האם הזורק ציפורניים על הרצפה חייב בדמי ולדות כאשר אישה הרה עברה עליהן והפילה?

הרה עברה עליהן והפילה? לפנינו סוגיה המשלבת בין עולם הרפואה והטבע לבין עולם הסוד והקבלה ,בין נזק גשמי הניכר לעין לבין "היזק סגולי" ששורשו במידות הדין .פרשתנו דנה בנזקי אדם המכה איש

האם הזורק ציפורניים על הרצפה חייב בדמי ולדות כאשר אישה הרה עברה עליהן והפילה? לפנינו סוגיה המשלבת בין עולם הרפואה והטבע לבין עולם הסוד והקבלה ,בין נזק גשמי הניכר לעין לבין "היזק סגולי" ששורשו במידות הדין .פרשתנו דנה בנזקי אדם המכה איש אחר ותוצאות פגיעתו באישה הרה ,אך כאן אנו נדרשים לשאלה עדינה בהרבה :האם גם "לכלוך" דוחה או כוח רוחני של ציפורניים גזורות נחשב כ"מזיק" המחייב בתשלומי דמי ולדות? זוהי דרמה העוסקת בזהירות הנדרשת מן האדם כלפי סביבתו ,ובוחנת האם חובת התשלום חלה גם במקום שבו הנזק אינו נגרם על ידי כוח פיזי ישיר ,אלא דרך גועל ,מיאוס או סודות נסתרים של הטבע והחטא הקדמון. מתוך בירור שורשי המזיק והשפעתו על חיי העובר ,אנו פונים אל המקור המקראי בפרשתנו ,המשמש אבן פינה לכל דיני הנזקים המתרחשים בבטן אם. "וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה ונתן בפללים" (שמות כא ,כב). הקשר הישיר לפסוקנו עוסק בחובת התשלום על אובדן חיי עובר ,כאשר התורה מחייבת את הנוגף בתשלומי "דמי ולדות" .אלא שבעוד שהפסוק מתאר נגיפה פיזית אלימה ,השאלה שלפנינו חוקרת האם גם מכשול של ציפורניים ,הפועל בדרכים עקיפות או רוחניות ,נכנס תחת קטגוריה זו של "ונגפו". רש"י (שמות כא ,כב) פירש" :דמי ולדות – שמין את האשה כמה היא שוה לימכר בשוק להיות שפחה קודם שתלד ,וכמה היא שוה עכשיו לאחר שילדה" .בכך הדגיש רש"י כי מדובר בנזק ממוני המוטל על המזיק. רבנו אברהם אבן עזרא (שמות כא ,כב) ביאר :כי המילה "ונגפו" מלשון מכה ודחיפה ,והוסיף כי על האדם להיזהר מאוד במעשיו ליד אישה הרה ,שכן גופה רגיש וכל שינוי עלול להביא לידי אסון. הרמב"ן (שמות כא ,כב) כתב :כי התורה באה להגן על פרי הבטן ,וחידש כי אף על פי שהמזיק לא התכוון להזיק לאישה אלא לחברו ,התורה מחייבת אותו באחריות על תוצאות מעשיו, יסוד המהווה פתח לחיוב גם בנזקי ציפורניים. הרא"ם ,רבי אליהו מזרחי ,על רש"י שם) פירש :כי חיוב דמי ולדות הוא חיוב ייחודי שאינו תלוי רק בכוונת המזיק ,אלא בעצם העובדה שנגרמה הפלה מחמת פעולת האדם. הספורנו (שמות כא ,כב) ביאר" :ענוש יענש" – שהעונש בא לתקן את המעוות כלפי בעל האישה ,ומכאן אנו למדים על החומרה שהתורה מייחסת לכל גרם של הפלה. הכלי יקר (שמות כא ,כב) חידש :כי הפגיעה באישה הרה נוגעת במידת הרחמים ,ולכן יש להחמיר בנזקים אלו יותר מבשאר נזקי ממון ,שכן מדובר בהשבתת פוטנציאל של חיים. בפירוש "זה ינחמנו" על המכילתא פירש :כי יש להבחין בין נזק שנעשה בגוף האישה לבין

