!האם מותר לנסוע לחו''ל לנופש או לטיול? הוכח מפרשת השבוע

דמיינו את הרגע הזה, העומד בין חומות הארץ הקדושה לבין המרחב האינסופי והזר שמחוצה לה. הרוח מנשבת על פני המסלולים בנמל התעופה, צליל המנועים החזק מהדהד כמו דופק פועם של עולם מודרני שאינו יודע מנוחה, ואלפי אנשים חולפים על פנינו, כל אחד וסיפורו. יש משהו

!האם מותר לנסוע לחו''ל לנופש או לטיול? הוכח מפרשת השבוע

דמיינו את הרגע הזה, העומד בין חומות הארץ הקדושה לבין המרחב האינסופי והזר שמחוצה לה. הרוח מנשבת על פני המסלולים בנמל התעופה, צליל המנועים החזק מהדהד כמו דופק פועם של עולם מודרני שאינו יודע מנוחה, ואלפי אנשים חולפים על פנינו, כל אחד וסיפורו. יש משהו ,במעבר הזה, בחציית הגבול הפיזי אל מחוץ לארץ ישראל, שמרעיד את הנפש. האוויר שם, בחוץ ,מרגיש אחרת. הוא חסר את אותה קדושה מוחשית, את אותו טעם של מן שניתן לטעום רק כאן באדמה הזו שעיני ה' בה מראשית השנה ועד אחרית שנה. אנחנו עומדים כאן, שואלים את השאלה המטלטלת שמלווה כל יהודי המבקש לראות עולם: האם מותר לעזוב את דלת אמותינו, את הנחלה המקודשת, בשביל רגע של פורקן, בשביל טיול או נופש במחוזות רחוקים? האם הנשמה שלנו, ששורשיה נטועים בעפרה של ארץ חמדה, יכולה להרשות לעצמה לנשום אוויר של ארץ העמים, גם אם זה רק לזמן קצר? השקט שסביבנו, רעש המנועים, המזוודות העמוסות – הכל מתכנס לשאלה אחת גדולה, תלויה ועומדת: האם היציאה הזו היא בריחה מן הקדושה, או שמא מסע שמטרתו להטעין כוחות בתוך עולמו של הקדוש ברוך הוא? התהייה הזו מהדהדת בכל

צעד, ומזמינה אותנו לבדוק מחדש את הגבולות שבין הרצון האנושי הפשוט לחידוש כוחות, לבין

.הנאמנות העמוקה לביתנו הרוחני

,כשאנו מבקשים לצלול אל שורשי העניין, אל המקום שבו התורה מאירה לנו את נתיבות החיים

.אנו מוצאים את אברהם אבינו, המצווה להיות בארץ אשר אראך, יורד למצרים בעת צרה

.)(בראשית יב, י ""ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם כי כבד הרעב בארץ

הפסוק מציב בפנינו את המודל המקראי הראשון ליציאה מגבולות הארץ: האם היציאה היא מחויבת המציאות, או שמא יש בה היתר גורף? כאן אנו מגלים כי היציאה היא בעת רעב, כלומר בעת צורך קיומי מוחלט, מה שמעורר את השאלה האם צורך של נופש או טיול נחשב כצורך

.מספיק כדי לעזוב את האדמה המקודשת, או שמא רק דוחק גמור מתיר זאת

אין לגור משמעו אלא לפי שעה". ביאור: רש"י מלמדנו כי- פירש: "לגור שם)(בראשית יב, י רש"י גם אברהם אבינו, בבואו למצרים, לא ביקש להשתקע, אלא רק לעבור את שעת הדחק. זהו הדיוק

.ההלכתי שאנו מחפשים: היציאה היא זמנית, ממוקדת מטרה, ואינה עקירה מהשורש

תרגם: "והוה כפנא בארעא, ונחת אברם למצרים למידר תמן, ארי תקיף כפנא)(שם אונקלוס בארעא". ביאור: התרגום מדגיש את כובד הרעב, את העובדה שהיציאה היא תוצאה של כורח ולא

.של בחירה חופשית או רצון לטייל

ירד בעבור הרעב, והנה הוא לומדנו כי ראוי לאדם שישתדל- ביאר: "וירד אברם)(שם הראב"ע להציל נפשו מן המות". ביאור: הראב"ע רואה ביציאה אקט של השתדלות להצלת הנפש. מכאן

