מדוע ציווה הקב''ה מעם ישראל לשאול שמלות מהמצרים והרי לא ?שינו את מלבושם

.לנו בשבחם של ישראל, שבזכות שלא שינו את שמם לשונם ומלבושם נגאלו ממצרים ,ומאידך היא מצווה אותם בציווי מפורש לשאול מן המצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות ומדגישה ושמתם על בניכם ועל בנותיכם. כאן הלב נעצר. איך ייתכן שבאותה נשימה שבה

יש רגעים שבהם התורה עצמה מעמידה אותנו מול מתח פנימי חד. מצד אחד היא מספרת .לנו בשבחם של ישראל, שבזכות שלא שינו את שמם לשונם ומלבושם נגאלו ממצרים ,ומאידך היא מצווה אותם בציווי מפורש לשאול מן המצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות ומדגישה ושמתם על בניכם ועל בנותיכם. כאן הלב נעצר. איך ייתכן שבאותה נשימה שבה התורה משמרת את זהותם החיצונית והרוחנית של ישראל, היא מצווה אותם ליטול בגדים .מן המצרים. האם אין בכך שינוי לבוש. האם אין בכך סתירה ליסוד הגאולה עצמו השאלה אינה טכנית בלבד, אלא שאלה על גבולות הזהות. האם לבוש נקבע לפי מקורו או לפי צורתו. האם בגד נעשה מצרי משום שנלקח ממצרי, או שהוא מקבל את זהותו מחדש ,לפי מי שלובש אותו וכיצד הוא לובש אותו. והאם הציווי האלוקי עצמו משנה את ההגדרה .כך שמה שנאסר מצד שמירת הזהות מותר ואף נדרש מצד תיקון העוול והשלמת הגאולה המתח מתעצם כאשר שמים לב לדקדוק הלשון, שהתורה אינה אומרת ושאלו שמלות .וילבשו, אלא ושמתם על בניכם ועל בנותיכם. לשון זו פותחת פתח רחב להבנות שונות .האם מדובר בלבישה ממש. האם מדובר בשימוש אחר. האם מדובר בסמל ולא במעשה תומש תשרפ וכאשר מצרפים לכך את דברי המדרש על שכר העבודה של בני ישראל, ואת דברי הפוסקים והפרשנים שניסו ליישב את הסתירה, מתברר לפנינו נושא עמוק הרבה יותר משאלה על בגד, אלא בירור יסודי על אופן יציאת ישראל ממצרים כעם השומר זהותו גם כשהוא נוטל .מן האומות "ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב ושמלות ושמתם על בניכם ועל . פסוק זה אינו מספר רק על נטילת ממון, אלא קובע)(שמות ג כב "בנותיכם ונצלתם את מצרים בלשון התורה עצמה סדר של יציאה, תחילה כלי כסף וכלי זהב, ואחר כך שמלות, ולבסוף ושמתם על בניכם ועל בנותיכם, עד שנעשה הלבוש חלק מן התמונה של הגאולה. וכיון שהפסוק חותם ונצלתם את מצרים, מוכח שעצם השאלה אינה בקשת חסד, אלא פעולה של הצלה, כמי שמוציא מרשות מצרים את מה שמגיע לו בדין, והדגשת השמלות מלמדת שגאולה אינה רק מילוט מעבדות, אלא יציאה של עם בבנין, בכבוד, ובצורה שאינה של עני .הנמלט, אלא של בן חורין הנוטל את הראוי לו אמרו, שבזכות שלא שינו ישראל את עניניהם הפנימיים)(פרשה לב במדרש בויקרא רבה והחיצוניים נגאלו ממצרים, ובכלל דבריהם הוזכר שגם לא שינו את מלבושם. אף שאין כאן המקום להאריך בנוסחאות השונות שבדברי המדרש, מכל מקום עצם היסוד ברור, שמלבוש הוא סימן זהות, וכאשר עם נשמר בלבושו הוא נשמר בעצמיותו. ומכאן מתחדדת קושיית השאלה, כיצד התורה מצווה ליטול שמלות מצרים, אם אחת מזכויות הגאולה היתה שמירת .