מדוע צריכה התורה לומר שגר חייב לשבות בשבת הרי הוא יהודי גמור?

גמור? מתוך בירור יסודות קדושת השבת והתעלות הנפש אל תוך יום המנוחה ,אנו ניצבים בפני שאלה המעוררת פלא :מדוע ראתה התורה צורך לציין במפורש כי הגר חייב בשביתת השבת?

מדוע צריכה התורה לומר שגר חייב לשבות בשבת הרי הוא יהודי גמור? מתוך בירור יסודות קדושת השבת והתעלות הנפש אל תוך יום המנוחה ,אנו ניצבים בפני שאלה המעוררת פלא :מדוע ראתה התורה צורך לציין במפורש כי הגר חייב בשביתת השבת? הרי מרגע שטבל ועלה ,הריהו כישראל לכל דבר ,וחיוביו חלים עליו מכוח היותו חלק מעדת ישורון .והנה ,התורה כופלת את הציווי – פעם בפרשתנו ופעם בפרשת יתרו – ודורשת מאתנו להעמיק ולהבין :האם ישנו צד בנפשו של הגר ,או במעמדו הממוני וההלכתי ,שהיה גורם לנו לחשוב כי השבת אינה נחלתו ככל ישראל? אנו יוצאים למסע של בירור ,החל ממעמקי קדושת השבת כ"אות" ייחודי ,דרך דיני ממונות ובעלות על נכסים שנקנו בגיות ,ועד לשאלה

317 גם לנשמה מגיע אוכל

המרתקת על רגע כניסתו של אדם תחת כנפי השכינה בעיצומו של יום השבת .בירור זה אינו רק שאלה בדין גר ,אלא בירור במהותה של השבת כמתנה שמתחדשת בכל רגע ורגע. מתוך בירור פסוקי התורה בפרשתנו ובפרשת יתרו ,אנו באים אל הדיוק בלשון המקרא ואל פליאתם של רבותינו המפרשים על הצורך המיוחד בהדגשת חובת הגר בשבת. בפרשתנו נאמר" :ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבת למען ינוח שורך וחמורך ויינפש בן אמתך והגר" (שמות כג ,יב) .ובפרשת יתרו מפורט יותר" :ויום השביעי שבת לה' אלוהיך לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך" (שמות כ ,י). בגמרא במסכת יבמות (דף מח ,ב) פירש "רבי עקיבא חידש כי הפסוק 'והגר' המופיע בפרשתנו בא לרבות דווקא גר תושב .וכתב כי מאחר שבפרשת יתרו כבר נאמר 'וגרך אשר בשעריך' שזהו גר צדק ,היה צורך בפסוק נוסף לרבות גר תושב .וביאר כי גר צדק חייב בשביתה גמורה כישראל ,ואילו גר תושב חייב רק בשביתה ממלאכות מסוימות כדי שלא יזלזלו בשבת בפני ישראל" רבנו אשר ,הרא"ש (בפירושו לפרשת יתרו) ביאר "כתב בשאלה עמוקה מדוע בכלל הוצרכה התורה לפסוק מיוחד עבור גר צדק .ופירש כי הרי הוא כישראל לכל דבר ,ופשיטא שחייב בשבת כמו בשאר מצוות התורה .וחידש כי ללא הפסוק היינו טועים לחשוב שמאחר שהשבת היא 'אות' וברית ייחודית בין הקדוש ברוך הוא לישראל ,היא שייכת רק למי שהורתו ולידתו בקדושה ,ולא למי שהצטרף לעם מאוחר יותר" מבאר הרא"ש כי הצורך בפסוק נובע מהמעמד המיוחד של השבת כמתנה פרטית לישראל ,שאלמלא הריבוי ,היינו חוששים שהגר אינו ראוי לאות נשגב זה. רבנו נחום מרדכי פרלוב בספרו שו"ת חזון נחום (חלק א סימן פט) חידש "ביאר כי קושיית הרא"ש עומדת ביסוד הבנת מעמד הגר .וכתב לתמוה כיצד ניתן להעלות על הדעת שגר צדק, שהתורה השוותה אותו לישראל בכל משפטיה ,יגרע חלקו דווקא במצווה החביבה של שבת. ופירש כי מוכרח להיות כאן לימוד המלמד אותנו על מהות השבת או על אופן חלות המצווה על הגר ברגעים המורכבים של כניסתו ליהדות" נמצאנו למדים כי התורה מבקשת להפקיע מאתנו את המחשבה שהשבת היא "מועדון סגור" רק למיוחסים לפי ייחוס אבות ,אלא היא נחלה לכל מי שחוסה תחת כנפי השכינה. אולם ,המפרשים מובילים אותנו לבירורים נוספים – האם ישנו קושי טכני-ממוני או הלכתי- זמני שמחייב את הכתוב לפרש את חובת הגר? מתוך בירור פשט המקרא וקושיית רבותינו ,אנו צוללים אל עומק סוגיית הקניינים והבעלות ,כדי לבחון האם ייתכן שדווקא המעבר מעולם הגויים לעולם הקדושה יוצר ספק משפטי בדיני שבת. רבנו יחיאל מיכל הכהן האלנדר (מובא בשו"ת חזון נחום חלק א סימן פז) חידש "ביאר בדרך

