האם אדם שהוא ירא שמים הרואה נחש בא צריך לברוח ממנו דהרי ?אין הנחש ממית אלא החטא

מסוכנת. לא דיון תיאולוגי ולא שיעור במוסר, אלא מפגש פתאומי בין אדם לבין סכנה ממשית. ושם, ברגע האמת, הלב שואל שאלה שאינה נוחה כלל. האם יראת שמים אמיתית .מחייבת עמידה איתנה ללא פחד, או שמא הבריחה עצמה אינה אלא חלק מהיות האדם אדם

,יש רגעים שבהם האמונה אינה עומדת מול רעיון מופשט אלא מול מציאות חיה, חדה מסוכנת. לא דיון תיאולוגי ולא שיעור במוסר, אלא מפגש פתאומי בין אדם לבין סכנה ממשית. ושם, ברגע האמת, הלב שואל שאלה שאינה נוחה כלל. האם יראת שמים אמיתית .מחייבת עמידה איתנה ללא פחד, או שמא הבריחה עצמה אינה אלא חלק מהיות האדם אדם התורה עצמה מעמידה אותנו מול תמונה מטלטלת. משה רבינו, שליח ה', עומד לפני השכינה, שומע קול אלוקים חיים, ובאותו מעמד עצמו, כאשר המטה נהפך לנחש, נאמר עליו תומש תשרפ בפשטות וינס משה מפניו. והלב תמה. וכי משה לא ידע את הכלל שאין הנחש ממית אלא החטא. וכי מי שעומד לפני השי"ת צריך לירא מבריה שפלה. וכי אין כאן חסרון בבטחון, או .לפחות הנהגה שאינה מתאימה למדרגתו של אדון הנביאים ומצד שני, חז"ל עצמם לימדונו שאין סומכין על הנס, ושחובת ההשתדלות והזהירות מוטלת על כל אדם, ואף על הצדיקים הגדולים ביותר. ואם כן, היכן עובר הקו. מתי הבריחה היא חולשה רוחנית, ומתי היא קיום רצון התורה. מתי האמונה דורשת עמידה, ומתי היא .תובעת זהירות השאלה מתחדדת עוד יותר לאור דברי חז"ל במעשה ר חנינא בן דוסא, שהנחש אינו ממית אלא החטא, דבר המעמיד אידיאל רוחני גבוה של אדם שדבוק כל כולו בהשי"ת ואינו מתיירא .מן המזיקים. האם זהו אידיאל מחייב לכל ירא שמים, או מדרגה עליונה ליחידי סגולה בלבד והאם בריחת משה נבעה מחטא, מהעדר סיוע שמימי, או מתגובה טבעית שאינה נמדדת .כלל במאזני אמונה מכאן מתבקשת חקירה יסודית. האם אדם שהוא ירא שמים הרואה נחש בא צריך לברוח ממנו, או שמא עליו לעמוד בבטחון גמור ולומר אין עוד מלבדו. והאם ניתן ללמוד הנהגה למעשה מבריחת משה רבינו, או שמא יש כאן הוראה עמוקה על גבולות האדם גם בשיא .קרבתו לאלוקיו .)(שמות פרק ד פסוק ג "הפסוק אומר: "ויאמר השליכהו ארצה ויהי לנחש וינס משה מפניו כותב: וינס משה מפניו, לפי שחטא בלשונו, שאלו לא חטא)(שם רש"י בפרושו על התורה לא היה מתיירא, שאין הנחש ממית אלא החטא ממית. מדבריו עולה שהבריחה אינה תגובה טבעית גרידא, אלא תוצאה רוחנית ישירה של מצב פנימי שנוצר מחמת חטא הדיבור, ללמד .שהיראה מן המזיק משקפת חסרון במדרגת הזכויות ולא מציאות עצמאית של כוח הנחש מעמיד את הנחש כאות ולא כסכנה ממשית, ומבאר שכל)(שם הרמב"ן בפרושו על התורה מעשה האותות לא נועדו להרע אלא ללמד על שליטת השי"ת בטבע, ומתוך כך יש מקום להבין שבריחת משה אינה מפני סכנה אמיתית אלא מפני הופעת שינוי פתאומי במציאות .