?מדוע נולד מהול צריך הטפת דם ברית הרי אין לו ערלה

נולד מהול – מהות הברית שמעל הטבע: הלב מבקש להבין את פשר הקדושה שאינה זקוקה .לתיקון. הנה יולד תינוק לעולם, והנה הוא מגיע כשהוא עטוף בקדושה מלידה, ללא ערלה כלל מראה מופלא זה מעורר תהייה עמוקה בלב המתבונן: וכי מה חסר כאן? אם המטרה של ברית

?מדוע נולד מהול צריך הטפת דם ברית הרי אין לו ערלה

נולד מהול – מהות הברית שמעל הטבע: הלב מבקש להבין את פשר הקדושה שאינה זקוקה .לתיקון. הנה יולד תינוק לעולם, והנה הוא מגיע כשהוא עטוף בקדושה מלידה, ללא ערלה כלל מראה מופלא זה מעורר תהייה עמוקה בלב המתבונן: וכי מה חסר כאן? אם המטרה של ברית המילה היא להסיר את החציצה הפיזית המפרידה בין האדם לבין הקדושה, הרי שאצל הנולד ,מהול, החציצה הזו אינה בנמצא. ובכל זאת, הלכה למשה מסיני קבעה בנחרצות כי גם במקרה זה חייבים להטיף ממנו דם ברית. השאלה נוקבת ומזמינה אותנו למסע פנימי: אם נולד מהול, מהו ?הדם הזה שחייבים להוציא? ומהו הלקח שמלמדת אותנו מציאות זו על עצם מהותה של המצווה ,האם אנו עוסקים כאן בפעולה גופנית שנועדה לתקן את הגוף, או בסוד נשמתי שחייב להיכרת

?גם כשאין ערלה בבשר

ביאר: כי טעם מצוות מילה הוא כדי להחליש את כוח)(מורה נבוכים, חלק ג' פרק מ"ט הרמב"ם

התאווה, דהיינו פעולה פיזית המשפיעה על המציאות הגופנית של האדם, כדי לשמר את הכוחות ולנתב אותם לקדושה. ביאור הדברים הוא שהמילה היא מכשיר שנועד לשלוט על הטבע

.האנושי החומרי

, תמה: כי האמת אינו כן, אלא עניינה הוא סוד ברית בין ה' לבנינו)(בפירושו על התורה הרמב"ן ומי יבוא בסוד ה'. ביאור הדברים הוא שהמילה אינה רק פעולה רפואית או מוסרית של החלשת התאווה, אלא היא עניין אלוקי נסתר שחורג מההיגיון האנושי הפשוט, והיא מהווה את כריתת

.הברית הנשמתית של עם ישראל עם בוראו

חידש: כי יש לו ראיה ניצחת דלא כרמב"ם מתוך אותה הלכה)(שו"ת, יור"ד סימן קי"ט הכתב סופר של נולד מהול. הוא טוען כי אם הטעם הוא רק גופני כפי שסבר הרמב"ם, הרי שנולד מהול, שאין לו ערלה בבשר, היה צריך להיות פטור מכל מעשה; והעובדה שהתורה מחייבת להטיף ממנו דם ברית, מוכיחה בעליל כי הטעם אינו רק גופני אלא רוחני, ברית נשמתית שחייבת להיחתם, גם

.כשאין ערלה פיזית

כשאנו עומדים מול דברי הכתב סופר, אנו חשים במתח הגדול שבין השכל הישר, המנסה למצוא סיבה הגיונית וגופנית לכל מצווה, לבין עומק הסודות האלוקיים שאינם ניתנים להסבר במושגים של תועלת בלבד. הקושיה על הרמב"ם היא אינה רק פלפול הלכתי, אלא היא פותחת פתח לשאלה גדולה יותר על אופיו של הקשר בינינו לבין הבורא: האם הקשר הזה הוא קשר של הסכמים