?עולה השאלה: האם נופש הוא הצלת הנפש, או שמא הוא מותרות שאינם מצדיקים את היציאה

חידש: "והנה אברהם חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו אל מכשול עבירה מפני)(שם הרמב"ן פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח בה' שיציל אותו ואת אשתו... וגם יציאתו מן הארץ שנצטווה עליה בתחילה מפני הרעב, עון אשר חטא, כי האלקים ברעב יפדך ממות". ביאור: הרמב"ן מרחיק לכת ומטיל ביקורת על היציאה עצמה, מלמדנו שהתלות בה' היא העיקר. גם בשעת רעב, היציאה

.נתפסת כעניין מורכב, וקל וחומר לצאת ללא צורך של ממש

ולא לקבוע דירה, כי ידע שאינו מקומו". הספורנו מחזק את דברי- ביאר: "לגור שם)(שם הספורנו

.רש"י, ומדגיש כי היציאה היא תמיד עם מבט לאחור, אל המקום שבו האדם אמור להיות באמת

כתב: "לגור שם, אע"פ שלא היה בדעתו להשתקע שם, מכל מקום נאמר לגור, כי)(שם הכלי יקר גם ישיבה עראית בארץ נכריה היא גלות". ביאור: הוא מעמיק את החומרה, ומסביר כי גם שהות

.קצרה בחו"ל אינה נקייה מבעייתיות רוחנית, שכן היא מוגדרת כגלות

אנו רואים כי המפרשים מתבוננים ביציאה למצרים כאל אקט של מצוקה, ומכאן נפתח לנו הפתח לדון במקרה שלנו – האם נופש נחשב למצוקה או לתענוג, ובכך נבחין בין היתר לבין

.איסור היציאה

לאחר שראינו את יסוד הדברים בפרשתנו, הבה נתבונן כיצד חכמינו זיכרונם לברכה משרטטים

את גבולות הישיבה בארץ הקודש ומגדירים את היציאה ממנה כמפגש רגיש עם הקדושה, מתוך

.דברי הבבלי והירושלמי שעומדים לפנינו

ביאר התלמוד את החומרה הרוחנית העמוקה שביציאה)(דף ק"י ע"ב בגמרא במסכת כתובות לחוץ לארץ, באומרו: אמר רב יהודה אמר רב כל הדר בבבל כאילו עובד עבודת כוכבים שנאמר ויגרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלוהים אחרים וכי מי אמר לו לדוד לך עבוד אלוהים אחרים אלא לומר לך כל הדר בחוצה לארץ כאילו עובד עבודת כוכבים. כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה. הסבר: דברי הגמרא הללו מציבים רף גבוה להבנת מקומו של יהודי בעולם. הישיבה מחוץ לארץ אינה רק עניין טכני של מקום מגורים, אלא הגדרה של הקשר הפנימי והאמוני של הנשמה עם בורא עולם. מי שבוחר להתנתק מהקרקע המקודשת, מנתק בעצם את עצמו מהשכינה השורה בארץ, ותחושת האלוהות שלו מיטשטשת. זוהי קריאה אל הלב להבין שהשהות כאן היא לא פחות מאשר קיום

.של עבודת השם

פירש התנא את גדרי היציאה המותרים, וכך אמרו: תנו)(דף י"ג ע"א בגמרא במסכת עבודה זרה רבנן אין יוצאין מארץ ישראל לחוצה לארץ אלא אם כן עמדו סאין של סלת בסלע. אמר רב יוחנן בבבל אמר רב הונא מותר לצאת מן הארץ לחוצה לארץ ללמוד תורה ולישא אשה / חז"ל מציבים כאן רשימה סגורה ומצומצמת של היתרים. היציאה אינה מעשה של מה בכך, אלא תהליך שדורש הצדקה עמוקה. אם מדובר בחיים עצמם, בבניית בית בישראל או בהשגת חכמת התורה שאינה ,נמצאת בהישג יד – יש מקום לדון. אך עצם העובדה שחז"ל לא מנו טיול או נופש ברשימת ההיתרים

