האם לווה שאינו יודע כיצד יפרע את חובו נחשב ל"רשע" ,והאם מצב זה פוסלו לעדות?

מצב זה פוסלו לעדות? ניצבים אנו מול מצוות התורה "אם כסף תלוה את עמי" ,מצווה שהיא יסוד הקיום של עולם החסד ,אך בתוכה מקופלת אחריות כבדה המוטלת על כתפי הלווה .בעולמנו ,שבו הלוואות

האם לווה שאינו יודע כיצד יפרע את חובו נחשב ל"רשע" ,והאם מצב זה פוסלו לעדות? ניצבים אנו מול מצוות התורה "אם כסף תלוה את עמי" ,מצווה שהיא יסוד הקיום של עולם החסד ,אך בתוכה מקופלת אחריות כבדה המוטלת על כתפי הלווה .בעולמנו ,שבו הלוואות וגמ"חים הפכו לדבר שבשגרה ,מתעוררת חקירה נוקבת החודרת אל נבכי המוסר והדין: האם אדם הלווה ממון מתוך דוחק ומצוקה ,אך בשעת המעשה אין לו מושג ברור מאין יבוא עזרו וכיצד ישיב את החוב ,כבר נכנס בשערי התואר המביש "רשע"? האם הרשעות תלויה רק במבחן התוצאה – כלומר ,כשאינו משלם בפועל – או שמא עצם הכניסה להתחייבות ללא כיסוי היא פשע מוסרי המכתים את האדם? שאלה זו אינה תיאורטית בלבד; היא נוגעת בשורש היושר האישי ובמעמדו ההלכתי של האדם בבית הדין .אם הוא נקרא רשע ,האם נאבד בו האמון וייפסל לעדות? בפרק זה נצא לברר את גבולות האחריות של הלווה ,את חומרת הראייה לנולד ,ואת המתח שבין חוסר ידיעה תמים לבין הטעיה וחילול השם. מתוך בירור חומרת האחריות המוטלת על הלווה ,אנו פונים אל פסוקי המקרא בפרשתנו ואל דברי דוד המלך בתהילים ,כדי לעמוד על רגע היווצרות התואר "רשע" ועל דקדוקי הלשון המלמדים אותנו את גבולות היושר. "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנשה לא תשימון עליו נשך" (שמות כב ,כד)

בספר תהילים (לז ,כא) כתב דוד המלך "לווה רשע ולא ישלם ,וצדיק חונן ונותן" מבארים המפרשים כי יש כאן הגדרה כפולה .לכאורה היה על הכתוב לומר "לווה ולא ישלם – רשע הוא" ,אך הקדמת המילה "רשע" למעשה אי-התשלום מלמדת כי קיימת זיקה עמוקה בין אופיו של האדם בשעת הלוואה לבין התוצאה הסופית. הגאון רבי יחזקאל לווינשטיין זצ"ל חידש "מביא ראיה מהפסוק ,דלכאורה היה צריך לכתוב 'לווה ולא ישלם רשע' ,ולמה נאמר 'לווה רשע ולא ישלם'? אלא דתיכף ומיד בשעת הלוואה נקרא רשע אם לווה מבלי לדעת איך ישלם ,וזהו כוונת הפסוק -שרשעותו מתחילה כבר ברגע נטילת הממון" מבאר המשגיח כי התואר "רשע" אינו פרס על כישלון עתידי ,אלא הגדרה של המעשה בהווה .אדם שלוקח אחריות ממונית ללא בסיס מציאותי לפרעונה ,הרי הוא פוגע ביושרה הבסיסית הנדרשת מן האדם ,ובכך הוא מכתים את עצמו בתואר רשע כבר מעת חתימת העסקה. בעל הפנים יפות (שמות כב ,כד) פירש "כי מצוות 'אם כסף תלוה' מניחה שהלווה הוא 'עמך', אדם ישר המשתתף בבניין העולם .אך לווה שאינו נותן דעתו על הפירעון ,הופך את המצווה של המלווה למכשול ,ומוציא את עצמו מכלל 'עמי' המנהגים בדרך ישרה" מבאר בעל הפנים יפות כי מצוות ההלוואה נועדה לעזור לעני לעמוד על רגליו ,ולא להטביע את המלווה בהפסדים .כאשר הלווה נוהג בחוסר אחריות ,הוא מחלל את המושג של גמילות חסדים והופך את הטוב לרע. רבי אברהם אבן עזרא (שמות כב ,כד) כתב "את העני עמך -שלא יחשוב הלווה כי כסף המלווה