318

םיטפשמ תשרפ

מקורית כי הצורך בפסוק נובע מדין 'מחמר' .וכתב כי מאחר שקיימא לן שאין איסור מחמר בבהמה שאינה שלו ,היה מקום לומר שבגר שקנה בהמה בעודו בגיותו ,אין היא נחשבת 'שלו' לעניין שבת .ופירש על פי השיטה מקובצת בכתובות כי לנכרי אין חזקת ממון גמורה ,ואף לצפנת פענח גזל עכו"ם אסור רק מצד דמי החפץ ולא מצד גופו ,וממילא בלא הפסוק היינו אומרים שהגר פטור מאיסור מחמר בבהמתו" מבאר הגאון מטארנא כי התורה נצרכה לרבות את הגר כדי להחיל עליו את דיני הבעלות המחייבים בשביתת בהמתו ,למרות חסרון הקניין המוחלט שהיה לו קודם הגיור. אולם ,רבנו נחום מרדכי פרלוב בספרו שו"ת חזון נחום (חלק א סימן פט) ביאר "כתב לתמוה על דברי הגאון מטארנא ופירש כי מאחר שהגר כבר נתגייר והריהו ישראל גמור ,הרי זכה בקניין חלוט וממילא הבהמה נחשבת שלו לכל דבר ועניין .וחידש כי לא ייתכן שגר יגרע מחובת מחמר בבהמתו שקנה בגיותו ,שהרי הוא מוחזק בה לכל דבריו ,ולכן מוכרח להיות טעם אחר לצורך בפסוק המיוחד" מתוך בירור זה אנו למדים כי השאלה אינה רק על גופו של הגר ,אלא על כל רכושו ועולמו הממוני שמצטרף עמו אל הקדושה .האם השבת חלה על מה שהיה שייך לו קודם לכן? בירור זה מוביל אותנו אל השלב הבא ,הבוחן את שאלת הזמן – מה דינו של מי שנכנס לעול המצוות בעיצומו של יום השבת? מתוך בירור המחלוקת הממונית והקניינית ,אנו מתעלים לבחון את המימד הזמני של קדושת השבת ,ושואלים האם רגע הכניסה ליהדות בעיצומו של היום הקדוש יוצר חלות חדשה של מצווה ,או שמא חסרון החיוב ברגע כניסת השבת פוטר את האדם מכללו של היום. רבנו אשר ,הרא"ש (בסוף מסכת מועד קטן) ביאר "חידש יסוד גדול בעניין חלות מצוות השבת. וכתב כי לא שייך בשבת דין 'דיחוי' כפי שמצינו לעיתים באבלות ,שם אם לא חלה האבלות ברגע הראשון היא נדחית .ופירש כי בשבת בכל שעה ושעה מתחדש חיוב שמירת השבת, וממילא גם מי שלא היה חייב בתחילת היום ,ברגע שנעשה בר חיוב – חלה עליו המצווה" מבאר הרא"ש כי השבת אינה חטיבה אחת הנקבעת רק בקידוש היום של ערב שבת ,אלא היא אנרגיה של קדושה הפועלת בכל רגע ,ולכן הגר שנטבל בשבת נכנס מיד תחת עולה של השביתה. רבנו עקיבא איגר (בסימן נד) חידש "ביאר על פי דברי הרא"ש כי גר שנתגייר בשבת חייב מיד בכל המצוות .וכתב כי אין לומר שמכיוון שהיה פטור בבין השמשות יהיה פטור מן השבת כולה .ופירש כי החידוש של התורה 'וגרך אשר בשעריך' נצרך במיוחד למקרה כזה, שבו הגר מצטרף אל העם בעיצומו של היום ,כדי ללמדנו שקדושת היום חלה עליו למרות שלא התקדש עמה בכניסתה" רבנו אברהם גומבינר בספרו מגן אברהם (ריש סימן תרפז) פירש "כתב בשם הגהות מימונית דין מעורר תמיהה ,כי גר שנתגייר קודם הנץ החמה פטור מקריאת שמע של לילה .וביאר כי

