האם מותר לומר על כל העבירות אני רוצה לעשותם אבל מה אעשה שהתורה אסרה זאת עליי?

שהתורה אסרה זאת עליי? עומדים אנו משתוממים אל מול הגדרה מטלטלת בנפש העובד ,שעה שחז"ל הקדושים מציבים לנו מראה המפצלת את תודעתנו לשניים .מצד אחד ,אנו מצווים על השלמות

האם מותר לומר על כל העבירות אני רוצה לעשותם אבל מה אעשה שהתורה אסרה זאת עליי? עומדים אנו משתוממים אל מול הגדרה מטלטלת בנפש העובד ,שעה שחז"ל הקדושים מציבים לנו מראה המפצלת את תודעתנו לשניים .מצד אחד ,אנו מצווים על השלמות ועל דביקות בטוב ,ומאידך ,זועק רש"י בשם המדרש כי על האדם לומר בפה מלא" :אפשי ואפשי" – רוצה אני בבשר החזיר ובאיסורי התורה ,ורק גזירת מלך היא המונעת בעדי .והנה הלב הומה ורועש :וכי יעלה על הדעת כי חסיד המעלה יטפח בקרבו תאווה לאיסור? האם המידה הראויה היא להשתוקק אל הטמא ואל המאוס? וכיצד נבין את התנהלותה של ילתא הצדקנית ,שדרשה לטעום טעם בשר בחלב כדי לקיים את המצווה מתוך תחושת ה"אפשי"? אך כאן מתקוממת השאלה בכל עוזה :האם הכלל הזה פרוס על כל מרחבי התורה? האם גם על רצח ,גזל ועבודה זרה יאמר האדם "אפשי"? האם קיים גבול דק בין המצוות השכליות לאלו השמעיות ,ובין איסור חזיר לנוראות שבכפירה ,אשר בהן אפילו הדיבור והרצון נחשבים לחרב פיפיות בלב האמונה? כדי להבין את שורש החילוק שבין מצוות התורה לעניין רצון האדם ,עלינו להתבונן בפסוקי פרשתנו המציבים גבול ברור בין השמירה הכללית לבין איסור עבודה זרה: "ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו ושם אלהים אחרים לא תזכירו לא ישמע על פיך" (שמות כג יג)

הפסוק מלמדנו את חובת השמירה על כל מוצא פי השם ,אך מדגיש דגש מיוחד על איסור הזכרת עבודה זרה ,ודווקא מכאן עולה ההבחנה בין המותר לומר לבין האסור בביטוי שפתיים. רש"י (שמות כג יג) מבאר" :ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו -לעשות כל מצות עשה באזהרה ...ושם אלהים אחרים לא תזכירו -שלא יאמר אדם לחברו :המתן לי בצד עבודת כוכבים פלונית ".רש"י מביא כאן את דברי רבי אלעזר בן עזריה היסודיים ,המלמדים כי בשאר עבירות אל יאמר אדם "נפשי קצה" בהן ,אלא "אפשי" ורק גזירת שמיים מונעת ממנו. אך בעבודה זרה ,עצם הזכרת השם והדיבור סביבה אסור בתכלית ,מה שמרמז על הבדל מהותי בגישת הנפש. רבי אברהם אבן עזרא (שמות כג יג) פירש" :וטעם ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו -הזהיר על עבודה זרה ועל השבת ועל המועדים ...וטעם לא תזכירו -אפילו בלב ,והעד :לא ישמע על פיך ".האבן עזרא מחמיר עוד יותר ומציין כי איסור עבודה זרה חודר אף למחשבת הלב ,ובכך הוא משרטט את הגבול – בעוד שבמצוות אחרות הרצון הטבעי (אפשי) מותר ,הרי שבעבודה זרה המחשבה והדיבור צריכים להיות מרוחקים לחלוטין. הרמב"ן (שמות כג יג) כתב" :הזהיר בכאן על עבודה זרה פעם אחרת ...שלא יגרום לאחרים שידרו ושיקיימו בשמה ,וזהו שאמר 'לא ישמע על פיך' ,שלא תהיה אתה הגורם שישמע על פי אחרים". הרמב"ן מדגיש את החומרה המיוחדת של עבודה זרה שבה כל זיקה ,ולו בדיבור עקיף ,נאסרה, בניגוד לשאר מצוות שבהן האדם יכול להודות ברצונו האישי ובלבד שיקיים את דבר המלך.