.אומרת דרשני ומציבה תמרור אזהרה למי שמבקש לצאת ללא צורך של ממש

חידש התלמוד הירושלמי את חשיבות)(פרק ב הלכה א בתלמוד ירושלמי במסכת עבודה זרה הישיבה בארץ, ופסק: רבי חנינא אמר שקולה היא כנגד כל המצוות שבתורה. הדיון כאן מעלה את הישיבה בארץ ישראל לרמה של מצווה כוללת, מצווה שאינה עומדת לצד מצוות אחרות אלא עוטפת את כולן. המחשבה על יציאה לחוץ לארץ, אפילו לזמן קצר, צריכה לעבור דרך פריזמה ?זו – האם אנו מוותרים על חלק ממצווה השקולה כנגד כל התורה כולה רק בשביל רגע של נחת

.זוהי שאלה שחובה על כל בן תורה לשאול את עצמו בטרם יבוא בשערי נמל התעופה

כאשר אנו ניגשים להקשיב לקולם הצלול והעמוק של הראשונים, המהווים את היסוד והשורש לכל בנייננו, הרי שאנו נחשפים להבנה מזוקקת של משמעות המגורים בארץ. הראשונים לא דיברו על הלכות יבשות של כניסה ויציאה, אלא על נשמת האומה ועל הקשר הבל ינתק בין הבן

.לאדמת אביו

חידש: מצוות עשה לרשת את הארץ אשר נתן האל יתברך לאבותינו)(מצווה ת"ו בעל ספר החינוך לאברהם ליצחק וליעקב ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה. ומשרשי המצווה שלא נניח ארץ הקודש השם יתברך ביד כל אדם, כי היא ארץ חמדה ובית ה' ובה עיקר המצווה, ועל כן ציוונו לקבץ בה כל נכסי ישראל. בדברים אלו טמונה תביעה פנימית עמוקה, שכן האחיזה בארץ אינה רק עניין טכני של מקום מגורים, אלא היא ביטוי לרצון האלוקי ולקשר הנצחי שלנו עם

השכינה, וכל צעד שמרחיק אותנו מהמרחב הזה – בפרט כשמדובר ביציאה שלא לצורך מצווה

.– חותר תחת השורש של עצם קיומנו כעם הארץ

הזהיר: כי אכתי דאמרינן כל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודה)(שו"ת חלק ד, סימן קפ"ז הרשב"א .זרה, ואין בזה שיעור זמן. ואף על פי שהתירו רבותינו דברים מסוימים, הכל במידה ובצמצום בדבריו אנו חשים ביראת הקודש, כשהוא מציב גבול ברור וחד; הוא מבקש להבהיר לנו כי מדובר במציאות רוחנית מסוכנת, שכן היציאה לחוץ לארץ, גם אם היא זמנית, מטשטשת את הגבולות של האדם ומנתקת אותו מהשפע האלוקי המיוחד השורה בארץ ישראל, ועל כן כל היתר שניתן – ניתן

.בקושי ורק תחת תנאים מגבילים ביותר

הוסיף: שכל יציאה מן הארץ אינה אלא לצורך מצווה גדולה, אבל יציאה)(קידושין לא, א המאירי של רשות וטיול אינה בכלל ההיתר, שאין האדם רשאי לצאת מנווה הקודש אל ארץ העמים בלא טעם כבד משקל. הוא פורט בפנינו את ההבחנה בין הצרכים האמיתיים של הנשמה לבין הרצונות החולפים של הגוף, שכן עבורו, כל עוד לא מדובר בצורך מהותי שאין לו מענה, הרי שהיציאה היא

.צעד מיותר ובלתי ראוי, כיוון שהאדם מעדיף את החול שבחוץ על פני הקודש שבבית

הדגיש: כי אמרו חז"ל שארץ ישראל מיוחדת היא, וכל היוצא ממנה ללא צורך)(נדרים כב, ב הר"ן של ממש, הוא מואס בה. ובמילים נוקבות אלו, הוא מעמיד מראה מול פנינו; כל יציאה לטיול ,או לנופש שאינה מחויבת המציאות, נתפסת כהצהרה פנימית של האדם על היחס שלו לארץ שכן השאיפה להתרחק ממנה ללא סיבה נחשבת כביטוי של מיאוס באותה מתנה גדולה וקדושה