319

גם לנשמה מגיע אוכל

במצוות שהן תלויות זמן מסוים ,אם לא היה חייב בזמן החיוב המקורי – נפטר .אולם חידש כי בשבת המצב שונה ,שכן השבת היא מצווה נמשכת ורצופה" מבאר ה"מגן אברהם" את הצורך המיוחד בפסוק – כדי להוציא מהסברא שגר שנתגייר בשבת ייפטר ממנה כשם שהוא נפטר מקריאת שמע של לילה ,באה התורה וריבתה אותו במפורש לומר שחלות השבת עליו היא מוחלטת ואינה תלויה בנקודת ההתחלה. נמצאנו למדים מפי הראשונים והאחרונים כי השבת היא מצווה המתחדשת בכל רגע, והפסוק נצרך כדי ללמדנו שהגר אינו נדחה מקדושת היום גם אם נכנס אליו "באמצע הדרך". מתוך בירור דברי הראשונים על התחדשות חיוב השבת בכל רגע ,אנו פונים אל תלמודה של ארץ ישראל ,לבחון את המקרים המורכבים שבהם הגר משנה את מעמדו בעיצומו של היום הקדוש ,וכיצד משתלבת נשמתו החדשה בתוך חוקי המקום והזמן של השבת. בירושלמי במסכת מגילה (פ"ב ה"ג) פירש "חידש כי ישנן מצוות שהזמן קובע בהן באופן שמי שלא היה בר-חיוב בתחילת הזמן ,נפטר מהן לגמרי .וכתב כי גר שמל לאחר שהאיר המזרח ,הרי הוא פטור מאותה מצווה שהזמן גרמה באותו בוקר .וביאר כי כאן טמון הצורך בפסוק המיוחד לשבת ,כדי שלא נלמד מדין גר במגילה לפטור את הגר שנתגייר בשבת משמירת היום" בירושלמי במסכת עירובין (פ"ד ה"ה) ביאר "כתב בשאלת גר שטבל בשבת לאחר שהאיר המזרח ,האם הוא קונה שביתה במקומו .וחידש כי יש לדמותו למי שהיה ישן בכניסת השבת, שקונה שביתה אף שלא היה בהכרה מלאה .ופירש כי מכאן מוכח שקדושת השבת חלה על הגר למרות השינוי המהותי שעבר בגופו ובנשמתו בעיצומו של היום" רבנו נחום מרדכי פרלוב בשו"ת חזון נחום (חלק א סימן פט) חידש "ביאר כי הירושלמי בעירובין הוא המפתח להבנת הפסוק 'וגרך אשר בשעריך' .וכתב כי מאחר שמהתורה מותר להטביל גר בשבת (ורק מדרבנן נאסר משום תיקון גברא) ,משכחת לה מקרה שבו אדם הופך ליהודי בצהרי יום השבת .ופירש כי ללא הריבוי המיוחד ,היינו אומרים שדין השבת כדין מגילה – מאחר שלא היה יהודי בבין השמשות ,יידחה מהשבת כולה .לכן בא הכתוב לומר שחלות השבת היא נצחית ורצופה ,וכל רגע בה הוא התחלה חדשה המחייבת גם את הגר שנכנס זה עתה" מתוך דברי האחרונים והירושלמי ,אנו מגלים כי הפסוק אינו בא ללמד רק על ה"זהות" של הגר ,אלא על ה"דינמיות" של השבת .השבת היא מלכה שאינה מקפחת אף לא אחד מנתיניה, גם אם הצטרפו לממלכה בעיצומו של יום חגה. מתוך בירור דברי הירושלמי ,אנו עולים לקומתם של ענקי המחשבה וההלכה בדורות האחרונים ,המזקקים עבורנו את ההבדל שבין קדושת הגוף לבין קדושת הנכסים ,ואת האופן שבו השבת משתלטת על הווייתו של הגר מרגע כניסתו בברית. רבנו יוסף רוזין ,הגאון מרוגאטשוב ,בספרו צפנת פענח חידש "ביאר כי ישנו חילוק יסודי