332 םיטפשמ תשרפ

הספורנו (שמות כג יג) חידש" :בכל האזהרות שאמרתי צריך להישמר שלא לעבור עליהן, אבל באזהרת עבודה זרה לא יספיק להישמר מעבור עליה ,אבל צריך להישמר אפילו מהזכיר שמה ".הספורנו מעמיד כאן את היסוד להבחנה שאנו מחפשים :בכל המצוות השמירה היא על המעשה ,אך בעבודה זרה השמירה היא גם על הדיבור והמחשבה ,ולכן שם לא שייך לומר "אפשי". החזקוני (שמות כג יג) פירש" :ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו -לקיים כל מצות עשה ,ושם אלהים אחרים לא תזכירו -שלא תתן פתחון פה ".החזקוני מלמד כי הדיבור הוא כלי שצריך להישמר בו מאוד ,ובמקום שבו הדיבור עלול להיראות כהודאה חלילה בכוח זר ,התורה אסרה זאת מכל וכל. מתוך יסודות המקראות ,אנו פוסעים אל היכלה של הגמרא ,שם מתגלה לנו הנהגתם של גדולי האמוראים והבנתם העמוקה בחקרי הנפש וברצונותיה. בגמרא במסכת חולין (דף ק"ט ע"ב) נאמר" :אמרה ליה ילתא לרב נחמן :מכדי כל דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה .אסר לן דמא -שרא לן כבדא ,נדה -דם טוהר ,חלב בהמה -חלב חיה, חזיר -מוחא דשיבוטא ,גירותא -לישנא דכוורא ,אשת איש -גרושה בחיי בעלה ,אשת אח - יבמה ,כותית -יפת תאר .בעינא למיכל בשרא בחלבא .אמר להו רב נחמן לטבחי :זויקו לה כחלי ".רש"י (שם ד"ה הכבד) כתב" :הכבד כולו דם קרוש הוא וטעם דם לו" .כאן מתגלה לפנינו מחזה מופלא .ילתא הצדקנית אינה מחפשת תענוגות גרידא ,אלא היא מבקשת להעמיד את עבודת השם שלה על יסוד ה"אפשי" .היא מבינה כי כדי שפרישתה מן העבירה תהיה "לשמי", עליה להכיר את טעם האיסור מתוך ההיתר ,ובכך להפוך את הימנעותה לקבלת עול מלכות שמיים צרופה .רב נחמן ,המכיר ברוממות נפשה ,מסייע בידה ומורה לטבחים לצלות עבורה את הכחל ,שטעמו כטעם בשר בחלב ,כדי שתוכל לומר "אפשי" מתוך ידיעה גמורה. בגמרא במסכת חולין (דף קי ע"א) מובא מעשה נוסף ברמי בר תמרי" :רמי בר תמרי איקלע לסורא במעלי יומא דכפורי ...חזייה דקאכיל כחלא .אייתוהו לקמיה דרב חסדא ,אמר ליה: אמאי אכלת? אמר ליה :מאתרא דריש לקיש אנא ...אמר ליה :ודילמא גזל הוא? אמר ליה: יאוש בעלים הוה ...אמר ליה :חזינא דחריף טובא .אמר ליה :אי הוית באתרא דקיבלי היית חזינא חריף טפי ".הגמרא מפרטת את הדין ודברים שבין רב חסדא לרמי בר תמרי ,שבו מתברר כי רמי בר תמרי הקפיד על כל קוץ וקוץ של הלכה ,למרות שהתנהגותו נראתה תמוהה בתחילה .הוא אכל כחל במקום שנהגו בו איסור ,אך עשה זאת מחוץ לתחום העיר ובאופן המותר לו לפי מנהג מקומו .הסבר הישיבתי כאן מלמדנו כי החריפות בתורה והיכולת למצוא את ההיתר בתוך גדרי ההלכה ,אינן סתירה לחסידות ,אלא הן חלק מבירור המציאות שבו האדם מפריד בין האיסור העצמי לבין היכולת ליהנות ממה שהתירה תורה. בתלמוד ירושלמי במסכת קידושין (פרק ד הלכה יב) שנינו" :עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראתה עינו ולא אכל ".מפרשי הירושלמי מבארים כי ישנה מעלה לאדם ליהנות מן העולם הזה בהיתר ,שכן בכך הוא מכיר בטובתו של הבורא .הגישה הישיבתית העולה מכאן היא שהתורה לא באה לסגף את האדם או לגרום לו למאוס בעולם ,אלא להדריך אותו כיצד