החושית, שמטבעו של אדם להיבהל ממנו אף כשהוא יודע בשכל שאין בו כוח עצמי כותב שנס משה מפניו מפני שהנחש מורה על כח ההיזק)(שם הספורנו בפרושו על התורה והפורענות, והראייה נועדה להטיל אימה בלב הצופה, כדי שיבין שליחות ה' כיצד היא פועלת גם דרך פחד ואיום. לפי דרכו, הבריחה אינה חסרון במשה אלא חלק מן האות שנועד להמחיש .את משמעותו מבאר שהנחש רומז ליצר הרע ולכח ההיזק)(שם האור החיים הקדוש בפרושו על התורה הרוחני, ובריחת משה מלמדת שאין אדם רשאי לבטוח בכוחו ולעמוד כנגד הסכנה בלא סיוע .אלוקי, ואף גדול הנביאים נצרך לאחיזה מחודשת בעזרת השי"ת כדי לשוב ולשלוט במצב מדגיש שהבריחה היתה תנועה)(שמות פרק ד פסוק ג הנצי"ב מוולוז'ין בפרושו העמק דבר גם לנשמה מגיע אוכל טבעית של אדם שנבהל ממראה פתאומי, בלי שיקול דעת ובלי עיון במדרגת האמונה, ללמד שהתורה אינה מבטלת את טבע האדם אלא בונה עליו, וגם במקום של שליחות אלוקית נותר .האדם נתון לחוקי הנפש , נאמר במעשה הידוע בר חנינא בן דוסא שנשכו ערוד)(דף לג ע״א בגמרא במסכת ברכות ומת הערוד ולא ר חנינא, ואמרו עליו חכמים אין הערוד ממית אלא החטא ממית. כלל זה אינו נאמר כהפלגה דרשנית בלבד אלא כהעמדת עיקרון בהשגחה, שאין כח עצמאי למזיק .להזיק אלא ברשות שמים, והחטא הוא היוצר את הפתח לפורענות מפרש שהחטא הוא הגורם שימסר האדם ביד המזיק, אבל במקום)(ד"ה אלא החטא רש"י שם ,שאין חטא אין למזיק רשות לפעול כלל. מדבריו עולה שאין כאן הבטחה טבעית של חסינות אלא קביעה עקרונית על סדרי ההשגחה, שבהם הסכנה אינה פועלת מצד עצמה אלא מצד .מצב רוחני של האדם מקשים כיצד מצינו צדיקים שניזוקו ממזיקים, ומבארים שאין הדברים)(ד"ה אין תוספות שם אמורים בכל אדם ובכל שעה, אלא במדרגה מיוחדת של צדיקות גמורה, שבה ההשגחה גלויה והטבע מתבטל. לפי דרכם, הכלל אין הנחש ממית אלא החטא אינו הנהגה כללית המחייבת .את כל יראי השמים, אלא תיאור מדרגה עליונה שאינה מצויה אלא ביחידים מתוך כך מתברר שהגמרא עצמה מציבה גבול ברור בין אמת עקרונית של השגחה לבין הנהגה מעשית. אף שהחטא הוא הגורם הפנימי לפורענות, אין האדם רשאי להתעלם מן ,הסכנה ולבחון את עצמו אם ראוי הוא לנס, משום שאין סומכין על מדרגה שאינה ודאית .ואין אדם יודע אם הוא בכלל אותם יחידים שעליהם נאמר כלל זה בשלמותו ומכאן מתחיל להיווצר המתח שבשורש שאלתנו. מצד אחד, חז"ל קבעו שאין למזיק כח ,עצמי כלל. ומצד שני, אותה גמרא עצמה אינה מציגה זאת כהיתר מעשי לעמידה מול סכנה .אלא כגילוי עומק ההשגחה למי שזוכה לה "אמר אחד מן החסידים בוש אני)(שער אהבת ה פרק ו רבנו בחיי אבן פקודה, חובת הלבבות מבוראי לירא מזולתו". דבריו מגלים מדרגת אהבה ובטחון שבה פחד מן הברואים נתפס כגרעון בדבקות, לא מצד שמבטלים את המציאות, אלא מצד שעיני הלב קבועות על סיבת הסיבות ולא על השליחים, אלא שכבר ניכר מלשונו שאין זה לשון חיוב לרבים אלא סיפור .