איך ברח משה מהנחש באמצע שדיבר עם הקב"ה והרי קימ"ל אפילו !?נחש כרוך על עקבו לא יפסיק

תומש תשרפ מפני שהוא סותר דין מפורש, אלא מפני שהוא מעמיד את הקורא מול מציאות חיה שאינה מתיישבת בפשטות עם הכללים היציבים שנקבעו בדברי חז"ל. רגע כזה מתרחש בפרשת

יש רגעים שבהם הפסוק עצמו מטלטל את סדרי ההבנה ההלכתית והאמונית כאחד. לא תומש תשרפ מפני שהוא סותר דין מפורש, אלא מפני שהוא מעמיד את הקורא מול מציאות חיה שאינה מתיישבת בפשטות עם הכללים היציבים שנקבעו בדברי חז"ל. רגע כזה מתרחש בפרשת שמות, בשעה שמשה רבנו עומד לפני הקב"ה בדיבור ישיר, בשיח שאין לו אח ורע, בתוך .מעמד של שליחות וגילוי שכינה, והנה לפתע מתגלה מראה שמרעיד את הסצנה כולה המטה מושלך ארצה, נהפך לנחש, והכתוב מעיד בפשטות וללא הסתייגות. "ויאמר השליכהו .)(שמות ד ג "ארצה ויהי לנחש וינס משה מפניו עצם תיאור המעשה מעורר תמיהה גדולה. משה רבנו אינו עומד כאן באמצע דרכו או בשעת חולין, אלא בעיצומו של דיבור עם השי"ת. ובכל זאת, כאשר המטה נהפך לנחש, משה נס מפניו. והלב שואל ואינו מוצא מנוח. כיצד ייתכן שמנוסה כזו מתרחשת בשעה של עמידה .לפני הקב"ה. וכי יש רגע נעלה מזה. וכי יש מעמד שבו מורא שמים אמור להיות מוחלט יותר , ששם)(דף ל ע"ב והקושיה מתחדדת לאור דברי חז"ל המפורשים בגמרא במסכת ברכות נקבע כלל ברור ויסודי בהלכות תפילה. אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק. כלל זה מלמד שתפילה היא עמידה מוחלטת לפני ה', עד כדי ביטול מוחלט של הסכנה, הפחד והתגובה הטבעית. ואם כך הוא הדין באדם העומד בתפילה, קל וחומר במשה רבנו המדבר עם הקב"ה פנים אל פנים. ואם כן כיצד נס משה. וכיצד ייתכן שבשעה שדיבר עם הקב"ה עצמו, פעל .מתוך תגובה של מנוסה מפני נחש קושיה זו לא נותרה בשולי הדברים, אלא העסיקה גדולי עולם. רבנו יהונתן אייבשיץ הקשה כיצד ייתכן שמשה, בעמדו לפני מלך מלכי המלכים ודיבר)(חלק א דרוש ג בספרו יערות דבש עמו, יירא מפני נחש וינוס, והרי קימ"ל שאפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק, והוא עצמו .עומד בתפילה ובדיבור לפני ה'. וכיצד מתיישבים הדברים ,וכן הקשה המהריל דיסקין, שתמה על עצם המעמד. משה רבנו עומד ומדבר עם השי"ת שכשהוא עומד)(פרק ה משנה א ובכל זאת נס מפני הנחש. והרי מפורש במשנה במסכת ברכות בתפילה אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק. ואם כן כיצד יש להבין את הנהגתו של משה .באותו רגע ואף הנצי"ב מוולוז'ין בעמק דבר תמה בלשונו החדה, להיכן נס משה ומאיזה מעמד הוא .נס. שהרי אין מדובר כאן במעמד רגיל, אלא בדיבור עם השכינה, ומה פשר המנוסה הזו ונוספה לכך קושיה עקרונית נוספת. האם עצם הכלל של אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק נאמר דווקא ביחס לדיבור התפילה, או שמא כל תנועה והליכה בכלל הפסק. ואם נאמר שהאיסור הוא בדיבור בלבד, יש לעיין האם מנוסתו של משה נחשבת הפסק כלל. ואם .