איך יתכן שאדם שחפר בור נמוך שטוח וחייב על הנזקים שאירעו כתוצאה מהבור ,ואילו היה מעמיק את הבור היה פטור על הנזקים?

כתוצאה מהבור ,ואילו היה מעמיק את הבור היה פטור על הנזקים? עומדים אנו משתוממים אל מול פלאי תורתנו הקדושה ,המאירה עיניים בחוקיה הנשגבים, ומוצאים אנו את עצמנו בלב סוגיה המרעישה את אמות הסיפים של ההיגיון האנושי הפשוט.

איך יתכן שאדם שחפר בור נמוך שטוח וחייב על הנזקים שאירעו כתוצאה מהבור ,ואילו היה מעמיק את הבור היה פטור על הנזקים? עומדים אנו משתוממים אל מול פלאי תורתנו הקדושה ,המאירה עיניים בחוקיה הנשגבים, ומוצאים אנו את עצמנו בלב סוגיה המרעישה את אמות הסיפים של ההיגיון האנושי הפשוט. הלב מחשב להבין ,והדעת מבקשת פשר :הייתכן כי אדם העושה מעשה רע ויוצר מכשול קטן ותמים לכאורה ,יישא בעול התשלומים ובאחריות כבדה ,ואילו חברו ,שהגדיל לעשות והעמיק את הבור לכדי סכנת מוות ממשית ,ימצא את עצמו פטור ומשוחרר מאותה אחריות עצמה? הרי לכאורה דרכי המשפט היו צריכות להורות שכל המרבה בנזק ובסכנה – מרבים עליו בחומרה ,והנה באה ההלכה והופכת את הקערה על פיה במבט ראשון .כיצד מתיישבת הדעת עם מציאות שבה העמקת הבור והפיכתו למלכודת מוות היא היא המקנה לחופר חסינות מפני תשלומי נזקי כלים?

124 םיטפשמ תשרפ

השאלה זועקת מבין דפי הגמרא ומבקשת מאיתנו לצלול לעומק הבנת גדרי הנזק ,האחריות האישית של המזיק אל מול חובת הזהירות של הניזק ,ולחפש את אותה נקודה פנימית שבה מתאחדים הדין והצדק האלוקי לכדי שלמות אחת המאירה את דרכנו. הנה הדברים כפי שהם עולים מתוך אותיותיה של התורה הקדושה בפרשתנו ,שם הונחו היסודות לכל דיני המזיקין ,בביאור מפרשי התורה אשר מפיהם אנו חיים" :כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור ולא יכסנו ונפל שמה שור או חמור בעל הבור ישלם כסף ישיב לבעליו והמת יהיה לו" (שמות כא ,לג-לד)

בפסוקים אלו חקקה התורה את גדרי האחריות של האדם על המכשולים שהוא יוצר ברשות הרבים ,ומכאן אנו למדים את שורשי הדינים המפרידים בין נזקי חיים לנזקי רכוש. רש"י (שמות כא ,לג) כתב "שור ולא אדם ,חמור ולא כלים" מבאר רש"י את גזירת הכתוב הממעטת את נזקי הכלים מחיובי בור ,ומלמדנו שעל אף שהבור גרם לנזק ,בעל הבור אינו חייב בתשלומי הכלים שנשברו בתוכו. רבי אברהם אבן עזרא (שמות כא ,לג) כתב "וכי יפתח איש בור ,שהיה כסוי ,או כי יכרה, בתחילה .והזכיר שור או חמור ,והוא הדין לכל בהמה ,רק הזכיר הכתוב הווה" מבאר האבן עזרא כי התורה נקטה בדוגמאות המצויות בחיי היום-יום ,ומתוך כך אנו למדים את גדרי החיוב על היצורים החיים שדרכם ליפול ,וממילא נגזר המיעוט של הדברים שאינם חיים. הרמב"ן (שמות כא ,לג) כתב "והזכיר הכתוב בשור וחמור המיתה ,וכן בבור המיתה והנזקין, ולפיכך אמר בעל הבור ישלם" מבאר הרמב"ן שהכתוב כורך יחד את עניין המיתה והנזקין בפסוק אחד ,ומכאן עולה התמיהה על היחס ביניהם ,כפי שעולה בשיטת הירושלמי המבחינה בין עומק הבור לסוג הנזק שנגרם. החזקוני (שמות כא ,לג) כתב "וכי יפתח איש בור ,מגיד שעל פתיחת בור הוא חייב ,ואין צריך לומר על כריית בור" מבאר החזקוני שהאחריות המשפטית והמוסרית נובעת מעצם יצירת התקלה או חשיפתה ,מבלי לחלק בין יוצר התהום למגלה אותה. הספורנו (שמות כא ,לג) כתב "ונפל שמה שור ,בדרך הילוך ,שלא יראה את הבור" מבאר הספורנו שעיקר החיוב על הבור מוטל במקום שבו הניזק הולך לתומו ואינו מבחין במכשול, דבר המעורר מחשבה על ההבדל בין בעל חיים לבין כלי שאינו נע מעצמו. הכלי יקר (שמות כא ,לג) כתב "כי יפתח איש בור ,לפי שהבור הוא תקלה והיה לו לכסותו, והתורה חייבה על הרשלנות הזאת" מבאר הכלי יקר ששורש הדין נעוץ בחובת הזהירות והשמירה על המרחב הציבורי ,ומכאן אנו באים לדון בשאלת גבולות האחריות בבור המזיק לעומת בור הממית. כדי לעמוד על שורשי הדברים ולראות כיצד התפתחו הדברים בבית המדרש של התנאים והאמוראים ,עלינו להטות אוזן לדברי חז"ל הקדושים ,אשר ברוח קודשם דייקו מכל אות ותג את גדרי החיוב והפטור במלאכת הבור.