?ותועלות, או שמא הוא קשר מהותי, סגולי, שקיים מעבר לכל הסבר

ביאר: כי הברית היא עניין שונה מכל שאר המצוות, והיא מהווה את)(נדרים דף לא עמוד ב הר"ן היסוד להשתייכות לעם הנבחר. וז"ל: שאין הברית תלויה רק במעשה בשר, אלא בכך שהקב"ה הניח את חותמו עלינו, וזהו חותם שאינו נמחק לעולם. ביאור הדברים הוא שההכרח להטיף דם גם אצל מי שנולד מהול מוכיח כי המצווה אינה מוגבלת לטכניקה של הסרת עורלה, אלא היא טקס של כריתת ברית שחייב להתבצע כדי להפעיל את הקשר הסגולי הזה, ובלעדיו האדם נותר

.מחוץ למעגל הברית

כתב: כי הקב"ה חפץ שיהיה חותם בבשרנו שיוכיח על הברית הנצחית בינינו)(מצוה ב ספר החינוך לבינו. וז"ל: שגם אם התינוק נולד מהול, חסר כאן המעשה המיוחד שאנו נצטוונו עליו, והטפת הדם היא המעשה המשלים שיוצר את החותם הזה בבשר. ביאור העניין הוא שהרמב"ם, בשיטתו, אולי התמקד בתוצאה המוסרית של המצווה, אך המעשה עצמו, הטפת הדם, הוא המעשה שמייצר את

.הברית, ועל כן הוא הכרחי לכל בר ישראל, גם אם מבחינה אנטומית הוא נראה מוכן

הקושיא מתחדדת: אם הכל היה רק עניין של הפחתת התאווה, הרי שנולד מהול כבר הגיע לעולם במצב מתוקן, ומה צורך יש בדם? המציאות של הטפת דם ברית היא ההוכחה הניצחת שהברית אינה רק רפואית או מוסרית, אלא היא קשר רוחני שזקוק לביטוי מוחשי. אנו מגלים כאן שההלכה קובעת מסמרות נגד גישה טבעית בלבד, ומחייבת אותנו להכיר בכך שישנם עניינים

.שמעבר לטבע בתוך המצווה הזו

כשאנו מניחים את השאלה על שולחן הפוסקים, אנו מגלים שסוגיית הנולד מהול אינה מהווה רק חריג המאשש את הכלל, אלא היא תובעת מאיתנו הגדרה מדויקת למהות הברית. האם הטפת הדם היא רק השלמת חסרון, או שמא היא המצווה המהותית עצמה? כאן מתגלה ההבדל התהומי

.שבין הטעמים השכליים של הטבע לבין התוקף האלוקי של ההלכה פסק: שתינוק שנולד כשהוא מהול צריך להטיף)(יור"ד סימן רס"ג מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך ממנו דם ברית. מבאר: כי הפעולה הזו אינה בטלה, אלא היא הכרחית כדי להחיל עליו את דין

.הברית, ומכאן שהדם הוא המהות ולא רק העורלה ביאר: שמעמדו של הנולד מהול מחייב אותנו להתבונן בברית)(שו"ת יור"ד סימן רס"ה החתם סופר לא כפעולה פיזית של חיתוך, אלא כציווי על נתינת סימן של דם ברית. מבאר: שאף על פי שגופו של התינוק הגיע מוכן, הברית זקוקה לסימן העצמי של הדם, ועל כן ההטפה היא קיום מצווה מן

.התורה ממש, ולא רק תקנת חכמים או השלמה חיצונית האור שמלמדים אותנו הפוסקים הוא שהברית אינה עניין של הוספה או גריעה, אלא עניין של כניסה לסטטוס חדש. הדם הוא סמל החיים, והטפתו היא הדרך שבה אנו מכריזים שגם מי שנולד מוכן, זקוק לטבילה בברית של אברהם אבינו. זהו הניצחון של הרוח על החומר: המצווה קיימת

.מצד עצמה, כפקודה אלוקית שאינה זקוקה לתירוץ רפואי, אלא למסירות נפש של אמונה :כשאנו מניחים את הסוגיה הזו על שולחן הדיונים, אנו עומדים משתאים מול השאלה העקרונית האם הטפת דם ברית היא בסך הכל השלמת חסרון, פעולה טכנית שנועדה למלא את החסר בעורלה, או שמא מדובר במצווה העומדת בפני עצמה, דין עצמאי שנקרא ברית גם כאשר אין בו חיתוך של בשר? השאלה הזו אינה רק לשונית, היא נוגעת בציפור נפשנו – האם המצווה קשורה