נאמר שהכלל רחב יותר, הקושיה חוזרת במלוא עוזה נמצאת השאלה עומדת לפנינו בכל חריפותה. כיצד נס משה מפני הנחש בשעה שדיבר עם הקב"ה. האם יש לחלק בין תפילה לדיבור נבואי. האם יש לחלק בין הפסק בדיבור להפסק גם לנשמה מגיע אוכל בהליכה. האם מדובר בתגובה טבעית שאין בה בחירה. או שמא יש כאן הבנה פנימית של .רצון ה' עצמו הפסוק העומד ביסוד כל הבירור נאמר בפרשת שמות, בתוך מעמד האותות שניתנו למשה (שמות "כהכנה לשליחותו. "ויאמר השליכהו ארצה וישלכהו ארצה ויהי לנחש וינס משה מפניו . לשון הכתוב מדויקת, כפולה בפעולת ההשלכה, ומסיימת בתיאור תנועה מיידית. וינס)ד ג ,משה מפניו. אין הכתוב מוסיף טעם, אין הוא מבאר אם מפחד, אם מיראה, אם מתוך הבנה .אלא משאיר את המעשה כעובדה חדה המעוררת תמיהה , מבאר על אתר שהנחש נעשה פתאום לעיניו של משה)(שמות ד ג רש"י בפרושו על התורה ומתוך כך נס מפניו. רש"י אינו מאריך בביאור המנוסה, אך עצם לשונו מורה שהתגובה באה מידית, כתגובה טבעית למראה הנחש, ולא כמעשה שקול ומתוכנן. מתוך דבריו עולה .שהפסוק מתאר מציאות אנושית פשוטה, מבלי להפקיע את משה מטבע בני אדם עמד על כך שהפיכת המטה לנחש היתה אות גמור)(שמות ד ג הרמב"ן בפרושו על התורה ומוחשי, שנועד לפעול על חושי הרואה ולא רק על שכלו. ולדבריו עצם ההיבהלות של .משה מורה על עוצמת האות, שלא היה מראה סמלי בלבד אלא מציאות חיה ומפחידה מתוך כך משתמע שאין המנוסה סתירה למעלת המעמד, אלא תוצאה של אות שנעשה בכל .תקפו הטבעי מדגיש שהנחש היה נחש ממש, ולא)(שמות שם רבי אברהם אבן עזרא בפרושו על התורה דמיון או חזיון נבואי מופשט, ולכן דרך הטבע היא לברוח מפניו. מדבריו עולה שהכתוב בא .ללמד שהאותות ניתנו בדרך טבעית מוחשית, עד שגם הנביא עצמו חש בהם כדרך כל אדם האריך לבאר שהמנוסה של משה איננה חולשה)(שמות שם האברבנאל בפרושו על התורה אלא חלק מן האות, כדי להראות שהפיכת המטה לנחש אינה פעולה מדומה או מוסכמת מראש, אלא מציאות שמטילה פחד גם על העומד במעמד נבואי. ומתוך כך מתחדדת השאלה, אם המעשה כולו חלק מן האות, כיצד יש לשקול את משמעות המנוסה ביחס .לדיבור עם הקב"ה , תמה בלשונו החדה על עצם המעמד)(שמות ד ג הנצי"ב מוולוז'ין בהעמק דבר על התורה להיכן נס משה ומאיזה מעמד הוא נס, וביאר שלא היתה זו פעולה מתוך יישוב הדעת אלא בהלה פתאומית למראה עיניו, כדרך טבע האדם. ומתוך דבריו מתברר שכובד המעמד אינו .מבטל את תגובת הטבע כאשר האות מופיע בפתאומיות העיר שהמנוסה של משה מלמדת)(שמות שם החיד"א בפירושו נחל קדומים על התורה שהאותות נועדו לפעול גם על משה עצמו, כדי שיחוש בעוצמתם ולא יראה בהם דבר קל או .שגרתי. לפי זה עצם המנוסה היא חלק מן החינוך הנבואי שניתן לו באותה שעה , כתב שהנחש מורה על כוח הדין והפחד)(שער ל רבי יצחק עראמה בספרו עקדת יצחק תומש תשרפ והבריחה מפניו מלמדת שאין הנביא מבטל את טבעו האנושי אלא מכניעו לעבודת ה'. ומתוך .