125

גם לנשמה מגיע אוכל

בתלמוד ירושלמי (מסכת בבא קמא פרק ה הלכה ו) כתב כתיב 'כי יפתח איש בור ,וכי יכרה איש בור' ,ודרשינן :אחד בור של מיתה ,ואחד בור של נזקין ,אמר רבי יצחק אחד בור של מיתה ואחד בור של נזקין ,שניהם ממקרא אחד נתרבו כאשר אתה בא לבור של מיתה אתה אומר פטור על הכלים ,וכאשר אתה בא לבור של נזקים אתה אומר חייב על הכלים מבאר התלמוד הירושלמי את החילוק המדהים והמפתיע ,לפיו התורה ריבתה את שני סוגי הבורות כאחד, אך חילקה ביניהם לעניין תוצאת הנזק .בבור עמוק שראוי להמית ,התורה פטרה על הכלים, אך בבור שטוח שאינו ראוי להמית אלא רק להזיק ,שם דוקא החמירה התורה וחייבה את בעל הבור לשלם על הכלים שנשברו בו. בגמרא במסכת בבא קמא (דף נג עמוד ב) כתב שור ולא אדם ,חמור ולא כלים .אמר רב :לעניין מיתה פטור ,ולעניין נזקין חייב .ושמואל אמר :לעניין מיתה פטור ,ואפילו לעניין נזקין נמי פטור מבארת הגמרא את המחלוקת היסודית בשאלת היקף הפטור של "ולא כלים" .לדעת רב ,הפטור של התורה נאמר רק כאשר הבהמה מתה בבור ,אך אם רק ניזוקה ,חייב גם על הכלים .לעומתו שמואל סובר שהפטור הוא גורף ,ובעל בור לעולם אינו משלם על נזקי כלים. בגמרא במסכת בבא קמא (דף כח עמוד ב) כתב כי אמריתה קמיה דשמואל ,אמר לי :מכדי אבנו וסכינו ומשאו מבורו למדנו ,וכולן אני קורא בהן שור ולא אדם ,חמור ולא כלים ,והני מילי לעניין קטלא ,אבל לעניין נזקין אדם חייב וכלים פטורים מבארת הגמרא את עמדתו של שמואל ,המדגיש שכל המזיקים הנלמדים מדין בור כפופים לאותו מיעוט של התורה. כאן מונח היסוד לקושיית הראשונים על הירושלמי ,שכן מדברי שמואל בבבלי עולה שאין מקום לחייב על כלים בשום סוג של בור ,ובכך נפתח הפתח לבירור העמוק של ההבדל בין התלמודים. רש"י (מסכת בבא קמא דף נב עמוד ב) כתב חמור ולא כלים -אם נפל הוא וכלים עמו ומת החמור ונשברו הכלים ,על החמור חייב ועל הכלים פטור מבאר רש"י את פשטות דברי הבבלי ,שהתורה קבעה גזירת הכתוב ברורה הממעטת את הכלים מכלל תשלומי בור ,מבלי לחלק בין סוגי הבורות השונים ,ובכך הוא מעמיד את שיטת הבבלי מול שיטת הירושלמי שהובאה לעיל. מתוך ים התלמוד ואמרות חז"ל ,אנו עולים אל דברי רבותינו הראשונים והאחרונים, מאורות העיניים ,אשר ברוח בינתם דלו את עומק הסוגיה ויישבו את הסתירות העולות מבין דפי הבבלי והירושלמי ,ופרסו לפנינו יריעה רחבה של הבנה ודיוק. הרשב"א (מסכת בבא קמא דף נג עמוד ב) כתב "דהבבלי חולק על הירושלמי ,והביא לזה ראיה מהגמרא בבבא קמא דף כח עב ...וכולן אני קורא בהן שור ולא אדם חמור ולא כלים" מבאר הרשב"א את ההתנגשות המפורשת שבין שני התלמודים ,וקובע כי סוגיית הגמרא בבבלי אינה מקבלת את החילוק של התלמוד הירושלמי .לשיטתו ,הבבלי סובר שהמיעוט של חמור ולא כלים הוא גורף ומוחלט ,ואין לחלק בין בור שיש בו כדי להמית לבור שאין בו כדי להמית, ובכל עניין יהיה בעל הבור פטור על נזקי הכלים. הרמב"ם (הלכות נזקי ממון פרק יב הלכה טז) כתב "אחד החופר בור עשרה ,או שהיה פחות