?לאיבר או שהיא קשורה לדם ביאר: שמעמדו של הנולד מהול אינו גורע ממדרגת המצווה, שכן)(יורה דעה סימן רס"ג הפרי חדש המצווה אינה מילת העורלה בלבד, אלא נתינת דם ברית. כתב: שגם בנולד מהול, יש כאן חובה גמורה של הטפת דם ברית, והדבר אינו מוגדר כהשלמה למילת העורלה, אלא כקיום המצווה של יצירת הברית בדם. ביאור הדברים הוא שהדם הוא המסמן את החיים והוא הכלי המקשר בין

.ישראל לאביהם שבשמיים, ולכן גם במצב שבו הגוף מוכן, הדם הוא הנדרש כדי לחתום את הברית חידש: בשאלה האם מדובר בדין שונה לגמרי. ביאר: שבאמת ייתכן)(מצוה ב המנחת חינוך שהטפת דם ברית בנולד מהול היא מצווה מן התורה, אך היא מצווה העומדת בפני עצמה, ואין היא שייכת להגדרת מילת העורלה. ביאור הדברים הוא שכאשר אנו אומרים מילת בשר, אנו מתכוונים להסרת הערלה, אך כאשר אנו אומרים הטפת דם, אנו מתכוונים לטבילה בדם ברית. שתי פעולות

.אלו מובילות לאותה התוצאה – כניסה לברית – אך הן שונות בתכלית בבניינן התובנה המזוקקת מכל אלו היא שהברית גדולה יותר מהגוף. אם המצווה הייתה רק הסרת עורלה, הרי שנולד מהול היה נותר מחוץ למחנה. העובדה שהתורה וההלכה מחייבות אותנו למצוא .את הדם, מלמדת אותנו שהקב"ה לא כרת ברית עם העורלה, אלא עם האדם, עם דמו ועם נשמתו

.המילה היא רק הכלי שבו הדם מתגלה, אך הדם הוא הברית

הגבול העובר בין מי שנולד לתוך ברית אברהם לבין מי שבוחר להצטרף אליה, הוא קו שתי וערב בנשמת האומה. כאשר אנו מתבוננים על מעשה המילה, אנו מוצאים כי המהות של הפעולה הזו משתנה לחלוטין בהתאם למעמדו של האדם. האם המילה היא פעולה של יצירה או פעולה של גילוי? השאלה הזו נוגעת בשורש הדיון שלנו, שכן התינוק שנולד מהול ניצב כגשר בין שני

.העולמות הללו: הוא נולד קדוש כבן ישראל, אך נדרש למעשה דמוי גר כדי להשלים את חותמו

ביארה: כי המילה בגר היא חלק מתהליך הפיכתו ליהודי, פעולה)(דף מו עמוד ב הגמרא ביבמות אקטיבית שמשלימה את הסטטוס שלו, בעוד שאצל בן ישראל, המילה היא חותם על קדושה קיימת. וז"ל: שגר שאינו מהול אינו גר, ומכאן שהמילה היא תנאי סף לכניסתו של הגר תחת כנפי השכינה. הסבר העניין הוא שאצל הגר, המילה היא יצירת הסטטוס החדש, יצירה יש מאין של

.שייכות לעם ישראל, בעוד אצל ישראל, היא ביטוי של הקשר הנצחי שעובר בתורשה

חידש: כי השוני בין גר לישראל טמון ביחס שבין הגוף)(חידושי הריטב"א, יבמות מו ע"ב הריטב"א לבין הקדושה הפנימית. וז"ל: כי ישראל קדושים הם מצד עצם הווייתם, והמילה היא רק חשיפה של האור הפנימי שבהם, לעומת הגר שהמילה היא המאפשרת לו להתחבר למקור הקדושה הזה לראשונה. ביאור הדברים הוא שאצל ישראל, המילה היא ציווי על חיים קיימים, בעוד אצל הגר