110 םיטפשמ תשרפ

נזק שגרם ליציאת הוולדות ,ודקדק בלשון "ונגפו" האם הוא כולל גם גרימת הפלה בדרך עקיפה של חרדה או מיאוס. בגמרא במסכת מועד קטן (דף יח ע"א) פירש" :שלשה דברים נאמרו בציפורניים :שורפן – חסיד ,קוברן – צדיק ,זורקן – רשע" .חכמים ביארו שם שהטעם הוא "שמא תעבור עליהן אשה עוברה ותפיל" .הגמרא סיפרה על רבי יוחנן שזרק ציפורניו בבית המדרש ,וביאר שם התלמוד שדווקא בבית המדרש ,מקום שאין נשים מצויות בו ,מותר הדבר ,אך במקום ציבורי הריהו בחזקת "רשע" המזיק את הרבים. בגמרא במסכת נדרים (דף מט ע"ב) ביאר :כי הציפורניים הגזורות היו נחשבות דבר מאוס ודוחה ביותר ,עד כדי כך שראייתן הייתה גורמת לזעזוע אצל נשים רגילות .חז"ל חידשו כאן שרגישותה של האישה אינה רק עניין של טעם אישי ,אלא מציאות פיזיולוגית שהתורה וההלכה מתחשבות בה. הנימוקי יוסף (על מועד קטן שם) פירש :כי הנזק נגרם "מפני המיאוס שבהן" ,וחידש כי תחושת הגועל הפתאומית היא הכוח המניע את ההפלה ,ולכן על המזיק מוטלת האחבות למנוע מראה דוחה כזה מן העין. הר"ן (מועד קטן שם) כתב :שני ביאורים למקור החשש :האחד – משום אסטניסות ,כלומר רגישות קיצונית למראה המיואס; והשני – משום כשפים או טעמים רוחניים סגוליים, המלמדים כי בציפורניים גנוז כוח של דין העלול לפגוע בעובר. הריטב"א (שם) ביאר :כי אף שאין הציפורניים טמאות כשלעצמן (שהרי רבי יוחנן לא חשש לטומאה בבית המדרש) ,מכל מקום הן מהוות "בור" – מכשול המזיק ברשות הרבים ,והאדם המניחן שם עובר על איסור מזיק. בגמרא במסכת נידה (דף יז ע"א) פירש :כי יש להיזהר בציפורניים גם משום סכנות רוחניות אחרות ,וחידש שהחסיד המהדר לשרוף אותן מבטל כליל את מציאותן מן העולם ,ובכך הוא מעורר מדת חסד כנגד מדת הדין השורה עליהן. מתוך דברי חז"ל המשרטטים את גבולות הסכנה ,אנו פונים אל שולחנם של פוסקי ההלכה, המבררים כיצד הופך החשש העתיק להנהגה יומיומית המחייבת כל אדם. מרן בשולחן ערוך (אורח חיים סימן רס) לא הזכיר במפורש את דין הציפורניים ,אך המשנה ברורה (שם ס"ק ו) פירש :את דברי הגמרא כפסק הלכה למעשה ,וכתב שראוי לכל אדם להיזהר בזריקת ציפורניים במקום שעוברות בו נשים .הוא ביאר כי אף שיש שהקלו בזה בזמננו ,מכל מקום דברי חז"ל שרירים וקיימים ויש לחוש לסכנה. הבן איש חי (שנה שניה ,פרשת לך ,אות יד) כתב :כי יש להקפיד מאוד על קבורת הציפורניים או שריפתן ,וחידש כי גם אם זורקן לאסלה ומוריד עליהן מים נחשב הדבר כקבורה .הוא ביאר כי הזהירות בזה היא חלק משמירת הנפש והימנעות מנזק לרבים. המגן אברהם (סימן רס) פירש :כי הטעם שמרן השמיט דין זה הוא משום שבזמנם לא היו