דרך ומעלה של חסידים, שמודדים את עצמם לפי דקות הלב ואיכות ההכרה בהשגחה "וכשאמר לו אחוז בזנבו הוא הסיוע שסייע לו)(שמות פרק ד רבי פנחס הורוביץ, פנים יפות השי"ת לבל יירא מן הנחש, והיינו דכתיב ויהי למטה בכפו, לרמז שהיה לו סעד ולעזר לתומכו בחיזוק אמונתו". כאן מתחדד יסוד עצום, שאין הדיון רק האם ראוי לפחד, אלא מהו מצב שבו אדם נשען על עזרת השי"ת בפועל, ומהו מצב שבו מסתלקת ממנו אותה עזרה כדי ללמדו שאין הכח שלו עצמו עומד, ומתוך כך הפחד אינו מוגדר כחסרון אמונה בלבד, אלא כהתגלות .של מציאות אנושית כאשר הסעד מלמעלה אינו במדרגתו הרגילה "וכן כל מכשול)(פרק יא הלכה ד רבנו משה בן מימון, משנה תורה הלכות רוצח ושמירת הנפש תומש תשרפ שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה, שנאמר השמר לך ושמור נפשך". בדברי הרמב"ם אין מקום לספק, ההתרחקות מן הסכנה איננה רשות ולא מדת חסידות, אלא מצות עשה גמורה, וממילא מי שבורח מן הנחש או מסלק עצמו מסכנה אינו מראה חולשה אלא מקיים מצוה, והבטחון איננו ביטול החיוב, אלא ההכרה .שההשתדלות עצמה היא רצון השי"ת ודרכו בהנהגת העולם "צריך ליזהר מנחשים ועקרבים ומכל דבר)(יו"ד סימן קטז סעיף ה רבי יוסף קארו, שולחן ערוך שיש בו סכנה, וספק סכנה חמירא מאיסורא". הלשון נוקבת, לא נמסר הדבר לשיקול של מדרגות רוחניות אלא להלכה פסוקה, ואף ספק סכנה מחייב זהירות יתרה, ומכאן שמתברר שהכלל אין הנחש ממית אלא החטא אינו מתפרש כהיתר מעשי לאדם להכניס עצמו לחשש .סכנה, אלא כהעמדת האמונה בתוך מסגרת הלכתית שמחייבת שמירה מביא ומחזק)(יו"ד סימן קטז סעיף ה רבי משה איסרלש, הגהות הרמ"א על השולחן ערוך את יסוד ההתרחקות מסכנה, שכל עניני סכנה מחמירים בהם יותר מעניני איסור. ומתוך כך נבנית הנחת היסוד, שגם מי שמאמין בכל לבו שאין כוח למזיק בלא רשות, אינו רשאי להעמיד עצמו במקום סכנה ולומר אני מובטח, כי התורה עצמה קבעה שהנהגת האדם היא .שמירה, והבטחון הוא באלוקי השמירה ולא בביטול השמירה מאריך לבאר שעניני סכנה חמורים יותר מאיסור, משום)(יו"ד סימן קטז ערוך השולחן שסכנת נפשות נוגעת בעצם חיותו של האדם שנמסרה לו כפיקדון מאת הבורא. ומתוך כך הוא מדגיש שאין לאדם להכניס עצמו למקום סכנה אף אם ליבו מלא אמונה ובטחון, שכן אין זו יראת שמים אלא היפוכה, שהרי התורה עצמה ציוותה לשמור את הנפש, וההתרחקות .מן הסכנה אינה סתירה לבטחון אלא ביטוי של קבלת הנהגת השי"ת בעולם , חוזר בכמה לשונות על)(סימן שכח וסימן תריח במקומות העוסקים בפיקוח נפש המשנה ברורה העיקרון שאין בוחנים מדרגות רוחניות במקום סכנה, אלא הולכים אחר כללי ההלכה המחייבים זהירות גמורה. ומתוך דבריו ניכר שהנהגת ירא שמים אינה עמידה עיקשת מול הסכנה מתוך מחשבה שמגיע לו נס, אלא קיום רצון התורה בפשיטות, והאמונה באה לידי .ביטוי בקבלת הדין ובהשלכת יהבו על השי"ת לאחר שעשה את המוטל עליו ,, בונה יסוד מחשבתי עמוק בהגדרת מדת הבטחון)(פרק ב אות א החזון איש, אמונה ובטחון .