196 םיטפשמ תשרפ

הוא כהפקר .ולכן הזהירה התורה את המלווה שלא יהיה כנושה ,אך מכלל הן אתה שומע לאו ,שעל הלווה מוטלת החובה הגמורה להיות נאמן בבריתו ובחובו" מבאר האבן עזרא כי היחסים בין המלווה ללווה הם ברית של אמון .לווה שאינו מתכנן את צעדיו מפר את האיזון העדין שהתורה ביקשה ליצור בין חסדו של המלווה לבין אחריותו של הלווה. מתוך דקדוקי המקרא המלמדים כי הרשעות עלולה לנבוט כבר ברגע נטילת הממון ,אנו פונים אל משנתם של חכמינו במסכת אבות .כאן מתברר כי היכולת לצפות את העתיד אינה רק חוכמה יתרה ,אלא היא המחיצה המפרידה בין הדרך הישרה לבין הדרך הרעה המדרדרת את האדם לתהום הרשעות. במשנה במסכת אבות (פרק ב משנה ט) כתב "צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם... רבי שמעון אומר הרואה את הנולד .צאו וראו איזוהי דרך רעה שיתרחק ממנה האדם ...רבי שמעון אומר הלווה ואינו משלם ,שנאמר 'לווה רשע ולא ישלם'" מבארת המשנה כי התיקון המידותי של האדם תלוי ביכולת ההתבוננות שלו .רבי שמעון קושר בקשר בל ינתק בין חוסר הראייה של הנולד לבין המעמד המוסרי של הלווה .מי שאינו נותן דעתו על יום המחר ,סופו שימצא עצמו במצב של "לווה ולא ישלם" ,ומכאן שהשורש של הדרך הרעה הוא העצימת עיניים מן המציאות העתידית בשעת המעשה. רבינו יונה (אבות פרק ב משנה ט) פירש "כתב כי הדרך הרעה היא הפך הדרך הישרה .ולקח דבר אחר שיש לאדם להראות את הנולד ,ומי שאינו רואהו אינו מתרחק מדרך רעה ,כמו הלווה ואינו משלם ,שבשעת הלוואה היה לו לחשוב ולראות אם יוכל לפרעו כשיגיע זמן הפירעון .ואם לא יכיר בשלו כי יהיה בידו יכולת ,לא ילווה עתה משום דוחק שהיה לו ...כי מתחלה היה לו לעיין במה יפרעהו" מבאר רבינו יונה כי האחריות המוסרית מתחילה הרבה לפני מועד הפירעון .גם אם האדם נמצא במצוקה איומה וזקוק לממון כחיי נפש ,אין הדוחק מתיר לו ללוות כספים שאין לו דרך ריאלית להחזירם .לשיטתו ,אדם כזה נקרא "רשע" לא בגלל שאין לו כסף לשלם – שהרי אנוס הוא – אלא בגלל הפשיעה הראשונית בשיקול הדעת, שהעז לקחת על עצמו התחייבות שאינה בהישג ידו. בגמרא במסכת בבא מציעה (דף עה עמוד ב) כתב "כל מי שיש לו מעות ומלווה אותם שלא בעדים ,עובר משום 'ולפני עיוור לא תיתן מכשול' .וכן הלווה שאינו משיב את החוב ,הרי הוא גוזל את המלווה ונועל דלת בפני לווים" מבארת הגמרא את ההשלכות החברתיות של התנהגות הלווה .כאשר אדם לווה ללא אחריות ,הוא לא רק פוגע במלווה הספציפי ,אלא הוא מחריב את מוסד החסד הכללי .הרשעות שבמעשהו טמונה בכך שהוא גורם לאנשים טובים להפסיק להלוות לאחרים ,ובכך הוא הופך ל"מכשול" המונע את קיום מצוות "אם כסף תלוה" בעולם. רבינו עובדיה מברטנורא (אבות פרק ב משנה ט) ביאר "לווה רשע ולא ישלם -הלווה מן האדם כלווה מן המקום .וטעם הרשעות הוא מפני שגרם למלווה להפסיד ממונו במקום שביקש לעשות מצווה .ועל כן מי שאינו מעיין בנולד אם יוכל לפרוע ,הרי הוא פוגע במידת האמת שהעולם עומד עליה" מבאר הברטנורא כי הלוואה היא מעשה דתי וחברתי גם יחד .המלווה