333

גם לנשמה מגיע אוכל

להשתמש ברצונותיו (ה"אפשי") תחת עול מלכות שמיים ,מבלי שהנפש תהיה קצה בדברים שהבורא הטביע בהם טעם ויופי. מתוך יסודות הש"ס ,אנו עולים אל משכנותיהם של הראשונים והאחרונים ,המנחילים לנו את ההבחנה הדקה בין מצוות שהשכל מחייבן לבין מצוות שהן גזירת מלך ,וקובעים היכן רשאי האדם להותיר את רצונו האישי על כנו. רבינו משה בן מימון ,הרמב"ם ,בספרו שמונה פרקים (פרק ו') ,כתב שיש לחלק ולא בכל עבירות מותר לומר כך .הדברים המפורסמים אצל בני האדם כולם שהם רעות ,כשפיכות דמים ,וגניבה ,וגזל ,והונאה ...המצוות אשר יאמרו עליהן החכמים עליהם השלום דברים שאלמלי לא נכתבו ראויים היו לכותבן ...אין ספק כי הנפש אשר תתאווה לדבר מהם ותשתוקק אליו היא נפש חסירה .הרמב"ם מבאר כי במצוות השכליות ,המוסר האנושי והתורני דורשים שהאדם יזכך את מידותיו עד שלא יתאווה כלל לרע .אדם האומר "אפשי לרצוח" הוא בעל נפש פגומה .אולם במצוות השמעיות ,כגון חזיר וכלאיים ,שם השבח הגדול הוא שהאדם כובש את יצרו ורצונו הטבעי מפני ציווי השם ,ודווקא בהן נאמר שצריך האדם לומר "אפשי" כדי שפרישתו תהיה לשם שמיים ולא מחמת מיאוס טבעי. רבינו שלמה יצחקי ,רש"י (ויקרא כ כו) ,כתב בשם רבי אלעזר בן עזריה מנין שלא יאמר אדם נפשי קצה בבשר חזיר ,אי אפשי ללבוש כלאים ,אבל יאמר אפשי ,ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי ,תלמוד לומר ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי ,שתהא הבדלתכם מהם לשמי. רש"י מדגיש כי תכלית המצוות השמעיות היא ליצור הבדלה שמהותה קבלת עול מלכות שמיים .אם האדם מואס בחזיר מצד עצמו ,הרי הוא ככל אדם המואס בדבר מאוס ,ואין כאן עבודת השם .רק כאשר הוא מכיר בטוב שבמציאות אך נמנע ממנו מחמת ה"גזירה" ,הרי הוא מקדש שם שמיים במעשיו. רבינו עובדיה מספורנו ,בספרו ספורנו (שמות כג יג) ,פירש שבכל האזהרות שאמרתי צריך להישמר שלא לעבור עליהן ,אבל באזהרת עבודה זרה לא יספיק להישמר מעבור עליה ,אבל צריך להישמר אפילו מהזכיר שמה .הספורנו מחדד את החריג לכלל .בעוד שבשאר מצוות הדיבור על הרצון (אפשי) מותר ואף רצוי ,הרי שבעבודה זרה התורה אסרה אפילו את ההזכרה של השם הזר .מכאן עולה כי בעבודה זרה ובכפירה ,חל איסור מוחלט לומר "אפשי" ,שכן עצם היכולת לומר "אפשי" על אלוקים אחרים מהווה פגיעה ביסוד האמונה. רבי מרדכי יפה ,בספרו הלבוש (חידושי הגהות יו"ד סימן ע"ג) ,ביאר את הטעם להיתר אכילת כבד למרות היותו דם קרוש ,וכתב שמשום שלא אסרה תורה אלא דם הנשפך כמים שנאמר "על הארץ תשפכנו כמים" ,וכבד קרוש ועומד בגופה של בהמה ואינה נשפכת כמים .הלבוש מלמדנו בזה יסוד גדול בהנהגת התורה :הקדוש ברוך הוא לא בא לענות את האדם אלא להציב לו גבולות .כאשר התורה אוסרת דם ,היא משאירה פתח של היתר בכבד כדי שהאדם יוכל להכיר את הטעם והמציאות ,ובכך הופכת את פרישתו מהדם הנשפך למעשה של קבלת עול מלכות שמיים מתוך הכרה ,ולא מתוך חוסר ידיעה.