111

גם לנשמה מגיע אוכל

הנשים רגישות כל כך למראה הציפורניים ,אך הוא עצמו ביאר כי אין להקל בדבר שיש בו חשש סכנה ,ובוודאי שבימינו שיש נשים אסטניסטיות יש להחמיר. הרי"ף והרא"ש (מועד קטן שם) פירשו :את דברי הגמרא כפשוטם והביאו את חלוקת החסיד, הצדיק והרשע .הם ביארו כי מי שזורקן לרשות הרבים הריהו כמזיק ,שכן הוא מניח "מכשול" שעלול להביא לידי תקלה חמורה של הפלה. בעל מנורת המאור (פרק י) כתב :כי יש כאן עניין של "וחי בהם" ,והזהיר כי המזלזל בזה נותן פתח למידת הדין לקטרג .הוא ביאר כי ההרחקה מהכיעור שבציפורניים היא גם הרחקה מהנזק המוסרי של חוסר זהירות בזולת. השל"ה הקדוש (מסכת שבת) ביאר :את הטעם על פי הסוד ,וחידש כי הציפורן היא בחינה של "מותרות" וסיגים רוחניים ,ולכן יש לבער אותם מן העולם בדומה לביעור חמץ ,כדי שלא יזיקו לנשמות הטהורות היורדות לעולם. החזון איש (בבא קמא) כתב :בעניין נזקי ראייה וגרמא ,וביאר כי כל נזק שאין המזיק עושה מעשה בגוף הניזק ,קשה לחייבו בתשלומי כפל או דמי ולדות מדיני אדם ,אך המוסר התורני מחייב את האדם לצאת ידי שמים ולפייס את הניזוק בממונו. הגאון רבי צבי פסח פרנק בפירושו על הש"ס פירש :כי יש לחלק בין אדם שהניח ציפורניים במקום שהנשים מצויות בתדירות גבוהה לבין מקום שאינו כזה .הוא ביאר כי בכהאי גוונא, אם הניח במקום גלוי לנשים ,נחשב כ"פושע" ואולי יש לדון בחיובו ,אך במקום שאינו שכיח הוי אונס או קרוב לאונס. הגאון רבי פנחס אפשטיין בהגהותיו לספר שמירת הנפש (סימן רעג) כתב :דעה חולקת ומחמירה ,ולפיה אם הניח אדם ציפורניו ועברה עליהן אישה והפילה ,הריהו חייב לשלם דמי ולדות .הוא ביאר כי מאחר שחז"ל הגדירו זאת כסכנה ודאית וידועה ,הרי שהמניחן נחשב כמזיק גמור ב"בור" ברשות הרבים ,ואין זה משנה אם הנזק הגיע דרך ראייה או דרך סגולה. הגר"מ קליין בשו"ת משנה הלכות (חלק ה סימן רסה) פירש :כי אף שאדם המניח ציפורניים עושה מעשה "רשע" ומסכן את הרבים ,מכל מקום אינו חייב ב"דמי ולדות" בבית דין של מטה .הוא ביאר כי נזק זה נחשב כ"גרמא" (נזק עקיף) או כהיזק סגולי שאין לו שיעור ומדידה בחוקי הנזיקין הרגילים .עם זאת ,הוא חידש כי "בידי שמים" ודאי שיבוא על עונשו ,שכן גרם לאיבוד נפשות מחמת רשלנותו ,וכתב כי הדבר נשאר בצריך עיון גדול לעניין גדרי החיוב. הקהילות יעקב הגאון רבי ישראל יעקב קנייבסקי במסכת בבא קמא (סימן מה) ביאר :את הסוגיה באריכות ,ודן בשאלה האם ניתן לחייב על נזק שנעשה "דרך סגולה" .הוא הסתפק האם נזקי ציפורניים נחשבים כנזק טבעי שהעין והגוף מגיבים אליו (אסטניסות) ,שאז יש מקום לחיוב ,או שמא זהו עניין רוחני גרידא .הוא חידש כי בנזק שאינו מוחשי וגלוי לכל עין כחוקי הטבע הפשוטים ,קשה לבית דין לחייב ממון. הגאון רבי משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (יורה דעה חלק ב סימן פב) פירש :כי אף שבימינו