126

םיטפשמ תשרפ

מעשרה ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור ,נזוק חייב .נפל לתוכו כלי ונשבר ,בין בבור עשרה בין בבור פחות מעשרה פטור" מבאר הרמב"ם להלכה כשיטת הבבלי ,שאין כל הבדל בין עומק הבור לעניין פטור כלים .בכך הוא מכריע שדין התורה שמיעטה כלים בבור הוא גזירת הכתוב החלה על כל מציאות של בור ,בין אם הוא עמוק וקטלני ובין אם הוא רדוד ומזיק בלבד. הרא"ש (מסכת בבא קמא פרק ה סימן ו) כתב "והא דאמרינן בירושלמי דבבור פחות מעשרה חייב על הכלים ,הבבלי שלנו לא סבר הכי ,מדפטר בשמעתין בכלים בכל עניין" מבאר הרא"ש את שיטת הפסיקה המקובלת ,לפיה במקום שיש מחלוקת בין התלמודים ,אנו נוקטים כשיטת התלמוד בבלי שלנו .הוא מדגיש כי השתיקה של הבבלי מהחילוק של הירושלמי אינה מקרית ,אלא היא מבטאת תפיסה הלכתית חולקת המרחיבה את הפטור לכל סוגי הבורות. המאירי (מסכת בבא קמא דף נג עמוד א) כתב "כבר ביארנו שכלים בבור פטורים ,ומה שאמרו במערב בבור שאינו של מיתה שחייב עליהם ,אין אנו סומכין עליהם אלא כלים בבור לעולם פטור" מבאר המאירי בלשונו הזהב את הדחייה של שיטת בני ארץ ישראל (המערב) ,וקובע כי היסוד המשפטי של בור בנוי על כך שאין דרכה של התורה לחייב על כלים במקום שבו התקלה היא בקרקע ,וזאת ללא קשר למידת הסכנה שבבור. בעל משך חכמה (שמות כא ,לג) כתב "דהא דאמרינן שור ולא אדם חמור ולא כלים ,אף שהוא גזירת הכתוב ,יש בזה ענין מושכל שאדם בן דעת שישמור את עצמו ליפול לתוך בור שיש בו כדי להמית ,וכלים אין באים מעצמם אל הבור ,אלא שהאדם הביאם לשם, מה שאין כן בבעלי חיים שדרכם ללכת ,ואין בהם דעת לשמור עצמם .ולכן בבור שיש בו רק תשעה טפחים שאינו עמוק כל כך ,אם כן אין נזהר ממנו בן דעת ,ולא אוושי מילתא, והעוברים ושבים אינם מתייחסים אליו כאל מזיק רציני ,אלא כאגני דארעא .ואם כן הניזק לא אסיק אדעתיה להישמר ממזיק שכזה ,ולפיכך חייבה התורה את בעל הבור הזה בנזקי כלים .לעומת זאת ,בבור עשרה ,קלא אית ליה ,שכן בור מסוכן נמצא במקום ,ולכן הווה ליה לניזק למיזהר ,ומשלא נשמר מהיזק הבור ,פטור בעל הבור" מבאר בעל המשך חכמה את הסברה העמוקה שבשיטת הירושלמי ,ומעתיק את מרכז הכובד מחומרת המעשה של המזיק אל חובת הזהירות של הניזק .לשיטתו ,בבור עמוק ומסוכן ,האחריות עוברת אל הניזק שהיה עליו להישמר ממפגע כה בולט ,ולכן המזיק פטור .לעומת זאת ,בבור קטן ושטוח שאינו מעורר תשומת לב ,הניזק אינו אשם ברשלנותו ,ולכן האחריות חוזרת במלואה אל חופר הבור. בעל ערוך השולחן (חו"מ סימן תי סעיף ו) כתב "וכלים פטורים בבור ,אפילו לא הופקרו הכלים אלא נפלו מיד בעליהם .והטעם בזה ,מפני שהתורה אמרה שור וחמור ,והם בעלי חיים שיש להם חיות ,אבל כלים דוממים הם ,ואין דרך הבור להזיק לדומם אלא לחי" מבאר ערוך השולחן את המהות הפנימית של נזקי בור ,שעיקר עניינם הוא פגיעה בכוח החיים .הוא