המלבוש, והרי לכאורה מי שלובש בגדי מצרים הרי הוא משנה את לבושו כתב שלשון ושאלה אינה לשון הלואה אלא לשון)(שמות ג כב הרשב"ם בפרושו על התורה בקשה המביאה מתנה גמורה וחלוטה, וכבר הזכיר הכתוב ונתתי את חן העם, ונמצא שהדבר בא ברצון מצרים ובסיבוב ההשגחה, והוא תשובה לאותם שמוציאים לעז על ישראל. ומתוך דבריו עולה שהפסוק בא בראש ובראשונה ללמד שהשמלות אינן נלקחות כדי להידמות .למצרים, אלא הן חלק מן ההצלה וההשלמה של הגאולה, כמי שנוטל את שכרו שנמנע ממנו ואם כן אין הכרח כלל שהשמלות נלבשו כמלבוש מצרי, אלא עצם הנטילה היא נטילת ממון .ותשלום, והלבישה, אם היתה, טעונה בירור בפני עצמו תרגם ושמלות בלשון ולבושין, ואת ושמתם על בניכם ועל)(שמות ג כב בתרגום אונקלוס ,בנותיכם תרגם ותשוון על בניכון ועל בנתכון, ולשון תשוון משמיעה הנחה והעמסה והעברה ולא בהכרח לבישה בדרך קבע. ומתוך כך יש פתח להבין שכוונת הפסוק אינה שהאבות והאמהות ילבשו מלבוש מצרי ויצאו בו כדרך מצרים, אלא שתהא הביזה מונחת על הבנים והבנות דרך משא ושמירה, וכעין מה שעושים בדרך יציאה גדולה, שמעמיסים על הילדים .דברים קלים יחסית כדי להוציאם מן המקום כתב שהזכרת האשה)(שמות ג כב הטור הארוך, רבנו יעקב בעל הטורים, בפרושו על התורה היא מפני שדרך הנשים לשאול משכנותיהן יותר, בפרט כלי תכשיט ולבושים. ובדבריו מתבאר שהפסוק יורד אל המציאות הטבעית של שכנות ושל בית לבית, ולא אל שינוי גם לנשמה מגיע אוכל תרבות. עצם העובדה שהשאלה נעשית דרך שכנות, מלמדת שאין כאן אימוץ של מלבוש מצרי כדי להידמות, אלא שימוש בכלי ובבגד כממון הנלקח במסגרת ההצלה, והזהות נשמרת .גם כאשר נוטלים ממון מן המצרים כתב שזו הענקה של יציאה, שלא ילכו ריקם, כעין)(שמות ג כב החזקוני בפרושו על התורה הענקת עבד המשתחרר. ומתוך דבריו נעשה הלבוש לא סמל של מצרים אלא סמל של חירות ישראל, כי כשם שהענקה אינה הופכת את היוצא לעבד, אלא מגדירה אותו כבן חורין שקיבל את הראוי לו, כך השמלות אינן מלבוש מצרי מצד זהות, אלא רכוש הניתן בהשגחת ה' כדי .שתהיה היציאה יציאה של כבוד , עמד על דיוק לשון הפסוק, למה הזכיר שמלות)(שמות ג כב הכלי יקר בפרושו על התורה ולמה הדגיש ושמתם על בניכם ועל בנותיכם, והאריך לבאר שאין זו שאלת הלואה אלא נתינה, ושהדגשת הבנים והבנות באה ללמד על בנין האומה לדורות. ומתוך דבריו עולה שיש .כאן שתי שכבות, שכבה של ממון ושכבה של מסר. ממון, כדי לצאת ברכוש ולא בריקנות ,ומסר, שהדור היוצא איננו דור של פליטים, אלא דור שמניח על בניו ובנותיו את כבוד ישראל .וכל מה שניטל מן מצרים נעשה כלי לבנין הבית העברי ולא לביטולו ומעתה מתיישב היטב שיסוד המדרש שלא שינו את מלבושם אינו מוכרח לסתור את מצות השמלות. כי שינוי מלבוש שבחכמי המדרש הוא שינוי זהות, אימוץ סגנון של אומה ,אחרת עד שהלבוש נעשה סימן השתייכות. אבל נטילת שמלות כנטילת ממון, או כהענקה או כמשא, או כשימוש שאינו דרך אימוץ זהות, אינה נקראת שינוי מלבוש. ואף אם נשתמשו בהם בלבישה, עדיין אפשר שהלבישה היתה לאחר שינוי ותיקון, או שהיו אלו שמלות שאינן מיוחדות למצרים אלא מצויות גם אצל ישראל, או שהיתה הלבישה רק לקטנים או .