וכותב שטעות מושרשת היא לחשוב שבטחון פירושו ודאות שיקרה הטוב לפי משאלת הלב ,אלא הבטחון האמיתי הוא הידיעה שאין מקרה בעולם, וכל המאורעות נקבעים בגזרת שמים בין לטוב ובין למה שנראה כרע. ומתוך כך מתיישב שאין סתירה בין זהירות ובריחה מן הסכנה לבין בטחון, שכן האדם מצווה לנהוג על פי דרכי הטבע שהשי"ת קבע, והבטחון נבחן .בעמידת הלב הפנימית, שאינו נשבר מפחד ואינו מייחס כוח עצמאי למזיק ובהמשך דבריו שם מבאר החזון איש שכאשר האדם ניצב מול מצב שעל פי הנהגת העולם .יש בו סכנה, טבעו לפחד ולהיבהל, ואין התורה באה לעקור טבע זה, אלא לתקנו ולהאירו והמדד של בטחון אינו אם האדם נמלט או עומד, אלא אם בתוך ההשתדלות והזהירות ליבו גם לנשמה מגיע אוכל דבוק באמת שאין עוד מלבדו, והפחד אינו הופך אותו לעבד למקרה אלא למאמין ההולך .בדרך הישר ,, דן בכמה תשובות בגדר אין סומכין על הנס)(חלק ח סימן רנב מו"ר הגרש"ה וואזנר, שבט הלוי ,ומדגיש שאפילו במקום שבו הסכנה רחוקה ואינה ודאית, אין ראוי לאדם לומר די לי באמונה אלא חייב הוא לנהוג כפי שורת ההלכה והזהירות המקובלת, שכן מי שמכניס עצמו לסכנה .מתוך מחשבה שזכויותיו יגנו עליו הרי זה כמי שמנסה את קונו, ודבר זה עצמו פוגם בבטחון ,, עומד על יסוד זה עצמו)(חלק יו"ד סימן כג מרן הראשל"צ הגר"ע יוסף בשו"ת יביע אומר ומבאר שאין דברי חז"ל שאין הנחש ממית אלא החטא הוראה למעשה להפקיר את הגוף, אלא גילוי עומק ההשגחה בלבד. ולמעשה, ההלכה מחייבת התרחקות מן הסכנה, ואף אדם גדול וצדיק אינו רשאי לסמוך על מעלתו, משום שהזהירות עצמה היא מצוה מן התורה, והבטחון .אינו אלא אמונת הלב המלווה את קיום המצוה לאחר שפרשנו את השיטות נביא את נפקא מינות למעשה, שבו נתרגם את עומק הסוגיה .לכללים הלכתיים ודרכי הנהגה בחיי המעשה של האדם ההולך בדרכי אברהם אבינו נפקא מינה ראשונה היא בעצם החיוב לברוח מנחש. לפי דרכי ההלכה המבוארות בדברי הרמב"ם והשולחן ערוך, עצם ראיית נחש במקום שיש בו חשש היזק מחייבת התרחקות והצלה, ואין מקום לומר שאין הנחש ממית אלא החטא ולבטל בכך את חובת השמירה, שכן .כלל זה אינו הוראה מעשית אלא ביאור הנהגת ההשגחה נפקא מינה שניה היא בהערכת הפחד עצמו. אין לראות בפחד ובבריחה סימן לחסרון ביראת שמים, כל עוד האדם יודע בליבו שאין הכח במזיק אלא ברצון הבורא, והבריחה .נובעת מקיום מצות ונשמרתם מאד לנפשותיכם ולא מהכרה בכח עצמאי של הסכנה נפקא מינה שלישית היא בהבחנה בין מדרגת יחידים לבין הנהגת הרבים. גם אם מצינו בחז"ל ובספרי המוסר דמויות עליונות שלא נתייראו מן המזיקים, אין מכאן היתר להעמיד ,הנהגה זו כנורמה מחייבת, אלא זוהי מדרגה אישית של חסידים גדולים שזכו להשגחה גלויה .ואין אדם רשאי ליטול לעצמו הנהגה שאינה לפי מדרגתו נפקא מינה רביעית היא בהבנת בריחת משה רבינו. אין ללמוד ממנה חסרון אמונה, אלא אדרבה, לימוד עמוק על טבע האדם גם בשיא קרבתו לשי"ת, ומתוך כך אין אדם רשאי לבוז לעצמו או לאחרים על תגובה טבעית של בריחה, כל עוד ההכרה הפנימית נשארת .