127

גם לנשמה מגיע אוכל

מעמיק בהבנה שגזירת הכתוב של "חמור ולא כלים" אינה רק דין טכני ,אלא ביטוי לכך שהבור נחשב כגורם נזק רק כלפי יצורים הנעים מכוח עצמם ,ובכך הוא מחזק את שיטת הבבלי הפוטרת בכל עניין. רבי יעקב מליסא בספרו נתיבות המשפט (סימן תי סעיף ב) כתב "בבור פטור על הכלים משום דלאו איהו אזיק ליה ,אלא הממון הולך למקום הניזק ,ובבור הממון מונח במקומו והניזק בא אליו ,לכן לא חייבה תורה אלא בנזקי גופו של בעל חיים ולא בכלים" מבאר נתיבות המשפט את הגדר המשפטי המבדיל בין בור לשאר המזיקים .כיוון שהבור הוא מזיק פסיבי העומד במקומו ,התורה צמצמה את אחריות הבעלים רק לנזקים הישירים לגוף החי ,ולא הרחיבה אותה לנזקי רכוש שנגרמו כתוצאה מכך שהכלי הובא אל תוך הבור. בעל הלבוש (חו"מ סימן תי סעיף כב) כתב "כלים בבור פטורים ,ואין חילוק בזה בין בור גדול לבור קטן ,שכן למדו חכמים מגזירת הכתוב שאין דין בור מחייב על תשלומי כלים כלל" מבאר הלבוש את הכרעת ההלכה למעשה כשיטת הבבלי ,תוך דחיית החילוקים של הירושלמי .הוא מדגיש שהאחדות של דין התורה מחייבת פטור מוחלט ,ללא קשר למציאות המשתנה של עומק החפירה או גודל המכשול. הגאון רבי יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק בספרו חידושי מרן רי"ז הלוי (על הרמב"ם הלכות נזקי ממון פרק יב הלכה טז) כתב "בשיטת הירושלמי צריכים אנו לומר ,דבור שאין בו כדי להמית אינו נחשב כלל למזיק של בור הרגיל ,אלא הוא מזיק מסוג אחר שבו לא נאמר המיעוט של כלים. דהנה בבור עשרה שחייב עליו מיתה ,שם התחדשה גזירת הכתוב של שור ולא אדם חמור ולא כלים ,אבל בבור פחות מעשרה שאינו בור של מיתה ,חוזר הדין לכללי נזיקין הרגילים" מבאר הגרי"ז מבריסק את עומק שיטת הירושלמי בדרך של "שני דינים" .לשיטתו ,הירושלמי סובר שדין בור הקלאסי ,על כל המיעוטים והפטורים שלו ,נאמר רק בבור שהגיע לשיעור של מיתה .בור קטן יותר ,אינו נחשב "בור" לעניין הפטורים ,אלא הוא נזק קרקע פשוט שבו אין סיבה לפטור על כלים .הבבלי ,לעומת זאת ,סובר ששם בור חל על כל חפירה ,וממילא המיעוטים מלווים אותו לכל אורך הדרך. מו"ר הגאון רבי שמואל הלוי ואזנר בספרו שו"ת שבט הלוי (חלק ט סימן רפג) כתב "ואף לשיטת הבבלי דפטר בכל גווני ,מכל מקום יש ללמוד מהירושלמי את חובת הזהירות המוגברת שחלה על האדם שלא ליצור תקלות קטנות שאנשים אינם נשמרים מהם .דהנה בבור גדול הכל נזהרים ,אך בבור קטן שנראה כאגני דארעא ,שם האחריות המוסרית של המזיק גדולה יותר כיוון שהוא מכשיל את הבריות בדבר שאינו ניכר" מבאר בעל השבט הלוי את ההשלכה המחשבתית של המחלוקת לתוך עולם ההלכה .הוא מלמדנו שגם אם להלכה אנו פוטרים בממון כשיטת הבבלי ,הרי שבעומק הדברים חובת האדם לשמור על סביבתו גדולה שבעתיים דוקא במפגעים הקטנים והנסתרים ,שכן הם אלו המפילים את הניזק ברשתם ללא משים. הגאון רבי אברהם יצחק הכהן קוק בספרו באר אליהו (על ביאור הגר"א חו"מ סימן תי) כתב