.היא הבסיס לחיים חדשים

,כאן אנו מבינים את ייחודו המופלא של הנולד מהול. הוא אינו גר, שכן הוא בן ישראל מלידה והקדושה שלו טבעית ומושרשת. אך יחד עם זאת, הוא זקוק למעשה המילה, בדמות הטפת דם ברית, בדומה לגר, כדי להוציא את הפוטנציאל הזה אל הפועל. הוא מלמד אותנו שאף על פי שהקדושה היא ירושה, המעשה האקטיבי הוא הכרחי כדי להפוך את הירושה לנחלה מוחשית וגלויה. המציאות הזו מאירה לנו שגם אצל מי שזכה למוכנות טבעית, הברית היא תהליך שדורש

.השתתפות אנושית, ואין די בקדושה סגולית ללא החותם המעשי

:כאשר אנו מתבוננים בתינוק שנולד כשהוא מהול, המחשבה הראשונה המנקרת בלבנו היא האם הוא נולד בדרגה גבוהה יותר מהשאר, או שמא חסר בו המעשה המכונן של האדם השותף לבריאה? המהר"ל מפראג, בדרכו המופלאה והעמוקה, מלמד אותנו כי העולם הזה נברא חסר כדי שאנו, בני האדם, נבוא ונוסיף בו את החותם האלוקי שלנו. הברית אינה רק תיקון של חסרון, אלא היא הכלי שבו האדם הופך את הטבע לחלק מהנצח. כאן אנו מוצאים את המפתח להבנת הנולד מהול: הוא אינו חריגה מהכלל, אלא גילוי של הטבע השואף להתקדש, וממילא גם אצלו נדרשת

.ההטפה כדי לחבר את גופו אל עולם הברית

ביאר: כי האדם נברא בלתי שלם כדי שיזכה להשלים את)(תפארת ישראל, פרק ב המהר"ל מפראג עצמו במעשיו ובקיום המצוות. וז"ל: שכל עוד האדם אינו נימול, הוא נחשב כמי שעדיין לא הגיע לשלמותו, שכן המילה היא ההכרעה הסופית שמבדילה את האדם מהבהמיות ומחברת אותו אל הקדושה. ביאור הדברים הוא שהטבע המולד הוא רק ההתחלה, אך הברית היא התוספת המעניקה

.למציאות את צורתה האמיתית

חידש: כי ברית המילה היא החותם שמחבר את ישראל אל)(גבורות ה', פרק טז המהר"ל מפראג

הבורא באופן שלא ניתן לניתוק. וז"ל: שאין מדובר רק בהסרת איבר, אלא בדם שיוצא ומתערב עם רצון ה', ובזה נוצר חיבור של קדושה. ביאור העניין הוא שהדם הוא נפש החיים, ובהטפת הדם אנו

.מבטאים את הקרבת הנפש שלנו אל ה', ובכך הופכים את הגוף לכלי שרת לקדושה

,התובנה העמוקה היא שהמציאות של תינוק שנולד מהול אינה מבטלת את הצורך בדם ברית אלא מאירה אותו באור חדש. המהר"ל מלמד אותנו שהברית היא מעבר לשינויים פיזיים כאלה ,או אחרים. אם התינוק נולד עם גוף שנראה מוכן, הדם הוא הנדרש כדי לחתום את הקשר הרוחני שכן בלי ההטפה הזו, חסרה ההצהרה של האדם שהוא מקבל על עצמו את הברית. המעשה הזה הוא הצעד שבו הטבע האנושי מתמזג עם רצון ה', וזהו הסוד הגדול של עם ישראל, שכל מציאות

.גשמית שלהם היא רק הכנה להופעה של קדושה עליונה יותר

העולם של הגאון מווילנה הוא עולם שבו כל פרט בבריאה, כל רמז בכתובים, הוא חוליה בשרשרת אינסופית של אורות עליונים. כשאנו ניגשים ללמוד את תורתו על ברית המילה, אנו מגלים שהיא ,אינה מסתכמת בתיקון הגוף, אלא היא מהלך של חיבור הנשמה לשורשה. השאלה בדבר הנולד מהול הזקוק להטפת דם ברית, הופכת תחת מבטו של הגר"א למעשה שמחבר את המציאות הפיזית אל המקור הנשמתי, גם כאשר נראה שהטבע כבר השלים את מלאכתו. עבור הגר"א, הברית היא כלי