מיוסדת באמונה נפקא מינה חמישית היא בגדר הניסיון. מי שנמנע מבריחה מתוך רצון להוכיח את בטחונו או לבחון את מדרגתו, הרי הוא נכנס לגדר של ניסיון, ודבר זה עצמו פגם בבטחון, שכן הבטחון .האמיתי אינו תובע מן השי"ת הוכחות אלא מקבל את הנהגתו בענוה נפקא מינה שישית היא ביחס שבין השתדלות לאמונה. ההשתדלות המעשית בבריחה מסכנה אינה עומדת בסתירה לאמונה אלא היא עצמה צורת האמונה כפי שהתורה ציוותה תומש תשרפ אותה, והבטחון נבחן לא במעשה החיצוני אלא בעמידת הלב הפנימית בשעה שהאדם נוקט .בדרך ההגיונית וההלכתית שורש השאלה אינו נחש בלבד, אלא יחס האדם אל הפחד. התורה אינה מחנכת לאדם חסר תחושה, ואינה מבקשת לנתק את הנפש מן הטבע שהוטבע בה. הפחד הוא כוח שנברא בידי ,שמים, והוא נועד לשמור על החיים ולא לבטלם. הבעיה מתחילה כאשר הפחד נעשה אדון .כאשר הוא מכתיב לאדם תודעה של מקרה, של אקראיות, של עולם חסר הנהגה .אין הנחש ממית אלא החטא אינו משפט טכני על מנגנון מוות, אלא קביעה אמונית עמוקה אין כוח בעולם שפועל מעצמו. אבל קביעה זו אינה מבטלת את האחריות האנושית, אלא מעצימה אותה. האדם מצווה לפעול בתוך עולם שיש בו טבע, ובו בזמן לדעת שהטבע עצמו .אינו אלא לבוש לרצון הבורא ומכאן מתברר עומק בריחת משה. לא כשלון אמוני, אלא שיעור לדורות. אפילו במקום של דיבור אלוקי, האדם נשאר אדם. אפילו משה רבינו אינו פועל בעולם של מלאכים. התורה לא .ניתנה כדי לעקור את האנושי, אלא כדי להכניס את האמונה אל תוך האנושי מי שמבטל את הזהירות בשם הבטחון, אינו מגדיל אמונה אלא מחליף אותה ביוהרה. ומי שבורח מן הסכנה אך יודע בליבו שאין כאן כוח זולת רצון השי"ת, הרי הוא עובד את קונו .דווקא בתוך גבולות המציאות ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום: האדם אינו נמדד בשאלה אם פחד, אלא בשאלה למי הוא מייחס את הכוח. זהירות אינה חולשה אלא קיום רצון התורה. האמונה אינה ביטול ההשתדלות אלא נשמה שבתוכה. מי שמנסה להוכיח את בטחונו מסכן את נפשו ואת אמונתו גם יחד. השלווה האמיתית אינה היעדר פחד אלא נוכחות של ידיעה מי מנהיג גם בשעת .פחד. יראת שמים אינה מתגלה בעמידה מול נחש, אלא בהליכה צנועה בדרך שהשי"ת ציווה :עיקר העניין:עיקר העניין אין סתירה בין יראת שמים לבין בריחה מנחש. אין סתירה בין אמונה עמוקה לבין זהירות פשוטה. התורה אינה מבקשת מן האדם להיות חסין מן המציאות, אלא נאמן לאמת שבתוכה. הנחש אינו ממית אלא החטא, אמת הוא. אבל החטא אינו בכך .שאדם בורח, אלא בכך שהוא שוכח מי מנהיג גם את הבריחה משה רבינו לימד את ישראל שלא ניתנה תורה למלאכי השרת. האדם נברא עם טבע, עם תגובה, עם פחד, ודווקא שם נבחנת אמונתו. לא בשאלה אם יעמוד ללא תזוזה, אלא אם גם כאשר הוא נס, ליבו נשאר אחוז במטה האלוקים, יודע שאין כאן כוח אחר, ואין כאן יד זרה, אלא אותה יד אחת שמובילה את האדם גם כשהוא עושה .את המוטל עליו ונשמר בדרכי החיים גם לנשמה מגיע אוכל