128

םיטפשמ תשרפ

"החילוק שבין הבבלי לירושלמי נעוץ בשאלה האם התורה מיעטה כלים מצד גריעותא של המזיק או מצד פשיעה של הניזק .לפי הירושלמי ,בבור קטן שאין בו קול ,הניזק אינו פושע ולכן המזיק חייב .ואילו לפי הבבלי ,פטור כלים הוא דין עצמי בבור ,ללא קשר למידת זהירותו של העובר בדרך" מבאר הרב קוק את שורשי ההשקפה המשפטית. הוא מעמיד את שיטת הירושלמי על יסוד של צדק טבעי וסברת דעת בני אדם ,בעוד שהבבלי רואה במיעוט כלים חוק אלוקי מוחלט המגדיר את גבולות האחריות של האדם על תוצאות מעשיו בקרקע. הגאון רבי אשר אריאלי בשיעורו (בבא קמא דף נג) כתב "יש לחקור בדעת הירושלמי ,האם החיוב בבור פחות מעשרה על הכלים הוא משום דלא פטרה תורה אלא בבור חשוב ,או שמא משום שבבור קטן הסברה של ויתור ורשלנות הניזק אינה קיימת .ונראה דהירושלמי סבר שהגדרת המזיק תלויה בתוצאה האפשרית שלו ,וכשאין כאן חשש מיתה ,פקע שם בור המיוחד שבו מיעטה תורה כלים" מבאר הגר"א אריאלי את החקירה הישיבתית ביסוד דברי הירושלמי .הוא מחדד את ההבנה שבור שאינו של מיתה נתפס כסוג אחר של תקלה ,וממילא גדרי החיוב בו משתנים .בכך הוא מיישב את הקושי המוסרי שהעלינו בפתיחה ,ומסביר מדוקא בבור הקטן האחריות הממונית רחבה יותר. לאחר שצוללנו למעמקי הסברות של רבותינו ,עלינו להוריד את הדברים אל שולחן המעשה ולראות כיצד מחלוקת זו משתקפת במציאות חיינו ובדיני הממונות המעשיים. התרגום של הסוגיה למציאות היומיומית חושף בפנינו גדרים מרתקים של אחריות וזהירות. הנפקא מינא הראשונה והברורה ביותר היא במקרה של אדם המניח תקלה ברשות הרבים, כגון מי שמשאיר ארגז כלים שטוח או מכשול נמוך במדרכה .לפי פסק השולחן ערוך ,שצעד בעקבות התלמוד בבלי והרמב"ם ,אם עובר אורח נתקל באותו מכשול וכליו נשברו ,המניח יהיה פטור מלשלם על הכלים .אולם ,לו היינו פוסקים כשיטת הירושלמי ,הרי שדווקא בגלל שהמכשול קטן ואינו בולט לעין כסכנת מוות ,האחריות הייתה מוטלת על המזיק במלואה, שכן הניזק לא היה יכול להישמר ממנו כראוי. מציאות נוספת עולה בשאלת הנזק המוסרי והחברתי .לפי דברי המשך חכמה ,אנו למדים גדר חשוב בזהירות הנדרשת מאיתנו :ככל שהנזק שאנו עלולים לגרום הוא "קטן" ופחות מורגש ,כך עלינו להיות זהירים יותר ביצירתו .אם אדם פותח בור עמוק ,הוא אמנם עובר איסור חמור ,אך לפחות המכשול "מכריז על עצמו" .אך מי שמניח מכשולים קטנים" ,אגני דארעא" ,הוא מכשיל את הבריות במקום שבו דעתם אינה נתונה להיזהר ,ועל אף שבבית דין של מטה ייתכן שיהיה פטור מלשלם על הכלים ,הרי שכלפי שמיא אחריותו גדולה. כמו כן ,עולה נפקא מינא לעניין דיני "בא לצאת ידי שמים" .פוסקי ההלכה דנים רבות במקרים שבהם אדם פטור מדיני אדם אך חייב בדיני שמיים .מתוך דברי הירושלמי אנו למדים שגם במקום שבו ההלכה הפסוקה פוטרת את המזיק מתשלום על הכלים (כדעת הבבלי) ,הרי שהסברה המוסרית של הירושלמי נותרת על כנה – המזיק יצר מצב שבו הניזק