.קיבול לאור השכינה, ובלעדיו, הכלים אינם מוכנים להכיל את הגילוי האלוקי

ביאר: כי כל מצווה ומצווה בתורה היא בחינה של התקשרות)(שיר השירים, פרק א בביאור הגר"א הנשמה עם שורשה העליון. וז"ל: שכל פרט במצווה הוא כמו אות באותיות התורה, שרק כאשר היא שלמה, האור יכול להאיר דרכה. ביאור הדברים הוא שהטפת דם ברית בנולד מהול אינה פעולה שנועדה להשלים חסר פיזי, אלא היא השלמה של הצינור הרוחני. גם אם גופו של התינוק נולד מוכן, חסרה בו החותמת האלוקית שנוצרת דווקא על ידי דם ברית, שהוא המפתח לפתיחת

.שערי הקדושה

חידש: כי המעשים של האדם למטה פועלים פעולות)(נפש החיים, שער א רבי חיים מוולוז'ין עצומות בעולמות העליונים ומשפיעים על השתלשלות האורות. וז"ל: שהאדם הוא המרכז של הבריאה, ופעולותיו הן אלו שקובעות אם האור ימשיך להאיר או אם חלילה ייחסם. ביאור הדברים הוא שהנולד מהול הוא נשמה בעלת מעלה, אך כדי לקבע את המעלה הזו בתוך העולם הזה, נדרש מעשה של ברית בדם. הדם הוא המצע שעליו חלה הקדושה, וללא הטפה זו, הקדושה הנסתרת

.בנשמתו אינה מתגלה במלוא עוצמתה בעולם המעשה

התובנה העמוקה היא שהמציאות של הנולד מהול מלמדת אותנו שהקדושה אינה דבר שניתן להשאיר כפוטנציאל בלבד. אנו מצווים לקדש את החומר, להטביע בו את חותם הברית, כדי ,'להפוך אותו לחלק מהקודש. הטפת הדם היא הפעולה שבה האדם מעיד על עצמו שהוא שייך לה והיא המעשה שיוצר את החיבור הבלתי אמצעי בין הבשר לרוח. כשאנו מבינים זאת, אנו מבינים שהטפת הדם היא לא רק מצווה טכנית, אלא היא כניסה אל תוך ה"סוד" של הברית, אותו סוד

.’שהגר"א העמיד במרכז הווייתו כעובד ה

,במפגש שבין קדושת השבת, המלכה הנצחית של הזמן, לבין מצוות הברית, המלכה של הנשמה אנו ניצבים בפני אחת הסוגיות המרתקות ביותר בהלכה. כאשר תינוק נולד מהול, והשבת נכנסת

בפתח, עולה השאלה המנקרת בלב הפוסקים: האם הטפת דם ברית, שאינה נחשבת למילת ערלה גמורה, אכן דוחה את השבת כפי שדוחה אותה המילה הרגילה? כאן נחשפת מחלוקת בין גדולי האחרונים, שאינה רק הלכתית גרידא, אלא נוגעת בתפיסתנו את מהותה של השבת ואת כוחה של

.מצוות הברית להכניע את זמני העולם

פסק: שתינוק שנולד כשהוא מהול צריך)'(יור"ד סימן רס"ג סעיף ד מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך ,להטיף ממנו דם ברית. מבאר: שהחובה הזו היא מוחלטת, והיא חלה גם כאשר אין ערלה בבשר כדי לקבוע את אות הברית. ביאור הדברים הוא שהחיוב להוציא את הדם הוא יסוד הברית, והוא

.אינו תלוי בנוכחותה של הערלה

. ביאר: את הדיון האם הטפת דם ברית דוחה את השבת)(או"ח סימן של"א, סק"ט המשנה ברורה .וז"ל: שאין הטפת דם דוחה את השבת כמו מילה גמורה, אלא אם כן נולד ביום השמיני, ואז מותר ביאור העניין הוא שהאחרונים עמלו ליישב את הדין, שכן מילה גמורה היא מצווה מפורשת שדוחה שבת, אך הטפת דם היא דין שחכמים תקנו או שהוא נלמד מההלכה, ולכן היא אינה בעלת הכוח