לצורך שעה איתא, אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה דבר נא באזני)(דף ט ע״א בגמרא במסכת ברכות העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב, אמר לו משה רבינו כך אמרת לי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, אמר לו בבקשה ממך לך אמור להם לישראל בבקשה מכם שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב שלא יאמר אותו צדיק אברהם ועבדום וענו אותם קיים בהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם. מלשון הסוגיה מתברר שהשאלה אינה סרח עודף של יציאה, אלא חלק מהבטחת הברית שנאמרה לאברהם אבינו. אין כאן תנועה של התדמות למצרים כלל, אלא קיום דיבור אלוקי שמעמיד את הרכוש הגדול כחותם של ,גאולה. ובזה כבר נרמז יסוד גדול לתשובתך, שהשמלות וכלי הכסף אינם באים להחליף זהות אלא להעמיד את ישראל כעם היוצא מתוך דין, מתוך הבטחה, ומתוך צדק היסטורי של מי .שנגזל ונעשק שנים רבות כתב שדבר נא לשון)(דף ט ע״א ד״ה בבקשה מכם רש״י בפרושו על הגמרא במסכת ברכות ,בקשה, כדי שיקבלו עליהם, מפני שהיו טרודים לצאת. מדבריו עולה נקודת עומק נוספת .שכל ההדגשה של בקשה אינה מפני ספק היתר או מפני חשש גזל, אלא מפני מצב נפשי ישראל רצו להיחלץ מן השיעבוד מיד, והקב״ה ביקש מהם שלא לצאת ריקם. ומכאן מובן תומש תשרפ שכל עצם הסוגיה אינה שייכת כלל לדיני מלבוש נכרי אלא לדיני רכוש הגאולה, והבגד נכלל .בהקשר זה מצד שהוא ממון וחפץ, לא מצד שהוא סמל תרבות דנים למה הוצרך בקשה, ומבואר)(דף ט ע״א ד״ה בבקשה תוספות על הגמרא במסכת ברכות בדבריהם שהיציאה היתה בחפזון והיה חשש שלא יתעסקו בזה, ומתוך כך מתחדד עוד ,יותר שהשאלה אינה מעשה של אימוץ מנהגי מצרים אלא מעשה של נטילת ממון להצלה ,ושורשו בהבטחת ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. וכיון שעצם התקנה היא שלא ילכו ריקם ממילא השמלות אינן עומדות כמלבוש מצרי המחייב שינוי, אלא ככלי וממון הניטל כחלק .מן הרכוש איתא בענין טענת מצרים על ישראל, שבאו מצרים)(דף צא ע״א בגמרא במסכת סנהדרין לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון, אמרו לו הרי כתוב ושאלה אשה משכנתה וגו׳ תנו לנו כסף וזהב שנטלתם מאתנו, אמר להם גביהא בן פסיסא לחכמים תנו לי רשות ואלך ואדון ,עמהם, אם ינצחוני אמרו הדיוט שבנו נצחכם ואם אנצחם אמרו להם תורה נצחה אתכם הלך ודן עמהם, אמר להם מהיכן אתם מביאים ראיה, אמרו לו מן התורה, אמר להם אף אני לא אביא לכם ראיה אלא מן התורה, שנאמר ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה, תנו לנו שכר עבודה של ששים רבוא ששיעבדתם במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה, אמר להם אלכסנדרוס מוקדון החזירו לו תשובה, אמרו לו תן לנו .