.שניתנה לנו, וזוהי הנקודה שכל אחד מאיתנו צריך להניח על לבו בבואו לשקול את צעדיו

פסק כי גדר האיסור ביציאה לחוץ לארץ מתמקד בטיול)(או"ח סימן תקל"א ס"ק ז המגן אברהם בעלמא שאין לו כל מטרה נעלית, אך כאשר האדם יוצא למטרות של פרנסה או כדי לפגוש את חברו, הרי שפעולה זו מוגדרת כדבר מצווה ואינה בכלל האיסור. בדברים אלו טמונה תובנה רחבת היקף, שכן המגן אברהם אינו רואה ביציאה עצמה חטא, אלא מחפש את המגמה ואת הצורך העומדים מאחוריה, וככל שהאדם פועל מתוך צורך קיומי או חברתי ראוי, הרי שאין כאן זלזול בארץ אלא העדפת המצווה על פני השהות המוחלטת בה, ובכך הוא פותח פתח רחב להבנת

.היתרי היציאה

כתב כי כשיצא מארץ)(שם, ס"ק י"ד הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן במשנה ברורה ישראל לחו"ל במועד אינו מותר לו לגלח אלא בייצא להרוויח או לראות פני חברו דהוא חשוב דבר מצוה שמותר לצאת מארץ ישראל בשביל זה, משא"כ לטיול בעלמא דאסור לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ לא התירו לו לגלח במועד. מתוך לשונו אנו לומדים את ההבחנה הדקה בין הצורך הממשי לבין הטיול שנועד להנאה בלבד, שכן גם כאשר מדובר בזמן המועד שבו ישנם היתרים מסוימים, לא ניתן להשתמש בהם כדי להצדיק יציאה שאין בה ממש, והוא מציב גבול ברור שנועד

.לשמר את הקדושה של הארץ ואת חשיבות הישיבה בה, גם במחיר של הגבלה על הנוחות האישית

חידש כי בימינו יש לבחון מחדש)(כרך ה' סימן שצ"ג מו"ר הגר"מ שטרנבוך בשו"ת תשובות והנהגות ,את גדרי היציאה, שכן התופעה התפשטה מאוד, ומציע לחלק שעד שלושים יום נקרא עראי

,וכאילו מושבו עוד בארץ ישראל, ולכן מותרת יציאה לחוץ לארץ אף לראות פני חברו, או לנופש ורק טיול בעלמא שאינו אלא תאווה אסור, שבזה הוי כממאס בארץ חמדה. בדבריו הוא מנסה למצוא את האיזון העדין שבין החומרה ההלכתית לבין המציאות המודרנית, ומעגן את ההיתר במושג של עראי, כאשר כל עוד האדם נשאר מחובר בנפשו וביסודו לארץ, הרי שהיציאה אינה

.’נתפסת כניתוק, אלא כשהות זמנית שאינה פוגעת בזיקה הנצחית שלו אל נחלת ה

אנו פונים להקשיב לקולם של גדולי הדורות האחרונים, אשר הניחו את דעתם על שולחן הדיונים כדי להדריך אותנו במציאות המורכבת של ימינו, בה נפתחו השערים והנסיעות הפכו לדבר שגרתי, ומתוך דבריהם אנו למדים כיצד לשמור על הזיקה לארץ ישראל גם בתוך העולם

.המודרני הפתוח לרווחה

כתב שהורע בעיניו מאוד)11 (חלק א' פרק כ"ג הערה מו"ר הגרש"ז אוירבאך בספר הליכות שלמה ,מה שנפרץ הדבר שנוסעים מארץ ישראל לחוץ לארץ שלא לצורך המצוות המבוארות בפוסקים ואמר שאינו רואה היתר לכך. ואף כשנתבקש לצאת לחוץ לארץ לשמחת בר מצווה של נכדו, כתב שלא ראה היתר מספיק לכך, והוסיף טעם נוסף בשיקוליו, שאף אם ירבה שם בהגדת שיעורי תורה לרבים ויקיים בזה מצות תלמוד תורה דרבים, עדיין קיים החשש שכנגד הריבוי בללמד יגרום מיעוט בנפשו בללמוד, ומכאן אנו למדים על הגישה המחמירה של גדולי הדור שראו בנסיעות

.ללא צורך של ממש פגיעה בשורש הקשר לארץ

חידש שאמנם מצד הסברא הפשוטה לא)(חלק ה' סימן קע"ג מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי נקרא טיול צורך של ממש, ומכל מקום אם הולכים לזמן מועט מאוד לראות פלאי הטבע של יוצר בראשית ברוך הוא, הרי שיש מקום לצדד להקל, ובכך הוא מתווה דרך כיצד להפוך את המציאות הטיולית למשהו אחר, כשכל כוונת האדם היא להתבונן ביופי הבריאה כחלק מדרך המצווה, אך