320

םיטפשמ תשרפ

בין חלות שם 'ישראל' על הגוף לבין חלות הדינים הממוניים שלו .וכתב כי לעניין שביתת השבת ,ברגע שהגר טבל ,גופו נעשה קדוש בקדושת ישראל וממילא חל עליו איסור מלאכה מצד עצמו .אולם ,פירש כי לגבי 'שביתת בהמתו' ואיסור 'מחמר' ,היה מקום לומר שמאחר שהבהמה נקנתה בגיות ,אין היא נחשבת 'שלו' לעניין מצוות השבת המצריכה בעלות גמורה של ישראל" מבאר ה"צפנת פענח" כי הפסוק נצרך כדי לגשר על הפער שבין קדושת הנפש החדשה של הגר לבין עברו הממוני ,וללמדנו שגם רכושו הופך להיות חלק מחובת השביתה הישראלית. רבנו נחום מרדכי פרלוב בשו"ת חזון נחום (חלק א סימן פט) ביאר "כתב לדייק בשיטת הרא"ש והירושלמי ,וחידש כי עיקר הלימוד מהפסוק 'וגרך אשר בשעריך' בא לפתור את שאלת ה'דיחוי' .ופירש כי גם אם נסבור שקניינו של הגר בבהמתו הוא קניין גמור ,עדיין היינו חוששים שמאחר ובבין השמשות הוא ובהמתו היו פטורים מן המצווה ,הם יישארו במעמד זה כל השבת .וחידש כי הפסוק בא לומר ששבת היא 'מצווה מתחדשת' ,וכל רגע שהגר נמצא תחת חסותנו 'בשעריך' ,הוא מחויב בשביתה" מבאר בעל ה"חזון נחום" כי התורה מבקשת להדגיש את כוחה של השבת לפעול גם על מי שלא התחיל עמה את המסע ,ובכך היא מפקיעה את דין הדיחוי שקיים במצוות אחרות. רבנו יצחק אלחנן ספקטור (בשו"ת באר יצחק) פירש "חידש כי במקום שבו הגר נכנס ליהדות בשבת ,נוצר מצב ייחודי שבו הוא 'נולד' לתוך קדושה קיימת .וכתב כי לולא הפסוק ,היינו חושבים שהחיוב חל רק על מי שהיה ב'כלל ישראל' בזמן הקידוש .וביאר כי הריבוי בא ללמד שאין השבת תלויה בעבר אלא בהווה – בכל רגע שאתה 'גר צדק' ,אתה שובת" נמצאנו למדים כי הריבוי בתורה אינו לחינם ,אלא הוא בא להורות לנו שקדושת השבת היא כה עזה ,עד שהיא "בולעת" אל תוכה את הגר ואת רכושו מרגע הפיכתם לחלק מן האומה, מבלי להביט לאחור אל מצבם בערב השבת. מתוך בירור יסודות הדין בראשונים ובאחרונים ,אנו יורדים אל עולם המעשה ,לבחון כיצד משתקפת קדושתו החדשה של הגר בהלכות השבת המעשיות ,ומהן ההשלכות של הריבוי המקראי על סדר יומו של מי שנכנס זה עתה תחת כנפי השכינה. הנפקא מינה הראשונה היא חלות חיוב השבת לאלתר .למדנו כי בגר שנתגייר בעיצומו של יום השבת ,אין אומרים "דיחוי" .המסקנה המעשית היא שמרגע שעלה מהטבילה (במקרה שטבל בשבת ,כגון שעבר על איסור דרבנן או במקום שהותר) ,עליו לנהוג מיד בכל איסורי המלאכה. אין הוא יכול לומר "מכיוון שהתחלתי את היום כגוי ,אמשיך את מלאכתי" ,אלא קדושת היום עוטפת אותו מרגע הפיכתו לישראל. נפקא מינה נוספת נוגעת לדיני קידוש והבדלה .מאחר שביררנו כי השבת היא מצווה המתחדשת בכל רגע ,הרי שאם נתגייר הגר בצהרי היום ,הוא חייב במצוות "זכור" – כלומר בקידוש היום על הכוס .אף שלא היה חייב בקידוש של ליל שבת ,הרי שחיוב כבוד היום