197

גם לנשמה מגיע אוכל

נותן מכוח מצוות השם ,והלווה שמנצל זאת בחוסר אחריות נחשב כמי שפוגע בתוכנית האלוקית של עולם החסד .הראייה לנולד היא הכלי שבו האדם מוכיח כי הוא שותף נאמן לדרך הישרה. מתוך יסודות המשנה המעמידים את הראייה לנולד כעמוד התווך של היושר ,אנו באים אל היכלם של הראשונים והאחרונים .כאן אנו מוצאים את הבירור הנוקב על גבולות האחריות האישית ,המלמדנו כי המצוקה והדוחק אינם מהווים היתר להפקרות ממונית ,וכי אדם נמדד בנאמנותו לדיבורו עוד בטרם יצא הכסף מידו. רבינו יונה מגירונדי בספרו פירוש על מסכת אבות (פרק ב משנה ט) חידש "ביאר כי גם אם האדם נמצא במצוקה קשה מאוד ודחוק לו השעה ביותר ,אסור לו להסתכל על צרת השעה וללוות אם אינו יודע בבירור שידו משגת לפרוע .וכתב שאף על פי שבזמן הפירעון הוא אנוס ואין לו במה לשלם ,מכל מקום רשע הוא ,כיוון שמלכתחילה עשה שלא כהוגן. שהרי מתחילה היה לו לעיין במה יפרעהו ,ומי שאינו עושה כן ,הרי הוא כגזלן בידוע" מבאר רבינו יונה יסוד מבהיל :אין מושג של "אונס" הפוטר מהתואר רשע אם תחילתו של המעשה הייתה בפשיעה .האדם אינו יכול לטעון "אין לי" ביום הפירעון ,אם ביום הלוואה הוא עצם את עיניו מלראות את המציאות .האחריות על הממון היא אחריות מוחלטת ,והדוחק האישי אינו מצדיק סיכון של ממון חברו. רבינו אשר ,הרא"ש (בפירושו למסכת בבא מציעה פרק ה) פירש "כי הלווה צריך להיזהר בנכסי חברו יותר מנכסי עצמו .והלווה מבלי דעת איך יפרע ,הרי הוא מפר את האמון שהתורה ביקשה לכונן במצוות 'אם כסף תלוה' .ורשעותו היא במה שגורם למלווה רעה תחת טובה, שהמלווה רצה להחיותו והוא מחריב את ביתו של המלווה בחוסר אחריותו" מבאר הרא"ש כי הרשעות נובעת מהכרת הטוב הפגומה .התורה ציוותה על המלווה לעזור לעני ,אך העני מצדו חייב לנהוג בזהירות יתרה כדי שלא יימצא גוזל את מי שביקש להטיב עמו .הפגיעה במלווה היא פגיעה במידת החסד העולמית. הרמב"ם (הלכות מלווה ולווה פרק א הלכה ג) כתב "אסור לאדם ללוות אלא אם כן יש לו במה לפרוע ,או שיש לו מלאכה או עסק שאפשר שירוויח בהם כדי לפרוע .ואם לווה ואינו משלם מחמת שאינו רוצה ,או שפשע ולא עיין בנולד ,הרי זה עובר בלא תעשה של 'לווה רשע ולא ישלם'" מבאר הרמב"ם כי חובת הבדיקה המוקדמת היא חלק בלתי נפרד מדיני הממונות של התורה .לא נדרש מהאדם שיהיה לו הכסף מזומן תחת ידו ברגע ההלוואה ,אך נדרש שיהיה לו "מסלול פרעון" ריאלי .לקיחת הלוואה ללא מסלול כזה היא מעשה רשעות המנוגד לציווי התורה על יושר ואמת. המאירי (מסכת בבא מציעה דף עה) חידש "שהלווה שאינו מעיין בנולד נקרא רשע משום שמוציא את הממון מיד הבעלים בדרכי מרמה .שהרי המלווה נותן לו על דעת שיחזיר לו לזמן פלוני ,והוא יודע בלבו שאין לו מאין ,ונמצא שמשיג את הממון בטעות ובגניבת דעת, וזהו שורש הרשעות" מבאר המאירי כי הבעיה אינה רק חוסר התשלום העתידי ,אלא הרמייה

