואה) פירש ,שכתב :שאין לסמוך כלל על הרפואות הכתובות בתלמוד .ביאר בזה ,שחכמים בעצמם לא רצו שנסתמך על דבריהם בענייני רפואה כהלכה למשה מסיני ,אלא מסרו את מה שהיה נכון ומקובל לשיטתם אז ,וכיוון שהשתנו המזגים – השתנה המעשה.

רבי חיים חזקיהו מדיני בספרו שדה חמד (מערכת ר ,אות נד) פירש ,שכתב :באריכות גדולה את כל דברי הפוסקים בעניין זה ,וסיכם שפשט המנהג בכל תפוצות ישראל שלא לעסוק ברפואות התלמוד כלל .ביאר בזה ,שהמנהג הוא כוח מכריע בהלכה ,וההימנעות המוחלטת של עם ישראל מרפואות אלו היא ההוכחה הניצחת לכך שתוקפן המעשי פג.

מרן שר התורה הגאון רבי שמריהו יוסף חיים קנייבסקי זצוק"ל כתב :שגם בסגולות יש לחלק ,ומה שהתירו את הלחש של העצם בגרון הוא משום שהיה בדוק ומנוסה .ביאר בזה, כי דברים שיש להם מהלך המובן בדרך הטבע או שהם חלק מכבוד השבת ,כגון סגולת המלוגמא במוצאי שבת ,שייכים גם בזמננו .פירש בזה הגר"ח ,שאין לבטל את כל הסגולות במחי יד ,אלא יש לבחון כל עניין לגופו אם הוא נשען על יסוד רוחני יציב או על טבע גשמי שנשתנה.

הראשל"צ מרן פוסק הדור הגאון רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל בספרו שו"ת יביע אומר (חלק ב, יורה דעה סימן ט) כתב :שאין לנו לסמוך על רפואות הגמרא בזמננו ,והביא ראיה מדברי הרמב"ם שהשמיט את רוב רפואות הגמרא מספרו "יד החזקה" .ביאר בזה הגר"ע יוסף ,שהרמב"ם כרופא הבין שרפואות אלו אינן חלק מגוף ההלכה המחייבת לדורות ,אלא עצות טובות לשעתן ,ולכן פסק שיש לשמוע להוראות הרופאים הבקיאים בכל דור ודור.

הגאון רבי יצחק זילברשטיין כתב :שכל דבר שיש לו הסבר טבעי ,אינו בכלל חרם הקדמונים שלא להשתמש ברפואות הגמרא .ביאר בזה יסוד מחודש ,שאם רופא בימינו מוצא הסבר מדעי ומחקרי לרפואה המוזכרת בגמרא ,הרי שהיא חוזרת להיתרה ,שכן התברר שאין זה סוג של רפואה שנשתנה בה הטבע ,אלא חכמה עמוקה שהמדע רק עתה עומד על סודה.

הגאון רבי חזקיהו יוסף שרייבר בשיעוריו כתב :בעניין ההבדל שבין "תורה" לבין "חכמה" בדברי חז"ל .ביאר בזה בדרך ישיבתית עמוקה ,שהתורה היא מציאות נצחית שאינה משתנה, אך הרפואות הן בבחינת "חכמה בגויים תאמין" ,דהיינו שימוש בכלים המציאותיים של אותו