.כל זאת בתנאי שהדבר נעשה במשורה ולא כדרך חיים של הפקרות

מו"ר הגר"א וייס בשיעוריו ביאר שיציאה לחוץ לארץ לזמן קצר אינה נחשבת יציאה כלל, כי כל האיסור נסוב סביב יציאה שיש בה דיור ומגורים בארץ העמים, וזה שייך רק ביוצא ללמוד תורה או לישא אישה שזה קביעות בארץ העמים ולכן צריך היתר מיוחד של צורך מצווה, אבל היוצא לטייל יום או יומיים אין בו שום איסור, והוא סומך את נפשו על דברי המהרי"ט שכתב בפשיטות שלזמן מועט מותר לצאת מן הארץ לחוץ לארץ לכל צורך שהוא, וזוהי נקודת מבט המאפשרת

.לאדם לנשום לרגע מבלי שייחשב כמי שעזב את נחלת השם

פסק שאם חוזר מיד לארץ ישראל)(חלק ד' עמוד רנ"ד הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בשו"ת יחווה דעת מותר לצאת לחוץ לארץ לצורך השתטחות על קברי צדיקים או לצורך כיבוד הורים, שכן יש לראות בכך צורך מצווה מובהק, אולם הוא חזר והדגיש שזהו ההיתר היחיד, ואסור לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ לטייל בלבד אפילו על מנת לחזור לארץ ישראל, שכן הישיבה בארץ היא ערך

.עליון שאינו עומד למשא ומתן עבור הנאות רגעיות

כאשר אנו מבקשים לתרגם את העקרונות העמוקים שפרסנו בפנינו אל תוך המציאות היומיומית, אל רגעי ההכרעה של האדם בבואו לתכנן את סדר יומו ואת נסיעותיו, עלינו לזקק את

הדברים לכדי הלכה למעשה, שכן החיים אינם מתנהלים רק בתוך ספרי הפוסקים אלא בשבילים

.האמיתיים שבהם אנו הולכים

הנפקא מינה המרכזית העולה מן הדברים היא ההבחנה בין טיול שכל כולו תאווה וחיפוש אחר תענוגות, לבין נסיעה שיש בה צורך של ממש, גם אם הצורך הזה אינו מוגדר כפיקוח נפש או כלימוד תורה קלאסי. מן הדיונים שראינו, עולה כי גם לשיטת המקילים, אין היתר ליציאה שכל מטרתה היא אך ורק לשוטט ולראות עולם כדי להרוות צמאון של תענוג, שכן בכך האדם מביע את אי שביעות רצונו מהארץ שניתנה לנו בנחלה. מנגד, אדם המוצא את עצמו מותש, והנסיעה לחוץ לארץ למקום מסוים עשויה להעניק לו מנוחה אמיתית שאינו מוצא בארץ, ייתכן שיוכל למצוא על מה לסמוך אם יקפיד על שהות קצרה ועל שמירת המסגרת הרוחנית שלו, שכן הישיבה בארץ

.אינה הופכת לכלא, אלא למרכז כובד שסביבו נעים חיינו

הלכה למעשה, אדם שצריך לנסוע לחוץ לארץ, ראוי לו שיבדוק את מניעיו בתוך תוכו, שכן הקדוש ברוך הוא יודע מחשבות אדם. אם מדובר בנסיעה שיש בה משום כיבוד הורים, או רצון אמיתי להתפלל על קברי צדיקים ולשאוב משם כוחות לנפשו, הרי שיש לכך מקום ופתח, ובלבד שהדבר נעשה בדעת לחזור מיד. אולם, כאשר הדברים אמורים בנסיעה של חופשה סטנדרטית שנועדה רק לראות מראות חדשים, ראוי לאדם ירא שמיים להחמיר על עצמו ולהעדיף את מרחבי ארץ ישראל, שכן כל יציאה ללא צורך של ממש היא החמצה של המעלה הרוחנית הגבוהה שניתנה