198

םיטפשמ תשרפ

המלווה את רגע ההלוואה .השתיקה של הלווה בשעה שהוא יודע שאין לו מאין לפרוע, נחשבת כהצגת מצג שווא בפני המלווה ,ודינו כמי שגזל את דעת המלווה ואת ממונו. מו"ר הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצוק"ל בספרו שו"ת שבט הלוי (חלק יא סימן שיז) כתב "לעורר נגד מה שנוהגים בדור שלנו ללוות כסף בלי לדעת מאיפה ישלם ,ובאים לידי לווה רשע ולא ישלם .שדיוק המקרא מלמד כי לא רק כשאינו משלם רעתו רעה ,אלא כבר בשעת הלוואה הריהו רשע .ולרוב פעמים הדבר נעשה גם דרך הטעייה של המלווה בהבטחות שאינן קיימות ,ונכנס בגדר איסור לגנוב דעת הבריות אפילו של גויים" מבאר בעל ה"שבט הלוי" כי הבעיה בדורנו אינה רק כלכלית אלא שורשית-מידותית .הוא מתאר מציאות שבה אנשים רוצים להרחיב את דירתם או לקנות חפצי מותרות מבלי שיש להם מקור הכנסה אמין, ותולים את תקוותם ב"מלווים" מבלי לחשוב על יום הפקודה .לשיטתו ,אדם כזה מחלל את האמון הבסיסי שבין אדם לחברו ופועל בדרכי מרמה. עוד הוסיף בשו"ת שבט הלוי (שם) וביאר "וזה קורה גם במנהלי ישיבות ומוסדות שאין להם רק מעט ,ובונים ומכלכלים מכספם של אחרים ,וסופם או שנעשים אינם משלמים, או שנעשים נע ונד ממדינה למדינה ומאבדים הכסף וגם תורתם .והרבה פעמים נכנס בגדר חילול ה' ,ועל כן מצווה גמורה להיזהר בזה" מבאר הרב את ההשלכות הנוראות של חוסר האחריות הממונית .גם כשמדובר במטרות נעלות כמו החזקת תורה ,אין המטרה מקדשת את האמצעים אם הם כרוכים בסיכון ממון הזולת ללא כיסוי .התוצאה של "לווה רשע" כזה היא חילול שם שמיים ,כאשר עולם התורה נתפס כמי שאינו מקפיד על יושר במשא ומתן. רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל בסידור הליכות שלמה (הלכות תפילה ,פרק יח) חידש "כי מי שלוקח הלוואה על דעת ש'השם יעזור' מבלי שיש לו דרך טבעית להשגה ,אינו נחשב כבעל ביטחון אלא כפושע .שכן הביטחון בהשם נאמר על פרנסתו של האדם עצמו ,אך אין אדם רשאי 'לבטוח' על חשבון ממונו של חברו ,ובכך הוא עובר על איסור רשעות בנטילת הממון" מבאר הגרש"ז אוירבך חילוק דק ויסודי במידת הביטחון .הביטחון הוא כלי לעבודה אישית, אך הוא אינו יכול לשמש כערובה לפרעון חובות לאחרים .אדם שלווה על סמך נס ,נקרא רשע משום שחובת הראייה לנולד דורשת ממנו אחריות אנושית בסיסית מול המלווה. רבי חיים קנייבסקי זצוק"ל בדרך אמונה (הלכות מלווה) ביאר "כי לווה שאינו יודע בשעת הלוואה איך יפרע ,אף אם סופו ששילם בדרך נס ,הרי בשעת הלוואה עבר על דברי חכמים. אלא שצריך לעיין אם נפסל לעדות מחמת כן ,שכן ייתכן שרבים טועים בזה וחושבים שזהו דרך העולם ,ובמקום שאין ידיעה בחומר האיסור אין פוסלים לעדות מיד" מבאר מרן שר התורה את המתח שבין המעמד המוסרי למעמד ההלכתי-משפטי .בעוד שהאדם נחשב כמי שפעל ברשעות מוסרית ,הרי שלגבי פסלות לעדות יש להוכיח שהאדם ידע שהוא עובר על איסור תורה ,ובדורנו שבו התופעה נפוצה ,ייתכן שרבים נחשבים כ"שוגגים" בעניין זה. מתוך דברי הפוסקים שהתריעו מפני חילול השם הכרוך בסיכון ממון הזולת ,אנו באים לברר את המציאות המורכבת של דורנו – דור של גמ"חים וגלגולי חובות .כאן אנו נדרשים