זמן, נתן להם זמן, בדקו ולא מצאו תשובה וברחו והניחו שדותיהם נטועות וכרמיהם נטועות מן הסוגיה הזו מתברר היסוד המשפטי והמהותי של כל הענין. התורה עצמה מציגה את ,השאלה לא כגזל ולא כהתדמות, אלא כפרעון על עושק של עבודה. ואם זה עיקר הסוגיה הרי הבגד והכלי נכנסים תחת שם של שכר עבודה ותשלום, וממילא אין כאן סתירה כלל למדרש שלא שינו מלבושם. כי המדרש מדבר על זהות ועל דרך חיים, והגמרא מדברת על .ממון ותשלום עוול מבאר את טענת)(דף צא ע״א ד״ה תנו לנו שכר עבודה רש״י בפרושו על הגמרא במסכת סנהדרין גביהא שהיא טענת שכר שכיר על כל שנות השיעבוד. ומתוך דברי רש״י נבנה ההבדל היסודי, שממון שניטל כפרעון אינו נושא עליו את חותם האומה שממנה נלקח, אלא הוא נעשה של הנוטל בדין. ואם כן אף אם הדבר נקרא שמלות, אין משמעותו שבני ישראל ,ביקשו ללבוש לבוש מצרי כדי להיקרא מצרים, אלא שביקשו דברי ממון בצורת חפצים .ובתוכם גם בגדים ומעתה נחזור אל קושיית המדרש. שלא שינו את מלבושם פירושו שלא עשו את לבוש מצרים ללבוש הקבוע המגדיר את זהותם, ולא הלכו אחר דרך האומה מבחינת הופעה וסגנון. אבל שאלת שמלות לצורך רכוש גדול, לצורך תשלום עוול, לצורך הענקה של יציאה מעבדות, אינה בגדר שינוי מלבוש כלל. וגם אם היה שימוש בבגדים, אפשר לפרשו כאחת מן הדרכים שהבאת, או ששינו ותפרו מחדש, או שהלבישו לקטנים בלבד, או שלא היו מלבושים מיוחדים למצרים, או שלא נועדו ללבישה כלל אלא לשימוש של משא ושקים, וכל אלה כבר גם לנשמה מגיע אוכל דרכי יישוב פרטיות בתוך המסגרת הגדולה שהגמרא העמידה, שהעיקר כאן הוא דין הרכוש .והשכר ולא דין ההתדמות כתב בלשונו שבכל ענין חוקות)(פרק ב סימן א הרא״ש, פסקי הרא״ש למסכת עבודה זרה הגוים אין האיסור אלא במה שהוא דרך פריצות או שנעשה לחק ולהנהגה של עובדי עבודה זרה, אבל דבר שהוא דרך כבוד או צורך העולם ואין בו טעם של פריצות ואין בו שייכות לעבודה זרה, אין בכלל האיסור. ומתוך דבריו מתברר יסוד גדול לנידון שמלות מצרים, שאין כל שימוש בחפץ של גוי נקרא שינוי מלבוש, אלא השאלה היא האם זהו מלבוש המיוחד להם מצד מנהגי פריצותם או מצד חוקותיהם, או שהוא דבר של ממון ותועלת שאין בו הזדהות .ואין בו חוק כתב בביאור ענין חוקות הגוים שהאיסור אינו על)(דרוש ה רבנו נסים הר״ן, דרשות הר״ן כל דמיון חיצוני, אלא על דבקות פנימית בדרך האומות, שכל זמן שאין האדם נכנס תחת תרבותם ומשפטיהם אלא נוטל דבר לצורך העולם ואין בזה הזדהות עם דרכם, אין כאן שינוי המבדיל אותו מישראל. ודברים אלו מאירים את עיקר השאלה, כי אפשר בהחלט שישראל לא שינו את מלבושם בזהותם ובסגנונם, ובכל זאת קיבלו בגדים כעושר וכרכוש, כי אין זה .שינוי הלבוש אלא נטילת ממון . פסק, לא ילבש מלבוש המיוחד להם)(יו"ד סימן קעח סעיף א מרן רבי יוסף קארו, שלחן ערוך ועיקר ההלכה כאן היא שהאיסור אינו על בגד שהוא בבעלות גוי, אלא על בגד שהוא מיוחד להם, כלומר כזה שמגדיר אותם ונובע מתרבותם ומנהגם, עד שהלבישה נעשית כעין כניסה תחת סמלם. וממילא פשוט שמלבוש שאין בו ייחוד של אומה, או שמלבישים אותו לאחר ,שינויו עד שנעשה בלבוש ישראל, או שלובשים אותו רק לצורך שעה מפני אונס או סכנה .