334

םיטפשמ תשרפ

רבי יוסף שוורץ זצ"ל ,בספרו גנזי יוסף (סימן פ"ב) ,ביאר את דברי הפסוק בפרשתנו באופן נפלא ,וכתב שעל הפסוק "בכל אשר אמרתי אליכם תשמרו" הכוונה היא שבכל המצוות אתם צריכים רק לשמור במעשה ,אבל "לומר" יכולים מה שרוצים דהיינו לומר שאפשי ואפשי וזה טוב ,אבל "שם אלוהים אחרים לא ישמע על פיך" – כאן אסור אפילו לומר .הגנזי יוסף מעמיק בחילוק שבין המעשה לדיבור .לשיטתו ,בכל המצוות התורה דורשת את השמירה המעשית ,והדיבור ה"אפשי" נחשב לשבח כי הוא מדגיש שרק הציווי האלוהי הוא המונע. אולם בעבודה זרה ,עצם הדיבור והזכרת השם מהווים חילול של קדושת האמונה ,ולכן שם אין מקום לאמירת "אפשי". רבי יצחק מאיר אלטר מגור ,בספרו חידושי הרי"ם (פרשת ראה) ,חידש כי כל מה דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה ,והטעם הוא כדי שנדע טעמו של האיסור ואף על פי כן נפרש ממנו. הוא מבאר שאילו לא היינו יודעים כלל את טעם האיסור ,לא הייתה בפרישתנו שום "רבותא", והיינו דומים לאדם שקץ בדבר מאוס מחמת טבעו .הקדוש ברוך הוא חפץ בעבודתם של בעלי בחירה ,ולכן הטביע היתר כנגד כל איסור ,כדי שנוכל לומר "אפשי" מתוך ידיעה, ולמרות זאת לבחור ברצון השם. רבי נתן שפירא ,בספרו חנוכת התורה (פרשת ראה) ,כתב והסביר דבר נפלא על פי דברי רש"י, שלכך עשה הקדוש ברוך הוא לכל דבר איסור נגדו דבר היתר ,כדי שנדע טעמו של האיסור ואף על פי כן יפרשו ממנו .הוא מעמיק בהבנת הנפש של עובד השם ומסביר שהידיעה של הטעם היא זו שהופכת את המצווה מפעולה אינסטינקטיבית של רתיעה ,למעשה של הכנעה וביטול הרצון העצמי מול הרצון העליון ,וזהו עומק המושג של "להיות לי" – שכל ההבדלה תהיה לשמו יתברך. הגאון רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל ,בספרו מכתב מאליהו (חלק א') ,חידש וביאר את חילוקו של הרמב"ם בין המצוות השכליות לשמעיות ,וכתב כי במצוות השכליות על האדם להביא את עצמו למצב שבו נפשו קצה ברע .הוא מסביר שבעוד שבחזיר אנו מצווים לומר "אפשי" ,הרי שברצח או בגזל ,מי שאומר "אפשי" מעיד על חסרון בצלם האלוהים שבו. היעד המוסרי במצוות אלו הוא זיכוך המידות עד שהרע יהיה מאוס בעיני האדם מצד טבעו המזוכך ,בניגוד לחוקים השמעיים שבהם עיקר העבודה הוא כפיפת הרצון. הגאון רבי משה לוי זצ"ל ,בספרו מנוחת אהבה (חלק א') ,כתב וביאר את חשיבות קיום המצוות מתוך קבלת עול ,והדגיש כי גם במקום שיש היתר הדומה לאיסור ,המטרה היא תמיד הזיכרון של "אבי שבשמיים גזר עליי" .הוא מעמיק בהבנה שקיום ה"אפשי" אינו היתר לפריקת עול ,אלא אדרבה ,זוהי קבלת עול בדרגה גבוהה יותר ,שבה האדם מודה ביופיו של העולם ובטעמו ,ובכל זאת בוחר בבורא .לשיטתו ,הנהגת גדולי הדור האחרון מדגישה את האיזון העדין שבין הכרת המציאות לבין הפרישה ממנה לשם שמיים. הגאון רבי שמשון רפאל הירש זצ"ל ,בספרו חורב (פרק המצוות) ,כתב וביאר את מהותם של ה"חוקים" בתורה ,והסביר כי הם נועדו לחנך את האדם למשמעת עליונה שאינה תלויה בהבנה אנושית .הוא מחדש כי דווקא במקום שבו השכל אינו רואה רע (כגון שעטנז או חזיר) ,שם