199

גם לנשמה מגיע אוכל

לבחון האם ההסתמכות על מערכת החסד הקהילתית מהווה תחליף ראוי ל"ראיית הנולד", או שמא היא רק מעצימה את חומרת הרשעות שבנטילת חוב ללא כיסוי. מרן שר התורה הגר"ח קנייבסקי זצוק"ל פסק "כי אותם שלווים ואינם יודעים מאיפה יחזירו ,הגם שעושים שלא כהוגן ,אין נפסלים לעדות .והטעם הוא כיוון שאנשים אינם יודעים את חומר האיסור וחושבים שכל עוד בכוונתם לשלם אי פעם אין זה נחשב רשעות .ועוד, שיש שסומכים על כך שיגלגלו את החוב מגמ"ח לגמ"ח ,ובטעותם הם רואים בכך דרך פירעון" מבאר הגר"ח קנייבסקי לימוד זכות הלכתי על הלווים .למרות שמבחינה מוסרית ודאי שאין זו הדרך הישרה ,הרי שלגבי דיני עדות ,הדורש רשעות מובהקת מתוך הכרת האיסור ,אין לפסול אותם .ההסתמכות על ה"גלגול" הבא מייצרת אצל הלווה אשליית פירעון המונעת ממנו להיחשב כמי שמתכוון לגזול במוצהר. הגאון רבי ניסים קרליץ זצ"ל בספרו חוט שני (הלכות ריבית ומלווה) חידש "כי אדם הלווה מגמ"ח על דעת שיפרע מגמ"ח אחר ,אם הדבר נהוג ומקובל באותו מקום ויודע שימצא ממי ללוות כדי לפרוע לראשון ,אין זה נחשב 'לווה רשע ולא ישלם' בדרגתו החמורה .שהרי בסופו של דבר המלווה הראשון יקבל את ממונו בזמן .אולם ,המלווה האחרון תמיד נשאר בסיכון, ועל כן על הלווה לדאוג שבסוף השרשרת תהיה הכנסה ממשית" מבאר בעל ה"חוט שני" כי "ראיית הנולד" יכולה לכלול גם אמצעים זמניים של גלגול כספים ,בתנאי שיש בהם ממשות. אך הוא מזהיר כי חיים המבוססים אך ורק על חובות ללא בסיס של פרנסה בסופם ,הם חיים בצל איסור ,והאדם מהלך על חבל דק שבין חסד לגזל. רבי אליהו אליעזר דסלר בספרו מכתב מאליהו (חלק ג) ביאר "כי לווה שסומך על הגמ"חים מבלי לעשות השתדלות לפרנסה ,הריהו כמי שחי על חשבון הכלל בדרכי מרמה .שהרי הוא משתמש בממון שנועד לעזור לאנשים בשעת דחקם ,והופך אותו להון אישי קבוע .וזוהי פגיעה אנושה במידת האמת ,שכן האדם מרמה את עצמו ואת סביבתו כאילו יש לו בעוד שאין לו כלום" מבאר הרב דסלר את הפן המוסרי-פנימי .הגמ"חים נועדו להיות "גשר" למצבי חירום ,ולא דרך חיים של מותרות .הסתמכות עיוורת עליהם ללא תוכנית כלכלית היא בריחה מאחריות ,והיא עומדת בסתירה מוחלטת לדרישת המשנה להיות "רואה את הנולד". רבי אשר וייס בשו"ת מנחת אשר (חלק א סימן קו) כתב "בדורנו שיש מוסדות גמ"ח מסודרים, לווים רבים סומכים על כך שביום הפירעון יוכלו ללוות ממקום אחר .הגם שיש בזה דוחק גדול ,מכל מקום כיוון שזו המציאות המצויה ,אין לקרוא ללווה כזה רשע הפסול לעדות. אולם חובה על המלווים והגמ"חים לבדוק היטב למי הם נותנים ,כדי שלא יסייעו בידי עוברי עבירה הנכנסים לחובות שאין להם סוף" מבאר הרב וייס את האחריות המשותפת .אין לפסול את הלווים בנקל ,אך יש לעורר את המודעות הציבורית לכך שגלגול חובות אינו "היתר" ללוות ללא חשבון .ה"ראיית הנולד" של הלווה צריכה להיות כנה ואמיתית ,ולא רק הישענות על טוב ליבם של אחרים שתבוא על חשבון המלווה הראשון. מתוך הבירור המוסרי על גדרי ה"ביטחון" המוטעה והסתמכות על מערכת הגמ"חים ,אנו