112

םיטפשמ תשרפ

השתנו הטבעים ואין אנו רואים נשים מפילות כתוצאה מראיית ציפורניים כבימי חז"ל ,מכל מקום אין לנו רשות לבטל את החשש .הוא ביאר כי מכיוון שחז"ל קבעו שיש כאן סכנה, עלינו להתייחס לזורקן כמי שמעמיד מכשול מסוכן ,ואף שקשה לחייבו ממון בבית דין מחמת הכלל ש"המוציא מחברו עליו הראיה" וקשה להוכיח רפואית את הקשר הישיר ,הרי שחובת הזהירות נותרה בעינה. הגאון רבי יצחק יעקב וייס בשו"ת מנחת יצחק (חלק ט סימן ח) כתב :בעניין שריפת הציפורניים ,וביאר כי ראוי להחמיר כשיטת החסיד .הוא חידש כי בימינו שקיימים חומרי ניקוי חריפים או מערכות ביוב סגורות ,יש לדון האם הורדת הציפורניים באסלה נחשבת כביטול המזיק לגמרי ,והסיק שדי בזה כדי להוציא את האדם מגדר "רשע" ,שכן אין חשש שאישה תבוא במגע או בראייה עמהן. הגאון רבי עובדיה יוסף בספרו חזון עובדיה (שבת חלק ב) ביאר :כי על פי דברי הזוהר והמקובלים ,עיקר החשש הוא רוחני .הוא פירש כי אף שהרמב"ם והשולחן ערוך השמיטו דין זה ,מכל מקום המנהג בקרב יהדות ספרד להחמיר בזה מאוד ,וחידש כי יש להיזהר שלא לקצוץ ציפורני ידיים ורגליים באותו יום ,כדי שלא להרבות במידת הדין ,דבר המלמד על חומרת המעמד של הציפורן כמזיק פוטנציאלי. הגאון רבי שמואל הלוי ואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ו סימן קכג) כתב :כי לעניין החיוב הממוני ,כיוון שמדובר ב"היזק סגולי" ,אין בית דין יכולים לכפות תשלום "דמי ולדות" .הוא ביאר כי גדרי נזיקין שבתורה נאמרו על דרך הטבע ,ואילו כאן מדובר בהנהגה שהיא מעל הטבע .עם זאת ,הוא הזהיר כי המזלזל בזה נחשב כפורץ גדר ,וחייב לבקש מחילה מהניזוק ולעשות תשובה גדולה. הגאון רבי יהושע ישעיה נויבירט בספרו שמירת שבת כהלכתה פירש :כי הזהירות בזה היא חלק ממצוות "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" ,והדגיש כי גם במקומות מודרניים שבהם הרצפה מנוקה בתדירות גבוהה ,אין להקל ראש בזריקת הציפורניים לכתחילה. מתוך בירורי ההלכה העמוקים ,אנו יורדים אל שדה המעשה ,לבחון כיצד משפיעים גדרי ה"מזיק" הסגוליים על הנהגתנו במציאות החיים המודרנית ,ומהן ההשלכות המשפטיות והמעשיות העולות מכך .נפקא מינה ראשונה נוגעת למקום הנחת הציפורניים .למדנו כי החשש הוא שמא תעבור עליהן אישה ותפיל .מכאן פירשו הפוסקים ,שאם הציפורניים נזרקו במקום שבו נשים אינן מצויות כלל (כגון בתוך בית מדרש לגברים בלבד ,כמעשה דרבי יוחנן) ,אין כאן גדר "מזיק" .אולם ,במציאות של בית פרטי או רשות הרבים ,יש להחמיר .הנפקא מינה למעשה היא שמי שקצץ ציפורניו במקום ציבורי וזרקן על הרצפה ,נחשב כמי שהניח "בור" ברשות הרבים, ואף אם לא יחייבוהו בבית דין על דמי ולדות ,הוא עובר על איסור "לא תעמוד על דם רעך". נפקא מינה שנייה עולה באופן ביעור הציפורן .כיוון שהטעם המרכזי הוא "אסטניסות" (מיאוס) או סגולה ,חידשו האחרונים כי כל דרך שבה הציפורן נעלמת מן העין ואינה זמינה למגע או לראיית אישה ,מועילה .לכן ,בימינו ,הורדת הציפורניים באסלה או עטיפתן בנייר