335

גם לנשמה מגיע אוכל

נבחנת נאמנותו המוחלטת של היהודי למלכו .אולם במקום שהשכל מחייב ,כמו מצוות שבין אדם לחברו ,שם התורה חפצה שהאדם יבין ויזדהה עם הטוב ,ולכן שם אין מקום לאמירת "אפשי" אלא לתיקון הלב והתאוות. הגאון רבי יצחק זילברשטיין בספרו חשוקי חמד על מסכת חולין (דף ק"ט) ,כתב וביאר את צדקותה של ילתא אשת רב נחמן ,והסביר כי לא בחיפוש אחר תענוגות גשמיים עסקה, אלא בבירור עבודת השם שלה .הוא מבאר בטוב טעם כי ילתא ביקשה להגיע למדרגה שבה היא אומרת "אפשי ואפשי" מתוך ידיעה גמורה של הטעם ,ובכך להפוך את הימנעותה מבשר בחלב לקבלת עול מלכות שמיים צרופה .דבריו מלמדים אותנו כי גדולי הדור ראו בחיפוש אחר ה"טעם המותר" כלי לעבודת הנפש ולא חלילה פינוק ,ובלבד שהדבר נעשה מתוך שאיפה להתקדשות. מתוך הבירור העמוק ביסודות הרצון והבחירה ,אנו באים להוציא את הנפקא מינות המעשיות העולות מן הסוגיה ,המדריכות את האדם בנתיבות חייו אל מול פיתויי העולם ודרישות ההלכה. ראשית ,למדנו את ההבחנה הברורה בהנהגת הלב בין סוגי עבירות שונים .נפקא מינה גדולה ישנה לאדם המרגיש תאווה בליבו לדבר איסור :אם המדובר באיסורי מאכלות אסורים או כלאיים ושעטנז ,אל לו לאדם להיבהל מרצונו ואל לו לנסות לשכנע את עצמו שהדבר "מגעיל" או "מאוס" .אדרבה ,עליו להודות ברצונו ("אפשי") ולומר שרק גזירת הבורא היא המונעת בעדו ,ובכך הוא הופך את יצרו לכלי לעבודת השם .אך אם התאווה היא לדבר רע מבחינה מוסרית או שכלית ,כגון גזל או פגיעה בזולת ,עליו לדעת כי כאן אין מקום לאמירת "אפשי" ,והנפקא מינה היא שעליו לעמול על תיקון המידות וזיכוך הנפש עד שהרע יהיה מאוס בעיניו. שנית ,עולה נפקא מינה לעניין "דברים המותרים הדומה לאיסור" .מהנהגתה של ילתא אנו למדים שישנו ערך בשימוש בתחליפים מותרים (כגון כחלא כנגד בשר בחלב ,או כבד כנגד דם) עבור מי שמרגיש שהדבר יסייע לו בעבודת השם .אין לראות בכך רדיפת תענוגות פסולה ,אלא כלי חינוכי המאפשר לאדם להכיר את טעם העולם ובו בזמן להישאר נאמן לגבולות ההלכה, ובכך לקיים את הפרישה מן העבירה מתוך בחירה חופשית וקבלת עול. זאת ועוד ,נפקא מינה מפורשת עולה לעניין הדיבור על עבודה זרה וכפירה .בעוד שבשאר המצוות הדיבור על הרצון הוא שבח ,הרי שבענייני אמונה ודעות עולה המסקנה המעשית כי יש להיזהר אפילו בביטוי שפתיים .אסור לאדם לומר "רוצה אני לעבוד עבודה זרה ורק התורה אסרה" ,שכן בדיבור זה יש משום הודאה בכוח זר ופגיעה בייחוד השם .המצפן ההלכתי כאן דורש הרחקה מוחלטת גם במחשבה וגם בדיבור. לבסוף ,המסקנה למעשה היא שעל האדם להיות מודע למבנה הנפשי שלו ולדעת מתי עליו "לכבוש את היצר" ומתי עליו "לזכך את היצר" .במצוות השמעיות העבודה היא כיבוש – השארת הרצון על כנו וכפיפתו למלך .במצוות השכליות העבודה היא זיכוך – הפיכת הרצון עצמו לטוב וישר ,כדי שהנפש תהיה מעולה ותשנא את הרע.