כך מתברר שהמעמד אינו שולל תגובה טבעית, אלא מציב אותה בתוך מסגרת של שליחות מדברי מפרשי התורה מתברר שהפסוק מתאר מציאות מוחשית של אות נבואי הפועל בכל ,עוצמתו, עד שגם משה מגיב אליו בדרך הטבע. אולם עדיין עומדת השאלה במלוא חריפותה כיצד משתלבת תגובה זו עם הכלל ההלכתי שנאמר בדברי חז"ל על תפילה, והאם יש לחלק .בין דיבור נבואי לתפילה, ובין הפסק בדיבור להפסק בהליכה . נאמר בלשון ברורה. אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק)(דף ל ע"ב בגמרא במסכת ברכות דין זה נאמר בהקשר לעמידה בתפילה, ומתוכו למדו חז"ל שתפילה עניינה עמידה מוחלטת לפני הקב"ה, עד כדי כך שאין האדם מפסיק אפילו מפני פחד טבעי ומוחשי. ההנחה היסודית העולה מן הגמרא היא שכאשר אדם עומד בתפילה, הוא כביכול עומד לפני המלך, וכל .המציאות החיצונית מתבטלת מפני אותו מעמד רש"י על הגמרא שם מבאר שהטעם שאין מפסיק אפילו כשנחש כרוך על עקבו הוא מפני שיראת המלך קודמת לכל פחד אחר, וכל עוד אין סכנת נפשות ודאית אין מקום לנתק את העמידה לפני ה'. מדבריו עולה שהאיסור הוא בעצם ההפסק שבדיבור התפילה, שהוא הפסק .בקשר הישיר עם הקב"ה ,ובתוספות שם עמדו על גבולות הדין, והעירו שאין הכוונה שאין האדם זז כלל ממקומו אלא שאין הוא מפסיק את דיבור התפילה. מתוך דבריהם עולה הבחנה יסודית בין הפסק בדיבור, שהוא לב התפילה, לבין תנועה גופנית שאינה בהכרח הפסק, כל זמן שהקשר הדיבורי .עם הקב"ה נמשך נאמר בלשון דומה, שאפילו נחש כרוך על עקבו)(פרק ה משנה א וכן במשנה במסכת ברכות לא יפסיק. ושם מבואר שהדין נאמר על עמידת התפילה, ולא נתבאר בפירוש אם הליכה או תזוזה נחשבות הפסק. והשתיקה של המשנה בנקודה זו היא עצמה פתח לעיון, האם כל .תנועה בכלל האיסור או שמא רק ניתוק הדיבור והתוספות יום טוב על המשנה שם הביא בשם רבנו יונה חילוק יסודי. שמה שאמרו אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק, אין הכוונה אלא להפסק בדיבור, אבל הליכה לא מצינו בשום מקום שנקראת הפסק. ולדבריו עיקר התפילה היא הדיבור, וכל עוד הדיבור אינו נפסק, אין .כאן הפסק הלכתי. חילוק זה מונח ביסוד כמה מן היישובים שנאמרו בדברי האחרונים ,מתוך דברי הגמרא, רש"י ותוספות, מתברר שיסוד האיסור הוא הפסק הדיבור בתפילה ולא בהכרח עצם התגובה הטבעית או התנועה הגופנית. אולם עדיין נותר מקום לעיון. האם דיבורו של משה עם הקב"ה נידון כתפילה ממש. האם כללי ההפסק שנאמרו לגבי תפילה חלים גם על דיבור נבואי. ואם נאמר שאין זה תפילה אלא מעמד אחר, יש לברר מה טיבו .של אותו מעמד ומה גבולותיו כאן מתחדד המעבר מדברי חז"ל אל דברי הראשונים והאחרונים, שעמדו במפורש על גם לנשמה מגיע אוכל החילוק בין תפילה לנבואה, בין הפסק בדיבור להפסק בהליכה, ובין תגובה טבעית לבין .