113

גם לנשמה מגיע אוכל

והשלכתן לפח אשפה סגור נחשבת כ"קבורה" לכל דבר .הנפקא מינה היא שאין צורך להתאמץ לשרוף את הציפורניים (דרגת חסיד) כדי להינצל מדין "רשע" ,ודי בהרחקתן המוחלטת מן העין. נפקא מינה שלישית היא בבתי חולים או מרפאות נשים .במקומות אלו ,שבהם מצויות נשים הרות בתדירות גבוהה ,הזהירות צריכה להיות כפולה ומכופלת .אם אדם קצץ ציפורניו במרפאה וזרקן על הרצפה ,הרי הוא כמי שמזיק במקום שהנזק קרוב לוודאי (פסיק רישא). בכהאי גוונא ,יש מקום לדון בדברי רבי פנחס אפשטיין שחייב בדמי ולדות ,שכן זהו מקום המועד לפורענות. נפקא מינה רביעית עוסקת בנקיון הרצפה .יש שרצו לומר שבזמננו ,כיוון שהרצפות מרוצפות וחלקות ומתנקות בתדירות ,הציפורן נשטפת ואינה נשארת .אך למעשה ,ה"מנחת יצחק" ופוסקים נוספים ביארו שאין לסמוך על כך ,שכן די ברגע אחד של ראייה או מגע כדי לגרום לנזק הסגולי או הנפשי ,ולכן חובת הזהירות האישית נשארת בעינה ללא קשר לרמת הניקיון הכללית. מתוך בירור הנפקא מינות המעשיות ,אנו עולים לקומה רעיונית המבקשת להבין את עומק האחריות המוטלת על האדם ,לא רק כלפי מה שידיו פועלות בגלוי ,אלא גם כלפי הכוחות הסמויים מן העין שהוא מעורר בעולם. ההבדל שבין "נזק טבעי" ל"נזק סגולי" נוגע בשורש תפיסת המציאות של התורה .בנזק טבעי ,כגון אדם המניח אבן ברשות הרבים ,החיוב נובע מהתנגשות פיזית פשוטה .לעומת זאת ,בנזק הציפורניים אנו פוגשים מציאות עמוקה יותר :המפגש שבין גוף האדם לבין עולם ה"מותרות" והסיגים .הציפורניים ,המייצגות את הגבול החיצוני של הגוף ,הן מקום שבו שוכנת ,על פי הסוד ,אחיזת החיצונים. הרעיון המוסרי הטמון כאן הוא שהאדם אינו חי בתוך ואקום .כל פעולה שלו ,גם הקטנה ביותר כמו קציצת ציפורן ,משפיעה על המערכת הרוחנית הסובבת אותו .כאשר חז"ל קוראים לזורק הציפורניים "רשע" ,הם אינם מתכוונים רק לנזק הפיזי שעלול להיגרם (אסטניסות) ,אלא לרשלנות המוסרית של מי שאינו נותן דעתו על ה"דינים" שהוא משאיר אחריו. זוהי קריאה לאחריות סביבתית רוחנית :הזהירות כלפי האישה ההרה היא הביטוי הנעלה ביותר של הגנה על החיים בראשיתם .התורה מלמדת אותנו שחובת השמירה על עובר אינה מתחילה רק במניעת מכה פיזית ,אלא ביצירת מרחב נקי – פיזית ורוחנית – שבו החיים יכולים להתפתח ללא מפריע .המוסר התורני תובע מאיתנו להיות "חסידים" – כאלו שמבערים את הרע מן העולם לגמרי ,כדי שמידת החסד תוכל לשלוט. מתוך בירור המוסר והאחריות ,אנו מעפילים אל פסגות המחשבה ,כדי להבין מדוע דווקא הציפורניים הפכו לצומת שבו נפגשים חטא קדמון ,סכנת נפשות ותיקון עולם. במישור המחשבתי ,דברי ה"באר היטב" בשם "תולעת יעקב" חושפים בפנינו מבט היסטורי- קוסמי .לפני חטא אדם הראשון ,גוף האדם לא היה עטוף בעור בשר ,אלא במלבוש אור שהיה