336

םיטפשמ תשרפ

בעומקם של דברים ,אנו למדים מהסוגיה הזו יסוד רעיוני כביר על מהות החירות האנושית בתוך עבודת השם .התורה אינה מבקשת להפוך את האדם למכונה חסרת רצון ,וגם אינה דורשת ממנו להתכחש לחושיו ולטעמו האישי בכל תחום .הרעיון של "אפשי ואפשי" מגלה לנו שהקב"ה חפץ דווקא ברצונו של האדם; הוא רוצה שהאדם יכיר בכך שבשר החזיר עשוי להיות טעים ,ושבגדי הכלאיים עשויים להיות נאים ,ודווקא מתוך ההכרה הזו – יבחר מרצונו החופשי לפרוש מהם .זהו סוד ה"צמצום" של הנפש :האדם אינו מבטל את המציאות ,אלא הוא מבטל את עצמו ואת רצונו אל מול רצון אינסוף. הרעיון העולה מכאן הוא שהשבתת הרצון במצוות השמעיות היא העדות הגדולה ביותר על מלכות השם בעולם .כשאדם מואס במשהו כי הוא "מגעיל" ,הוא פועל לפי טבעו האישי, ובכך הוא עדיין נשאר בתוך גבולות ה"אני" שלו .אך כשאדם אומר "זה נחמד ,זה טעים, אך אבי שבשמיים גזר עליי" ,הוא פורץ את גבולות העצמי ומתחבר למקור עליון יותר. זוהי המשמעות של "להיות לי" – שההבדלה מן העמים אינה נובעת משונות תרבותית או מקריפריה חברתית ,אלא היא הבדלה "לשמי" ,לשם שמיים בלבד ,המבוססת על נאמנות מוחלטת לציווי המלך גם במקום שהשכל והטעם אינם מוצאים בו דופי. כאשר אנו מתבוננים בנפש האדם דרך משקפי הסוגיה הזו ,אנו מוצאים כאן שיעור עצום בהנהגה עצמית ובכנות פנימית .התורה מלמדת אותנו שלא לדכא את הטבע האנושי ,אלא לתעל אותו .המחשבה היהודית מכירה בכך שהאדם הוא יצור בעל תשוקות ,רצונות וטעמים, והיא אינה דורשת ממנו "שקר קדוש" – לומר על המותר שהוא אסור או על הטעים שהוא מר .הנהגת ה"אפשי" היא למעשה הדרכה לחוסן נפשי :היכולת לחיות בשלום עם הרצון הפנימי ,ובו בזמן להציב לו גבול מכוחה של אמונה .זוהי הנהגה של קומה זקופה ,שבה האדם אינו בורח מעצמו ,אלא מביא את כל כולו – על כל תאוותיו – אל תחת עול מלכות שמיים. האמונה כאן מתגלה לא כוויתור על האישיות ,אלא כהנהגה של "בעלות" על הנפש .אדם המורגל לומר "אפשי ואפשי ומה אעשה ואבי שבשמיים גזר עליי" ,בונה בתוכו אישיות שמסוגלת לעמוד מול פיתויים מתוך מודעות ובחירה ,ולא מתוך הדחקה או פחד .זוהי הנהגה של אהבה – האדם אוהב את הבורא יותר משהוא אוהב את רצונותיו שלו .החיבור לנפש נעשה דרך ההכרה שכל כוחות החיים ,גם אלו המשתוקקים לאיסור ,ניתנו לנו מאת השם, והתפקיד שלנו הוא להוכיח שהקשר שלנו עם המקור חזק יותר מכל משיכה ארצית ,ובכך אנו הופכים את חיי היום-יום למסכת של התקדשות והתעלות. מתוך הבירור של "אפשי" לעומת "נפשי קצה" ,מתגבש מצפן מוסרי עמוק המורה לאדם את נתיב האמת בחינוך העצמי .המוסר העולה מכאן אינו מוסר של כפייה חיצונית גרידא, אלא מוסר של יושרה פנימית .הוא מלמד אותנו להבחין בין פגמי הנפש לבין יצרי הנפש. המצפן הזה אומר לנו :היה ישר עם עצמך .אם אתה נמנע מרע חברתי או מוסרי ,אל תסתפק ב"גזירת מלך" ,אלא עמול להפוך את הרע הזה למאוס בעיניך באמת ,כי שם שוכנת השלמות המוסרית .אך במקום שבו המוסר האנושי אינו מוצא פסול ,שם המוסר התורני דורש ממך דווקא את הכנות להודות במשיכה ,כדי שההימנעות תהיה מוסר של נאמנות עליונה.