321

גם לנשמה מגיע אוכל

וזכירתו חלים עליו מרגע שנעשה בר-מצווה .וכן הדבר לגבי הבדלה במוצאי שבת ,שחייב בה ככל ישראל גמור.

עוד עולה נפקא מינה בדין שביתת בהמתו .לפי הבירור ב"צפנת פענח" ובדברי הגאון מטארנא ,הפסוק בא לרבות שגם בהמה שנקנתה בגיות נחשבת "שלו" לעניין איסור מחמר. המסקנה היא שגר שבהמתו עשתה מלאכה בשבת קודם שהתגייר ,חייב להשביתה מיד עם גיורו ,ואין הוא יכול לטעון שקניינו אינו קניין ישראל גמור המצריך שביתה.

נפקא מינה רביעית נוגעת לדיני הכנה משבת לחול .מאחר שהגר נחשב כמי שקנה שביתה במקומו (כדברי הירושלמי בעירובין) ,חלים עליו כל דיני תחומין ומוקצה .גם אם חפציו היו במעמד של "חפצי נכרי" בכניסת השבת ,הרי שעם גיורו הם מקבלים דין של חפצי ישראל, ועל הדיין או המורה להורות לו כיצד לנהוג בהם כדי שלא ייכשל באיסורי טלטול והכנה.

מתוך בירור השלכות המעשה ,אנו מתעלים אל הקומה הרעיונית ,לבחון את המפגש המופלא שבין נשמת הגר לבין נשמת השבת .כאן אנו מגלים כי השבת אינה רק מערכת של חוקים ,אלא היא "אות" – שפה משותפת בין הבורא לבין עמו ,שפה שהגר לומד לדבר בה ברגע אחד של התעלות.

היסוד הרעיוני הטמון כאן נעוץ בדברי הרא"ש ,שביאר כי השבת היא "חביבה" וקרויה "אות" .המחשבה הראשונית שהפסוק בא לשלול – שהשבת שייכת רק למי שנולד בקדושה – נובעת מהבנה שהשבת היא ירושה ביולוגית .באה התורה ומלמדת אותנו דרך הגר יסוד הפוך: השבת היא ירושה רוחנית .היא אינה תלויה בעבר של האדם ,אלא בבחירה שלו בהווה .ברגע שהגר מקבל עליו עול מצוות ,הוא מתחבר אל ה"אות" הנצחי שמעבר לזמן.

המושג ש"בכל שעה ושעה מתחדש חיוב שמירת השבת" נושא בחובו מסר רעיוני עמוק. השבת אינה רכבת שצריך לעלות עליה בתחנה הראשונה כדי להגיע ליעד .היא מרחב של קדושה שקיים תמיד .הגר שנכנס בשערי היהדות באמצע היום ,אינו "מאחר" לשבת; הוא פשוט נכנס אל תוך האור שכבר דולק .הרעיון הוא שהקדושה אינה מוגבלת על ידי הזמן האנושי של "לפני" ו"אחרי" .מרגע שהנשמה נחקקת בחותם ישראל ,היא הופכת להיות חלק מאותה ברית עתיקה שקדמה לעולם.