.לנו בחיים כאן, באדמה הזו שבה הנשמה מרגישה בבית

זאת ועוד, אדם היוצא לחוץ לארץ לצורך מותר, חייב לשים לב כיצד הוא נוהג שם, שהרי היציאה אינה פוטרת אותו מחובתו היהודית, ואדרבה, בחוץ לארץ האדם נדרש לעמוד על משמרתו שבעתיים, לשמור על לימוד התורה שלו ועל סדרי עבודת השם שלו, כדי שלא ייתפס חלילה ,כמי שפרק מעליו עול בצאתו מגבולות הקדושה. התובנה המעשית היא שגם בנסיעות הכרחיות על האדם להביט תמיד אל עבר השיבה ארצה, ולראות את שהותו שם כשהות ארעית בלבד, כמי

.שנמצא בגלות ומצפה בכל רגע לשוב אל מקום מנוחתו האמיתי

עומק העניין אינו נעוץ רק בהגדרה הטכנית של גבולות ארץ ישראל, אלא בתפיסה מטפיזית :עמוקה של הקשר בין נפש האדם למרחב הגיאוגרפי שבו הוא פועל. אנו מוצאים עצמנו שואלים מדוע היציאה מן הארץ נוגעת כל כך בנקודות הרגישות ביותר של הקדושה? התשובה טמונה בהבנה כי ארץ ישראל אינה עוד מקום על המפה, אלא היא המקום היחיד שבו מתקיימת הלימה מלאה בין הרצון האלוקי לבין המציאות הגשמית. כאשר אדם נמצא בארץ, הוא חי בתוך המרחב של השכינה, וכל פעולה שלו, קטנה כגדולה, נטענת במשמעות נצחית. היציאה לחוץ לארץ היא מעין ניתוק של הנפש מהתדר הייחודי הזה, ובמובן מסוים היא מכריחה את האדם לשנות את אופן

.הקליטה הרוחני שלו, שכן השמיים של ארץ העמים אינם משדרים את אותה נוכחות אלוקית גלויה

מבאר את הסוד הזה באומרו כי ארץ ישראל היא)(מאמר שני, אות כ רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי לב העולם, וכל האיברים של העולם תלויים בו. כשם שהלב הוא המקום שבו זורם הדם בצורתו המזוקקת והחיונית ביותר, כך ארץ ישראל היא המקום שבו הנבואה והקדושה זורמות אל תוך

העולם. יציאה מן הארץ היא כניתוק הלב מן הגוף, ובשעה שהדם מפסיק לזרום במרכזו, חיוניותו של הגוף כולו נחלשת. הבנה זו מעמיקה את הסלידה שחשו הפוסקים מנסיעות שאין בהן צורך – לא מדובר בחומרה יבשה, אלא בהבנה שאדם המטייל ללא צורך של ממש, הוא בעצם מוותר

.על הקשר האינטימי והחיוני ביותר שבין נשמתו לבין המקור המזין אותה

מתוך כך אנו למדים שמושג הטיול והנופש משנה את פניו. כאשר האדם יוצא למרחב של חוץ לארץ, הוא נכנס לאזור שבו ההסתרה גדולה יותר, ובמקום שבו ההסתרה גדולה, נדרשת מהאדם עוצמה פנימית כפולה כדי לשמור על גחלת הקדושה שלו. אם הנסיעה נעשית מתוך צורך קיומי – פרנסה, בריאות או קשר משפחתי – הרי שהאדם נושא עמו את הקדושה אל תוך החושך, והוא הופך למעין שליח שמביא את אור הארץ אל החוץ. אך אם הנסיעה היא תלושה, ללא עוגן של צורך, היא עלולה להביא את האדם לידי שחיקה פנימית, שכן הוא נותר ללא הגנה רוחנית ראויה

.במקום שבו הקדושה אינה מורגשת באופן טבעי

,החיבור בין הסוגיה ההלכתית לבין המציאות הנפשית מלמדנו שאף בבואנו לצאת לחוץ לארץ עלינו לשמור על תודעה של ארעי. כמו אותו יהודי שחווה גלות, הנפש צריכה לזכור שביתה האמיתי הוא כאן. המחשבה הזו משנה את כל האופי של הנסיעה – היא הופכת את החופשה מבריחה למסע, את הטיול לתנועה שסופה שיבה. בכך אנו מבינים שהמאבק אינו על היציאה עצמה, אלא על המבט, על הכוונה ועל היכולת להישאר מחוברים לשורש גם כשהרגליים דורכות על אדמה זרה, מתוך הבנה שכל רגע שבו אנו נמצאים שם, אינו אלא המתנה לרגע שבו נשוב אל