אינו בכלל האיסור הזה הגיה, וכל זה אינו אסור אלא כשעושים משום)(יו"ד סימן קעח סעיף א הרמ״א, שלחן ערוך .פריצות או משום חוק, אבל דבר שעושין משום כבוד או משום צורך אין בו משום חוקותיהם ומתוך דברי הרמ״א נפתח השער להעמדת השאלה במקומה. כי גם אם נניח ששמלה מצרית היתה יכולה להיחשב כמלבושם, מכל מקום כאשר הנטילה היא משום צורך, משום רכוש ,גדול, משום תשלום שכר ועושק, או אפילו משום כיסוי ומשא, אין כאן לבישה משום הזדהות .וממילא אין זה בגדר האיסור כלל כתב בביאור לשון מלבוש)(יו"ד סימן קעח ס״ק א הפרי מגדים, שפתי דעת על שלחן ערוך המיוחד להם, שאין הכוונה לכל בגד שנמצא אצל גוים, אלא למה שניכר בו שהוא שלהם מצד מנהג קבוע המיוחד להם, ובפרט אם יש בו חשש פריצות או יש בו ענין של חוק. ומתוך זה מתיישב היטב מה שכתבת בשם השפתי חכמים והבנין דוד, שאם קרעו ושינו ותפרו ועשו ממנו תבנית אחרת, שוב אין זה מלבוש המיוחד להם, אלא לבוש חדש שהישראל קבע עליו .שם ישראל ביאר שהאיסור ללבוש מלבוש נכרי אינו)(יו"ד סימן קעח הסמ״ע, דרישה ופרישה על הטור תומש תשרפ גדר ממוני, שהרי אין איסור ללבוש בגד שנקנה מן הגוי, אלא הוא גדר של דרכי האמורי וחוקותיהם, וממילא הכל תלוי בכוונת הלבישה ובמשמעותה הציבורית. וכאשר השמלות באות כחלק מן הביזה וכחלק מן יציאת מצרים ברכוש גדול, אין כאן כלל ענין של הנהגה .תרבותית אלא הנהגה של רכוש ותשלום ביאר את)(דף צא ע״א רבי יוסף בן לוי אבן חביב, עין יעקב, עין יעקב על מסכת סנהדרין ,מעשה גביהא בן פסיסא שהנטילה ממצרים אינה נטילה של גזל אלא תביעת שכר עבודה וממילא כל מה שניטל שם נכנס תחת דין ממון המגיע לישראל בדין. ומכאן מתברר ,שהשמלות אינן עומדות כמלבוש מצרי המגדיר זהות, אלא כפרעון ממון ותשלום עושק וכשם שמטבע שניטל מן הגוי אינו עושה את הנוטל לגוי, כך גם בגד שניטל מן הגוי בדין .אינו עושה את ישראל למצרי ומעתה חוזרים אנו ליסוד המדרש שלא שינו את מלבושם, שאינו מדבר על עצם הימצאות בגד גויי בבית ישראל, אלא על שינוי הופעה וזהות עד שישראל מאבד את סימניו. וכל תירוציך שהבאת מתיישבים בתוך המסגרת ההלכתית הזו. אם שינו ותפרו, שוב אינו מלבוש המיוחד להם. אם נתנו לקטנים לאחר הקטנה ושינוי צורה, שוב אינו מלבושם, ועוד שהדגשת בניכם ובנותיכם בפסוק משתלבת היטב עם המציאות הזו. אם היו בגדים שאינם מיוחדים למצרים אלא לבוש כלל אנושי באותה תקופה, אין בהם איסור ואין בהם שינוי לבוש. ואם לא נלבשו כלל אלא שימשו לשקים ולעטיפת חפצים, אין כאן לבישה כלל אלא שימוש ממוני בלבד. ואם אף היתה לבישה לצורך שעה, כגון מפני חפזון היציאה או צורך הדרך, עדיין אין .זה שינוי מלבוש של זהות אלא לבישה של צורך שאינה בכלל חוקותיהם לאחר שפרשנו את השיטות נביא את נפקא מינות למעשה, שבו נתרגם את עומק הסוגיה לכללים הלכתיים ולבירור מושגי ברור, כיצד נמדד שינוי מלבוש, ומהו הגבול בין שמירת .