בכך אנו מבינים מדוע התורה מדגישה "וגרך אשר בשעריך" .השערים אינם רק גבולות פיזיים של עיר ,אלא הם שערי הנפש .התורה מבקשת לומר לנו שאין שום שער שנעול בפני השבת .גם מי שצעד בדרכים רחוקות ומגיע אל השער בעיצומו של היום ,מוצא את השבת ממתינה לו .השבת היא הבית של כל נשמה יהודית ,ובית – כפי שיודע כל גר צדק – תמיד פתוח עבור מי ששב אליו באמת.

מתוך בירור עומק הרעיון ,אנו עולים אל היכלי המחשבה ,לבחון את המהפכה המתחוללת ביישותו של הגר – ממהות של "נכרי" למציאות של "ישראל" .כאן אנו מגלים כי השבת אינה

322

םיטפשמ תשרפ

רק ציווי חיצוני של מעשים אסורים ,אלא היא הכלי המאחד את גופו החדש של הגר עם חובותיו הרוחניות. במישור המחשבתי ,ישנו הבדל יסודי בין מצוות שהן "חובת הגוף" לבין מצוות שהן "חלות על המציאות" .הגרות אינה רק הסכמה שכלית לקיים מצוות ,אלא היא "שינוי גברא" – יצירת מציאות חדשה של קדושה בגוף האדם .כאשר הגר טובל ועולה ,הוא הופך להיות "בריה חדשה" .המחשבה התורנית מלמדת אותנו שהשבת "ממתינה" למציאות הזו; ברגע שהגוף משתנה ,השבת חלה עליו מאליה. הריבוי של "וגרך אשר בשעריך" בא לענות על שאלה מחשבתית עמוקה :האם ייתכן שגוף שחציו הראשון של היום עסק בחולין ,יוכל להפוך לכלי קיבול לקדושה העליונה של השבת? התשובה היא שהשבת היא "מעין עולם הבא" ,ומעצם טבעה היא למעלה מן הזמן הליניארי. המחשבה היהודית גורסת כי השבת אינה תוצאה של מה שעשינו קודם לכן (הכנה בערב שבת), אלא היא מציאות שקיימת מצד עצמה .לכן ,אין צורך ב"הכנה" של הגוף מבעוד יום כדי להתקדש בקדושתה. זאת ועוד ,המחשבה על "שביתת בהמתו" של הגר משלימה את התמונה .היא מלמדת שקדושת הגר אינה נשארת כלואה בתוך נפשו ,אלא היא מקרינה על כל סביבתו ורכושו. ברגע שהאדם הופך ליהודי ,כל עולמו הממוני "מתגייר" עמו .השבת תובעת שביתה לא רק מהאדם ,אלא מהווייתו כולה .המחשבה הזו יוצרת אחדות מופלאה שבה אין עוד "עבר" של גויות ,אלא הווה נצחי שבו הגר ,בהמתו וכל אשר לו ,נעשים חלק בלתי נפרד מהרמוניית המנוחה האלוקית. מתוך בירור עומק המחשבה ,אנו עולים אל קומת המוסר ,הבוחנת את יחסה של החברה ואת האחריות המוטלת עלינו כלפי הנפש החדשה המצטרפת אל דגלנו .כאן אנו מגלים כי הפסוק "וגרך אשר בשעריך" אינו רק ציווי לגר ,אלא קריאה מוסרית אל הקהילה כולה. המוסר התורני מלמד אותנו כי השבת היא מרחב של שוויון מוחלט בפני הבורא .כאשר הגר נכנס בשערינו בעיצומו של היום ,האחריות המוסרית שלנו היא לאפשר לו להרגיש בבית מהרגע הראשון .ללא הריבוי המיוחד של התורה ,היה עלול להיווצר פער מוסרי שבו הגר מרגיש כ"אורח" שאינו שייך לסעודה הגדולה של השבת .באה התורה ומדגישה :הוא "גרך" ,הוא חלק ממך ,ושביתתו היא שביתתך .עלינו להעניק לו את תחושת השייכות ל"אות" הברית ,למרות שלא עבר עמנו את ההכנות בערב השבת ,מתוך הבנה שהערך המוסרי של קבלת הגר קודם לכל דקדוק של זמן. זאת ועוד ,ישנו היבט מוסרי עמוק בחיוב הגר בשביתת בהמתו ובמלאכתו .התורה מבקשת למנוע מצב שבו הגר ירגיש "חצוי" – יהודי בליבו אך נכרי ברכושו .המוסר מחייב שלמות; אדם אינו יכול לחיות בתוך סתירה פנימית .על ידי הריבוי של "וגרך" ,התורה מצילה את הגר מהדיסוננס המוסרי של התחלת היום כפטור וסיומו כחייב מבלי שכל עולמו ישתנה