200

םיטפשמ תשרפ

יורדים אל עמק השווה של חיי המעשה .כאן מתנגשת חובת היושר המוחלטת עם צורכי החיים הדוחקים ביותר במגזר הדתי והחרדי – השאת הילדים ורכישת קורת גג. נפקא מינא ראשונה היא השאלה הכואבת של נישואי ילדים .הורים רבים חשים מחויבות מוסרית ודתית להשיא את ילדיהם בכבוד ,גם כשאין ידם משגת .לאור דברי רבינו יונה והשבט הלוי ,עולה כי גם למטרה נעלה זו אין היתר ללוות כספים ללא "ראיית הנולד" של מקור פירעון ברור .הלכה למעשה ,הורה שנוטל חובות כבדים מבלי שיש לו הכנסה המאפשרת החזר ,או לפחות נכס שניתן לממש ,נכנס לגדר "לווה רשע" .חובת החסד כלפי הילד אינה יכולה לבוא על חשבון גזל המלווה .לכן ,הדרכת הפוסקים היא ללוות רק סכומים שניתן לעמוד בהחזרם החודשי ,ולהעדיף צמצום בהוצאות החתונה על פני חיים בצל חובות שאין להם כיסוי. נפקא מינא שנייה נוגעת לרכישת דירה והרחבתה .בדורנו ,שבו מחירי הדיור מאמירים, רבים מתפתים ללוות סכומי עתק מתוך מחשבה ש"יהיה טוב" .למדנו כי חובת האדם להיות "רואה את הנולד" מחייבת אותו לבצע תחשיב ריאלי של יכולת ההחזר .אדם שקונה דירה מעבר ליכולתו וסומך על נס או על גלגולים אינסופיים ,עובר על דברי חכמים .אולם ,כפי שפסק הגר"ח קנייבסקי ,כיוון שרבים טועים בזה וסבורים שזו הדרך היחידה להגיע לדירה, אין הם נפסלים לעדות ,אך עליהם לדעת שהם מהלכים על גבול הרשעות הממונית. השלכה שלישית עוסקת ביושר מול המלווה .אדם המבקש הלוואה ומרגיש שסיכויי הפירעון שלו קלושים ,מחויב על פי המאירי והשבט הלוי לגלות זאת למלווה .אם המלווה מסכים להלוות בכל זאת ,מתוך ידיעה שהכסף עלול שלא לחזור (כגון במתנה מוסווית או הלוואה לסיכון גבוה) ,פוקע התואר "רשע" מהלווה .אך אם הלווה מציג מצג שווא של אמינות וכושר פירעון בשעה שאין לו כזה ,הרי הוא גוזל דעת הבריות ונוטל ממון במרמה. נפקא מינא רביעית היא לגבי מנהלי מוסדות וגבאי צדקה .האחריות עליהם כפולה ומכופלת .כפי שהתריע השבט הלוי ,בניית בנייני פאר למוסדות תורה מכספים שלווים ללא כיסוי עלולה להוביל לחילול השם ולחורבן המוסד .עליהם לזכור כי התורה אינה חפצה ב"מצווה הבאה בעבירה" של אי-תשלום חובות ,וכי היושר הממוני קודם לכל הרחבה פיזית של הישיבה או המוסד. מתוך בירור גדרי המעשה והשלכותיהם על חיי היום-יום ,אנו עולים אל קומת המחשבה וההשקפה ,כדי להתבונן בעומק המושג "לווה רשע" כפגיעה רוחנית בשורש קיומנו. התורה מלמדת אותנו שכל משא ומתן של אדם עם חברו הוא בבואה של הקשר שלו עם בוראו .כאשר אדם לווה ממון ,הוא יוצר ברית של אמון .הברית הזו אינה רק הסכם ממוני יבש ,אלא היא עדות לכך שהעולם נשען על מידת האמת .הלווה שאינו נותן דעתו על הפירעון ,אינו רק פוגע בכיסו של המלווה; הוא מחליש את היסוד המוסרי של החברה כולה .ברגע שבו האדם מוכן להסתכן בממון חברו כדי למלא את רצונו באותו הרגע – בין אם מדובר בדוחק אמיתי ובין אם במותרות – הוא מציב את ה"אני" שלו מעל ה"אמת" .זוהי