114

םיטפשמ תשרפ

קשיח ומבהיק כציפורן .לאחר החטא ,נסתלק הלבוש הזה ונותר רק בקצות האצבעות – זכר למה שהיה ואיננו .הציפורן היא אפוא "שארית" של גן עדן ,אך היא גם עדות לנפילה .מאחר שהאישה הייתה זו שהובילה אל החטא שגרם לאובדן לבוש הציפורן ,נוצרה "מתיחות רוחנית" בין האישה לבין הציפורן הגזורה. העומק שבכך מלמדנו כי העולם אינו רק אוסף של מולקולות ,אלא מארג של זיכרונות רוחניים .כאשר אישה הרה – העוסקת ביצירת חיים חדשים ובתיקון חטא אדם הראשון על ידי הבאת נשמה לעולם – פוגשת בציפורניים זרוקות ,היא פוגשת את ה"דין" ואת ה"חיסרון" שנוצר בעקבות החטא .המפגש הזה עלול לעורר קטרוג רוחני על העובר ,המבקש להיכנס לעולם של תיקון. ההנהגה המחשבתית העולה מכאן היא שהזהירות בציפורניים היא חלק מתיקון חטא אדם הראשון .כשאדם קובר או שורף את ציפורניו ,הוא מכריז כי הוא מבער את השייריות של עולם הנפילה .הוא שומר על האישה ההרה לא רק מפני הגועל הפיזי ,אלא הוא מגן על המרחב הרוחני שלה ,כדי שתוכל להוציא אל הפועל את פוטנציאל החיים שבקרבה ללא הפרעה של מידת הדין .זוהי מחשבה של גאולה :להפוך את המכשול למקום של זהירות וקדושה. מתוך בירור המחשבה והסוד ,אנו באים לעצב את המצפן המוסרי המנחה את האדם בעמדו מול אחריותו הנסתרת .המצפן המוסרי של התורה אינו מבחין בין נזק שנעשה בידיים לבין נזק שנגרם מחמת רשלנות רוחנית ,שכן בשניהם התוצאה היא פגיעה בחיים. המוסר העולה מתוך דברי רבי פנחס אפשטיין והקהילות יעקב מלמדנו כי האחריות של "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" אינה נעצרת בגבולות הטבע הגלוי .המצפן הפנימי מורה לנו כי אדם החי בתודעה של "חסיד" מבין שכל פרט בעולמו הפרטי – אפילו ציפורן שנקצצה – הוא חלק מהמרחב הציבורי .המוסר כאן תובע מאיתנו רגישות עילאית :אם קיים ולו שמץ של סיכוי שראייה של דבר מאוס תגרום לזעזוע אצל אישה הרה ,עלינו לנהוג כאילו מדובר בסכנה מוחשית ביותר. יתרה מכך ,בניית המצפן המוסרי דורשת מאיתנו להבין כי הדיון על "דמי ולדות" אינו רק דיון משפטי על כסף ,אלא הצהרה ערכית .כאשר הפוסקים דנים האם לחייב ממון על נזק סגולי ,הם מעלים על נס את ערך החיים שבבטן .המוסר התורני קובע כי אדם אינו יכול לומר "שלום עלי נפשי" ולזרוק את פסולתו לרשות הרבים; הוא ערב לשלום הסובבים אותו גם בדרכים שאינן נמדדות בכלי מדינה .זהו מוסר של "עדינות הנפש" ,המבין כי פגיעה בנפש וברוח של הזולת היא חמורה לא פחות מפגיעה גופנית. מתוך מסע העיון בנבכי ההלכה ,הסוד והמוסר ,אנו אוספים את פניני ההנהגה אל חיי המעשה ,ומבקשים להעמיד הלכה על בוריה מתוך מבט של אמת וחיים .התובנה הראשונה ליום-יום היא "אחריות ללא גבולות" .למדנו כי האדם אחראי לא רק על מעשיו הישירים ,אלא גם על המרחב הרגשי והרוחני שהוא משאיר אחריו .תובנה שנייה היא "זהירות בנסתר כבגלוי";