323

גם לנשמה מגיע אוכל

עמו .החובה המוסרית של הדיין והמורה היא להוביל את הגר אל תוך השבת ביד רכה אך נחושה ,כדי שיבין שהשביתה היא היא הדרך שלו לבטא את חירותו החדשה כבן חורין העובד את השם. המצפן המוסרי כאן הוא "ואהבתם את הגר" .האהבה הזו מתבטאת בכך שאנו משווים אותו אלינו במצווה החביבה ביותר ,באות הברית ,ומלמדים אותו ואת עצמנו כי בשבת אין "חדשים" ו"ישנים" – כולם שווים בחובת השביתה וכולם ראויים לאור המנוחה. מתוך בירור עומק המוסר וקבלת הגר אל חיק האומה ,אנו באים ללקוט את תמצית התובנות המאירות את דרכנו ,במקום שבו הזמן פוגש את הנצח והאדם פוגש את קונו .התובנה הראשונה היא כוחה של ההתחלה החדשה .למדנו כי השבת אינה תלויה בעבר; גם מי שנכנס בשעריה בעיצומו של יום ,הופך לחלק בלתי נפרד מהברית .בחיי היום-יום ,עלינו להפנים כי הקדושה אינה "מועדון סגור" למיוחסים או לכאלו שהתכוננו מראש .בכל רגע נתון ,גם אם האדם מרגיש רחוק או "מאחר" ,הוא יכול לקנות את עולמו ולהתחבר לאור השכינה .השבת מלמדת אותנו שכל רגע הוא התחלה חדשה ,וכל שעה היא זמן ראוי להתקדשות. תובנה נוספת היא האחדות שבין האדם לרכושו .בירור הדין לגבי בהמתו של הגר מגלה לנו כי היהדות אינה מסתפקת בחיי רוח בלב ,אלא היא תובעת שהקדושה תתפשט על כל מעשינו ונכסינו .עלינו לשאוף לכך שה"אני" המאמין שלנו לא יהיה מנותק מה"אני" הממוני שלנו ,אלא שכל עולמנו יהיה חדור באותה שליחות אלוקית ובאותה שביתה ממלאכות החול.

עיקר העניין: השבת והגר ,שני פלאי הבריאה הם ,המעידים כי אין דבר העומד בפני הרצון לחסות תחת כנפי השכינה .ביררנו בירור מזוקק מדוע הוצרכה התורה לרבות את הגר בחובת השביתה ,וגילינו כי אין זה רק ציווי טכני ,אלא גילוי של סוד עמוק :השבת היא "אות" החורג מגבולות הזמן והייחוס .למדנו כי למרות שהשבת היא מתנה חביבה לישראל ,היא פתוחה לכל נשמה שבוחרת להצטרף אל הברית ,וכי קדושתה כה עזה עד שהיא בולעת אל תוכה את הגר ואת כל רכושו מרגע כניסתו בשערינו. אין "דיחוי" בקדושה ואין "איחור" במלכות; השבת היא מצווה המתחדשת בכל רגע ורגע ,קוראת לכל יהודי – ותיק כחדש – להשליך מעליו את עול מלאכת החול ולהתעטף באור המנוחה .הגר שנתגייר בשבת מלמד אותנו כי רגע אחד של טבילה במימי הדעת יכול להפוך חיים שלמים של חולין לקודש קודשים ,וכי השערים תמיד פתוחים למי שמבקש לשבות באמת בתוך נחלת השם.

324

םיטפשמ תשרפ