.לדחות את איסורי השבת כפי שיש למילה עצמה

חידש: שכל הדיון הזה נובע מכך שהברית היא המעניקה לשבת)(יור"ד סימן רס"ג הערוך השולחן את שלמותה. ביאור הדברים הוא שהנולד מהול אינו פטור מהשבת, אלא אדרבה, הוא נדרש להטפת הדם כדי להוכיח שגופו נכנס אל תוך קדושת הברית שמעל הזמן. הדיון אם דוחה שבת או לא נובע מהרצון שלנו לדעת האם הטפת הדם היא בדרגת המילה, והמסקנה היא שהיא אכן

.מחוברת למהות הברית שדוחה את השבת, כי היא חלק מהופעת הקדושה של האדם בעולם

התובנה המזוקקת מכל אלו היא שגם בשבת, יום שבו אנו נמנעים מכל מלאכה, מצוות הברית פועלת את פעולתה. האחרונים מלמדים אותנו שהברית היא הכלי שבאמצעותו אנו זוכים לקדושת השבת, ולכן אין היא סותרת את השבת, אלא משלימה אותה. גם אם ישנן מגבלות הלכתיות לגבי הטפת דם בשבת, אין זה מפני שהדם פחות חשוב, אלא מפני שההלכה דורשת מאיתנו לנהוג בזהירות

.ובדיוק, כדי להוכיח שהברית היא מעל הזמן, אך מתנהלת בתוך גדרי הקדושה של התורה

הנה אנו ניצבים מול הפסוקים המזעזעים את אמות הסיפים של הטבע, כאשר התורה מספרת על משה רבנו שנולד מוכן, כשהוא מהול מלידתו. לא מדובר בעוד אירוע ביוגרפי, אלא בסימן מובהק לכך שהנשמה שבאה לעולם הזה היא נשמה שאינה זקוקה לתיקון הטבע, אלא היא באה כדי להעלות את הטבע אל הקודש. כאשר אנו דנים בשאלה מדוע נולד מהול, אנו בעצם נוגעים בדמותו של משה, האיש שחיבר שמיים וארץ. אם התינוק שנולד מהול זקוק להטפת דם ברית כדי לקבע את קדושתו, הרי שמשה רבנו נולד כבר עם החותם המקודש ביותר, וכל חייו היו העדות

.לכך שגוף האדם יכול להפוך לכלי שרת לאור אין סוף

: ביארה: כי בשעה שנולד משה נתמלא כל הבית כולו אור. וז"ל)(דף יב ע"א הגמרא במסכת סוטה שאין זה רק סיפור על אור פיזי, אלא משה נולד מהול, כשהקדושה כבר מוטבעת בו מלידה. ביאור הדברים הוא שהאור שמילא את הבית הוא האור של התורה, והעובדה שנולד מהול היא ההוכחה

.שאין הוא שייך לעולם המוגבל של הטבע, אלא הוא שליח השמיים שנולד מוכן לתפקידו הגדול

חידש: כי העובדה שמשה נולד מהול אינה)(שמות פרק ב פסוק ב המהר"ל מפראג בגור אריה מקרית, אלא היא נובעת מכך שהוא היה שייך לעולם שכולו רוח. וז"ל: שהמילה בטבע העולם היא תיקון לחסרון, אך משה, בהיותו קרוב למלאכי השרת, לא היה זקוק לתיקון הזה. ביאור העניין הוא שמשה רבנו היה אדם שחי בעולם הזה אך גופו היה בדרגת קדושה כזו שהערלה, שהיא סמל לחומריות ולקליפה, לא הייתה יכולה לחול עליו. הוא נולד במצב של שלמות, כי התורה שעתיד