.המקום שבו האמת האלוקית גלויה לעין כל

הלב של האדם, כשהוא מבקש מנוחה, שואל את עצמו היכן הוא מוצא את המקום השקט ביותר בעולם. אנו נוטים לחשוב שהמנוחה נמצאת במרחק קילומטרים, בנוף שונה, באוויר צלול יותר או בתרבות זרה, אך האמת המחשבתית היא שחיפוש אחר מנוחה בחוץ הוא פעמים רבות ביטוי ,שקט פנימי. הנשמה היהודית, בשרשה, אינה מחפשת מקום בגיאוגרפיה אלא ברוחניות-של אי וארץ ישראל היא השפה היחידה שהנשמה מבינה באמת. כשיהודי יוצא לחוץ לארץ ללא צורך של ממש, הוא עלול לחוות מעין תלישות פנימית, שכן המקום שבו הוא נמצא אינו מזין את נשמתו

.באותו עומק של אמת שהוא זקוק לו

ביאר שאף שעיקר המצווה)(חלק ח' יו"ד סימן כ"ד הראשל"צ רבנו הגר"ע יוסף בשו"ת יביע אומר ,היא בארץ, הרי שהאדם נושא את קדושת הארץ בתוך תוכו, וכל עוד הוא מחובר לתורה ולמצוות הוא יכול לשמור על השייכות שלו לקדושה גם כשהוא רחוק, אך יחד עם זאת, החוסר בחיבור הפיזי לארץ מותיר חלל מסוים, חלל שאי אפשר למלא אותו בחוץ לארץ, כי הארץ אינה רק מקום אלא זהות. האדם מחפש את עצמו במרחבים, אך מוצא שללא הזיקה לשורש הווייתו, שום נוף לא

.יוכל להעניק לו את השקט הנפשי שהוא מבקש

ביאר שכל מסעות)(על התורה, פרשת מסעי הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בחפץ חיים ,בני ישראל במדבר היו בעצם הכנה לכניסה לארץ, שכן כל מקום מחוץ לארץ הוא בחינה של מדבר מקום של מעבר ולא של יעד סופי. ההבנה הזו משליכה על האדם המודרני, שכן כל נסיעה, כל

טיול, כל שהות בחוץ לארץ צריכה להיות במחשבה של מעבר, של הכנה לחזרה, כי היעד הסופי של האדם הוא לשוב אל עצמו, אל תוכו, אל האמת שלו. האמונה שלנו אינה נפרדת מהארץ, היא

.נטועה בה, פורחת בה, ומעניקה לנו את הביטחון הפנימי שאנחנו נמצאים במקום הנכון

החיבור לארץ הוא החיבור לאמת. כשאדם חי בארץ ישראל, הוא חי חיים של אמת כי השמיים והארץ מדברים באותה שפה, שפת הקודש. היציאה לחוץ לארץ, כשאינה הכרחית, היא לעיתים קרובות אקט של בריחה מהאמת הזו, בריחה מההתמודדות עם מה שיש כאן ועכשיו. התיקון לנפש הוא ללמוד להעריך את מה שקיבלנו, לראות ביופי המקומי את היופי האלוהי, ולדעת שהמקום

.הטוב ביותר לגלות בו את הנשמה הוא המקום שבו הנשמה הזו בחרה לרדת אל העולם מלכתחילה

הדרך לבניית המצפן הפנימי עוברת בראש ובראשונה דרך השאלה, מהו החסר שאנו מנסים למלא בנסיעותינו, ומהי המטרה האמיתית שאנו מציבים לעצמנו בעבודת השם. אנו מוצאים את עצמנו לעיתים במרוץ אחר חוויות חדשות, מבלי לעצור ולבחון אם החיפוש הזה נובע מתוך צורך

.רוחני אמיתי או מתוך תחושת ריקנות שמנסה להסתתר מאחורי נופים רחוקים

ביאר: כי יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא שיתברר)(מסילת ישרים, פרק א הרמח"ל .ויתאמת אצל האדם מה היא חובתו בעולמו, ומה עליו לשים במבטו כמטרה אמיתית לכל עמלו אדם שאינו מברר לעצמו את עומק תכליתו, עלול למצוא את עצמו משקיע את כוחותיו בדרכים צדדיות, בטיולים וביציאות שאין להם קשר לבניין הנשמה, בעוד שהמצפן הפנימי צריך תמיד