80

םיטפשמ תשרפ

הדור .פירש בזה ,שהנאמנות לחז"ל אינה מחייבת אימוץ של כליהם המדעיים הישנים ,אלא דבקות בהוראותיהם הרוחניות. מתוך בירור דברי רבותינו לאורך הדורות ,אנו באים להוריד את הדברים אל שולחן המעשה ולבחון כיצד משפיעה הכרעה זו על חיי היום-יום של החולה והרופא המאמין ,ומהן ההשלכות המעשיות העולות מתוך שינויי הטבע וחרם הקדמונים. נפקא מינות למעשה :הנפקא מינה הראשונה והמרכזית היא האיסור המוחלט לנסות רפואות מהגמרא הכרוכות בבליעת חומרים או במריחת תערובות שאינן מוכרות לרפואה המודרנית. מלבד החשש הרפואי לסכנה ,יש כאן פסק הלכתי מחייב הנובע מ"חרם הקדמונים" שנועד להגן על כבוד חכמים .אם אדם ינסה רפואה כזו והיא לא תועיל לו ,הוא עובר על איסור וגם עלול להגיע לידי רפיון באמונת חכמים. נפקא מינה שנייה נוגעת לענייני לחשים וסגולות שאינם רפואה גופנית ממשית .כפי שראינו בדברי הגר"ח קנייבסקי והבן איש חי ,סגולות רוחניות או לחשים שאינם תלויים בפיזיולוגיה של הגוף (כמו הלחש לעצם בגרון או אמירת שמות מלאכים) נותרו בתוקפם .לכן ,בעוד שבתרופה גשמית אנו אומרים "נשתנו הטבעיים" ,בסגולה רוחנית המופנית אל כוחות הנפש או אל מלאכי השרת ,ניתן להקל ולהשתמש בהן כפי שקיבלנו מרבותינו. נפקא מינה שלישית עולה מדברי הגר"י זילברשטיין לגבי מחקרים רפואיים מודרניים. אם נמצא הסבר מדעי לחלק מהרפואות המוזכרות בגמרא ,כגון שימוש בצמחים מסוימים שנתגלו בהם חומרים פעילים המוכרים לרפואה היום ,הרי שאין בזה משום איסור "רפואות הגמרא" .במקרה כזה ,הרפואה אינה נשענת רק על דברי חכמים שנשתנו בהם הטבעיים ,אלא על המציאות הטבעית הנראית לעינינו ,וניתן להשתמש בה תחת פיקוח רפואי. נפקא מינה רביעית נוגעת לחינוך ואמונה .על מחנכים והורים לדעת להסביר כי חוסר השימוש ברפואות הגמרא אינו נובע מחסרון בחכמת חז"ל ,חלילה ,אלא להפך – מתוך יראת הרוממות כלפיהם והבנה שהם דיברו אל המציאות של זמנם .הבנה זו מונעת סתירות מיותרות בין המדע לדת ומחזקת את האמונה בנצחיות התורה מול חלופיות עולם הטבע. מתוך בירור המסקנות המעשיות וההתמודדות עם שינויי הטבע ,אנו עולים לקומה גבוהה יותר של התבוננות ,כדי להבין את עומק הרעיון הטמון במתח שבין דברי חכמים לבין המציאות המשתנה לנגד עינינו. הסוגיה של רפואות הגמרא בזמננו מגלה לנו יסוד רעיוני כביר ביחס שבין התורה לעולם. אנו למדים כי ישנן שתי מערכות של הנהגה אלוקית :מערכת התורה שהיא למעלה מהזמן, ומערכת הטבע שהיא נתונה לשינויים ולתמורות .חכמינו זכרונם לברכה ,שהיו אדוני התורה, היו גם הבקיאים הגדולים ביותר בחוקי הטבע של זמנם .אך הרעיון העמוק הוא שהתורה לא באה לבטל את הטבע ,אלא לקדש אותו .כאשר חז"ל הורו על רפואות מסוימות ,הם לימדונו שהקדושה חלה גם על עשב השדה ועל כוחות הגוף .עם זאת ,הרצון האלוקי קבע שהעולם