זהות לבין שימוש ברכוש האומות נפקא מינה ראשונה למעשה היא בהגדרת איסור מלבוש נכרי. מן הגמרות, הראשונים והפוסקים נתברר שאיסור זה אינו חל על כל בגד שמקורו בגוי, אלא דווקא על מלבוש .המיוחד להם, שהוא סמל תרבותי, חוקי או פריצותי, והלבישה בו מבטאת הזדהות עם דרכם לפיכך, בגד שניטל מן הגוי בדין, או משום צורך, או לאחר שינוי צורה, אינו בכלל שינוי .מלבוש, אלא בכלל ממון המותר בשימוש נפקא מינה שניה היא בהבנת מדרש הגאולה שלא שינו את מלבושם. אין פירושו שלא נכנס לביתם שום בגד שמוצאו מן המצרים, אלא שלא קיבלו על עצמם את הופעת מצרים כצורת חיים וכזהות. וממילא נטילת שמלות כחלק מביזת מצרים אינה סותרת את המדרש, כי אין .זו קבלת מלבוש מצרי אלא נטילת רכוש לצורך יציאה של כבוד ,נפקא מינה שלישית היא בהנהגת ישראל בכל גלות. אדם מישראל החי בין האומות ומשתמש בבגדים שמקורם בשוק הכללי, כל זמן שאינו מאמץ לבוש שהוא ייחודי לאותה אומה מצד חוק או פריצות או הזדהות תרבותית, אינו עובר משום שינוי מלבוש. זהו יסוד .היוצא מן הסוגיה, ששינוי מלבוש נמדד במשמעותו ולא במקורו גם לנשמה מגיע אוכל נפקא מינה רביעית היא בהבנת לשון התורה ושמתם על בניכם ועל בנותיכם. לפי דרכי ,הביאור שהובאו, יש כאן רמז לכך שהשמלות אינן מיועדות לשמש לבוש זהות של המבוגרים אלא רכוש שעובר לדור הבא, או בגדים שעוברים שינוי והקטנה, או משא ושימוש זמני. כל אחת מן האפשרויות הללו עומדת יפה במסגרת ההלכה, ומדגישה שהתורה עצמה רצתה .להרחיק את הבנת הפסוק כלבישה של התדמות נפקא מינה חמישית היא בהעמדת יציאת מצרים כיציאה של צדק ולא של חיקוי. השמלות .וכלי הכסף אינם סמל של מצרים שנכנס לישראל, אלא סמל של מצרים שנגאל מישראל ,זהו חילוף עומק, שהחומר עצמו עובר רשות ומשמעות, ומרגע שנכנס לרשות ישראל בדין .הוא נטהר מהקשרו הקודם ,ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום: זהות יהודית אינה נמדדת בחומר שמחזיקים ביד ,אלא במשמעות שמעניקים לו. אפשר ליטול מן העולם שמסביב בלי לאבד את העצמיות כאשר יודעים להבחין בין שימוש לבין הזדהות. גאולה אינה בריחה מן העולם אלא תיקון העולם, נטילת מה שנגזל והשבתו למקומו הנכון. מי ששומר על זהותו מבפנים, אינו חושש .ממגע חיצוני שאינו נוגע לשורש נפשו :עיקר העניין:עיקר העניין הציווי לשאול שמלות מן המצרים אינו סתירה לכך שבני ישראל לא שינו את מלבושם, אלא אדרבה, הוא גילוי עומק של אותה נאמנות. שינוי מלבוש שנאמר במדרש הוא שינוי זהות, אימוץ תרבות וסמל חיצוני כדרך חיים. אבל נטילת שמלות כחלק מרכוש גדול, כתשלום שכר עבודה, כהענקה של יציאה מעבדות, או כחפץ שעובר שינוי ושימוש חדש, אינה שינוי מלבוש אלא תיקון עוול והעמדת ישראל כעם בן חורין. וכשם שבסנה נגלה אור שאינו מכלה, כך ביציאת מצרים נטל ישראל מן מצרים רכוש שאינו מטמא, מפני שהזהות לא נקבעת בבגד אלא בנשמה, והבגד .הולך אחר מי שלובש אותו ולא מי שתפר אותו