201

גם לנשמה מגיע אוכל

תמצית הרשעות במחשבה היהודית :העדפת האינטרס האישי המיידי על פני המחויבות המוחלטת ליושר ולדיבור שיצא מן הפה. זאת ועוד ,התואר "רשע" המודבק ללווה שאינו רואה את הנולד ,בא ללמדנו על מהות הבחירה החופשית .האדם נדרש להיות מושל ברוחו ולא להיסחף אחר הלחץ החברתי או החרדה הקיומית .ה"ראייה לנולד" היא הביטוי העליון של צלם האלוקים שבאדם – היכולת להתעלות מעל הרגע הנוכחי ולבחון את השלכות מעשיו בעתיד .לווה שפועל מתוך דחף של "דוחק השעה" מבלי להתבונן ביום המחר ,מתנהג כמי שאינו מאמין בהשגחה ובחוקיות המוסרית של העולם .הוא מנסה "לגנוב" את המציאות ,אך בסופו של דבר הוא גונב את שלוות נפשו ואת מעמדו כצדיק החונן ונותן .הרחבה רעיונית זו מבהירה לנו שהיושר הממוני אינו רק צורך חברתי ,אלא הוא הדרך שבה האדם מקדש שם שמיים ומראה כי חתימת ידו ודיבורו הם קודש. מתוך ההבנה כי היושר הממוני הוא השתקפות של עולם האמונה ,אנו מעפילים אל בירור דק ועמוק ביסודות הביטחון .כאן אנו נדרשים להבחין בין הביטחון האמיתי בבורא ,המעניק לאדם כוח ועוצמה ,לבין ה"הפקרות" המתחפשת לחסידות ,שבה האדם משליך את יהבו על הנס תוך שהוא מסכן את ממון זולתו. הטעות הנפוצה בענייני הלוואות היא המחשבה כי "השם יעזור" ו"יהיה טוב" הם תחליף לראייה מפוכחת של המציאות .אולם ,המחשבה התורנית מלמדת כי הביטחון האמיתי אינו פוטר את האדם מהתנהלות אנושית ישרה ,אלא אדרבה – הוא מחייב אותה .אדם הבוטח בבורא באמת ,יודע כי פרנסתו קצובה לו מראש השנה ,ולכן הוא אינו זקוק ליטול הלוואות שאין לו דרך להחזירן ,שהרי הוא מאמין שמה שמגיע לו יגיע אליו בדרכי היתר ובנחת. הלוואה ללא כיסוי היא למעשה ביטוי של חוסר ביטחון; היא ניסיון "לדחוק את השעה" ולחטוף ממון שאינו שייך לאדם באותו הרגע ,תוך תקווה שהשגחה תכסה על חוסר אחריותו. יתרה מכך ,האמונה מולידה אחריות .מי שמאמין כי הקב"ה מקפיד על "ממון ישראל", מבין כי הממון שקיבל מחברו בהלוואה הוא פיקדון מקודש .הביטחון אינו יכול לשמש כתירוץ לפגיעה בזולת .ה"פרוטה דרב יוסף" שבנפש הלווה צריכה להיות הידיעה שקידוש השם הגדול ביותר נעשה דווקא בתוך גדרי הטבע והיושר הממוני .לכן ,לווה המכלכל צעדיו בתבונה ורואה את הנולד ,הוא המאמין האמיתי – הוא בוטח שהקב"ה ייתן לו את היכולת לפרוע ,ולכן הוא נזהר שלא להתחייב מעבר ליכולתו .סוד האמונה בנטילת הממון הוא הידיעה כי השכינה שורה בין המלווה ללווה רק כאשר שניהם פועלים במידת האמת והאחריות. מתוך ההכרה כי הביטחון האמיתי בבורא מצמיח אחריות ולא בריחה ממנה ,אנו באים אל שכלול הקומה המוסרית של האדם – בניית אישיות שדיבורה הוא עוגן וחתימת ידה היא ברית. מעלת ה"עמידה בדיבור" ביהדות אינה רק עניין של נימוס חברתי ,אלא היא שורש קדושת האדם .כאשר אדם לווה ממון וקובע זמן לפירעון ,הוא יוצר מציאות רוחנית חדשה .ככל