129

גם לנשמה מגיע אוכל

לא יכול היה להישמר ,וממילא במישור שבין אדם לקונו ,עליו לתת את הדעת על כך ולבקש דרך לפצות את חברו. עוד יש להשליך מכאן על דיני הציבור בימינו .כאשר רשות מקומית או אדם פרטי יוצרים מפגע בטיחותי ,עלינו לבחון האם המפגע הוא כזה ש"קלא אית ליה" (יש לו קול) ,כלומר שהוא ניכר ובולט ,או שמא מדובר במלכודת נסתרת .ההבחנה של הירושלמי מלמדת אותנו שדווקא המפגע הנסתר ,זה שאינו נראה כמסוכן במבט ראשון ,הוא המפגע הבעייתי ביותר מבחינה משפטית ומוסרית ,שכן הוא שולל מן הניזק את היכולת להגן על רכושו. כשאנו מתבוננים בעומק הרעיון המונח ביסוד המחלוקת שבין הבבלי לירושלמי ,אנו מגלים שאין כאן רק ויכוח משפטי יבש על שיעורי חפירה ותשלומי ממון ,אלא בירור נוקב במהות מושג האחריות האנושית .העומק הרעיוני מלמד אותנו שקיימים שני סוגי מפגשים בין האדם לבין המציאות המקיפה אותו :המפגש עם הגלוי והמפגש עם הנסתר. התלמוד הבבלי מעמיד את הפטור של כלים בבור כגזירת הכתוב מוחלטת .ברובד הרעיוני, הדבר מבטא את העובדה שישנם חוקים בעולם שאינם תלויים בנסיבות המשתנות .הבור הוא בור ,והפטור הוא פטור .לעומתו ,התלמוד הירושלמי ,כפי שביאר המשך חכמה ,פותח לנו צוהר להבנה פסיכולוגית ומוסרית מרתקת .הירושלמי טוען כי האחריות אינה נקבעת רק לפי המעשה של המזיק ,אלא לפי מערכת היחסים שנוצרת בינו לבין הניזק ברגע המפגש עם המכשול. כאן טמון רעיון כביר :לעיתים ,דווקא ה"קטנות" היא המכשול הגדול ביותר .בור עמוק של עשרה טפחים הוא מציאות זועקת .הוא אינו מאפשר לאדם להתעלם ממנו .הסכנה שבו כה מוחשית ,עד שהיא מחייבת את העובר בדרך להתעורר ,לפקוח עיניים ולקחת אחריות על עצמו ועל כליו .במידה מסוימת ,הבור העמוק "מכבד" את הניזק בכך שהוא מזהיר אותו .לעומת זאת ,הבור השטוח ,ה"אגני דארעא" ,הוא מכשול שמתחפש לתמימות .הוא אינו מעורר דריכות ,הוא אינו דורש תשומת לב ,ודווקא בשל כך הוא מסוכן יותר ברמה המוסרית – הוא גונב את דעתו של האדם. הירושלמי מלמדנו שהתורה מחייבת את המזיק על הכלים בבור הקטן דווקא משום שהוא יצר אצל השני תחושת ביטחון כוזבת .הרעיון העולה מכאן הוא שהאחריות של האדם על סביבתו אינה נמדדת רק בשאלה "כמה נזק גרמתי" ,אלא "כמה הכשלתי את דעתו של חברי". זהו בירור עמוק במושג ה"רשות" :אדם הפורץ פרצה קטנה ובלתי מורגשת ברשות הרבים, פוגע באמון הבסיסי שיש לבני האדם במרחב המשותף שלהם. נמצאנו למדים שהבור אינו רק חלל בקרקע ,אלא הוא ביטוי למידת הנוכחות של האדם במרחב הציבורי .לפי הירושלמי ,ככל שהאדם פועל בדרכים "שקטות" ופחות מורגשות ,כך הוא נדרש ליותר אחריות ,כי השקט הזה הוא המלכודת הגדולה ביותר .בירור זה מעתיק את הסוגיה מעולם של חפירות ועפר אל עולם של הנהגה חברתית ומוסרית ,שבו אנו נדרשים