337

גם לנשמה מגיע אוכל

זהו מצפן המעניק לאדם הגנה מפני צביעות .הוא מונע מהאדם להתהדר ב"קדושה" מעושה של מיאוס בדברים שאינם מאוסים מצד עצמם ,ובכך הוא בונה עמוד שדרה של אמת. המוסר הזה מחנך אותנו שקדושה אינה בהכרח אדישות לתענוג ,אלא היא היכולת למצוא את המדרגה שבה הציות לבורא הוא הערך המוסרי העליון ביותר .האדם נדרש להיות רגיש להבחנה בין חוקי התורה השכליים לשמעיים ,ובכך הוא בונה אישיות הרמונית שיודעת מתי להזדהות עם הטוב ומתי להכניע את עצמה בפני הנשגב ממנה ,מתוך ענווה פנימית ויושר לבב. מתוך מסענו בנבכי הרצון ,התאווה והציות ,אנו יוצאים עם תובנות בהירות לחיי המעשה. למדנו כי עבודת השם אינה דורשת מאיתנו להפוך למלאכים נטולי תחושות ,אלא לאנשים בעלי יושרה ,היודעים להבחין בין יצר טבעי לבין פגם מוסרי .בחיי היום-יום ,כשאנו פוגשים את המשיכה אל האסור ,התובנה הגדולה היא שאין עלינו להילחם בעצם קיום הרצון ,אלא במימושו .היכולת לומר "אני רוצה ,אך אני בוחר בבורא" היא המדרגה הגבוהה ביותר של חירות .אנו למדים גם את חשיבות ה"חלופות" – היכולת למצוא את הטעם המותר בתוך עולמו של הקדוש ברוך הוא ,כדי שנוכל לקיים את התורה מתוך שמחה והכרה ,ולא מתוך תחושת חסר וקיפוח .בכך הופכת היהדות מדת של "לאו" לדת של בחירה מודעת בחיים.

עיקר העניין: עבודת השם האמיתית איננה מתחילה במקום שבו נגמר הרצון ,אלא דווקא במקום שבו הוא בוער בכל עוזו .כאשר התורה מציבה בפנינו את חוקיה השמעיים ,היא מעניקה לנו הזדמנות נדירה לפרוץ את גבולות הטבע והשכל האנושי .ה"אפשי" של רבי אלעזר בן עזריה הוא השיר של הנשמה המכירה ביופי וביופי שבבריאה, ובכל זאת בוחרת להשליך את רצונה האישי אל מול רצון אביה שבשמיים .השבתת התאווה למען ה"גזירה" היא העדות החותכת לכך שאיננו עבדים ליצרים שלנו וגם לא לשכלנו המוגבל ,אלא אנו דבקים במקור החיים האינסופי .בתוך המעבדה של הנפש ,הופך כל איסור לכור היתוך של קדושה ,שבו האדם מזקק את נאמנותו ומגלה כי מעל לכל טעם ומעל לכל היגיון ,עומד הקשר הנצחי והבלתי ניתן לערעור של "להיות לי" – להיות שייכים למי שאמר והיה העולם ,בכל רצון ,בכל מילה ובכל פעימת לב.