.להצביע על הדרך המובילה לתיקון המידות ולקדושת החיים

חידש: שמי שאינו מסתפק במה שיש לו, רודף אחרי)(שער ההסתפקות בעל ספר אורחות צדיקים הרוח שאינה נותנת מרגוע, ובסופו של דבר מאבד את המנוחה הפנימית שלו, כי תמיד יחסר לו משהו. הנקודה המוסרית כאן היא היכולת לשמוח בחלקו של האדם, להכיר בערכה של ארץ ישראל לא רק כערך אידיאולוגי, אלא כערך של הסתפקות בטוב המזוקק והטהור ביותר שניתן לנו. השאיפה המתמדת לצאת החוצה, למקומות אחרים, לעיתים מעידה על קושי פנימי להישאר ,יציב בתוך המקום שבו האדם נמצא, והמצפן הפנימי קורא לנו לחפש את העומק דווקא כאן

.בחיבור לקיים, בחיבור למצוי

החיים המוסריים אינם נמדדים לפי כמות המקומות שבהם דרכו רגלינו, אלא לפי עומק הקדושה שאנו מצליחים להשריש בתוך יומנו. אדם הבונה בתוכו מצפן פנימי, יודע להבחין בין נסיעה שהיא אכן צורך של מצווה או צורך אנושי אמיתי, לבין נסיעה שהיא בריחה. הוא אינו זקוק לאישור חיצוני כדי להרגיש מנוחה, כי הוא מצא את המנוחה במקומו, בבניית הבית הרוחני שלו, ובהבנה שארץ ישראל אינה רק פיסת אדמה, אלא המרחב היחיד שבו נפשו יכולה לפרוח באמת. המוסר הפנימי מחייב אותנו לנהוג ביושר עם עצמנו, לבחון את המניעים, ולהעדיף תמיד את הדרך שבה

.הקדושה גלויה, את הדרך שבה האדם מרגיש שהוא באמת בבית

מכאן אנו לוקחים עמנו תובנות יקרות לחיים: הישיבה בארץ אינה רק בחירה גיאוגרפית, אלא עמדה נפשית. עלינו ללמוד לשמוח במקום שבו הציב אותנו הבורא, ולהבין שהרדיפה אחרי נופים

,רחוקים היא לעיתים קרובות בריחה מהתמודדות עם הפנימיות שלנו. כאשר אנו מתכננים נסיעה השאלה הראשונה אינה האם זה מהנה אלא האם זה נחוץ, והאם המטרה היא להוסיף אור וקדושה או למלא צורך רגעי שחולף. עלינו לאמץ את הגישה שגם אם אנו יוצאים לדרך בלית ברירה, הלב נשאר נטוע באדמת הקודש, ומחשבותינו תמיד מובילות אותנו חזרה אל הבית. הבית האמיתי הוא המקום שבו אנו עובדים את השם, ובכל מקום אליו נלך, עלינו לשאת את הקדושה הזו בתוכנו

.ולא להתבטל אל מול המרחבים הזרים, אלא לזכור תמיד מהי הנחלה האמיתית שאותה קיבלנו

:עיקר העניין:עיקר העניין

הדיון על הנסיעה לחוץ לארץ אינו סובב סביב איסור יבש, אלא סביב יצירת העומק והמשמעות בחיים. אנו נדרשים לבחור בין התפזרות לבין התכנסות, בין השאיפה .למלא את הדמיון בחוויות זרות לבין השאיפה למלא את הנשמה באמת המקומית הבחירה להישאר בארץ ישראל היא בחירה בחיים של ייעוד, שבהם כל רגע הוא בעל ערך נצחי, בעוד שהיציאה ללא צורך היא ויתור על המוקד הזה. כשאדם מבין שארץ ישראל היא לא רק נחלה אלא מהות, הוא מפסיק לחפש את עצמו במרחקים, ומתחיל לגלות את השמיים הפתוחים ממש כאן, בתוך החדר שלו, בתוך תפילתו ובתוך עבודת השם הפשוטה והטהורה שאינה זקוקה לטיסות כדי להגיע

.אל השם יתברך

החיים בארץ ישראל הם הדרך הטובה ביותר לגלות שכל העולם כולו נמצא בתוך הלב שלך. מי שבוחר להישאר נאמן למקומו, מגלה שהמרחב האמיתי הוא לא

.גיאוגרפי אלא רוחני ואין לו סוף