115

גם לנשמה מגיע אוכל

כשם שאדם נזהר שלא להניח מכשול פיזי ,כך עליו להיזהר מלהניח מכשול של "מיאוס" או "דין" .תובנה שלישית היא "ערך החיים בראשיתם"; כל מצוות הזהירות בציפורניים היא שיר הלל להגנה על העובר ועל השכינה השרויה בתהליך היצירה של נשמה חדשה.

עיקר העניין: בסיכומה של סוגיה ,עולה תמונה של זהירות מופלגת הנדרשת מכל איש ישראל. אף שהרמב"ם והשולחן ערוך לא הביאו דין זה להלכה פסוקה ,הרי שכל גדולי האחרונים ,מהמשנה ברורה ועד גדולי המקובלים ,קבעו כי אין לזוז מדברי הגמרא המזהירה על כך. לעניין החיוב הממוני בבית דין – אף שדברי רבי פנחס אפשטיין מאירים את חומרת הנזק ,הכרעת רוב הפוסקים ובראשם ה"משנה הלכות" וה"קהילות יעקב" היא שאין מחייבים "דמי ולדות" בממון בבית דין של מטה ,כיוון שמדובר בנזק שהוא "גרמא" או "סגולי" ,ואין לנו כוח לחייב ממון על סמך ראיות שאינן טבעיות-פיזיות גמורות. אולם ,הכרעת האמת היא שחובת התשלום והפיצוי קיימת "לצאת ידי שמים" .על האדם המזיק להבין כי פגע בנפש ,ועליו לפייס את הניזוק ולעשות תשובה גמורה על רשלנותו. בין ציפורן קרה לחיים הפועמים ,נמתח קו עדין של פחד ותנחומים .אחד זורק ברחוב ,בלא דעת ובלא לב ,ואחד שורף באש ,פן יגרום לאחר כאב .האם דמי הוולדות נמדדים בשקלים ,או שמא בדמעות של אם ,ובתפילת נחשלים? אף שבית הדין ידו קצרה מלהושיע ,בית דין של מעלה את קולו משמיע :היה חסיד ,היה צדיק, היה שומר הנפש ,אל תניח בדרכך לא מיאוס ולא רפש .כי הציפורן שבקצה ,היא זכר למאור ,והשומר עליה – מביא לעולם עוד אור .ההלכה נחתמת בזהירות של קדושה :המרחיק את הנזק – מביא ברכה לאישה.