.היה לקבל דרשה ממנו שלמות מוחלטת פירש: את הקשר שבין הולדתו המהולה לבין)(שמות פרק ב פסוק ב הנצי"ב מוולוז'ין בהעמק דבר היותו נותן התורה. ביאור הדברים הוא שאדם שבא להנחיל לעולם את חוקי ה' המוחלטים, חייב להיות בעצמו מחובר למקור האלוקי ללא שום מחיצה. משה נולד מהול כדי להראות לנו שמי ,שזוכה להיות הצינור שדרכו עוברת התורה לעם ישראל, צריך להיות מופרש מהטבע ומהחומר

.וכל הווייתו צריכה להיות כולה מכוונת לרצון ה' יתברך, ללא הפרעה של יצרים או חציצות .התובנה המזוקקת מכל אלו היא שמשה רבנו מלמד אותנו את המודל האולטימטיבי של האדם אמנם אנו, שאיננו בדרגת משה, זקוקים למעשה המילה והטפת הדם כדי להגיע לדרגה זו, אך משה הוא הכוכב הצפון שמראה לנו את הדרך. העובדה שנולד מהול מגלה לנו שהשאיפה לקדושה אינה דמיונית, אלא היא קיימת כפוטנציאל בתוך כל אחד מאיתנו. כשאנו רואים את משה, אנו לומדים שהאדם מסוגל להתעלות מעל המגבלות הטבעיות שלו, ושבסופו של דבר, הקדושה היא הטבע

.האמיתי של הנשמה היהודית השאלה המהדהדת היא מדוע נולד מהול צריך הטפת דם ברית הרי אין לו ערלה, והיא חושפת לפנינו את העומק שביכולת האדם להתחדש. השאלה אינה רק הלכתית, אלא היא נוגעת בשורש ?נשמתנו: האם ייתכן שגם במקום שבו נדמה שהכול מושלם, נדרשת פעולה של התחדשות התשובה נעוצה בכך שהטפת דם ברית אינה רק תיקון של פגם, אלא היא הכרזה על היות האדם ,מחובר למקור החיים. כמו הנולד מהול, שעל אף לידתו המושלמת נדרש לחתום את הברית בדם כך גם האדם המבקש לשוב אל השם יתברך, זקוק למעשה של הקרבה ושל התמסרות – הוא זקוק לתשובה. התשובה אינה רק כפרה על חטא, אלא היא הכוח לחזור אל הנקודה הטהורה שקיימת בלב כל יהודי, גם אם הוא מרגיש שהוא אינו זקוק לה, וזוהי הנקודה שבה הוא מתחבר מחדש

.לשורש נשמתו כתב: דם ברית הוא שורש החיות ובו אדם שב אל בוראו. ביאור הדברים)(פרשת לך לך השפת אמת הוא שהדם הוא נפש האדם, ובהטפתו אנו מוסרים את נפשנו להשם יתברך. כשאנו מטיפים דם ממי שנולד מהול, אנו בעצם מגלים את התשובה הטמונה בו, שאף על פי שנולד שלם, הוא בחר בבחירתו החופשית להתחבר אל הקודש, וזהו כוחה של התשובה – הבחירה המודעת להתקשר

.’אל ה ביאר: כי התשובה היא תנועה טבעית של הנשמה השבה אל)(אורות התשובה, פרק א הראי"ה קוק מקורה. ביאור הדברים הוא שכשם שהטפת דם ברית בנולד מהול היא גילוי של הקדושה הקיימת בתוכו, כך התשובה היא גילוי של הקדושה הקיימת בתוך כל נשמה יהודית. האדם אינו זקוק רק לתקן את מה שהתקלקל, אלא הוא זקוק לשוב אל העצמיות שלו, אל הנקודה שבה הוא ובוראו

.אחד, וכל מעשה של התמסרות, כמו הטפת דם ברית, מקרב אותו אל השלמות הזו

התובנה המזוקקת היא שהחיים היהודיים הם רצף של התחדשות. הנולד מהול מלמד אותנו שאין מדובר בתיקון חיצוני בלבד, אלא בתנועה פנימית של התחברות. התשובה, בדומה להטפת דם ברית, היא הפעולה שבה אנו מכריזים שאנו שייכים לברית הזו, לא בגלל שאנו מוכרחים, אלא בגלל שאנו בוחרים בכך בכל יום מחדש. זהו החיבור העמוק ביותר בין הנולד מהול לבין כל אחד