81

גם לנשמה מגיע אוכל

"כמנהגו נוהג" ,ובתוך המנהג הזה כלולים גם שינויים פיזיולוגיים ואקלימיים לאורך אלפי שנים .הוויתור שלנו על השימוש המעשי ברפואות אלו אינו נסיגה מאמונת חכמים ,אלא להפך – זוהי עמידה ביראה מול האמת המוחלטת שלהם .אנו מבינים שדבריהם היו מדויקים בתכלית למציאות שבה הם נאמרו ,ודווקא משום שאנו מאמינים בדייקנותם ,אנו חוששים להשתמש בהם במציאות שונה .הרעיון הוא שחכמת חז"ל היא "שכל אלוקי" המתלבש בתוך "מציאות אנושית" ,והיכולת להבחין בין השניים היא המפתח להבנה נכונה של תורה וחכמה. מתוך בירור הרעיון המופשט של השתנות הזמנים ,אנו פונים אל פנימיות הנפש ,לבחון כיצד משפיעה הנהגה זו על עולמו האמוני של האדם ועל עמידתו מול חסרונו אל מול שלמותם של ראשונים. במישור המחשבתי ,הסוגיה של מניעת השימוש ברפואות חז"ל מחנכת את האדם לענווה עמוקה ולביטול היש .האדם עומד מול דפים מלאים בחכמה ומרפא ,ולבו כלה להשתמש בהם ,אך הוא גוזר על עצמו איפוק .איפוק זה נובע מההכרה בפער הדורות – "אם ראשונים כבני מלאכים ,אנו כבני אדם" .זוהי הכרה בכך שהקשר שלנו עם המציאות הגשמית והרוחנית נחלש ,וכי המזגים שלנו אינם מזוככים דיים כדי להכיל את אותן רפואות עוצמתיות .המחשבה הזו מובילה אותנו להבנה שהרפואה האמיתית אינה נמצאת רק בתוך ה"מרשם" הטכני ,אלא בחיבור שבין החולה לבוראו דרך שליחי הדור .האמונה בנצחיות חז"ל אינה נמדדת ביכולת לשחזר את מעשיהם בצורה טכנית ,אלא ביכולת לשמוע בקולם גם כשהם מצווים עלינו "אל תעשו" .בכך אנו הופכים את חסרון הכוח הגופני שלנו למנוף של צמיחה רוחנית ,מתוך הבנה שההנהגה האלוקית מדריכה אותנו בכל דור לפי כוחו ולפי צרכיו ,וכי גם בתוך עולם של מדע וטכנולוגיה ,אנו נשענים על אותה מסורת קדושה שמלמדת אותנו מתי לפעול ומתי לסגת. מתוך ההתבוננות במגבלות כוחנו אל מול חכמת הראשונים ,אנו בונים בקרבנו מצפן מוסרי המורה לנו על דרך האמת והיושר .העצירה הזו ,שבה אדם נמנע מלהשתמש ברפואה הנראית לו כזמינה מתוך דפי הגמרא ,מלמדת אותנו פרק מכריע באחריות וביראת הוראה .המוסר העולה מכאן הוא שהאמת אינה נמדדת רק בכוונות טובות ,אלא בהתאמה המוחלטת שבין האמצעי לבין המציאות. כאשר חז"ל והפוסקים הזהירו אותנו מלעסוק ברפואות אלו ,הם הציבו תמרור אזהרה נגד היוהרה האנושית – זו המחשבה שדי בידע תאורטי כדי לקבוע גורלות של חיים ומוות. המצפן המוסרי שלנו מתכייל כאן על מידת האמת :עלינו להכיר במגבלות הידע שלנו ובשינויי המציאות ,ולדעת שהחובה המוסרית העליונה היא "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם". הידיעה מתי לומר "איני יודע" או "אין ידי משגת" ,היא הגבורה המוסרית האמיתית .אנו למדים שחסידות שאינה מחוברת למציאות המשתנה עלולה להביא לידי נזק ,וכי השמירה על כבוד חכמים עוברת דווקא דרך הזהירות בחיי האדם .בכך מתעצבת בלבנו תחושת אחריות כבדה לכל מעשה רפואי או הנהגה ,מתוך הבנה שכל פעולה חייבת להיות מושתתת על בסיס מוצק של בירור עכשווי וזהירות מפני זיוף רוחני או גופני.

82

םיטפשמ תשרפ

מתוך בירור הסוגיה ודברי רבותינו לאורך הדורות ,אנו אוספים את כל הנחלים אל הים הגדול ,ומבקשים לדלות פנינים של הנהגה מעשית ותובנות פנימיות אשר ילוו אותנו בנתיבי החיים המורכבים של הדור הזה. התובנה הראשונה שאנו לוקחים עמנו היא חובת הדיוק והבדיקה בכל צעד ושעל .כשם שברפואת הגוף אנו נזהרים שלא להשתמש ברפואות העבר ללא בחינה עכשווית ,כך בכל הנהגה בחיינו עלינו לבחון האם הכלים שבידינו מתאימים למציאות הניצבת מולנו .תובנה שנייה היא ערכה של ענוות הדורות – היכולת להכיר בשפלותנו אל מול ענקי הרוח ,ודווקא מתוך כך לשמור על דבריהם מכל משמר .למדנו כי לפעמים השתיקה והאיפוק הם הביטוי העמוק ביותר לאמונה .תובנה שלישית היא החיבור שבין הנהגה טבעית להשגחה עליונה; אדם המשתמש ברפואה מודרנית מתוך ציווי התורה "ורפא ירפא" ,הריהו מקיים את רצון השם לא פחות ממי שהשתמש ברפואות חז"ל בזמנם.

עיקר העניין: בסיומו של מסע זה ,אנו עומדים נפעמים מול התורה הקדושה שניתנה לנו כנוסחה של חיים בכל דור ודור .רפואות הגמרא ,על כל סתריהן וסגולותיהן ,נותרות כחותם של קדושה וחכמה עילאית בדפי התלמוד ,בעוד שאנו צועדים בנתיבי הרפואה של ימינו מתוך ציות להוראת חכמינו לסגת לאחור ביראה .אין כאן סתירה ,אלא הרמוניה של אמת; התורה היא הנשמה הנצחית ,והטבע הוא הלבוש המשתנה. בנקיטת הזהירות ,בשמירה על "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" ובאמונה תמימה במנהיגי הדור ,אנו מרפאים לא רק את הגוף אלא גם את הנפש ,ומחברים את עולם המעשה אל מקור החיים והברכה.