הכרעה מודעת , מעמיד את הקושיה בחריפות גדולה)(חלק א דרוש ג רבנו יהונתן אייבשיץ בספרו יערות דבש כיצד ייתכן שמשה רבנו בעמדו לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה ודיבר עמו יגור מפני נחש . שאפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק)(דף ל ע"ב וינוס, והרי קימ"ל בגמרא במסכת ברכות וביאורו נבנה בדרך מוסר, שמשה לא ראה עצמו כעומד בתפילה מתוך ביטול גמור, אלא כעבד המצפה לציווי, וכאשר הופיע האות בדמות נחש, הבין שיש כאן מסר המעורר יראה טבעית, ולא ראה במנוסתו פגיעה בכבוד המעמד אלא תגובה חינוכית שנועדה לעורר בו .תחושת אחריות ושליחות המהרי"ל דיסקין בפירושו על התורה הקשה אף הוא, וז"ל בקירוב, דהנה זה לפלא לכאורה כי משה רבנו ינוס מפני הנחש כשהוא עומד ומדבר לפני השי"ת, ובפירוש אמרו במשנה במסכת כשהוא עומד בתפילה אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק. ותירוצו)(פרק ה משנה א ברכות מיוסד על מידת ענוותנותו של משה, שכאשר ראה שהמטה נהפך לנחש, סבר בפשטות ובתום לב שכך הוא רצון השי"ת, שילך מכאן, ולא ראה עצמו רשאי להמשיך ולעמוד אם מתגלה לפניו אות המורה על סיום המעמד. נמצא שלפי דבריו המנוסה אינה מפחד גרידא .אלא מציות עמוק לרמז אלוקי כפי שהבינו משה בענוותנותו תמה בלשונו החדה, להיכן נס משה ומאיזה מעמד)(שמות ד ג הנצי"ב מוולוז'ין בהעמק דבר .הוא נס, וביאר שאין זו פעולה מתוך יישוב הדעת ושיקול, אלא בהלה פתאומית ממראה עיניו .כדרך הטבע, שגם אדם גדול ונביא עליון נבהל לפתע ממראה נחש חי המופיע לנגד עיניו ,ולדבריו אין ללמוד מכאן זלזול במעמד, אלא גילוי שהתורה אינה מבטלת את טבע האדם .אלא פועלת בתוכו , הביא בשם רבנו יונה חילוק יסודי)(פרק ה התוספות יום טוב על המשנה במסכת ברכות שמה שאמרו אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק, נאמר דווקא על הפסק בדיבור, אבל ,הליכה לא מצינו בשום מקום שנקראת הפסק. ולפי זה מתיישבים הדברים בפשטות הלכתית שמשה רבנו לא הפסיק בדיבור עם הקב"ה, אלא רק נס בהליכה מפני הנחש, והליכה זו אינה מוגדרת כהפסק כלל. תירוץ זה מגדיר את גבולות ההלכה בצורה מדויקת, ומעמיד את .מנוסתו של משה בתוך מסגרת מותרת גם לפי דיני תפילה מתוך צירוף דברי כל אלו מתברר שאין כאן סתירה בין מנוסת משה לבין הכלל של אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק. יש שראו במנוסה הבנה של רצון ה', יש שראו בה תגובה טבעית שאינה נשלטת, ויש שיישבו את הדברים מצד הגדרת ההפסק עצמו. כל הדרכים יחד מגלות יסוד אחד, שהתורה אינה מתארת הנהגה מלאכותית ומנותקת מן האדם, אלא הנהגה .אלוקית העוברת דרך טבעו, ענוהו ורגישותו של משה רבנו לאחר שפרשנו את השיטות נביא את נפקא מינות למעשה, שבו נתרגם את עומק הסוגיה תומש תשרפ ,לכללים הלכתיים ודרכי הנהגה בחיי המעשה של האדם ההולך בדרכי משה רבנו. ראשית יש לעמוד על גדר ההפסק בתפילה ובדיבור של קדושה. מתברר שאין כל תנועה גופנית מוגדרת כהפסק, אלא עיקר ההפסק הוא בניתוק הדיבור והקשר המכוון אל הקב"ה. מכאן שיש מקום להבחין בין תגובה טבעית של הגוף לבין הפסק מכוון של עבודת הלב, והבחנה .