.מאיתנו – היכולת לקחת את הטבע שלנו, ולהפוך אותו לכלי של קדושה ושל תשובה

כשאנו חוזרים מן הדיון ההלכתי אל מרחב החיים האישיים, אנו מגלים כי המקרה של הנולד מהול הוא משל למצב שבו האדם חש כי הוא כבר נמצא בדרגה גבוהה, שלם ומוכן, ואינו זקוק לעוד מאמץ או לתיקון נוסף. אנו חיים בעולם שבו לעיתים ההצלחה הטבעית או הכישרון המולד גורמים לנו לשכוח שעלינו עדיין לכרות ברית. הלימוד מהנולד מהול הוא שגם כאשר נדמה כי הכל הגיע אלינו מן המוכן, עדיין מוטלת עלינו החובה להוסיף את טיפת הדם שלנו, את המאמץ

.האישי שיהפוך את הנתון היבש לברית חיה וקיימת

ביאר: כי גם במקום)(שו"ת יביע אומר, חלק י' יורה דעה סימן ל"א הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף שבו נראה כי המצווה נעשתה מאליה, המעשה האנושי הוא המעניק לה את כוחה. וז"ל: שחובת הטפת דם ברית היא יסוד אמוני המעיד על כך שכל יהודי, ללא יוצא מן הכלל, חייב להיות שותף פעיל בחיבורו אל הקדושה. ביאור הדברים הוא שאף אם נולדת עם כשרון, עם לב טוב, או עם רקע משפחתי מפואר, אל תסתפק בקיים. עליך להטביע את חותמך האישי, להוסיף את המסירות

.שלך, כי הברית אינה מצב נתון אלא יצירה מתמשכת של רצון

חידש: כי בכל רגע ורגע)(ספר חפץ חיים, שמירת הלשון הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן אדם נדרש להתחדש, שכן הברית עם הקב"ה אינה סטטית. וז"ל: שאדם שאינו מתקדם בעבודת ה', נחשב כמי שנסוג לאחור, כי הקשר עם השם דורש התחדשות מתמדת. ביאור הדברים הוא שהטפת הדם היא ביטוי להחלטה החדשה בכל יום: אני בוחר להיות חלק מהברית, גם אם כבר

.נולדתי בתוכה. זהו הלימוד לחיים: אל תחיה על אדי העבר, צור ברית חדשה היום

:עיקר העניין:עיקר העניין

הסוד המופלא של הנולד מהול הוא שלא המום הוא העיקר, אלא הקשר. לעיתים אנו עומדים מול דלתות פתוחות, מול הצלחות שבאו לנו בקלות, ונוטים לחשוב שאין לנו צורך עוד בעמל, בבירור, או בהתמסרות. אנו שוכחים שאת הברית לא כורתים כדי לתקן פגם, אלא כדי לחבר שמיים וארץ. טיפת הדם שמוטפת מהנולד מהול היא התביעה האלוקית מכל אחד מאיתנו: לא די בלהיות שייך למסורת, לא די בלהיוולד עם נשמה מאירה, עליך להפוך את השייכות הזו לברית דם, לברית חיים שבה אתה מקריב ,את רצונותיך הצרים למען השליחות הנשמתית הגדולה. הברית דורשת מאיתנו נוכחות דורשת מאיתנו דם ונפש, דורשת מאיתנו לומר בכל יום מחדש: הנה אני כאן, מוכן

.להקריב למען הקדושה, כי זו הדרך היחידה שבה הברית הופכת לחלק מעצם הווייתי

: המשך- עיקר העניין: המשך- עיקר העניין

החיים האמיתיים מתחילים ברגע שבו אתה מבין שגם אם נולדת מושלם, עליך להמשיך ולהיבנות, כי הברית אינה רגע של זמן אלא נצח של בחירה. אל תחפש חסרונות כדי להשתפר, חפש קשר כדי להתחבר, כי שם טמונה השלמות האמיתית

.של הנשמה היהודית