130

םיטפשמ תשרפ

לתת דין וחשבון לא רק על ה"מכות" הגדולות שאנו מחוללים ,אלא בעיקר על אותן תקלות קטנות שאנו מותירים אחרינו בדרך ,מתוך מחשבה ש"זה לא נורא" או ש"איש לא ישים לב". כאשר אנו מעתיקים את מבטנו מגדירי ההלכה אל עבר היכלו של עולם הנפש ,אנו מגלים כי הסוגיה של בור עמוק לעומת בור שטוח היא מראה מדויקת לתהליכים העוברים על האדם בנבכי לבבו .המאבק בין הבבלי לירושלמי בשאלת האחריות על הכלים בבור הקטן, הוא למעשה בירור בשאלת ההתמודדות של האדם עם הניסיונות הפוקדים אותו. הבור העמוק ,זה שיש בו עשרה טפחים וסכנת מיתה ,מייצג בנפש את העבירות הגדולות ,את המשברים המטלטלים ,את אותם רגעים שבהם הסכנה ברורה וזועקת .במצבים כאלו ,האדם מגייס את כל כוחותיו .הידיעה שמדובר בבור של מיתה מעוררת את יצר השימור העצמי הרוחני .כאן ,כפי שמבאר המשך חכמה ,הניזק הווה ליה למיזהר – האדם נדרש לזהירות עילאית .אך דווקא בגלל שהסכנה כה בולטת ,קל יותר ,במובן מסוים ,להישמר ממנה. לעומת זאת ,הבור השטוח ,הניסיון הקטן והיומיומי שנראה כאגני דארעא ,הוא המבחן האמיתי של הנפש .אלו הן אותן פשרות קטנות ,אותם ויתורים זעירים על עקרונות ,שנראים במבט ראשון חסרי משמעות .בבור הזה ,אומר הירושלמי ,המזיק חייב על הכלים .למה? כי הניזק לא אסיק אדעתיה להישמר .האדם נופל במקומות שבהם הוא מרגיש בטוח .הכלים שלנו – שהם הכוחות והכלים שקיבלנו לעבודת השם – נשברים דווקא בבורות שנראים לנו כלא מזיקים. באמונה ובהנהגה ,הדבר מלמדנו יסוד עצום :הזהירות מהקטנות היא המפתח לשמירת הגדולות .האדם שחופר בור קטן ואומר לעצמו שאין בזה סכנה ,הוא זה שיוצר את התקלה הגדולה ביותר ,כי הוא מרדים את ערנותו של חברו .כך גם אדם כלפי עצמו – המחשבה שדבר מסוים הוא רק בור תשעה ,שאינו ממית ,היא המלכודת שבה נשברים הכלים. הירושלמי תובע מאיתנו אחריות גם על הבלתי מורגש .הוא מלמד אותנו שבעולם האמונה, אין דבר כזה קטן מדי .כל סדק בהנהגה ,כל רשלנות קטנה ביחסים שבין אדם לחברו או בין אדם למקום ,נחשבת לבור שבו אנו עלולים לאבד את כלי העבודה הרוחניים שלנו .הנהגת האדם צריכה להיות כזו שאינה מותירה מקום לספק או לתחושת ביטחון מוטעית אצל הזולת .האמונה דורשת מאיתנו שקיפות ובהירות ,כדי שאיש לא ייכשל בבור שאנו חפרנו, גם אם נדמה לנו שהוא שטוח לגמרי. מתוך בירור הסוגיה וההעמקה בנבכי הנפש ,אנו מגיעים אל המצפן המוסרי שמכוון את צעדינו .כאן אנו מגלים כי התורה אינה מסתפקת בהגדרות משפטיות של נזק ותשלום ,אלא היא בונה בקרבנו אישיות שחשה את הזולת ומבינה את גודל האחריות המוטלת על כל תנועה ותנועה שלנו במרחב החברתי. המוסר הנלמד משיטת הירושלמי והמשך חכמה הוא מוסר של רגישות דקה .לעיתים אדם אומר לעצמו :הרי לא עשיתי דבר נורא ,לא חפרתי בור של מוות ,בסך הכל הנחתי מכשול