זו יסודית בהרבה דינים הנוגעים לתפילה ולברכות שנית, יש כאן יסוד גדול ביחס למפגש בין טבע האדם לבין עבודת ה'. התורה אינה דורשת מן האדם להפוך למלאך. גם בשעת קירבה עליונה, גם במעמד של דיבור עם השכינה, האדם .נשאר אדם, עם מערכת תגובות טבעית. היראה אינה מוחקת את הטבע אלא מכוונת אותו .מנוסתו של משה מלמדת שאין סתירה בין מורא שמים עמוק לבין תגובה אנושית פתאומית שלישית, מתברר שיש לחלק בין תפילה, שהיא יוזמה של האדם כלפי מעלה, לבין נבואה ,או דיבור אלוקי, שהוא יוזמה מלמעלה כלפי האדם. בתפילה נדרש ביטול מוחלט של האדם ואילו בנבואה הקב"ה מדבר עם האדם כפי שהוא, בתוך טבעו ובתוך עולמו. חילוק זה משליך .על הבנת מעמדים רבים בתורה ובדברי חז"ל רביעית, יש כאן נפקא מינה בהנהגת ענוה. המהרי"ל דיסקין לימדנו שמשה ראה במראה הנחש רמז אלוקי לסיום המעמד, ומתוך ענוותנותו לא העמיד עצמו במרכז אלא נס. הנהגה זו מלמדת שמנהיג אמת אינו נאחז במעמדו, אלא נכון לסגת כאשר הוא סבור שכך הוא רצון .ה'. זהו יסוד עמוק בהנהגת ציבור ובאחריות רוחנית מן הנפקא מינות ההלכתיות נפתח הפתח להרחבה רעיונית. הסוגיה מגלה שהתורה איננה .עולם סטרילי של כללים מופשטים, אלא תורת חיים המתמודדת עם מציאות מורכבת דווקא במקום שבו נראה מתח בין הלכה לסיפור, מתגלה עומק ההלכה, שאינה מתכחשת .לחיים אלא מגדירה אותם ובהרחבה מחשבתית מתברר שכוח האמונה אינו נמדד ביכולת להתעלם מן הפחד, אלא ,ביכולת להמשיך להיות מחובר לקב"ה גם כאשר הפחד קיים. משה לא הפסיק את הקשר אלא נס בגופו. הקשר הפנימי לא נותק, אלא נבחן. זהו הבדל דק אך יסודי בין אמונה מדומה .לבין אמונה חיה ובהרחבה מוסרית מתגלה כאן לימוד גדול לדור של דימויים חיצוניים. התורה אינה מציירת את גדוליה כמי שאינם נבהלים, אלא כמי שיודעים לשלב בין יראת שמים עמוקה לבין אנושיות כנה. דמות כזו אינה מתרחקת מן האדם הפשוט, אלא מקרבת אותו, מפני שהיא .מראה שהעבודה האמיתית נעשית בתוך החיים ולא מחוץ להם ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום: האדם נדרש לדעת שאין עבודת ה' מחייבת .מחיקת הרגש הטבעי, אלא זיכוכו והכוונתו .האדם נדרש להבין שהפסק אמיתי אינו תנועה של הגוף אלא ניתוק של הלב .האדם נדרש ללמוד ענווה ממשה, שלא להיאחז במעמד, אלא להיות קשוב לרמזי האחריות גם לנשמה מגיע אוכל האדם נדרש להאמין שגם כאשר הוא נבהל, גם כאשר הוא נס צעד אחד לאחור, הוא יכול .'להישאר עומד לפני ה עיקר העניין עיקר העניין מנוסתו של משה מפני הנחש איננה סתירה להלכה של אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק, אלא גילוי עמוק של גבולותיה. ההלכה מדברת על הפסק של קשר, לא על תגובה של גוף. התורה מגלה לנו מנהיג שאינו מאבד את אנושיותו גם ברגעי ההתגלות, ואמונה שאינה דורשת מן האדם להיות מעל הטבע, אלא להיות נאמן בתוך הטבע. וכאשר האדם לומד להחזיק בקשר גם כשהוא נס לרגע, מתברר ,שדווקא שם, בין יראה לפחד, בין עמידה למנוסה, נבנית עבודת ה' האמיתית .השקטה והעמוקה, ההולכת עם האדם לדורות