202

םיטפשמ תשרפ

שהוא נזהר ללוות רק מתוך "ראיית הנולד" ,כך הוא שומר על שלמות נפשו .אדם החי בחובות שאין להם קץ ,שאין לו מושג מאין יבוא עזרו ביום הפקודה ,גוזר על עצמו חיי רדיפה וחרדה. השלווה הנפשית והרוחנית של האדם תלויה במידת היכולת שלו להביט למלווה בעיניים בקומה זקופה .לווה שפועל באחריות זוכה לא רק לממון ,אלא למתנת היושר – הידיעה שהוא אדם אמין ,שדבריו אינם נזרקים לרוח ושרכושו של חברו בטוח תחת ידו. זאת ועוד ,הרגישות המוסרית תובעת מהלווה להבין שכל איחור או אי-תשלום הנובעים מחוסר אחריות ראשוני ,פוצעים את נפשו של המלווה ומקררים את הלהט של עשיית החסד בעולם .המשא המוסרי המונח על כתפי הלווה הוא להיות שותף בבניין עולם של אמון .ככל שהלווה מקפיד על "ראיית הנולד" ,הוא מעצב את אישיותו כבעל חסינות רוחנית ,שאינו מתפתה לדחפים רגעים של דוחק ,ובכך הוא זוכה לברכת השם השורה בנכסיו של מי שנושא ונותן באמונה. מתוך בירור שבילי ההלכה ומעמקי המחשבה ,אנו חותמים את מסענו בתובנות המאירות את דרך הישר בשוק החיים הסוער .למדנו כי האחריות המוטלת על הלווה אינה מתחילה ביום הפירעון ,אלא כבר ברגע שבו הוא מושיט את ידו ליטול את ממון חברו .התובנה המעשית לחיינו היא ש"ראיית הנולד" אינה בגדר המלצה לזהירים בלבד ,אלא היא תנאי יסודי בזהותו של האדם כ"עמי" – כחלק מעם מקדשי שמו של הבורא ביושר ובאמת .עלינו להשריש בקרבנו את ההכנה הראויה לכל התחייבות ,להעדיף את חירות הנפש שבצמצום על פני כבלי החובות שאין להם כיסוי ,ולדעת כי הממון שניתן לנו בהלוואה הוא מבחן לנאמנותנו ולעומק אמונתנו.

עיקר העניין: בסיומו של הבירור המרתק ,מתגלה לנו כי ההבדל בין "צדיק חונן ונותן" לבין "לווה רשע" טמון בנקודת המבט :האם האדם רואה רק את צורך השעה שלו ,או שהוא רואה את ברית האמת המחברת בינו לבין חברו וקונו .עיקר העניין הוא שחובת הראייה לנולד היא הגשר שבין דוחק המציאות לקדושת המעשה .אדם הלוקח הלוואה מתוך אחריות ומחשבה תחילה ,הופך את הממון הגשמי לכלי של ברכה ואמון ,ובכך הוא מקיים את רצון התורה שיהיה "עמך" – שותף בלב ובנפש לעולם של חסד .אף שפסק מרן שר התורה כי אין נפסלים לעדות מחמת חוסר הידיעה בדורנו ,הרי שהשאיפה המוסרית שלנו היא לעמוד בקומה זקופה מול כל אדם, לנהוג בנכסי אחרים בזהירות יתרה מבנכסינו שלנו ,ולזכור כי חותם האמת של האדם נחקק בשעה שהוא משיב את חובו בשלמות ובזמן ,מתוך שלווה של מי שראה את הנולד והלך בדרך הישרה.

203

גם לנשמה מגיע אוכל