131

גם לנשמה מגיע אוכל

קטן שכל אדם בר דעת יכול לעקוף .אך דוקא כאן נעוצה התביעה המוסרית הגדולה – דוקא בגלל שהמכשול קטן ,דוקא בגלל שהוא אינו צועק סכנה ,האחריות שלך כפולה ומכופלת. המוסר הפנימי מלמד אותנו שאסור לנו להסתמך על פיקחותו של השני או על ערנותו. חובתנו המוסרית היא ליצור עולם שבו גם החלש ,גם העייף וגם זה שדעתו מוסחת ,לא ייפגע בגללנו. המצפן המוסרי הזה מורה לנו שגבולות האחריות שלנו אינם מסתיימים במקום שבו החוק היבש פוטר אותנו .אם נשברו כליו של אדם בבור השטוח שלנו ,וההלכה כבבלי פוטרת אותנו מתשלום ,המצפן הפנימי זועק שעדיין יש כאן פגם מוסרי שזקוק לתיקון .הידיעה שהבור שלנו הטעה את הניזק ,שגנבנו את דעתו וגרמנו לו להרגיש בטוח במקום שאינו כזה ,היא הנקודה שצריכה להדיר שינה מעינינו. זאת ועוד ,הסוגיה מלמדת אותנו פרק בהלכות רשות הרבים הנפשית .כל אדם הוא עולם ומלואו ,וכל אחד מאיתנו משאיר אחריו עקבות במפגש עם הזולת .המוסר הנבנה כאן תובע מאיתנו לבדוק :האם המילים שאנו אומרים ,או השתיקות שלנו ,אינן בבחינת בורות שטוחים? האם אנו יוצרים סביבנו אווירה של ביטחון כוזב שגורמת לאחרים להישען עלינו ואז להישבר? המצפן המוסרי אינו מאפשר לנו להתחבא מאחורי הטענה שהשני היה צריך להיזהר .הוא דורש מאיתנו להיות אלו שדואגים שהדרך של האחר תהיה נקייה ממכשולים, קטנים כגדולים. בסופו של דבר ,ההבחנה בין בור עשרה לבור תשעה היא המבחן שבין אדם שחי רק את עצמו ואת חוקי הברזל של הדין ,לבין אדם שחי את זולתו .אדם המכוון את המצפן המוסרי שלו לפי תורת אמת ,מבין שהפטור הממוני בבור עשרה הוא קריאה לניזק לקחת אחריות, אך החיוב הממוני בבור תשעה הוא קריאה למזיק להבין את עומק פגיעתו בדעת הבריות. זהו מוסר של אצילות ,שאינו מחפש היכן הוא פטור ,אלא היכן הוא יכול להוסיף שמירה וזהירות לכבודו ולרכושו של חברו. מתוך בירור הסוגיה בנגלה ובנסתר ,עולים אנו אל דרך המלך של חיי המעשה ,ומבקשים לתרגם את המחלוקת העתיקה לתובנות בהירות שילוו אותנו בצעדינו בעולם. התובנה הראשונה היא ההבנה כי אין דבר כזה "מכשול קטן" .בחיים האישיים ,בחינוך הילדים וביחסים שבינו לבינה ,דווקא אותם ויתורים קטנים על האמת ,או זלזול קל בצרכיו של האחר ,הם הבורות השטוחים שבהם נשברים הכלים הכי יקרים שלנו .עלינו ללמוד משיטת הירושלמי שהאחריות שלנו אינה נמדדת לפי גודל הרעש שעשינו ,אלא לפי מידת ההטעיה שגרמנו .עלינו להקפיד שהמרחב שאנו יוצרים סביבנו יהיה בטוח וברור ,ללא "מלכודות" של אי הבנות או ציפיות כוזבות. תובנה נוספת היא החובה להעיר את הערנות של הסובבים אותנו .אם אנו רואים בור בדרך, אל לנו להסתמך על כך שהשני "פיקח ויוכל להישמר" .העולם מלא באנשים שדעתם מוסחת

132

םיטפשמ תשרפ

מעול החיים ,ועלינו להיות אלו שמכסים את הבורות ,גם אם לא אנחנו חפרנו אותם .זוהי הנהגה של חסידות שהופכת את רשות הרבים למקום של ערבות הדדית.

עיקר העניין: עומק הסוגיה של בור פחות מעשרה טפחים מלמדנו יסוד נשגב בהבנת תפקיד האדם בעולם .בעוד שהבור העמוק והקטלני מעורר את היראה הגלויה ומחייב את האדם להישמר מכוח הפחד ,הרי שהבור השטוח תובע מאיתנו את יראת הרוממות והדקויות .שם ,במקום שבו הדין היבש פוטר אך המוסר והירושלמי מחייבים ,שוכנת נקודת האמת של עובד השם .עיקר העניין אינו רק בתשלום הממון ,אלא בבניית נפש שחסה על כבוד חברה ורכושו ,נפש שמבינה כי ככל שהמכשול קטן יותר ,כך נדרשת מאיתנו גדלות גדולה יותר כדי לא להיכשל בו ולא להכשיל אחרים .בסופו של יום ,התורה מבקשת מאיתנו להפוך את העולם כולו למקום שאין בו בורות כלל, לא של מיתה ולא של נזקין ,מתוך הכרה שכל אדם הוא עולם מלא וכל כלי הוא מתנה יקרה שניתנה לנו לשמור עליה.